כוחה של משמעות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כוחה של משמעות
מכר
מאות
עותקים
כוחה של משמעות
מכר
מאות
עותקים

כוחה של משמעות

4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אמילי אספהאני סמית

אמילי אספהאני סמית, ילידת שווייץ, גדלה והתחנכה בקנדה ומתגוררת כיום בוושינגטון הבירה, היא סופרת ועיתונאית המשלבת פסיכולוגיה, פילוסופיה וספרות כדי לכתוב על החוויה האנושית. כוחה של משמעות היה רב מכר בינלאומי ותורגם ל-16 שפות. מאמרים פרי עטה פורסמו בניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל ואטלנטיק. היא בעלת תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת דרתמות ותואר שני בפסיכולוגיה חיובית מאוניברסיטת פנסילבניה. בהרצאתה ב-TED – "החיים הם יותר מלהיות מאושר" – צפו יותר מ-9 מיליון אנשים.

תקציר

ספר חכם ומסעיר זה טוען כי החיפוש אחר משמעות מספק הרבה יותר מהרדיפה אחר האושר הרגעי. ואינכם צריכים לנסוע למנזרים רחוקים או לכבוש פסגות הרים בכדי למצוא משמעות לחייכם, היא נמצאת סביבכם. וממש ברגע זה.
 
הסופרת והעיתונאית אמילי אספהאני סמית משלבת מחקרים מדעיים עדכניים יחד עם תובנותיהם של הוגים גדולים מכל התקופות כגון ויקטור פרנקל, ג'ורג' אליוט, אריסטו ובודהה, בכדי להציג את ארבעת היסודות שעליהם מתבססים חיים מלאי משמעות:
 
שייכות: כולנו צריכים למצוא את הקבוצה שלנו ולבנות מערכות יחסים שבהן נרגיש שמבינים אותנו, שמכירים אותנו ושמעריכים אותנו – אנו צריכים לדעת שאנחנו חשובים בעיני אחרים.
 
תכלית: כולנו זקוקים למטרה ארוכת-טווח כמקור למוטיבציה, שתשמש כעיקרון מארגן בחיינו ושתדחוף אותנו לתרום לעולם.
 
סיפור: כולנו מספרי סיפורים. אנו לוקחים את חוויותינו הבדידוֹת ומצרפים אותן לכדי נרטיבים ברורים המאפשרים לנו למצוא פשר בתוך עצמנו ובעולם שסביבנו.
 
רוחניות: חוויות מיסטיות מרוממות אותנו אל מעבר לעולם היומיומי וגורמות לנו להרגיש חיבור לדבר מה עצום ממדים ורב משמעות.
 
בעזרת סיפורים מרתקים ומעוררי השראה, סמית מפיחה חיים ברעיונות האלה ומבררת כיצד אנחנו יכולים להתחיל לבנות תרבות של משמעות בבית הספר, במקום העבודה ובחיי הקהילה. הספר יעורר הדים בלבם של כל מי שחותרים לחיים עשירים ומספקים יותר.
 
אמילי אספהאני סמית, ילידת שווייץ, גדלה והתחנכה בקנדה ומתגוררת כיום בוושינגטון הבירה, היא סופרת ועיתונאית המשלבת פסיכולוגיה, פילוסופיה וספרות כדי לכתוב על החוויה האנושית. כוחה של משמעות היה רב מכר בינלאומי ותורגם ל-16 שפות. מאמרים פרי עטה פורסמו בניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל ואטלנטיק. היא בעלת תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת דרתמות ותואר שני בפסיכולוגיה חיובית מאוניברסיטת פנסילבניה. בהרצאתה ב-TED – "החיים הם יותר מלהיות מאושר" – צפו יותר מ-9 מיליון אנשים.
 
"זה לא ספר על איך להיות 'מאושרים'. האמת היא שהספר הזה הוא התקפה משכנעת על הרעיון שהאושר הוא מטרה שאליה כדאי לנו לשאוף בחיינו. לטענת סמית, מי שמחפשים אחר אושר מועדים להיכשל, מפני שחיפוש כזה מתמקד ב'אני', בשעה שמציאת משמעות מחוץ לעצמנו מאפשרת לנו לשגשג... ספר אלגנטי… מועיל… ורב ערך."
– The Wall Street Journal
 
"מדריך מאיר עיניים לגילוי המשמעות בחיינו… סמית מצליחה לשכנע את הקורא להבין מחדש מה פירוש לחיות חיים טובים."
– Publishers Weekly
 
"ספרה של סמית כתוב יפה להפליא ומבוסס על תחקיר יסודי. הוא עוסק בכמיהה שיש לכולנו לחיים עם עומק וערך. בתרבות שלא מפסיקים לצעוק בה על אושר, הספר החם והחכם הזה מכוון אותנו לדרך המובילה למה שחשוב באמת. קריאתו היא חוויה שמשנה את החיים."
– סוזן קיין, מחברת הספר שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר (בעברית בהוצאת מטר)
 
"כוחה של משמעות מספר את סיפורם של אנשים היום ולאורך ההיסטוריה, שהפכו את החיפוש אחר משמעות למשימת חייהם. זהו ספר עוצמתי אך אלגנטי שיעודד אתכם לחיות חיים בעלי משמעות."
 
