הולדת אב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הולדת אב
הוספה למועדפים

הולדת אב

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ענת הררי נולדה ב-1971 בגבעתיים. היא פסיכולוגית חברתית, מטפלת משפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית. מטפלת בקליניקה בתל אביב, מנחה סדנאות כתיבה וריטריטים ומלווה כותבות וכותבים בתחום הפסיכולוגיה. מתגוררת עם משפחתה בתל אביב.

    ספרים של ענת הררי שראו אור: "הוּלדת סבתא" (בבל, 2006), "מאה אמהות, מאה זיכרונות" (בבל, 2009), "ילד טוב דיו − להיות הורים למתבגרים" (בבל, 2014) ו"הוּלדת אב" (בבל, 2021)

    תקציר

    גברים מדברים על היריון, לידה ואבהות

    מתי לראשונה חשבת איזה אבא אתה רוצה להיות? מה עבר עליך בתקופת ההיריון של ילדך ולאחר לידתו? ובכלל, מהו סיפור הלידה מהזווית שלך?
    מה קורה כשגברים, כולם עסוקים באבהות החדשה שלהם, כולם פתוחים וסקרנים, מתיישבים לכתוב על המעבר הדרמטי שלהם לאבהות ומנסים לענות על השאלות האלה?

    שנים-עשר משתתפי סדנת הכתיבה "הולדת אב" עשו מקום לקולות שלהם, וכתבו במילותיהם על נושאים אלה שנחשבים "נשיים", וככל שכתבו יותר ושוחחו יותר, כך הופתעו לגלות כמה גדול הצורך שלהם לחקור את עצמם, ולהתבטא בחופשיות ובביטחון.
    במעגל השיח הגברי ישבה גם אישה אחת, מנחת הסדנה, שהיא גם מטפלת משפחתית שפוגשת זוגות לאחר הלידה ובכלל, ומצאה עצמה בוחנת שוב ושוב את האמהוּת ואת הזוגיות שלה ביחס לדברים שנכתבו ונאמרו בסדנה, ואף עוברת שינוי תודעתי שישפיע בהמשך על עבודתה.
    הגברים של היום רוצים לתת מילים משלהם לחוויית ההורות הפנימית שלהם. הם רוצים לדבר על הצרכים שלהם ולהגשים את משאלות לבם ואינם חוששים להילחם בקשיים שמערימות עליהם החברה והתרבות כאשר מדובר באבהות ובחיי המשפחה שלהם. והם רוצים ליהנות מאחווה גברית שמאפשרת שיח אינטימי ובעל ערך.

    הולדת אב מתעד שלב אחר שלב את פרקי סדנת הכתיבה לאבות דרך הטקסטים שנכתבו במהלכה, וכן חלק מהשיחות שנרקמו סביבם, עד לסופה הבלתי צפוי של הסדנה. הוא מניח עוד אבן דרך קטנה באבהות החדשה שאותה מנסחים הגברים המבקשים להיות שותפים שווים בהורות.

    ענת הררי היא פסיכולוגית חברתית, מטפלת משפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית. היא מנחה סדנאות כתיבה ומלווה כותבות וכותבים בתחום הפסיכולוגיה. הולדת אב הוא ספרה הרביעי.

    איור הכריכה: מדלן כהן

    פרק ראשון

    פתח דבר: הולדת אבא בכפר סבא


    בשנת 2018 הנחיתי סדנה בכפר סבא בשם "מילים שמבקשות לצאת". להפתעתי, מתוך תשעת חובבי הכתיבה שהצטרפו לסדנה, חמישה היו גברים. הרכב לא אופייני מבחינה מגדרית לסדנאות כתיבה.

    במפגש הרביעי היינו אמורים לעסוק ב"אירוע מכונן". מה הופך "סתם" אירוע לאירוע מכונן? כדי לענות על השאלה יש להרחיב את היריעה, להתעמק במה שאירע לפניו ובמה שהתחולל אחריו. לעתים קרובות, הכתיבה על האירוע עצמו נעשית שולית ומה שמתברר כמעניין הוא השינויים שהתחוללו בעקבותיו.

    ביום שלפני המפגש שתי משתתפות הודיעו שלא יגיעו, כך שהרכב הקבוצה הצפוי היה עכשיו חמישה גברים ושתי נשים. ישבתי לשולחן העבודה בביתי ועברתי על שלבי המפגש. איכשהו יצא שבסדנאות הכתיבה הקודמות, רק נשים נכחו במפגש "האירוע המכונן", ואני הזמנתי את האמהוֹת שבהן לכתוב על לידה, אירוע מכונן לכל הדעות. מי כמוני יודעת.

    חשבתי על הרכב המשתתפים מחר והתלבטתי אם לדבוק בתוכנית הקבועה ולבקש מקבוצה בעלת רוב גברי מובהק לכתוב על לידה, או שאולי עדיף להתאים להם את התרגיל, להציע שיכתבו על אירוע מכונן מהשירות הצבאי, מהילדות, מהזוגיות. גם האפשרות להשאיר את הנושא פתוח לבחירתם חלפה במוחי.

    עד אז חשבתי שלגברים אין מה לומר על לידה, או ליתר דיוק, בכלל לא התעניינתי בכך. מאז שהפכתי לאמא, לפני 18 שנה, נמשכתי בלהט לנקודת המבט האימהית — בכל גיל של הילד או הילדה ובכל שלב באימהוּת. חדורה בסקרנות טבעית, ריאיינתי אמהות לנשים בהיריון וסבתות טריות כדי לשמוע מה הן חושבות ומרגישות כשבנותיהן הופכות לאמהות בעצמן (הולדת סבתא), למדתי כיצד משתקפת האימהות מבעד לעיני מאה בנות ובנים (מאה אמהות, מאה זיכרונות), וגם בספרי האחרון, שעסק בגיל ההתבגרות (ילד טוב דיו — להיות הורה למתבגרים), דיברתי בעיקר עם אמהות למתבגרים ומתבגרות.

    בהחלטה של רגע, אולי בזכות ההיכרות המוקדמת עם הגברים שבקבוצה ואולי גם מתוך סקרנות לראות לאן זה ילך, החלטתי להיצמד לתוכנית הסדנה הקבועה שלי.

    ואיזה מזל שכך עשיתי.

     

    למחרת ביקשתי משבעת המשתתפים לכתוב טקסט על הלידה הראשונה שלהם, כלומר, על הולדת הבכור או הבכורה שלהם.

