ב'עובד ארכיון', ספרו הדקיק של הצלם והאמן מיקי קרצמן, מופיעים, בין השאר, שלושה ראיונות שקיים עם שלוש נשים – כולן חוקרות שמאירות צדדים שונים בעבודתו. לאוצרת גליה בר אור הוא מספר על עמוד הפייסבוק People I Met שפתח, ואליו העלה פורטרטים של בני אדם שצילם לאורך השנים בשטחים. מכיוון שהארכיון שלו "מוצף בקורבנות", הוא מבקש מהעוברים והשבים שיזהו מה עלה בגורל המצולמים.
בספר מופיע צילום מסך ובו פוסט מתוך העמוד המדובר. זהו פורטרט של ילד, כולו אומר מתיקות, שצולם בג'נין ב-.2003 פרטים נוספים אין. אבל מי שיפשפש בצילום המסך יאתר תגובה (באנגלית) שזו לשונה: "הילד הזה הוא עכשיו בן 23והוא נהרג היום על ידי ישראל בג'נין. תהא מנוחתו עדן".
קרצמן לא מתייחס בשום צורה לפרט המידע המרעיש הזה. האם הוא סבור שהדברים מדברים בעד עצמם? האם נקט אגביות מכוונת בניסיון להמחיש את ממדיה של אותה "הצפה" של קורבנות? האם בכלל פיספס? פרשנות נדיבה לאנקדוטה הזאת, שהיא לטעמי גם הרלוונטית ביותר, תטען כך: יותר מכל דבר אחר, הספר הזה למעשה מאמן את הקורא בו לתור אחר רמזים שמותיר מאחוריו המכבש האידיאולוגי. הצלחה ב"משימה" כמוה, אולי, כהבנה השלמה ביותר של המשקע שקרצמן מבקש להותיר.
האם הזיהוי בכלל נכון? האם הילד המתוק גדל והפך לטרוריסט, למבוקש, לבן מוות? ייתכן. אבל אלה לא השאלות הנכונות. העניין טמון ביכולת להבחין בשכבות המציאות שקבורות עמוק מתחת לכל מה שכבר הפך טריוויאלי. העניין הוא במה שנשכח: לילד הזה לא היו האופציות שיש למרבית הילדים היהודים.
באופן מעט פרדוקסלי, קרצמן נמנה במשך שנים ארוכות עם גייסותיו של הכוח המשטח והמנרמל החזק ביותר במקומותינו: העיתונות העברית. אלא שנודע לו בתוכה תפקיד יוצא דופן. במקביל לתערוכות שהציג מצילומיו ולעבודתו כמרצה, וכן לעובדה שסייע בהקמת ארגון 'שוברים שתיקה' (שהיום הוא משמש כיו"ר שלו), היה קרצמן במשך 19שנים צלם המדור 'אזור הדמדומים' בעיתון 'הארץ'. שם דיווחו שבוע אחר שבוע, הכותב גדעון לוי והוא, על הפרות זכויות אדם בשטחים.
קרצמן מספר ב'עובד ארכיון' שהדמיון הרב בין הסיפורים שהופיעו במדור לא הפריע לו, אלא להפך. המטרה מבחינתו הייתה להראות את ריבוי הפנים של מה שביסודו נובע מאותה עוולה: כיבוש השטחים. כלומר, ליצור ארכיון היסטורי שישמש את הדורות הבאים – הפוך בדיוק מהתפיסה הרווחת של עיתונות. "האירועים האלימים הנקודתיים מעניינים אותי פחות מאלימות מקופלת בשגרה", הוא כותב.
גם עמדותיו של קרצמן ביחס לצילום מפתיעות. הוא לא חושב ש"דימוי כלשהו ישנה את העולם". בהתאם, הוא איננו מתעניין במיוחד ב"רגע המכריע" של הצילום, הדומה למה שרולאן בארת כינה "הפונקטום", משום שבעיניו הוא קוריוז, אנקדוטה, והעיסוק באנקדוטלי מסווה את השיטה. עיקר העניין שלו הוא, אם כן, פחות במה שהמצלמה תופסת, ויותר בנסיבות שהובילו אותה דווקא למקום שבו היא נמצאת; לכוחות שפועלים על הפריים ונותרים מחוץ לו. "הרגע המכריע שלי הוא רגע מכריע של צילום שמכווץ לתוכו היסטוריה שלמה".
אחד הפרויקטים האחרונים של קרצמן נקרא Anti Mapping: השיטה היא להגיע ליישובים הרוסים, או כאלה שעומדים להיהרס, ולתעד אותם באמצעות רחפן. הוא נסמך על תחקיר, טקסטים ומפות, ומבקש לייצר מפה אינטראקטיבית בקוד פתוח שתציג התפתחות לאורך זמן (בניגוד ללוגיקה העקרונית של מפה) ותאפשר להראות כמה נרטיבים ונקודות מבט, לא רק את זו הממוסדת. כך תתאפשר גם הצגתם של יישובים שנחרבו וסיפורים שהושכחו.