דניאל פינק, מחבר רבי המכר מתי?, מוטיבציה, למכור זה בטבע שלנו, ראש אחר (כולם בעברית בהוצאת מטר)

פרק ראשון

מבוא
 
 
בערבי ימי חמישי וראשון התכנסה קבוצה של מחפשי דרך רוחנית בחדר גדול בבֵית משפחתי במרכז מונטריאול, שבו ניהלו הורי בית מפגש סוּפי. סוּפִיוּת היא זרם מיסטי הקשור לאסלאם ומשפחתי השתייכה למסדר הסוּפי הנִימָתוּלָאהִי — אחווה שמקורה באיראן של המאה הארבע־עשרה ושכיום יש לה בתי מפגש בכל רחבי העולם.
פעמיים בשבוע התכנסו הדרווישים, חברי המסדר, לכמה שעות של מדיטציה. הם ישבו על הרצפה בעיניים עצומות, עם הסנטר צמוד לחזה, וחזרו בדממה על אחד משמות האל או תאריו על רקע מוזיקה סוּפית איראנית מסורתית.
חיי כילדה בבית מפגש סוּפי היו חוויה קסומה. קירות ביתנו היו מעוטרים באותיות ערביות מגולפות בעץ, מעשה ידי אבי. תמיד נחלט בבית תה שבישם את האוויר בניחוח ברגמוט. כשסיימו את המדיטציה שתו הסוּפים את התה, שאותו הגישה אמי עם תאנים או עם ממתקים איראניים שנרקחו עם מי ורדים, זעפרן, הֶל ודבש. לפעמים אני הגשתי את התה, וכאשר קדתי לפני כל דרוויש הייתי צריכה להיזהר שלא יישמט מידי המגש עמוס הכוסות, התחתיות וקוביות הסוכר.
הדרווישים אהבו לטבול קוביית סוכר בתה שלהם. הם הניחו אותה בפיהם ושתו את התה דרכה. הם אהבו לשיר משירתם של חכמים וקדושים סוּפים גדולים מימי הביניים, כמו רוּמִי שכתב, "מֵאָז נִגְדַּעְתִּי מִן הַשָּׂדֶה נְהִי אִישׁ וְאִשָּׁה מִזַּעֲקָתִי קוֹרֵא";  או עטאר, שכתב אל המחפש הרוחני, "כִּי אַהֲבָה דִּבְּרָה בְּנָפְשְׁךָ, דְּחֵה עַצְמְךָ, דְּחֵה אֶת
הַמְּעַרְבֹּלֶת שֶׁבָּהּ חַיֵּינוּ נֶחְרָבִים."  הדרווישים גם אהבו לשבת בשתיקה, להיות יחד, ולזכור את האל בהרהור שקט.
הדרווישים קוראים לסוּפיוּת "דרך האהבה". ההולכים בדרך זו עורכים מסע לעבר האל, האהוב, הקורא להם לדחות את עצמיותם ולא להפסיק לזכור ולאהוב אותו על כל צעד ושעל.  אצל הסוּפים, אהבת האל והערצתו משמען אהבה והערצה של הבריאה כולה ושל כל אדם שהוא חלק ממנה. בלב מעשיהם נמצא רעיון ה"מוֹחָבָּת", רוחב לב מתוך אהבה. כשעברנו לביתנו החדש במונטריאול באו סוּפים מכל רחבי צפון אמריקה ושהו אצלנו במשך כמה ימים כדי לעזור להורי להפוך את בניין האבן, ששימש לפני כן כמשרד עורכי דין, לחלל שיתאים ל"מג'ליס" — להתכנסות הדו־שבועית לצורך מדיטציה.
כאשר ערב אחד דפק על דלתנו חסר בית שביקש ארוחה ומקום לישון, הוא הוזמן פנימה. וכאשר החמיא אבי לאחד הדרווישים על הצעיף שלבש, נתן לו הדרוויש את הצעיף בעונג כמתנה. (מאז הבינו בני משפחתי שצריך לחשוב היטב לפני שמחמיאים לעוד דרוויש על פריטים שברשותו.)
באירועים מיוחדים, כמו ביקורי שייח' או כשדרוויש חדש נכנס למסדר, סוּפים מקנדה ומארצות הברית לנו בבית המפגש במשך כמה ימים וישנו על כריות דקות בחדר המדיטציה, בספרייה, ובעצם בכל מקום פנוי. בלילה נשמעו הרבה נחירות וביום השתרכו תורים לחדר האמבטיה, אבל לא נראה שזה הטריד איש. הדרווישים היו מלאי שמחה וחום. במהלך סופי השבוע האלה הם אמנם הקדישו שעות רבות למדיטציה, אבל גם העבירו את הזמן בנגינת מוזיקה סוּפית קלסית על כלים פרסיים כמו תוף הדָּף השטוח וכלי הפריטה טָאר.
את נגינתם ליוו תמיד בשירה סוּפית. אני ישבתי על שטיח פרסי בלוי והאזנתי, טבלתי קוביות סוכר בתה שלי כמו הדרווישים, וגם ניסיתי לעשות מדיטציה כמותם.
בחיים הסוּפיים שולטים גם טקסים פורמליים. כאשר הדרווישים בירכו זה את זה הם אמרו, "יָא חָק," "האמת," והשתמשו בלחיצת ידיים מיוחדת: הם הצמידו את כפות ידיהם בצורת לב ונשקו ללב הזה. כאשר נכנסו לחדר המדיטציה או יצאו ממנו, הם "נישקו" את הקרקע על ידי כך שנגעו ברצפה באצבעותיהם ולאחר מכן הביאו אותן לשפתיהם. כאשר אמי ונשים סוּפיות אחרות הכינו ארוחות איראניות, הדרווישים ישבו סביב המפה שנפרשה על הרצפה. אני עזרתי בהכנות ולאחר מכן המתנתי עם הורי עד שיתיישבו הדרווישים האחרים לפני שמצאתי לעצמי מקום. הסוּפים אכלו בדממה. על פי
רוב איש לא דיבר אלא אם כן השייח' דיבר ראשון. היה ברור שכולם צריכים לגמור את האוכל שלהם לפני השייח' כדי שלא יצטרך לחכות (לעתים קרובות השייח' אכל לאט כדי שאיש לא יתקשה וירגיש שלא בנוח). הטקסים האלה נסכו בסוּפים ענווה והיו חשובים להם מפני שעזרו להם בשבירת ה"עצמי", שכן בתורה הסוּפית העצמי נחשב
למכשול העומד בדרכה של האהבה.
דרך חיים כזאת משכה את לבם של הדרווישים. רבים מהם עזב את איראן וחברות דכאניות אחרות ועברו לחיות בקנדה ובארצות הברית. במזרח התיכון של ימינו נרדפים הסוּפים באכזריות מפני שבעיני חלק מן המוסלמים הם אשמים במינוּת מיסטית. אבל אף על פי שרבים מן הסוּפים שהכרתי ידעו חיים קשים, הם תמיד הביטו קדימה. דרכם הרוחנית התובענית — דרך שהדגישה את ביטול העצמי, את השירות לזולת ואת החמלה, והציבה את הערכים האלה לפני כל תועלת, נוחות והנאה אישיות — הקנתה להם תעצומות נפש ונסכה בהם את התחושה שיש בחייהם יותר משמעות.