    כולם תלו בי מבט תוהה, אולי מופתע, אבל אני, שמורגלת כבר למבטים מסוג זה בסדנאות הכתיבה, לא נסוגתי. מרגע הינתן התרגיל, נדרש זמן כדי לעבד את ההנחיה, למצוא את קצה חוט הסיפור האישי שיחבר כל אחת ואחד לנושא. "כתבו על הלידה של הילד או הילדה הראשונה שלכם," חזרתי על משימת היום והרחבתי — "מה היה שם? מה אתם זוכרים?"

    בזמן שאצבעותיהם התחילו לנוע מאחורי מסכי המחשב האטומים, התבוננתי בעיניהם המרוכזות, ותמונות מהלידה הראשונה שלי הציפו אותי פתאום: מראה חדר הלידה באיכילוב, הצלילים המונוטוניים של המכשירים, הפחד שתקף אותי בעקבות המחשבה המעיקה שאם משהו יסתבך, הלכו לי החיים. כמה מהר הבזיקו הזיכרונות, חשבתי, ותמונות נוספות, שהיו שמורות בזכרוני כמכלול, עלו בזו אחר זו: ידיה העדינות של המיילדת אנה, מערבולת הכאב שלפתה אותי שוב ושוב, תוכנית הטלוויזיה ששודרה והתחלפה במהדורת חדשות. והנה אופיר בעלי, בכל מיני מצבים — רגע אחד הוא עומד צמוד אלי ומנגב לי את המצח בחולצה לבנה (שלו? שלי?), וברגע אחר הוא אוחז לראשונה בזרועותיו את בתנו בעיניים מבריקות ומגיש לי אותה בעדינות. מעניין מה הוא זוכר ממעמד הלידה, היתה המחשבה האחרונה שחלפה במוחי, כי בינתיים חלק מהמשתתפים כבר סיימו לכתוב ומיד חזרתי לקבוצה. מי רוצה לקרוא?

    בזמן שהמשתתפים הקריאו את מה שכתבו, האוויר בחדר נעשה סמיך, כבד, כאילו שמיכה עבה ורכה עטפה את כולנו, ובחסותה נענו מכאב לצחוק, לפחד, לאשמה, לשמחה. טלטלה רגשית כזו לא הדהדה בין כותלי החדר הזה בשלושת המפגשים הקודמים, אולי גם לא בשום סדנה שהנחיתי עד כה. עד שהגיע תורו של המשתתף השלישי להקריא, עיני כולם, הנוצצות מהתרגשות, כבר אמרו: משהו חדש ומרעיש נגלה לפנינו, נפל דבר. מילים שהיו כבושות במשך חודשים ושנים שוחררו לחופשי.

    ואני כמעט פספסתי את זה.

    בהפסקה המשכנו לדבר על מה שהתרחש בחדר לפני דקות ספורות. לכולנו, גברים כנשים, היה ברור שאת מה שהתחיל היום, חייבים להמשיך. חייבים, אני כותבת, ולא סתם: לא מדובר רק בזכות שעומדת לפתחנו, אלא בחובה. חובה להשמיע את קולם של הגברים ביחס למה שנתפס, גם היום, כעולמן הבלעדי של הנשים: היריון, לידה, הורות.

    קריאה זו לפעולה, שעלתה באופן ספונטני והולידה בהמשך את הספר הזה, היתה המחשה מושלמת לנושא המפגש. היא הבהירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המפגש הזה, בפני עצמו, היה אירוע מכונן.

     

    ***

     

    פעמים רבות מספור נשאלתי על ידי גברים (רק גברים) מתי אכתוב את הספרים על האבות והסבים, ותמיד היתה לי תשובה מן המוכן, שאותה אמרתי בחיוך וכלאחר יד: "על זה מישהו אחר יכתוב. אותי מעניינות האמהוֹת." לאחר אותה סדנה בכפר סבא, ובעת כתיבת הספר הזה, שאלתי את עצמי שוב ושוב: למה הדרתי ממחשבותי חצי מהאוכלוסייה כל כך הרבה שנים? למה חוויותיהם של אבי, של בעלי, של סבי, של אחי, של דודַי, של חברַי ובעתיד של בני לא הצליחו לעניין אותי מספיק כדי שאטרח פשוט לשאול אותם?

    עכשיו, כשסוף־סוף אני כותבת על האבות, אני חשה מידה דומה של התרגשות וסקרנות לזו שחשתי בעת כתיבת ספרי הקודמים, ועליהן נוספת גם תחושה של שליחות.

     

    מתוקף עיסוקי כמטפלת זוגית ומשפחתית, מגיעים אלי לקליניקה הורים צעירים במשבר של אחרי לידה. מדובר בתופעה שכיחה. זוגות מביאים איתם לחדר קונפליקטים עזים סביב הטיפול בתינוק ותחזוקת הבית. דפוס השיח חוזר על עצמו: האישה מדברת בפסקנות, היא יודעת מה נכון ומה לא בסוגיות הדומסטיות כגון שינה, האכלה, הלבשה, סידור וארגון הבית, וכיוצא בזה, ואילו האבות מפגינים עמדה פסיבית, מרצה, נעתרת, שמעוררת בתורה כעס נוסף באמהות, אם כי הרבה פחות מהכעס שמעורר בהן בן זוג או אב שדעתו שונה משלהן. במשך השנים, ומאז שהתרחקתי בעצמי מחוויית ההורות לילדים קטנים, ביושבי על כיסא המטפלת, כשאני רואה את הגבר נלחם על מקומו ואת האישה נלחמת על דעתה, אני רואה את המרחק ההולך וגדל ביניהם — בין מי שרק לפני כמה חודשים היו מחוברים כל כך. אני חותרת לכך ששני הצדדים ישמיעו את קולם במידה שווה, יהיו בעלי השפעה שווה על חיי המשפחה. אני מנסה לעזור להם להתחבר בדרך חדשה, שתכלול את שניהם ואת התינוק או התינוקת, כי זהו האתגר של התקופה: יצירת הורות שוויונית מספקת, שממנה הילד רק ירוויח, או כפי שהיטיב לנסח זאת אחד האבות, "חשוב שהילד יקבל מים חמים ומים קרים, אם נסתכל על זוג הורים כשני מקורות מים חיים."

     

    ***

     

    אחרי הסדנה בכפר סבא ולפני היות הספר, היתה הסדנה "הולדת אב".