קרצמן מעיד על עצמו כמי ש"האמנות שלי היא לא רק צילום... [היא] בנויה גם על שוברים שתיקה ומאחורי הדימויים יש טקסטים ויש אידיאולוגיה". המבנה המבוזר של הספר מעניק לכך ביטוי מובהק. מעבר לראיונות יש בו גם כמה מאמרים קצרים; תיעוד של שיעור, לצד הרהור על הוראה; מונולוג של יהודה שאול, ממקימי 'שוברים שתיקה'; וכן עדות של קרצמן מתוך משפט שהתנהל בעקבות תביעה שהגישו צלם יהודי וצלם פלסטיני שהותקפו על ידי צה"ל במהלך הפגנה. במידה רבה, האמנות של קרצמן מורכבת מכל אלו יחד.
הפרקים אינם אחידים ברמתם. בראיונות, למשל, חסר אלמנט דיאלוגי אמיתי והם נקראים לפרקים כרצף של מחשבות מנותקות זו מזו. ייתכן שגם הפורמט החומרי עושה לספר עוול, משום שהוא לא מאפשר להציג מספיק דימויים באיכות מספיק טובה, כך שחלק מהרעיונות נשארים מובנים רק ברמה מופשטת. ועדיין – ולמרות שהוא מצהיר על עצמו: "לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי גם יכולת כתיבה" – קרצמן מצליח להעביר מספר רעיונות עוצמתיים בצורה בהירה ויפה. את חוסר האחידות אפשר אולי לייחס לממד האקספרימנטלי העקרוני לעבודתו, כמי שחווה חוסר נחת מהמדיום וחוקר באופן מתמיד את אפשרויותיו.
ועם כל זאת, בתום הקריאה נותרת שאלת השאלות שמנחה אותו בלתי פתורה: איך לגרום לעיוורים מרצון לראות? 'שוברים שתיקה', מעיד קרצמן, יצר אפקט שהוא אפילו לא דמיין, אבל במובנים ידועים אחרים הוא כשל. לא מן הנמנע שיש לכך קשר לנימה המלנכולית, שלא לומר אפוקליפטית, שבה מסתיים הספר.
איתי זיו
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
ב'עובד ארכיון', ספרו הדקיק של הצלם והאמן מיקי קרצמן, מופיעים, בין השאר, שלושה ראיונות שקיים עם שלוש נשים – כולן חוקרות שמאירות צדדים שונים בעבודתו. לאוצרת גליה בר אור הוא מספר על עמוד הפייסבוק People I Met שפתח, ואליו העלה פורטרטים של בני אדם שצילם לאורך השנים בשטחים. מכיוון שהארכיון שלו "מוצף בקורבנות", הוא מבקש מהעוברים והשבים שיזהו מה עלה בגורל המצולמים.
בספר מופיע צילום מסך ובו פוסט מתוך העמוד המדובר. זהו פורטרט של ילד, כולו אומר מתיקות, שצולם בג'נין ב-.2003 פרטים נוספים אין. אבל מי שיפשפש בצילום המסך יאתר תגובה (באנגלית) שזו לשונה: "הילד הזה הוא עכשיו בן 23והוא נהרג היום על ידי ישראל בג'נין. תהא מנוחתו עדן".
קרצמן לא מתייחס בשום צורה לפרט המידע המרעיש הזה. האם הוא סבור שהדברים מדברים בעד עצמם? האם נקט אגביות מכוונת בניסיון להמחיש את ממדיה של אותה "הצפה" של קורבנות? האם בכלל פיספס? פרשנות נדיבה לאנקדוטה הזאת, שהיא לטעמי גם הרלוונטית ביותר, תטען כך: יותר מכל דבר אחר, הספר הזה למעשה מאמן את הקורא בו לתור אחר רמזים שמותיר מאחוריו המכבש האידיאולוגי. הצלחה ב"משימה" כמוה, אולי, כהבנה השלמה ביותר של המשקע שקרצמן מבקש להותיר.
האם הזיהוי בכלל נכון? האם הילד המתוק גדל והפך לטרוריסט, למבוקש, לבן מוות? ייתכן. אבל אלה לא השאלות הנכונות. העניין טמון ביכולת להבחין בשכבות המציאות שקבורות עמוק מתחת לכל מה שכבר הפך טריוויאלי. העניין הוא במה שנשכח: לילד הזה לא היו האופציות שיש למרבית הילדים היהודים.