הסופים שעשו מדיטציה בביתנו היו חלק ממסורת ארוכה של מחפשי דרך רוחנית. משחר קיומם השתוקקו בני האדם לדעת מהם הדברים שעבורם כדאי לחיות. עלילות גלגמש, הקדומה שביצירות הספרות הגדולות,  היא אפוס בן ארבעת אלפים שנה המגולל את סיפור מסע החיפוש של הגיבור אחר הדרך הנכונה לחיות ביודעו שהוא עתיד למות. במאות השנים שחלפו מאז סופר לראשונה סיפורו של גלגמש לא התפוגגה חשיבותו של החיפוש הזה. את הופעתם של הפילוסופיה, של הדת, של מדעי הטבע, של הספרות, ואפילו של האמנות אפשר להבין לפחות בין השאר כתגובה לשתי
שאלות: "מה משמעות הקיום?" ו"כיצד אוכל לחיות חיים בעלי משמעות?" 
השאלה הראשונה עוסקת בבעיות גדולות. איך נוצר היקום? מה הטעם בחיים ומה תכליתם? האם יש דבר מה מעבר לעולמנו — רוח קודש או יֵש אלוהי כלשהו — המעניק לחיינו חשיבות?
השאלה השנייה עוסקת במציאת משמעות בתוך החיים. לאורם של אילו ערכים עלי לחיות? באילו מעשים, עיסוקים, יחסים ופעילויות אמצא סיפוק של ממש והגשמה עצמית? באיזו דרך עלי לבחור?
במהלך ההיסטוריה הציעו דתות ותורות רוחניות תשובות לשתי השאלות. ברוב המסורות האלה, משמעות החיים מקורה באל או בממשות עליונה כלשהי, שעמה משתוקק המחפש הרוחני להתאחד.
התנהגות לאור קוד מוסר כלשהו, ופרקטיקות כמו מדיטציה, צום ומעשי צדקה, נוסכים חשיבות בחיי היומיום ועוזרים למחפש הרוחני להתקרב לאל או לממשות העליונה.
מובן שמיליארדי בני אדם עדיין שואבים משמעות מן הדת. אבל בעולם המפותח אבדה לדת הסמכות שהיתה לה בעבר.  בארצות הברית, רוב האנשים אמנם ממשיכים להאמין באלוהים, ורבים מגדירים עצמם כ"רוחניים", אך מספרם של מי שהולכים לכנסייה, מתפללים דרך קבע, או שייכים לדת ממוסדת כלשהי, קטן יותר מאשר בעבר, וכיום גם פחות אנשים מאמינים שהדת היא מרכיב חשוב בחייהם. 
אם בעבר היתה הדת הדרך המובנת מאליה למשמעות, כיום היא רק אחת בין רבות אחרות. נוכח התמורה התרבותית הזאת מוצאים עצמם רבים אובדי עצות. עבור מיליוני בני אדם, מאמינים וחסרי אמונה, החיפוש אחר משמעות כאן על פני האדמה הפך לצורך דוחק ביותר — אך גם קשה יותר ויותר למימוש.
בסופו של דבר עברה משפחתי מבית המפגש הסופי. הגענו לארצות הברית, שבה חיי היומיום העסוקים גברו על טקסי המדיטציה, השירה והתה. אבל החיפוש שלי אחר משמעות מעולם לא פסק. כשהייתי בגיל העשרה הוביל אותי החיפוש הזה לפילוסופיה. השאלה כיצד לחיות חיים משמעותיים היתה פעם מניע מרכזי עבור פילוסופים. הוגים כמו אריסטו וניטשה הציגו כל אחד חזון משלו בדבר התנאים לחיים הטובים. אבל לאחר שהגעתי לקולג' התברר לי עד מהרה שמרבית הפילוסופיה האקדמית נטשה את החיפוש הזה, ועברה לעסוק בעיקר בשאלות אזוטריות וטכניות, כמו טבעה של התודעה, או בנושאים כמו פילוסופיה של מחשבים. 
בינתיים הלכתי ונשאבתי לתוך תרבות הקמפוס, שלא היתה בה הרבה סבלנות לשאלות שמכוחן נמשכתי קודם לכן לפילוסופיה. המניע של רבים מהסטודנטים שסביבי היה שאיפתם לקריירות מצליחות. הם גדלו בעולם ששררה בו תחרות עזה על פרסי הצטיינות שיאפשרו להם להתקבל לקולג' מרשים, ולאחר מכן ללימודים מתקדמים או להכשרה מקצועית במוסד יוקרתי, או למשרה בוול סטריט. אלה המטרות שלאורן הם בחרו את הקורסים שילמדו ואת הפעילויות
שבהן ישתתפו. עד תום לימודיהם הלך והתרכז שכלם החריף בתחומי התמחות צרים יותר מנושאי הלימודים הכלליים שבחרו לעצמם.
פגשתי אנשים שדיברו על שיפור בריאות הציבור במדינות עולם שלישי, על שימוש במודלים סטטיסטיים לחיזוי תוצאות הבחירות, או על דקונסטרוקציה בטקסטים ספרותיים. אבל בדרך כלל לא היה להם שמץ של מושג מה מקנה משמעות לחיים, או אילו תכליות נעלות יותר יכולות להיות בחייהם מעבר לעשיית כסף או להשגת משרה יוקרתית. מלבד בשיחות מזדמנות עם ידידים, כלל לא היה להם פורום לדון בו בשאלות כאלה או לעסוק בהן לעומק.
הם לא היו שונים מאחרים. כיום, כאשר שכר הלימוד מרקיע שחקים, ותואר אקדמי נתפס ככרטיס ליציבות כלכלית, רבים חושבים על השכלה כעל אמצעי — כעל צעד לעבר משרה, ולא כעל הזדמנות להתפתחות מוסרית ואינטלקטואלית.  סקר ארוך טווח שעקב אחר הערכים שבהם החזיקו סטודנטים בקולג' מאז אמצע שנות השישים, מצא שבשנות השישים המאוחרות, העדיפות העליונה של סטודנטים בשנת לימודיהם הראשונה היתה "לפתח פילוסופיית חיים משמעותית"; כמעט כולם — 86 אחוזים מהם — אמרו שזאת עבורם מטרה "חיונית" או "חשובה מאוד". בתחילת שנות האלפיים המטרה שעמדה בראש סדר העדיפויות של הסטודנטים היתה "להיות במצב פיננסי טוב מאוד", ורק 40 אחוזים מהם אמרו שמשמעות היא מטרתם העיקרית. מובן שסטודנטים רבים עדיין חשים כמיהה עזה למשמעות, אבל כמיהה זו אינה מה שמנחה אותם כשהם בוחרים איזו השכלה לרכוש.
אחד התפקידים העיקריים שייחסו לעצמן בעבר מכללות ואוניברסיטאות אמריקאיות היה ללמד סטודנטים כיצד לחיות.
בהיסטוריה המוקדמת של האומה האמריקאית קיבלו סטודנטים לתואר ראשון השכלה מעמיקה בתרבות הקלסית ובתיאולוגיה.