    בעידודה הנלהב של הקבוצה הכפר־סבאית כולה, החלטתי להרים את הכפפה ולפתוח סדנת כתיבה לגברים בלבד, שבה ישמיעו את קולם המזוקק על הנושאים ה"נשיים". בנוסף למשתתפים מכפר סבא, פניתי גם לכמה גברים שהכרתי וחשבתי שעשויים למצוא עניין בסדנה, וכך כתבתי להם:

    "אני עומדת לפתוח סדנת כתיבה שתיקרא 'הולדת אב', ומחפשת אבות לילדים קטנים, יותר או פחות, שיהיו מוכנים לכתוב על חוויית הלידה וההורות שלהם לטובת ספר שבכוונתי לפרסם בנושא. אשמח מאוד אם תסכימו לקחת חלק בפרויקט. וזה אכן פרויקט", המשכתי. "הגברים שיישתתפו (כעשרה) יהיו חברים בקבוצת כתיבה שתיפגש חמש פעמים, אחת לשבועיים בערך, וגם תתחזק יחד קבוצה פרטית בפייסבוק.

    בפרק הזמן הזה תתבקשו לכתוב טקסטים וגם להגיב לטקסטים של חבריכם (במפגש או בפייסבוק).

    זו בעצם הזמנה לבלות תקופה לא קצרה בהתבוננות בתהליך הכניסה שלכם לאבהות (ועל המעגלים המשיקים — זוגיות, להיות הבן של אבא שלכם, משפחה, חברים, וכדומה) ולקחת חלק בתהליך למידה ושיתוף, שאני מניחה שילך ויתפתח תוך כדי תנועה.

    בינתיים יש כבר כמה אבות צעירים כמותכם שהביעו עניין, ואני בטוחה שמי שיצטרף ישמח להיות חלק מחבורה חכמה ומעניינת זו.

    אני מלאת התרגשות וסקרנות לקראת הבאות, ומקווה מאוד שתצטרף".

    התגובות לא איחרו לבוא.

    "ראשית, תודה על ההצעה ושחשבת עלי", השיב בועז. "מן הסתם, ההורות מעסיקה אותי מאוד, לא רק מבחינת הזמן שהיא צורכת, אלא גם מבחינה זו שהיא תפסה נתח משמעותי מהעולם הרגשי שלי ונמצאת במחשבותי חלק גדול מהיממה. יש רגעים שאני מרגיש שאני לא יודע איך להתנהל עם הרגשות המתפקעים שלי מול החמודים שלנו, כך שלבלות זמן בהתבוננות ובעיבוד המחשבות זו הצעה מאוד מפתה.

    "מה שכן, אני מוטרד, כמובן, מעניין הזמן שהפרויקט הזה יצרוך. התקופה הקרובה צפויה להיות עמוסה במיוחד עבורי, ואני לא יודע איך אצליח לדחוס פרויקט כזה, חשוב ותורם ככל שיהיה. תוכלי לספר שוב, וקצת להרחיב, איך זה הולך להיות?"

    "ניפגש, נכתוב, נקריא, נדבר — בכל פעם, סביב נושא אחר שקשור למעבר לאבהות", עניתי לו. "דף הפייסבוק, שבו תעלו את הטקסטים מהמפגשים (ומי שלא יצליח להגיע, יכתוב בזמנו החופשי וישתף שם), יעזור לנו להישאר יחד בתוך התהליך."

    אחרי כמה ימי התלבטות, בועז כתב לי שיגיע, וגם תמיר יצטרף.

    נהדר! הבלתי־יעלה־על־הדעת לפני כמה חודשים קורה עכשיו.

     

    כחצי שנה לאחר אותו מפגש מכונן בכפר סבא נפתחה סדנת הכתיבה "הולדת אב", שהתבססה על ארבעה מבין המשתתפים בסדנת כפר סבא, שאליהם נוספו עוד שמונה גברים, חלקם מכרים, בוגרי סדנאות שלי, חלקם בני משפחה, חבר של אחד מחלוצי הקבוצה מכפר סבא ובעלה של אחת מהמשתתפות באותה סדנה. כולם אבות, לילד או לילדה, לשניים או שלושה ילדים, כולם עסוקים באבהות שלהם, כולם הסתקרנו מעצם הרעיון וכולם אוהבים לכתוב. שנים־עשר המשתתפים הגיעו לרוב המפגשים, אם כי לא לכולם. בכל מפגש ששהשתתפו בו, נוכחותם השפיעה על השיח ועל האווירה של אותו מפגש.

    אלה משתתפי הסדנה:

    רועי, בן 42, פיזיותרפיסט, אב לשניים.

    מתן, 39, רופא ילדים, אב לשלושה.

    יניב, 44, פסיכיאטר ילדים ונוער, אב לשלושה.

    מיקי, 40, פסיכולוג קליני, אב לשלושה.

    אילן, בן 35, רב ופסיכודרמטיסט, אב לשלוש (מאז: אב לארבעה).

    אורי, 37, טייס ופסיכותרפיסט, אב לאחד (מאז: אב לשניים).

    אסף, סופר, 41, אב לשלושה.

    אלעד, בן 39, חוקר ואנליסט, עובד ב"בטרם", אב לשניים.

    בועז, 40, מתכנת, אב לשניים.

    תמיר, 39, מרפא בעיסוק, אב לשניים.

    אלכס, 34, יועץ ארגוני, אב לאחד (מאז: אב לשניים).

    ליאון, 45, איש תקשורת, אב לשתיים.

    זהות חלק מהדוברים הכותבים טושטשה לפי בחירתם כדי לשמור על פרטיותם ועל פרטיות בני משפחתם.

     

    מאחורינו ואיתנו, לאורך כל הדרך, היתה עמית רוטברד מהוצאת בבל אליה פניתי בהתרגשות עם הרעיון הבוסרי, שהכירה בחשיבות הנושא והסכימה לתת אכסניה לטקסטים שייכתבו בסדנה, אם אכן יהיו מעניינים כמצופה.

    מלכתחילה, היו לסדנת הכתיבה שתי מטרות מוצהרות. המטרה הראשונה היתה אישית: תיעוד עצמי במבט לאחור של ההיריון, הלידה ושנת האבהות הראשונה. המטרה השנייה היתה קבוצתית: הטקסטים שייכתבו יכונסו בספר, במטרה להשמיע את מנעד הקולות של החוויה הגברית מפי אומרם.