באופן מעט פרדוקסלי, קרצמן נמנה במשך שנים ארוכות עם גייסותיו של הכוח המשטח והמנרמל החזק ביותר במקומותינו: העיתונות העברית. אלא שנודע לו בתוכה תפקיד יוצא דופן. במקביל לתערוכות שהציג מצילומיו ולעבודתו כמרצה, וכן לעובדה שסייע בהקמת ארגון 'שוברים שתיקה' (שהיום הוא משמש כיו"ר שלו), היה קרצמן במשך 19שנים צלם המדור 'אזור הדמדומים' בעיתון 'הארץ'. שם דיווחו שבוע אחר שבוע, הכותב גדעון לוי והוא, על הפרות זכויות אדם בשטחים.
קרצמן מספר ב'עובד ארכיון' שהדמיון הרב בין הסיפורים שהופיעו במדור לא הפריע לו, אלא להפך. המטרה מבחינתו הייתה להראות את ריבוי הפנים של מה שביסודו נובע מאותה עוולה: כיבוש השטחים. כלומר, ליצור ארכיון היסטורי שישמש את הדורות הבאים – הפוך בדיוק מהתפיסה הרווחת של עיתונות. "האירועים האלימים הנקודתיים מעניינים אותי פחות מאלימות מקופלת בשגרה", הוא כותב.
גם עמדותיו של קרצמן ביחס לצילום מפתיעות. הוא לא חושב ש"דימוי כלשהו ישנה את העולם". בהתאם, הוא איננו מתעניין במיוחד ב"רגע המכריע" של הצילום, הדומה למה שרולאן בארת כינה "הפונקטום", משום שבעיניו הוא קוריוז, אנקדוטה, והעיסוק באנקדוטלי מסווה את השיטה. עיקר העניין שלו הוא, אם כן, פחות במה שהמצלמה תופסת, ויותר בנסיבות שהובילו אותה דווקא למקום שבו היא נמצאת; לכוחות שפועלים על הפריים ונותרים מחוץ לו. "הרגע המכריע שלי הוא רגע מכריע של צילום שמכווץ לתוכו היסטוריה שלמה".
אחד הפרויקטים האחרונים של קרצמן נקרא Anti Mapping: השיטה היא להגיע ליישובים הרוסים, או כאלה שעומדים להיהרס, ולתעד אותם באמצעות רחפן. הוא נסמך על תחקיר, טקסטים ומפות, ומבקש לייצר מפה אינטראקטיבית בקוד פתוח שתציג התפתחות לאורך זמן (בניגוד ללוגיקה העקרונית של מפה) ותאפשר להראות כמה נרטיבים ונקודות מבט, לא רק את זו הממוסדת. כך תתאפשר גם הצגתם של יישובים שנחרבו וסיפורים שהושכחו.
קרצמן מעיד על עצמו כמי ש"האמנות שלי היא לא רק צילום... [היא] בנויה גם על שוברים שתיקה ומאחורי הדימויים יש טקסטים ויש אידיאולוגיה". המבנה המבוזר של הספר מעניק לכך ביטוי מובהק. מעבר לראיונות יש בו גם כמה מאמרים קצרים; תיעוד של שיעור, לצד הרהור על הוראה; מונולוג של יהודה שאול, ממקימי 'שוברים שתיקה'; וכן עדות של קרצמן מתוך משפט שהתנהל בעקבות תביעה שהגישו צלם יהודי וצלם פלסטיני שהותקפו על ידי צה"ל במהלך הפגנה. במידה רבה, האמנות של קרצמן מורכבת מכל אלו יחד.
הפרקים אינם אחידים ברמתם. בראיונות, למשל, חסר אלמנט דיאלוגי אמיתי והם נקראים לפרקים כרצף של מחשבות מנותקות זו מזו. ייתכן שגם הפורמט החומרי עושה לספר עוול, משום שהוא לא מאפשר להציג מספיק דימויים באיכות מספיק טובה, כך שחלק מהרעיונות נשארים מובנים רק ברמה מופשטת. ועדיין – ולמרות שהוא מצהיר על עצמו: "לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי גם יכולת כתיבה" – קרצמן מצליח להעביר מספר רעיונות עוצמתיים בצורה בהירה ויפה. את חוסר האחידות אפשר אולי לייחס לממד האקספרימנטלי העקרוני לעבודתו, כמי שחווה חוסר נחת מהמדיום וחוקר באופן מתמיד את אפשרויותיו.
ועם כל זאת, בתום הקריאה נותרת שאלת השאלות שמנחה אותו בלתי פתורה: איך לגרום לעיוורים מרצון לראות? 'שוברים שתיקה', מעיד קרצמן, יצר אפקט שהוא אפילו לא דמיין, אבל במובנים ידועים אחרים הוא כשל. לא מן הנמנע שיש לכך קשר לנימה המלנכולית, שלא לומר אפוקליפטית, שבה מסתיים הספר.
איתי זיו
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"