תוכניות הלימודים נועדו ללמד אותם מה חשוב בחיים, ואמונתם המשותפת באלוהים ובעקרונות הנצרות היו התשתית שעליה הועמד מפעל ההשכלה הזה. אבל בתחילת המאה התשע־עשרה כבר חלה שחיקה באמונה הדתית שעליה התבססו לימודיהם. באופן טבעי, נשאלה השאלה אם "ניתן לחקור את משמעות החיים באורח מכוון ומאורגן אפילו לאחר שדבקו ספקות ביסודותיה הדתיים", כפי שכתב אנתוני קרונמן, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל. 
רבים בעולם האקדמי חשבו לא רק שזה אפשרי, אלא גם שמחובתם, כמורים, לעזור לסטודנטים להתקדם במסע הזה. כן, הדת אמנם כבר לא הציעה לכל הסטודנטים תשובות מספקות לשאלה המרכזית על החיים, אבל היו מחנכים שהאמינו שמדעי הרוח יכולים למלא את החלל הזה. במקום להניח לסטודנטים לחפש משמעות בעצמם, ניסו מוריהם לעזור להם להתמקם בתוך מסורת ותיקה ורחבה של אמנות וספרות. וכך, החל באמצע המאה התשע־עשרה ובמהלך רוב מחציתה
השנייה התבססו לימודיהם של סטודנטים רבים לתואר ראשון על תוכנית שהדגישה יצירות מופת ספרותיות ופילוסופיות, כמו האיליאדה של הומרוס, הדיאלוגים של אפלטון, הקומדיה האלוהית, ויצירותיהם של סרוונטס, שייקספיר, מונטן, גתה ואחרים.
הסטודנטים שקראו את הטקסטים האלה האזינו ל"שיחה" הארוכה, המתנהלת זה אלפי שנים, ובהמשך אף יכלו לתרום לה. לאחר שהכירו רעיונות מתחרים בנושא החיים הטובים, יכלו הסטודנטים להגיע למסקנות משלהם בדבר הדרך שבה ראוי לחיות. האם אכילס של הומרוס, החותר לתהילה, הוא דמות מופת טובה יותר מאשר הנוסע בפואמה של דנטה? מה ניתן ללמוד על תכלית חיינו מכתביו האתיים של אריסטו? מה מגלה מדאם בובארי של פלובר על אהבה ורומנטיקה? ומה אפשר ללמוד על כך מהרומן אמה של ג'יין אוסטן?
לשאלות אלה לא היתה תשובה אחת ויחידה, אבל בעזרת יצירות המופת הגדולות של התרבות פיתחו הסטודנטים שפה משותפת, שאפשרה להם לשוחח ולהתווכח על משמעות החיים זה עם זה, עם המורים שלהם, ועם אנשים מן הקהילות שבהן חיו.
אבל בתחילת המאה העשרים שוב השתנתה המציאות. לאחר מלחמת האזרחים הופיעו בנוף ההשכלה הגבוהה של אמריקה אוניברסיטאות המחקר הראשונות. במוסדות אלה, אשר נבנו לפי הדגם הגרמני, הושם הדגש על עבודת מחקר, וכדי לקדם מטרה זו הוגדרו תחומי מחקר נפרדים, כל אחד מהם עם "שיטות" מחמירות ואובייקטיביות משלו. המרצים התמחו בתחומי מחקר צרים ביותר בתוך התחומים האלה, וגם הסטודנטים בחרו לעצמם תחומים מוגדרים להתרכז בהם, דבר שעזר להכין אותם לקריירה לאחר סיום לימודיהם. המגמה הזאת הביאה בסופו של דבר להיעלמותה של תוכנית הלימודים שבמרכזה מדעי הרוח, וכעת היו הסטודנטים חופשיים לבחור שיעורים כאוות נפשם מתוך תפריט של אפשרויות. זהו כמובן המצב עד היום ברוב המוסדות להשכלה גבוהה.
אידיאל המחקר היה מכה לרעיון שניתן ללמד או ללמוד כיצד לחיות חיים משמעותיים בסביבה אקדמית.  הדגשת ההתמחות גרמה לכך שרוב המרצים חשבו ששאלת המשמעות אינה שייכת לתחום עיסוקם: הם לא האמינו עוד שיש להם הסמכות או הידע להנחות סטודנטים בהתקדמותם במסע זה. אחרים מצאו שעצם הנושא הזה לא לגיטימי, נאיבי ואפילו מביך: הרי השאלה כיצד לחיות מצריכה דיון בערכים אישיים ובערכי מוסר מופשטים. הפרופסורים האלה
טענו שמקומו אינו במכללות ובאוניברסיטאות המוקדשות לצבירת ידע אובייקטיבי. "באקדמיה שוררת תמימות דעים גוברת שאין זה מתפקידם של אנשי הסגל לעזור לסטודנטים למצוא פילוסופיית חיים משמעותית או לפתח את אופיים," כתב פרופסור מסוים לפני כמה שנים, "אלא שעליהם לעזור להם לשלוט בתוכן ובמתודולוגיות של דיסציפלינות נתונות וללמוד לחשוב באופן ביקורתי." 
אבל בשנים האחרונות קרה דבר מעניין. המשמעות הולכת וקונה לה מחדש מקום באוניברסיטאות, במיוחד במקום בלתי צפוי — במדעים.  במהלך העשורים האחרונים, קבוצה של חוקרים ממדעי החברה התחילה לחקור את השאלה כיצד לחיות חיים טובים.
רבים מהם עובדים בתחום המכונה "פסיכולוגיה חיובית"  — דיסציפלינה אשר כמו מדעי החברה בכלל, נולדה באוניברסיטאות המחקר ושממצאיה מבוססים על מחקרים אמפיריים; אבל שנשענת גם על המסורת העשירה של מדעי הרוח.  מייסד הפסיכולוגיה החיובית הוא מרטין סליגמן מאוניברסיטת פנסילבניה.  אחרי שנים של עבודה כחוקר בפסיכולוגיה סליגמן הגיע למסקנה שהתחום שלו שרוי במשבר. הוא ועמיתיו היו מסוגלים לרפא דיכאון, חוסר
ישע וחרדה, אך התחוור לו שיש הבדל בין עזרה שמאפשרת לבני אדם להתגבר על הבעיות שרודפות אותם לבין עזרה שתאפשר להם לחיות היטב. אף על פי שתפקידם של פסיכולוגים לטפל בנפש האדם ולחקור אותה, הם ידעו מעט מאוד על מה שנחוץ לאדם כדי לשגשג ולפרוח. לכן, בשנת 1998 , קרא סליגמן לעמיתיו לחקור מהם התנאים המאפשרים לחייו של אדם להיות מספקים, חיים שכדאי לחיותם.
קריאתו נפלה על אוזניים קשובות, אבל רבים מאנשי מדעי החברה, שנענו לקריאה, התמקדו בנושא מובן מאליו וקל למדידה: אושר.
היו מדענים שחקרו את היתרונות שמקנה אושר, היו מי שחקרו את סיבותיו, ואחרים בדקו כיצד ניתן להגביר אותו בחיי היומיום שלנו.