    הכללים היו פשוטים: אין חובת הקראה בזמן המפגשים; עיקר תשומת הלב שלנו תופנה לתכנים, לא לסגנון או לאיכות הכתיבה של "הטיוטות הראשונות"; בין המפגשים יתבקשו המשתתפים להעלות את הטקסטים שכתבו בסדנה לדף הפייסבוק הסגור של הקבוצה. רובם אכן עשו כך, אחרים בחרו לשלוח אלי את הטקסטים שכתבו, לכתובת המייל שלי. תדירות העלאת הטקסטים לדף הפייסבוק לא היתה קבועה. לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית, והסדנה השתלבה במרקם חיי היומיום של המשתתפים, לא כולם התפנו לשתף את הטקסטים שלהם, ולא כל מי שנעדר ממפגש מסוים השלים את הכתיבה בזמנו החופשי. אבל הכתיבה בפייסבוק, שהיתה משנית לשיחות ולכתיבה במהלך המפגשים, קיבלה ערך משל עצמה, כשל יומנים פרטיים שלפעמים משולבים בהם שיחות קצרות ומרתקות. התקשורת הווירטואלית, במיילים ובדף הפייסבוק, איפשרה לתהליך להמשיך להתקיים גם בין המפגשים וגם לאחר שהסתיימה הסדנה.

    שתי המטרות שהצבנו לעצמנו הושגו במלואן, אבל את ההישג הנוסף כלל לא דמיינּו, ושיעורו הלך והתחוור לנו במהלך הסדנה וגם אחריה: כתיבת הטקסטים וההקראה בקבוצה עוררו שיחות מרתקות שהלכו והתארכו ממפגש למפגש והעשירו את הטקסטים הכתובים. משתתפי הסדנה כוננו בינם לבינם שיח קבוצתי, אינטימי ועמוק על הורות ומשפחה, בדומה לזה שנשים ידעו לייצר לעצמן מאז ומתמיד, עוד מימי ה"אוהל האדום", מעון הנשים האולטימטיבי הספוג במסורת החוכמה הנשית הקדומה, שבו אין לגברים דריסת רגל.

     

    ***

     

    2019. בלילה שלפני המפגש הראשון של סדנת הכתיבה לאבות, חלמתי חלום: קבוצת גברים עולה על מיניבוס שאני הזמנתי. נוסעים לירושלים. מגיעים לבית מלון, ומלצר שולח אותנו לקומת הגג. קומת הגג היא אולם גדול שבו שולחנות רבים. סביב השולחנות יושבים גברים, אוכלים סלטים ושניצלים נוטפי שמן, כמו בצבא. אני עוברת משולחן לשולחן, מתאמצת להתגבר בקולי על ההמולה הרועשת, להשיג את תשומת לבם כדי למסור להם את תרגיל הכתיבה.

    אני מתעוררת בהקלה. יום שישי בבוקר.

    תוכן החלום לא הפתיע אותי. למעשה, זו לא היתה הפעם הראשונה שהנחיתי קבוצה על טהרת המין הגברי. לפני כעשרים שנה, כשהייתי פסיכולוגית צעירה, הנחיתי במסגרת חיל חינוך קבוצות דינמיות לנגדים שנערכו בבית החייל בירושלים. תמונה אחת מאז נצרבה בתודעתי: אני יושבת על כיסא פשוט מעץ, 15 גברים במדי צבא מקיפים אותי במעגל צפוף. מתחת לכיסאות שלהם מונחים הרובים, לועם מכוון לפנים המעגל.

    עשרים שנה אחרי, שוב אשב במעגל מוקפת בגברים. אלא שהפעם, כולם נמצאים כאן מרצון ולא בכפייה. בסדנה הזאת יופנו אל מרכז המעגל מחשבים ומחברות, לא רובים. בסדנה הזאת ללא ספק עדינות והקשבה יצטברו בטבור המעגל. אילו עוד הבדלים יתגלו לי בין קבוצת הגברים הזאת לבין הקבוצות הצבאיות? וביני הצעירה לזו הבוגרת?

     

    במבט לאחור, אני מבינה שבמקביל לתהליך הקבוצתי והאישי שעברו המשתתפים, עברתי גם אני חוויה עמוקה, אפילו מטלטלת. אני מבינה שההשתתפות בסדנה היתה גם עבורי אירוע מכונן, שהוביל לשנה של גילויים חדשים ומהפך תודעתי אישי.

    ניצני השינוי התבטאו בעיסוק בשפה. בסדנת כתיבה, באופן טבעי, שמים לב למילים, ומשתדלים לדייק בבחירתן כדי לנסח מחשבות עמוקות. במהלך המפגשים ואחריהם, בעת כתיבת הספר, נוכחתי לא פעם שהשפה השגורה בדיבורים על הורות־היריון־לידה מעבירה באופן חד־צדדי את נקודת המבט הנשית השלטת בשיח. בחינת הטרמינולוגיה של נושאי הסדנה היתה לחלק בלתי נפרד מתהליך הפירוק וההרכבה מחדש של מושגים כמו גבריות ואבהות. הדיון שיובא לקראת סוף הספר, שנסב על בחירת שם לספר, וכן המשחקים הלשוניים שבהם השתעשעו בכובד ראש המשתתפים, נועדו באופן מוצהר להעשיר את המילון במילים חדשות שהעת דורשת. דיון זה בפני עצמו היה אירוע משמעותי, ששיקף בזמן אמת את התהליך העמוק של התפתחות המבע העצור והמושתק לכדי קול גברי, מנוסח היטב וצלול שמבקש להישמע.

    גם העמדה שלי בקבוצה לאורך חמשת המפגשים ולאחר מכן, בעת כתיבת הספר, איפשרה לי לעבור את השינוי התודעתי שעליו אספר בספר זה: ההתמקמות שלי כמתבוננת־חוקרת־לומדת, ששואלת מתוך עמדה סקרנית, שלא מניחה שאני "כבר" יודעת, פתחה בפני דלת להתבוננות רפלקסיבית על מקומי כאם וכבת זוג.

    ה"יחד" שלנו, אישה אחת ותריסר גברים, היה איתן לאורך כל הדרך. שררה בינינו תמימות דעים שאנחנו פוסעים בנתיב לא חרוש, משרטטים יחד את המפה שבה עובר הנתיב. החוויה היתה של ביטחון עמוק ושותפות.

    בספר זה אביא תיעוד של תהליך העבודה בסדנה, שרובו מורכב מטקסטים שכתבו המשתתפים ומהשיחות שהתנהלו במפגשים או בקבוצת הפייסבוק שלנו. זהו לבו הפועם של הספר. אשזור בהם את המחשבות והתובנות שלי, אלה שעלו במהלך המפגשים וגם את אלה שעלו בעת כתיבת הספר.

    הפרקים מובאים בהתאם לסדר המפגשים בסדנה:

    הפרק הראשון עוסק באבהות — זרעי האבהות שנשתלו על ידי אבות שהכירו בילדותם, דרך תהליך התממשות האבהות שלהם עצמם.

    הפרק השני מביא מחוויות הגברים במהלך תשעת חודשי ההיריון ומתאר את הדרכים השונות שבהן הם נערכים ללידה ולשינוי הגדול.

    הפרק השלישי מביא את סיפורי הלידה מנקודת מבטם של האבות, ומשקף את שיאה של חלוקת התפקידים בין נשים לגברים שהתחילה במהלך ההיריון.

    הפרק הרביעי, שמתייחס לחופשת הלידה ולחודשי האבהות הראשונים, מציג את ההתמודדויות החדשות של האבות הטריים בהיבטים השונים של החיים.

    הפרק החמישי מביא את ההתבוננות הרפלקסיבית של משתתפי הסדנה על הנושאים שבהם עסקנו, וגם על עצם ההשתתפות בסדנה.

    שני הפרקים האחרונים מתעדים את השינוי התודעתי שאני עברתי, וגם את תהליך הצטללות קולם הברור של הגברים, שאוחזים כעת בעמדה מנוסחת ותקיפה יותר לגבי תפקידם במשפחה ובחברה.

    כולי תקווה שהספר שלפניכם יצליח לשרטט את התהליך המקביל של הרחבת התודעה של הגברים ושל האישה שלקחו חלק בהרפתקה הזאת.

    הספר הוא גם קריאה להצטרפות לשינוי שכבר קורה. אנחנו כבר הצטרפנו.

    ענת הררי נולדה ב-1971 בגבעתיים. היא פסיכולוגית חברתית, מטפלת משפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית. מטפלת בקליניקה בתל אביב, מנחה סדנאות כתיבה וריטריטים ומלווה כותבות וכותבים בתחום הפסיכולוגיה. מתגוררת עם משפחתה בתל אביב.

    ספרים של ענת הררי שראו אור: "הוּלדת סבתא" (בבל, 2006), "מאה אמהות, מאה זיכרונות" (בבל, 2009), "ילד טוב דיו − להיות הורים למתבגרים" (בבל, 2014) ו"הוּלדת אב" (בבל, 2021)

    הולדת אב ענת הררי

    פתח דבר: הולדת אבא בכפר סבא


    בשנת 2018 הנחיתי סדנה בכפר סבא בשם "מילים שמבקשות לצאת". להפתעתי, מתוך תשעת חובבי הכתיבה שהצטרפו לסדנה, חמישה היו גברים. הרכב לא אופייני מבחינה מגדרית לסדנאות כתיבה.

    במפגש הרביעי היינו אמורים לעסוק ב"אירוע מכונן". מה הופך "סתם" אירוע לאירוע מכונן? כדי לענות על השאלה יש להרחיב את היריעה, להתעמק במה שאירע לפניו ובמה שהתחולל אחריו. לעתים קרובות, הכתיבה על האירוע עצמו נעשית שולית ומה שמתברר כמעניין הוא השינויים שהתחוללו בעקבותיו.

    ביום שלפני המפגש שתי משתתפות הודיעו שלא יגיעו, כך שהרכב הקבוצה הצפוי היה עכשיו חמישה גברים ושתי נשים. ישבתי לשולחן העבודה בביתי ועברתי על שלבי המפגש. איכשהו יצא שבסדנאות הכתיבה הקודמות, רק נשים נכחו במפגש "האירוע המכונן", ואני הזמנתי את האמהוֹת שבהן לכתוב על לידה, אירוע מכונן לכל הדעות. מי כמוני יודעת.

    חשבתי על הרכב המשתתפים מחר והתלבטתי אם לדבוק בתוכנית הקבועה ולבקש מקבוצה בעלת רוב גברי מובהק לכתוב על לידה, או שאולי עדיף להתאים להם את התרגיל, להציע שיכתבו על אירוע מכונן מהשירות הצבאי, מהילדות, מהזוגיות. גם האפשרות להשאיר את הנושא פתוח לבחירתם חלפה במוחי.

    עד אז חשבתי שלגברים אין מה לומר על לידה, או ליתר דיוק, בכלל לא התעניינתי בכך. מאז שהפכתי לאמא, לפני 18 שנה, נמשכתי בלהט לנקודת המבט האימהית — בכל גיל של הילד או הילדה ובכל שלב באימהוּת. חדורה בסקרנות טבעית, ריאיינתי אמהות לנשים בהיריון וסבתות טריות כדי לשמוע מה הן חושבות ומרגישות כשבנותיהן הופכות לאמהות בעצמן (הולדת סבתא), למדתי כיצד משתקפת האימהות מבעד לעיני מאה בנות ובנים (מאה אמהות, מאה זיכרונות), וגם בספרי האחרון, שעסק בגיל ההתבגרות (ילד טוב דיו — להיות הורה למתבגרים), דיברתי בעיקר עם אמהות למתבגרים ומתבגרות.

    בהחלטה של רגע, אולי בזכות ההיכרות המוקדמת עם הגברים שבקבוצה ואולי גם מתוך סקרנות לראות לאן זה ילך, החלטתי להיצמד לתוכנית הסדנה הקבועה שלי.

    ואיזה מזל שכך עשיתי.

     

    למחרת ביקשתי משבעת המשתתפים לכתוב טקסט על הלידה הראשונה שלהם, כלומר, על הולדת הבכור או הבכורה שלהם.

    כולם תלו בי מבט תוהה, אולי מופתע, אבל אני, שמורגלת כבר למבטים מסוג זה בסדנאות הכתיבה, לא נסוגתי. מרגע הינתן התרגיל, נדרש זמן כדי לעבד את ההנחיה, למצוא את קצה חוט הסיפור האישי שיחבר כל אחת ואחד לנושא. "כתבו על הלידה של הילד או הילדה הראשונה שלכם," חזרתי על משימת היום והרחבתי — "מה היה שם? מה אתם זוכרים?"

    בזמן שאצבעותיהם התחילו לנוע מאחורי מסכי המחשב האטומים, התבוננתי בעיניהם המרוכזות, ותמונות מהלידה הראשונה שלי הציפו אותי פתאום: מראה חדר הלידה באיכילוב, הצלילים המונוטוניים של המכשירים, הפחד שתקף אותי בעקבות המחשבה המעיקה שאם משהו יסתבך, הלכו לי החיים. כמה מהר הבזיקו הזיכרונות, חשבתי, ותמונות נוספות, שהיו שמורות בזכרוני כמכלול, עלו בזו אחר זו: ידיה העדינות של המיילדת אנה, מערבולת הכאב שלפתה אותי שוב ושוב, תוכנית הטלוויזיה ששודרה והתחלפה במהדורת חדשות. והנה אופיר בעלי, בכל מיני מצבים — רגע אחד הוא עומד צמוד אלי ומנגב לי את המצח בחולצה לבנה (שלו? שלי?), וברגע אחר הוא אוחז לראשונה בזרועותיו את בתנו בעיניים מבריקות ומגיש לי אותה בעדינות. מעניין מה הוא זוכר ממעמד הלידה, היתה המחשבה האחרונה שחלפה במוחי, כי בינתיים חלק מהמשתתפים כבר סיימו לכתוב ומיד חזרתי לקבוצה. מי רוצה לקרוא?