אמילי אספהאני סמית, ילידת שווייץ, גדלה והתחנכה בקנדה ומתגוררת כיום בוושינגטון הבירה, היא סופרת ועיתונאית המשלבת פסיכולוגיה, פילוסופיה וספרות כדי לכתוב על החוויה האנושית. כוחה של משמעות היה רב מכר בינלאומי ותורגם ל-16 שפות. מאמרים פרי עטה פורסמו בניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל ואטלנטיק. היא בעלת תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת דרתמות ותואר שני בפסיכולוגיה חיובית מאוניברסיטת פנסילבניה. בהרצאתה ב-TED – "החיים הם יותר מלהיות מאושר" – צפו יותר מ-9 מיליון אנשים.

עוד על הספר

כוחה של משמעות אמילי אספהאני סמית
מבוא
 
 
בערבי ימי חמישי וראשון התכנסה קבוצה של מחפשי דרך רוחנית בחדר גדול בבֵית משפחתי במרכז מונטריאול, שבו ניהלו הורי בית מפגש סוּפי. סוּפִיוּת היא זרם מיסטי הקשור לאסלאם ומשפחתי השתייכה למסדר הסוּפי הנִימָתוּלָאהִי — אחווה שמקורה באיראן של המאה הארבע־עשרה ושכיום יש לה בתי מפגש בכל רחבי העולם.
פעמיים בשבוע התכנסו הדרווישים, חברי המסדר, לכמה שעות של מדיטציה. הם ישבו על הרצפה בעיניים עצומות, עם הסנטר צמוד לחזה, וחזרו בדממה על אחד משמות האל או תאריו על רקע מוזיקה סוּפית איראנית מסורתית.
חיי כילדה בבית מפגש סוּפי היו חוויה קסומה. קירות ביתנו היו מעוטרים באותיות ערביות מגולפות בעץ, מעשה ידי אבי. תמיד נחלט בבית תה שבישם את האוויר בניחוח ברגמוט. כשסיימו את המדיטציה שתו הסוּפים את התה, שאותו הגישה אמי עם תאנים או עם ממתקים איראניים שנרקחו עם מי ורדים, זעפרן, הֶל ודבש. לפעמים אני הגשתי את התה, וכאשר קדתי לפני כל דרוויש הייתי צריכה להיזהר שלא יישמט מידי המגש עמוס הכוסות, התחתיות וקוביות הסוכר.
הדרווישים אהבו לטבול קוביית סוכר בתה שלהם. הם הניחו אותה בפיהם ושתו את התה דרכה. הם אהבו לשיר משירתם של חכמים וקדושים סוּפים גדולים מימי הביניים, כמו רוּמִי שכתב, "מֵאָז נִגְדַּעְתִּי מִן הַשָּׂדֶה נְהִי אִישׁ וְאִשָּׁה מִזַּעֲקָתִי קוֹרֵא";  או עטאר, שכתב אל המחפש הרוחני, "כִּי אַהֲבָה דִּבְּרָה בְּנָפְשְׁךָ, דְּחֵה עַצְמְךָ, דְּחֵה אֶת
הַמְּעַרְבֹּלֶת שֶׁבָּהּ חַיֵּינוּ נֶחְרָבִים."  הדרווישים גם אהבו לשבת בשתיקה, להיות יחד, ולזכור את האל בהרהור שקט.
הדרווישים קוראים לסוּפיוּת "דרך האהבה". ההולכים בדרך זו עורכים מסע לעבר האל, האהוב, הקורא להם לדחות את עצמיותם ולא להפסיק לזכור ולאהוב אותו על כל צעד ושעל.  אצל הסוּפים, אהבת האל והערצתו משמען אהבה והערצה של הבריאה כולה ושל כל אדם שהוא חלק ממנה. בלב מעשיהם נמצא רעיון ה"מוֹחָבָּת", רוחב לב מתוך אהבה. כשעברנו לביתנו החדש במונטריאול באו סוּפים מכל רחבי צפון אמריקה ושהו אצלנו במשך כמה ימים כדי לעזור להורי להפוך את בניין האבן, ששימש לפני כן כמשרד עורכי דין, לחלל שיתאים ל"מג'ליס" — להתכנסות הדו־שבועית לצורך מדיטציה.
כאשר ערב אחד דפק על דלתנו חסר בית שביקש ארוחה ומקום לישון, הוא הוזמן פנימה. וכאשר החמיא אבי לאחד הדרווישים על הצעיף שלבש, נתן לו הדרוויש את הצעיף בעונג כמתנה. (מאז הבינו בני משפחתי שצריך לחשוב היטב לפני שמחמיאים לעוד דרוויש על פריטים שברשותו.)
באירועים מיוחדים, כמו ביקורי שייח' או כשדרוויש חדש נכנס למסדר, סוּפים מקנדה ומארצות הברית לנו בבית המפגש במשך כמה ימים וישנו על כריות דקות בחדר המדיטציה, בספרייה, ובעצם בכל מקום פנוי. בלילה נשמעו הרבה נחירות וביום השתרכו תורים לחדר האמבטיה, אבל לא נראה שזה הטריד איש. הדרווישים היו מלאי שמחה וחום. במהלך סופי השבוע האלה הם אמנם הקדישו שעות רבות למדיטציה, אבל גם העבירו את הזמן בנגינת מוזיקה סוּפית קלסית על כלים פרסיים כמו תוף הדָּף השטוח וכלי הפריטה טָאר.
את נגינתם ליוו תמיד בשירה סוּפית. אני ישבתי על שטיח פרסי בלוי והאזנתי, טבלתי קוביות סוכר בתה שלי כמו הדרווישים, וגם ניסיתי לעשות מדיטציה כמותם.