    בזמן שהמשתתפים הקריאו את מה שכתבו, האוויר בחדר נעשה סמיך, כבד, כאילו שמיכה עבה ורכה עטפה את כולנו, ובחסותה נענו מכאב לצחוק, לפחד, לאשמה, לשמחה. טלטלה רגשית כזו לא הדהדה בין כותלי החדר הזה בשלושת המפגשים הקודמים, אולי גם לא בשום סדנה שהנחיתי עד כה. עד שהגיע תורו של המשתתף השלישי להקריא, עיני כולם, הנוצצות מהתרגשות, כבר אמרו: משהו חדש ומרעיש נגלה לפנינו, נפל דבר. מילים שהיו כבושות במשך חודשים ושנים שוחררו לחופשי.

    ואני כמעט פספסתי את זה.

    בהפסקה המשכנו לדבר על מה שהתרחש בחדר לפני דקות ספורות. לכולנו, גברים כנשים, היה ברור שאת מה שהתחיל היום, חייבים להמשיך. חייבים, אני כותבת, ולא סתם: לא מדובר רק בזכות שעומדת לפתחנו, אלא בחובה. חובה להשמיע את קולם של הגברים ביחס למה שנתפס, גם היום, כעולמן הבלעדי של הנשים: היריון, לידה, הורות.

    קריאה זו לפעולה, שעלתה באופן ספונטני והולידה בהמשך את הספר הזה, היתה המחשה מושלמת לנושא המפגש. היא הבהירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המפגש הזה, בפני עצמו, היה אירוע מכונן.

     

    ***

     

    פעמים רבות מספור נשאלתי על ידי גברים (רק גברים) מתי אכתוב את הספרים על האבות והסבים, ותמיד היתה לי תשובה מן המוכן, שאותה אמרתי בחיוך וכלאחר יד: "על זה מישהו אחר יכתוב. אותי מעניינות האמהוֹת." לאחר אותה סדנה בכפר סבא, ובעת כתיבת הספר הזה, שאלתי את עצמי שוב ושוב: למה הדרתי ממחשבותי חצי מהאוכלוסייה כל כך הרבה שנים? למה חוויותיהם של אבי, של בעלי, של סבי, של אחי, של דודַי, של חברַי ובעתיד של בני לא הצליחו לעניין אותי מספיק כדי שאטרח פשוט לשאול אותם?

    עכשיו, כשסוף־סוף אני כותבת על האבות, אני חשה מידה דומה של התרגשות וסקרנות לזו שחשתי בעת כתיבת ספרי הקודמים, ועליהן נוספת גם תחושה של שליחות.

     

    מתוקף עיסוקי כמטפלת זוגית ומשפחתית, מגיעים אלי לקליניקה הורים צעירים במשבר של אחרי לידה. מדובר בתופעה שכיחה. זוגות מביאים איתם לחדר קונפליקטים עזים סביב הטיפול בתינוק ותחזוקת הבית. דפוס השיח חוזר על עצמו: האישה מדברת בפסקנות, היא יודעת מה נכון ומה לא בסוגיות הדומסטיות כגון שינה, האכלה, הלבשה, סידור וארגון הבית, וכיוצא בזה, ואילו האבות מפגינים עמדה פסיבית, מרצה, נעתרת, שמעוררת בתורה כעס נוסף באמהות, אם כי הרבה פחות מהכעס שמעורר בהן בן זוג או אב שדעתו שונה משלהן. במשך השנים, ומאז שהתרחקתי בעצמי מחוויית ההורות לילדים קטנים, ביושבי על כיסא המטפלת, כשאני רואה את הגבר נלחם על מקומו ואת האישה נלחמת על דעתה, אני רואה את המרחק ההולך וגדל ביניהם — בין מי שרק לפני כמה חודשים היו מחוברים כל כך. אני חותרת לכך ששני הצדדים ישמיעו את קולם במידה שווה, יהיו בעלי השפעה שווה על חיי המשפחה. אני מנסה לעזור להם להתחבר בדרך חדשה, שתכלול את שניהם ואת התינוק או התינוקת, כי זהו האתגר של התקופה: יצירת הורות שוויונית מספקת, שממנה הילד רק ירוויח, או כפי שהיטיב לנסח זאת אחד האבות, "חשוב שהילד יקבל מים חמים ומים קרים, אם נסתכל על זוג הורים כשני מקורות מים חיים."

     

    ***

     

    אחרי הסדנה בכפר סבא ולפני היות הספר, היתה הסדנה "הולדת אב".

    בעידודה הנלהב של הקבוצה הכפר־סבאית כולה, החלטתי להרים את הכפפה ולפתוח סדנת כתיבה לגברים בלבד, שבה ישמיעו את קולם המזוקק על הנושאים ה"נשיים". בנוסף למשתתפים מכפר סבא, פניתי גם לכמה גברים שהכרתי וחשבתי שעשויים למצוא עניין בסדנה, וכך כתבתי להם:

    "אני עומדת לפתוח סדנת כתיבה שתיקרא 'הולדת אב', ומחפשת אבות לילדים קטנים, יותר או פחות, שיהיו מוכנים לכתוב על חוויית הלידה וההורות שלהם לטובת ספר שבכוונתי לפרסם בנושא. אשמח מאוד אם תסכימו לקחת חלק בפרויקט. וזה אכן פרויקט", המשכתי. "הגברים שיישתתפו (כעשרה) יהיו חברים בקבוצת כתיבה שתיפגש חמש פעמים, אחת לשבועיים בערך, וגם תתחזק יחד קבוצה פרטית בפייסבוק.

    בפרק הזמן הזה תתבקשו לכתוב טקסטים וגם להגיב לטקסטים של חבריכם (במפגש או בפייסבוק).

    זו בעצם הזמנה לבלות תקופה לא קצרה בהתבוננות בתהליך הכניסה שלכם לאבהות (ועל המעגלים המשיקים — זוגיות, להיות הבן של אבא שלכם, משפחה, חברים, וכדומה) ולקחת חלק בתהליך למידה ושיתוף, שאני מניחה שילך ויתפתח תוך כדי תנועה.