בחיים הסוּפיים שולטים גם טקסים פורמליים. כאשר הדרווישים בירכו זה את זה הם אמרו, "יָא חָק," "האמת," והשתמשו בלחיצת ידיים מיוחדת: הם הצמידו את כפות ידיהם בצורת לב ונשקו ללב הזה. כאשר נכנסו לחדר המדיטציה או יצאו ממנו, הם "נישקו" את הקרקע על ידי כך שנגעו ברצפה באצבעותיהם ולאחר מכן הביאו אותן לשפתיהם. כאשר אמי ונשים סוּפיות אחרות הכינו ארוחות איראניות, הדרווישים ישבו סביב המפה שנפרשה על הרצפה. אני עזרתי בהכנות ולאחר מכן המתנתי עם הורי עד שיתיישבו הדרווישים האחרים לפני שמצאתי לעצמי מקום. הסוּפים אכלו בדממה. על פי
רוב איש לא דיבר אלא אם כן השייח' דיבר ראשון. היה ברור שכולם צריכים לגמור את האוכל שלהם לפני השייח' כדי שלא יצטרך לחכות (לעתים קרובות השייח' אכל לאט כדי שאיש לא יתקשה וירגיש שלא בנוח). הטקסים האלה נסכו בסוּפים ענווה והיו חשובים להם מפני שעזרו להם בשבירת ה"עצמי", שכן בתורה הסוּפית העצמי נחשב
למכשול העומד בדרכה של האהבה.
דרך חיים כזאת משכה את לבם של הדרווישים. רבים מהם עזב את איראן וחברות דכאניות אחרות ועברו לחיות בקנדה ובארצות הברית. במזרח התיכון של ימינו נרדפים הסוּפים באכזריות מפני שבעיני חלק מן המוסלמים הם אשמים במינוּת מיסטית. אבל אף על פי שרבים מן הסוּפים שהכרתי ידעו חיים קשים, הם תמיד הביטו קדימה. דרכם הרוחנית התובענית — דרך שהדגישה את ביטול העצמי, את השירות לזולת ואת החמלה, והציבה את הערכים האלה לפני כל תועלת, נוחות והנאה אישיות — הקנתה להם תעצומות נפש ונסכה בהם את התחושה שיש בחייהם יותר משמעות.
הסופים שעשו מדיטציה בביתנו היו חלק ממסורת ארוכה של מחפשי דרך רוחנית. משחר קיומם השתוקקו בני האדם לדעת מהם הדברים שעבורם כדאי לחיות. עלילות גלגמש, הקדומה שביצירות הספרות הגדולות,  היא אפוס בן ארבעת אלפים שנה המגולל את סיפור מסע החיפוש של הגיבור אחר הדרך הנכונה לחיות ביודעו שהוא עתיד למות. במאות השנים שחלפו מאז סופר לראשונה סיפורו של גלגמש לא התפוגגה חשיבותו של החיפוש הזה. את הופעתם של הפילוסופיה, של הדת, של מדעי הטבע, של הספרות, ואפילו של האמנות אפשר להבין לפחות בין השאר כתגובה לשתי
שאלות: "מה משמעות הקיום?" ו"כיצד אוכל לחיות חיים בעלי משמעות?" 
השאלה הראשונה עוסקת בבעיות גדולות. איך נוצר היקום? מה הטעם בחיים ומה תכליתם? האם יש דבר מה מעבר לעולמנו — רוח קודש או יֵש אלוהי כלשהו — המעניק לחיינו חשיבות?
השאלה השנייה עוסקת במציאת משמעות בתוך החיים. לאורם של אילו ערכים עלי לחיות? באילו מעשים, עיסוקים, יחסים ופעילויות אמצא סיפוק של ממש והגשמה עצמית? באיזו דרך עלי לבחור?
במהלך ההיסטוריה הציעו דתות ותורות רוחניות תשובות לשתי השאלות. ברוב המסורות האלה, משמעות החיים מקורה באל או בממשות עליונה כלשהי, שעמה משתוקק המחפש הרוחני להתאחד.
התנהגות לאור קוד מוסר כלשהו, ופרקטיקות כמו מדיטציה, צום ומעשי צדקה, נוסכים חשיבות בחיי היומיום ועוזרים למחפש הרוחני להתקרב לאל או לממשות העליונה.
מובן שמיליארדי בני אדם עדיין שואבים משמעות מן הדת. אבל בעולם המפותח אבדה לדת הסמכות שהיתה לה בעבר.  בארצות הברית, רוב האנשים אמנם ממשיכים להאמין באלוהים, ורבים מגדירים עצמם כ"רוחניים", אך מספרם של מי שהולכים לכנסייה, מתפללים דרך קבע, או שייכים לדת ממוסדת כלשהי, קטן יותר מאשר בעבר, וכיום גם פחות אנשים מאמינים שהדת היא מרכיב חשוב בחייהם. 
אם בעבר היתה הדת הדרך המובנת מאליה למשמעות, כיום היא רק אחת בין רבות אחרות. נוכח התמורה התרבותית הזאת מוצאים עצמם רבים אובדי עצות. עבור מיליוני בני אדם, מאמינים וחסרי אמונה, החיפוש אחר משמעות כאן על פני האדמה הפך לצורך דוחק ביותר — אך גם קשה יותר ויותר למימוש.
בסופו של דבר עברה משפחתי מבית המפגש הסופי. הגענו לארצות הברית, שבה חיי היומיום העסוקים גברו על טקסי המדיטציה, השירה והתה. אבל החיפוש שלי אחר משמעות מעולם לא פסק. כשהייתי בגיל העשרה הוביל אותי החיפוש הזה לפילוסופיה. השאלה כיצד לחיות חיים משמעותיים היתה פעם מניע מרכזי עבור פילוסופים. הוגים כמו אריסטו וניטשה הציגו כל אחד חזון משלו בדבר התנאים לחיים הטובים. אבל לאחר שהגעתי לקולג' התברר לי עד מהרה שמרבית הפילוסופיה האקדמית נטשה את החיפוש הזה, ועברה לעסוק בעיקר בשאלות אזוטריות וטכניות, כמו טבעה של התודעה, או בנושאים כמו פילוסופיה של מחשבים. 
בינתיים הלכתי ונשאבתי לתוך תרבות הקמפוס, שלא היתה בה הרבה סבלנות לשאלות שמכוחן נמשכתי קודם לכן לפילוסופיה. המניע של רבים מהסטודנטים שסביבי היה שאיפתם לקריירות מצליחות. הם גדלו בעולם ששררה בו תחרות עזה על פרסי הצטיינות שיאפשרו להם להתקבל לקולג' מרשים, ולאחר מכן ללימודים מתקדמים או להכשרה מקצועית במוסד יוקרתי, או למשרה בוול סטריט. אלה המטרות שלאורן הם בחרו את הקורסים שילמדו ואת הפעילויות
שבהן ישתתפו. עד תום לימודיהם הלך והתרכז שכלם החריף בתחומי התמחות צרים יותר מנושאי הלימודים הכלליים שבחרו לעצמם.
פגשתי אנשים שדיברו על שיפור בריאות הציבור במדינות עולם שלישי, על שימוש במודלים סטטיסטיים לחיזוי תוצאות הבחירות, או על דקונסטרוקציה בטקסטים ספרותיים. אבל בדרך כלל לא היה להם שמץ של מושג מה מקנה משמעות לחיים, או אילו תכליות נעלות יותר יכולות להיות בחייהם מעבר לעשיית כסף או להשגת משרה יוקרתית. מלבד בשיחות מזדמנות עם ידידים, כלל לא היה להם פורום לדון בו בשאלות כאלה או לעסוק בהן לעומק.
הם לא היו שונים מאחרים. כיום, כאשר שכר הלימוד מרקיע שחקים, ותואר אקדמי נתפס ככרטיס ליציבות כלכלית, רבים חושבים על השכלה כעל אמצעי — כעל צעד לעבר משרה, ולא כעל הזדמנות להתפתחות מוסרית ואינטלקטואלית.  סקר ארוך טווח שעקב אחר הערכים שבהם החזיקו סטודנטים בקולג' מאז אמצע שנות השישים, מצא שבשנות השישים המאוחרות, העדיפות העליונה של סטודנטים בשנת לימודיהם הראשונה היתה "לפתח פילוסופיית חיים משמעותית"; כמעט כולם — 86 אחוזים מהם — אמרו שזאת עבורם מטרה "חיונית" או "חשובה מאוד". בתחילת שנות האלפיים המטרה שעמדה בראש סדר העדיפויות של הסטודנטים היתה "להיות במצב פיננסי טוב מאוד", ורק 40 אחוזים מהם אמרו שמשמעות היא מטרתם העיקרית. מובן שסטודנטים רבים עדיין חשים כמיהה עזה למשמעות, אבל כמיהה זו אינה מה שמנחה אותם כשהם בוחרים איזו השכלה לרכוש.
אחד התפקידים העיקריים שייחסו לעצמן בעבר מכללות ואוניברסיטאות אמריקאיות היה ללמד סטודנטים כיצד לחיות.
בהיסטוריה המוקדמת של האומה האמריקאית קיבלו סטודנטים לתואר ראשון השכלה מעמיקה בתרבות הקלסית ובתיאולוגיה.
תוכניות הלימודים נועדו ללמד אותם מה חשוב בחיים, ואמונתם המשותפת באלוהים ובעקרונות הנצרות היו התשתית שעליה הועמד מפעל ההשכלה הזה. אבל בתחילת המאה התשע־עשרה כבר חלה שחיקה באמונה הדתית שעליה התבססו לימודיהם. באופן טבעי, נשאלה השאלה אם "ניתן לחקור את משמעות החיים באורח מכוון ומאורגן אפילו לאחר שדבקו ספקות ביסודותיה הדתיים", כפי שכתב אנתוני קרונמן, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל. 
רבים בעולם האקדמי חשבו לא רק שזה אפשרי, אלא גם שמחובתם, כמורים, לעזור לסטודנטים להתקדם במסע הזה. כן, הדת אמנם כבר לא הציעה לכל הסטודנטים תשובות מספקות לשאלה המרכזית על החיים, אבל היו מחנכים שהאמינו שמדעי הרוח יכולים למלא את החלל הזה. במקום להניח לסטודנטים לחפש משמעות בעצמם, ניסו מוריהם לעזור להם להתמקם בתוך מסורת ותיקה ורחבה של אמנות וספרות. וכך, החל באמצע המאה התשע־עשרה ובמהלך רוב מחציתה
השנייה התבססו לימודיהם של סטודנטים רבים לתואר ראשון על תוכנית שהדגישה יצירות מופת ספרותיות ופילוסופיות, כמו האיליאדה של הומרוס, הדיאלוגים של אפלטון, הקומדיה האלוהית, ויצירותיהם של סרוונטס, שייקספיר, מונטן, גתה ואחרים.