    בינתיים יש כבר כמה אבות צעירים כמותכם שהביעו עניין, ואני בטוחה שמי שיצטרף ישמח להיות חלק מחבורה חכמה ומעניינת זו.

    אני מלאת התרגשות וסקרנות לקראת הבאות, ומקווה מאוד שתצטרף".

    התגובות לא איחרו לבוא.

    "ראשית, תודה על ההצעה ושחשבת עלי", השיב בועז. "מן הסתם, ההורות מעסיקה אותי מאוד, לא רק מבחינת הזמן שהיא צורכת, אלא גם מבחינה זו שהיא תפסה נתח משמעותי מהעולם הרגשי שלי ונמצאת במחשבותי חלק גדול מהיממה. יש רגעים שאני מרגיש שאני לא יודע איך להתנהל עם הרגשות המתפקעים שלי מול החמודים שלנו, כך שלבלות זמן בהתבוננות ובעיבוד המחשבות זו הצעה מאוד מפתה.

    "מה שכן, אני מוטרד, כמובן, מעניין הזמן שהפרויקט הזה יצרוך. התקופה הקרובה צפויה להיות עמוסה במיוחד עבורי, ואני לא יודע איך אצליח לדחוס פרויקט כזה, חשוב ותורם ככל שיהיה. תוכלי לספר שוב, וקצת להרחיב, איך זה הולך להיות?"

    "ניפגש, נכתוב, נקריא, נדבר — בכל פעם, סביב נושא אחר שקשור למעבר לאבהות", עניתי לו. "דף הפייסבוק, שבו תעלו את הטקסטים מהמפגשים (ומי שלא יצליח להגיע, יכתוב בזמנו החופשי וישתף שם), יעזור לנו להישאר יחד בתוך התהליך."

    אחרי כמה ימי התלבטות, בועז כתב לי שיגיע, וגם תמיר יצטרף.

    נהדר! הבלתי־יעלה־על־הדעת לפני כמה חודשים קורה עכשיו.

     

    כחצי שנה לאחר אותו מפגש מכונן בכפר סבא נפתחה סדנת הכתיבה "הולדת אב", שהתבססה על ארבעה מבין המשתתפים בסדנת כפר סבא, שאליהם נוספו עוד שמונה גברים, חלקם מכרים, בוגרי סדנאות שלי, חלקם בני משפחה, חבר של אחד מחלוצי הקבוצה מכפר סבא ובעלה של אחת מהמשתתפות באותה סדנה. כולם אבות, לילד או לילדה, לשניים או שלושה ילדים, כולם עסוקים באבהות שלהם, כולם הסתקרנו מעצם הרעיון וכולם אוהבים לכתוב. שנים־עשר המשתתפים הגיעו לרוב המפגשים, אם כי לא לכולם. בכל מפגש ששהשתתפו בו, נוכחותם השפיעה על השיח ועל האווירה של אותו מפגש.

    אלה משתתפי הסדנה:

    רועי, בן 42, פיזיותרפיסט, אב לשניים.

    מתן, 39, רופא ילדים, אב לשלושה.

    יניב, 44, פסיכיאטר ילדים ונוער, אב לשלושה.

    מיקי, 40, פסיכולוג קליני, אב לשלושה.

    אילן, בן 35, רב ופסיכודרמטיסט, אב לשלוש (מאז: אב לארבעה).

    אורי, 37, טייס ופסיכותרפיסט, אב לאחד (מאז: אב לשניים).

    אסף, סופר, 41, אב לשלושה.

    אלעד, בן 39, חוקר ואנליסט, עובד ב"בטרם", אב לשניים.

    בועז, 40, מתכנת, אב לשניים.

    תמיר, 39, מרפא בעיסוק, אב לשניים.

    אלכס, 34, יועץ ארגוני, אב לאחד (מאז: אב לשניים).

    ליאון, 45, איש תקשורת, אב לשתיים.

    זהות חלק מהדוברים הכותבים טושטשה לפי בחירתם כדי לשמור על פרטיותם ועל פרטיות בני משפחתם.

     

    מאחורינו ואיתנו, לאורך כל הדרך, היתה עמית רוטברד מהוצאת בבל אליה פניתי בהתרגשות עם הרעיון הבוסרי, שהכירה בחשיבות הנושא והסכימה לתת אכסניה לטקסטים שייכתבו בסדנה, אם אכן יהיו מעניינים כמצופה.

    מלכתחילה, היו לסדנת הכתיבה שתי מטרות מוצהרות. המטרה הראשונה היתה אישית: תיעוד עצמי במבט לאחור של ההיריון, הלידה ושנת האבהות הראשונה. המטרה השנייה היתה קבוצתית: הטקסטים שייכתבו יכונסו בספר, במטרה להשמיע את מנעד הקולות של החוויה הגברית מפי אומרם.

    הכללים היו פשוטים: אין חובת הקראה בזמן המפגשים; עיקר תשומת הלב שלנו תופנה לתכנים, לא לסגנון או לאיכות הכתיבה של "הטיוטות הראשונות"; בין המפגשים יתבקשו המשתתפים להעלות את הטקסטים שכתבו בסדנה לדף הפייסבוק הסגור של הקבוצה. רובם אכן עשו כך, אחרים בחרו לשלוח אלי את הטקסטים שכתבו, לכתובת המייל שלי. תדירות העלאת הטקסטים לדף הפייסבוק לא היתה קבועה. לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית, והסדנה השתלבה במרקם חיי היומיום של המשתתפים, לא כולם התפנו לשתף את הטקסטים שלהם, ולא כל מי שנעדר ממפגש מסוים השלים את הכתיבה בזמנו החופשי. אבל הכתיבה בפייסבוק, שהיתה משנית לשיחות ולכתיבה במהלך המפגשים, קיבלה ערך משל עצמה, כשל יומנים פרטיים שלפעמים משולבים בהם שיחות קצרות ומרתקות. התקשורת הווירטואלית, במיילים ובדף הפייסבוק, איפשרה לתהליך להמשיך להתקיים גם בין המפגשים וגם לאחר שהסתיימה הסדנה.

    שתי המטרות שהצבנו לעצמנו הושגו במלואן, אבל את ההישג הנוסף כלל לא דמיינּו, ושיעורו הלך והתחוור לנו במהלך הסדנה וגם אחריה: כתיבת הטקסטים וההקראה בקבוצה עוררו שיחות מרתקות שהלכו והתארכו ממפגש למפגש והעשירו את הטקסטים הכתובים. משתתפי הסדנה כוננו בינם לבינם שיח קבוצתי, אינטימי ועמוק על הורות ומשפחה, בדומה לזה שנשים ידעו לייצר לעצמן מאז ומתמיד, עוד מימי ה"אוהל האדום", מעון הנשים האולטימטיבי הספוג במסורת החוכמה הנשית הקדומה, שבו אין לגברים דריסת רגל.