הסטודנטים שקראו את הטקסטים האלה האזינו ל"שיחה" הארוכה, המתנהלת זה אלפי שנים, ובהמשך אף יכלו לתרום לה. לאחר שהכירו רעיונות מתחרים בנושא החיים הטובים, יכלו הסטודנטים להגיע למסקנות משלהם בדבר הדרך שבה ראוי לחיות. האם אכילס של הומרוס, החותר לתהילה, הוא דמות מופת טובה יותר מאשר הנוסע בפואמה של דנטה? מה ניתן ללמוד על תכלית חיינו מכתביו האתיים של אריסטו? מה מגלה מדאם בובארי של פלובר על אהבה ורומנטיקה? ומה אפשר ללמוד על כך מהרומן אמה של ג'יין אוסטן?
לשאלות אלה לא היתה תשובה אחת ויחידה, אבל בעזרת יצירות המופת הגדולות של התרבות פיתחו הסטודנטים שפה משותפת, שאפשרה להם לשוחח ולהתווכח על משמעות החיים זה עם זה, עם המורים שלהם, ועם אנשים מן הקהילות שבהן חיו.
אבל בתחילת המאה העשרים שוב השתנתה המציאות. לאחר מלחמת האזרחים הופיעו בנוף ההשכלה הגבוהה של אמריקה אוניברסיטאות המחקר הראשונות. במוסדות אלה, אשר נבנו לפי הדגם הגרמני, הושם הדגש על עבודת מחקר, וכדי לקדם מטרה זו הוגדרו תחומי מחקר נפרדים, כל אחד מהם עם "שיטות" מחמירות ואובייקטיביות משלו. המרצים התמחו בתחומי מחקר צרים ביותר בתוך התחומים האלה, וגם הסטודנטים בחרו לעצמם תחומים מוגדרים להתרכז בהם, דבר שעזר להכין אותם לקריירה לאחר סיום לימודיהם. המגמה הזאת הביאה בסופו של דבר להיעלמותה של תוכנית הלימודים שבמרכזה מדעי הרוח, וכעת היו הסטודנטים חופשיים לבחור שיעורים כאוות נפשם מתוך תפריט של אפשרויות. זהו כמובן המצב עד היום ברוב המוסדות להשכלה גבוהה.
אידיאל המחקר היה מכה לרעיון שניתן ללמד או ללמוד כיצד לחיות חיים משמעותיים בסביבה אקדמית.  הדגשת ההתמחות גרמה לכך שרוב המרצים חשבו ששאלת המשמעות אינה שייכת לתחום עיסוקם: הם לא האמינו עוד שיש להם הסמכות או הידע להנחות סטודנטים בהתקדמותם במסע זה. אחרים מצאו שעצם הנושא הזה לא לגיטימי, נאיבי ואפילו מביך: הרי השאלה כיצד לחיות מצריכה דיון בערכים אישיים ובערכי מוסר מופשטים. הפרופסורים האלה
טענו שמקומו אינו במכללות ובאוניברסיטאות המוקדשות לצבירת ידע אובייקטיבי. "באקדמיה שוררת תמימות דעים גוברת שאין זה מתפקידם של אנשי הסגל לעזור לסטודנטים למצוא פילוסופיית חיים משמעותית או לפתח את אופיים," כתב פרופסור מסוים לפני כמה שנים, "אלא שעליהם לעזור להם לשלוט בתוכן ובמתודולוגיות של דיסציפלינות נתונות וללמוד לחשוב באופן ביקורתי." 
אבל בשנים האחרונות קרה דבר מעניין. המשמעות הולכת וקונה לה מחדש מקום באוניברסיטאות, במיוחד במקום בלתי צפוי — במדעים.  במהלך העשורים האחרונים, קבוצה של חוקרים ממדעי החברה התחילה לחקור את השאלה כיצד לחיות חיים טובים.
רבים מהם עובדים בתחום המכונה "פסיכולוגיה חיובית"  — דיסציפלינה אשר כמו מדעי החברה בכלל, נולדה באוניברסיטאות המחקר ושממצאיה מבוססים על מחקרים אמפיריים; אבל שנשענת גם על המסורת העשירה של מדעי הרוח.  מייסד הפסיכולוגיה החיובית הוא מרטין סליגמן מאוניברסיטת פנסילבניה.  אחרי שנים של עבודה כחוקר בפסיכולוגיה סליגמן הגיע למסקנה שהתחום שלו שרוי במשבר. הוא ועמיתיו היו מסוגלים לרפא דיכאון, חוסר
ישע וחרדה, אך התחוור לו שיש הבדל בין עזרה שמאפשרת לבני אדם להתגבר על הבעיות שרודפות אותם לבין עזרה שתאפשר להם לחיות היטב. אף על פי שתפקידם של פסיכולוגים לטפל בנפש האדם ולחקור אותה, הם ידעו מעט מאוד על מה שנחוץ לאדם כדי לשגשג ולפרוח. לכן, בשנת 1998 , קרא סליגמן לעמיתיו לחקור מהם התנאים המאפשרים לחייו של אדם להיות מספקים, חיים שכדאי לחיותם.
קריאתו נפלה על אוזניים קשובות, אבל רבים מאנשי מדעי החברה, שנענו לקריאה, התמקדו בנושא מובן מאליו וקל למדידה: אושר.
היו מדענים שחקרו את היתרונות שמקנה אושר, היו מי שחקרו את סיבותיו, ואחרים בדקו כיצד ניתן להגביר אותו בחיי היומיום שלנו.