     

    ***

     

    2019. בלילה שלפני המפגש הראשון של סדנת הכתיבה לאבות, חלמתי חלום: קבוצת גברים עולה על מיניבוס שאני הזמנתי. נוסעים לירושלים. מגיעים לבית מלון, ומלצר שולח אותנו לקומת הגג. קומת הגג היא אולם גדול שבו שולחנות רבים. סביב השולחנות יושבים גברים, אוכלים סלטים ושניצלים נוטפי שמן, כמו בצבא. אני עוברת משולחן לשולחן, מתאמצת להתגבר בקולי על ההמולה הרועשת, להשיג את תשומת לבם כדי למסור להם את תרגיל הכתיבה.

    אני מתעוררת בהקלה. יום שישי בבוקר.

    תוכן החלום לא הפתיע אותי. למעשה, זו לא היתה הפעם הראשונה שהנחיתי קבוצה על טהרת המין הגברי. לפני כעשרים שנה, כשהייתי פסיכולוגית צעירה, הנחיתי במסגרת חיל חינוך קבוצות דינמיות לנגדים שנערכו בבית החייל בירושלים. תמונה אחת מאז נצרבה בתודעתי: אני יושבת על כיסא פשוט מעץ, 15 גברים במדי צבא מקיפים אותי במעגל צפוף. מתחת לכיסאות שלהם מונחים הרובים, לועם מכוון לפנים המעגל.

    עשרים שנה אחרי, שוב אשב במעגל מוקפת בגברים. אלא שהפעם, כולם נמצאים כאן מרצון ולא בכפייה. בסדנה הזאת יופנו אל מרכז המעגל מחשבים ומחברות, לא רובים. בסדנה הזאת ללא ספק עדינות והקשבה יצטברו בטבור המעגל. אילו עוד הבדלים יתגלו לי בין קבוצת הגברים הזאת לבין הקבוצות הצבאיות? וביני הצעירה לזו הבוגרת?

     

    במבט לאחור, אני מבינה שבמקביל לתהליך הקבוצתי והאישי שעברו המשתתפים, עברתי גם אני חוויה עמוקה, אפילו מטלטלת. אני מבינה שההשתתפות בסדנה היתה גם עבורי אירוע מכונן, שהוביל לשנה של גילויים חדשים ומהפך תודעתי אישי.

    ניצני השינוי התבטאו בעיסוק בשפה. בסדנת כתיבה, באופן טבעי, שמים לב למילים, ומשתדלים לדייק בבחירתן כדי לנסח מחשבות עמוקות. במהלך המפגשים ואחריהם, בעת כתיבת הספר, נוכחתי לא פעם שהשפה השגורה בדיבורים על הורות־היריון־לידה מעבירה באופן חד־צדדי את נקודת המבט הנשית השלטת בשיח. בחינת הטרמינולוגיה של נושאי הסדנה היתה לחלק בלתי נפרד מתהליך הפירוק וההרכבה מחדש של מושגים כמו גבריות ואבהות. הדיון שיובא לקראת סוף הספר, שנסב על בחירת שם לספר, וכן המשחקים הלשוניים שבהם השתעשעו בכובד ראש המשתתפים, נועדו באופן מוצהר להעשיר את המילון במילים חדשות שהעת דורשת. דיון זה בפני עצמו היה אירוע משמעותי, ששיקף בזמן אמת את התהליך העמוק של התפתחות המבע העצור והמושתק לכדי קול גברי, מנוסח היטב וצלול שמבקש להישמע.

    גם העמדה שלי בקבוצה לאורך חמשת המפגשים ולאחר מכן, בעת כתיבת הספר, איפשרה לי לעבור את השינוי התודעתי שעליו אספר בספר זה: ההתמקמות שלי כמתבוננת־חוקרת־לומדת, ששואלת מתוך עמדה סקרנית, שלא מניחה שאני "כבר" יודעת, פתחה בפני דלת להתבוננות רפלקסיבית על מקומי כאם וכבת זוג.

    ה"יחד" שלנו, אישה אחת ותריסר גברים, היה איתן לאורך כל הדרך. שררה בינינו תמימות דעים שאנחנו פוסעים בנתיב לא חרוש, משרטטים יחד את המפה שבה עובר הנתיב. החוויה היתה של ביטחון עמוק ושותפות.

    בספר זה אביא תיעוד של תהליך העבודה בסדנה, שרובו מורכב מטקסטים שכתבו המשתתפים ומהשיחות שהתנהלו במפגשים או בקבוצת הפייסבוק שלנו. זהו לבו הפועם של הספר. אשזור בהם את המחשבות והתובנות שלי, אלה שעלו במהלך המפגשים וגם את אלה שעלו בעת כתיבת הספר.

    הפרקים מובאים בהתאם לסדר המפגשים בסדנה:

    הפרק הראשון עוסק באבהות — זרעי האבהות שנשתלו על ידי אבות שהכירו בילדותם, דרך תהליך התממשות האבהות שלהם עצמם.

    הפרק השני מביא מחוויות הגברים במהלך תשעת חודשי ההיריון ומתאר את הדרכים השונות שבהן הם נערכים ללידה ולשינוי הגדול.

    הפרק השלישי מביא את סיפורי הלידה מנקודת מבטם של האבות, ומשקף את שיאה של חלוקת התפקידים בין נשים לגברים שהתחילה במהלך ההיריון.

    הפרק הרביעי, שמתייחס לחופשת הלידה ולחודשי האבהות הראשונים, מציג את ההתמודדויות החדשות של האבות הטריים בהיבטים השונים של החיים.

    הפרק החמישי מביא את ההתבוננות הרפלקסיבית של משתתפי הסדנה על הנושאים שבהם עסקנו, וגם על עצם ההשתתפות בסדנה.

    שני הפרקים האחרונים מתעדים את השינוי התודעתי שאני עברתי, וגם את תהליך הצטללות קולם הברור של הגברים, שאוחזים כעת בעמדה מנוסחת ותקיפה יותר לגבי תפקידם במשפחה ובחברה.

    כולי תקווה שהספר שלפניכם יצליח לשרטט את התהליך המקביל של הרחבת התודעה של הגברים ושל האישה שלקחו חלק בהרפתקה הזאת.

    הספר הוא גם קריאה להצטרפות לשינוי שכבר קורה. אנחנו כבר הצטרפנו.