סוד הנקודה הטובה

סוף דבר

 

הייתי רוצה להתחיל מהסוף.

אבל רגע לפני הסוף − כמה מילים: אנחנו טובים. ממש טובים. אני לא מתכוון ל"מוצלחים" − הצלחה היא אַמַת המידה שבה משתמשים בדרך כלל − אלא למהות הפנימית שלנו, זאת שמעבר לכל הבלבולים. אנחנו אנשים טובים. טובים במידה שאנחנו לא יכולים לדמיין.

העולם שאנו חיים בו מסתיר את הטוב הזה. הטוב האמתי נשכח מאתנו, ועכשיו אנחנו מזדהים לעתים עם הטוב, אבל רוב הזמן דווקא עם הלא טוב. אנחנו חושבים שהרע הוא אמתי לגמרי ושאין לנו מה לעשות בעניין.

לפני מאתיים שנה בערך אמר רבי נחמן מברסלב שגם בתוך מה שהוא לדעתך הרע הגמור − גנוז טוב, ואם תעמיק בטוב הזה, תמצא עוד ועוד טוב.

ולא רק אצלך יש המון טוב, אלא גם אצל השכן שלך והחבר שלך והאישה והילד ומוכר־הפלאפל־שלא־מחזיר־אף־פעם־עודף־ורוצה־לתת־לך־מסטיק־בזוקה־במקום. גם אצלם יש המון טוב. וגם אצל הנהג המעצבן שתפס לך את החניה בדרך לפגישה חשובה תוך שהוא משליך מהחלון את בדל הסיגריה יש המון טוב. אולי בהסתר גדול, אבל המון המון טוב. ולא רק זה, מגלה לנו רבי נחמן, אלא שאם נשים לב לטוב הזה, נטפח אותו ולא נתעלם ממנו − משהו גדול יקרה.

ועל המשהו הגדול הזה רציתי לכתוב ספר. קראתי לו "סוד הנקודה הטובה" − כי על אף שרבי נחמן כבר גילה את הסוד הזה, וקרא לו 'אֲזַמְּרָה' (תורה רפב בליקוטי מוהר"ן), זה עדיין סוד. כי אומרים שסוד דומה לטעמו של דבר מה. אם לא טעמת, לא תבין על מה מדובר.

אם כן, אף על פי שרבי נחמן סיפר לנו על סוד הנקודה הטובה, אנחנו צריכים להזמין את הסוד הזה לתוך החיים שלנו, לחיות אותו, לחפש אותו ולעמול על הפיכתו לחלק מהחיים שלנו.

במהלך הכתיבה גיליתי שהמעשה הזה מעניין ומורכב, ושאני עצמי אזדקק לזמן רב להפנים את הדברים שכתבתי (בהשראת רבי נחמן). שמחתי שהדברים ייכתבו, וידעתי שלפחות לאדם אחד יועיל הסיפור הזה. לי.

רגע − אני משער שאתם רוצים לדעת, כלשון כותרת הקטע הזה, מה היה סוף הדבר? למה התכוונתי כשאמרתי שאתחיל מהסוף? אבל לפני כן, רק כדי שיהיה לכם עוד מעט רקע, אספר כיצד התחיל הכול:

התחלתי לכתוב את הספר בתקופה שבה הייתה מתיחות גדולה מאוד בין קבוצות שונות בעם ישראל − בעיקר בין חילונים קיצוניים לחרדים קיצוניים. החשיפה לתקשורת הותירה את הרושם שעמדות כל הצדדים הוקצנו במידה מסוכנת ומעוררת חשש.

בסעודת שבת אצל חברים דיברנו על תורת 'אזמרה' של רבי נחמן, על סוד הנקודה הטובה, וכיצד כל אחד יכול לראות טוב אצל עצמו ואצל זולתו. במהלך השיחה נזכרתי בסיפור שהופיע באחד הספרים, על תלמיד של רבי נתן, מתלמידיו המובהקים של רבי נחמן. אותו תלמיד ישב ושמע את רבי נתן מלמד את סוד הנקודה הטובה, וחזר בשפתיו על המילים שהגה רבי נתן. רבי נתן הסתכל עליו ואמר: "אתה חושב שאתה כבר מבין את 'אזמרה'? אילו היינו מבינים באמת את 'אזמרה' ועושים 'אזמרה', כל העולם היה חוזר בתשובה. שהרי ב'אזמרה' רבי נחמן אומר שאם אתה רואה את הטוב של האחר, אתה מוציא אותו ממקום של כף חובה ומעלה אותו למקום של כף זכות והוא יכול לשוב בתשובה."

למה מכוון הביטוי "לשוב בתשובה"? מעבר לפשוטם של דברים − שיבה מהעבֵרות ומהטעויות שהאדם עושה, דבקות בטוב המוחלט והאפשרות להתחיל מחדש − מבחינה נפשית ורגשית משמעות הביטוי היא שיש לאדם בחירה.

כל זמן שאדם חש שהוא רע ושהוא לא מחובר לעצמו − הוא מרגיש שאין לו בחירה. הוא ממשיך לפעול באופן אוטומטי, כפי שעשה בעבר, והוא חייב להצדיק התנהגות זו.

את המסר הזה לא כיוון רבי נחמן לדתיים או לחילונים. הוא דיבר אל כל אדם שרצה לשפר את חייו, להפוך אותם לטובים ומאושרים ולהתחבר לטוב באמת. בין אם אתה מגדיר את עצמך דתי או חילוני, היכולת לראות את הטוב שבך ואת הטוב שבאחר − בין אם זוהי אשתך או אלה ילדיך, עמיתיך בעבודה או אנשים ממגזר אחר, שאורח חייהם ואמונותיהם שונים לגמרי משלך − יכולת זו עשויה לשנות את חייך לחלוטין.

רבי נחמן מלמד עוד שאם תוכל לראות את הטוב שבך, תצליח לראות את הטוב שבאחר. ואם תוכל לראות שגם באדם שנראה לך רע יש טוב − הדבר יסייע לך לקבל את עצמך ולמצוא את הטוב שבתוכך.

בעקבות השיחה על 'אזמרה' חשבתי על המלחמות בין המגזרים השונים בישראל, בתקשורת וברחובות כאחד, על השנאה, הכעס, הכאב − ואז זה הִכה בי.

האם ייתכן שאפשר לעשות משהו? שאני עצמי אוכל לעשותו?

איזו השפעה יכולה להיות לספר שמביא את האור המיוחד של 'אזמרה', של הנקודה הטובה, באופן שיאפשר לכל אדם לקרוא אותו? לא רק ל"חסידי ברסלב שרופים", אלא לכל אדם שחפץ לשפר את חייו ולהוסיף להם טוב?

למען האמת, איני יודע. אני יודע לומר רק זאת: באותו רגע החלטתי לעשות כמיטב יכולתי.

בוודאי לא אני הוא שיחליט לאן יתגלגל ספר כזה ועל מי הוא ישפיע, ובכל זאת, אני יכול להתמקד בהשתדלות שלי. ההשתדלות לשרת את הטוב ולהוסיף טוב בעולמי ובעולמם של הסובבים אותי.

וכך כל זה החל. ועכשיו, פאסט פורוורד לסוף הסיפור, כמעט.

בסופו של דבר, כמעט סיימתי את כתיבת הספר. כמה ליטושים אחרונים, וקדימה, אל מכבש הדפוס. כך בכל אופן חשבתי.

בשלב הזה שלחתי את כתב היד לכמה חברים, כדי לקבל חוות דעת לפני שממשיכים הלאה − ליצירת האיורים, עריכה, עימוד הספר, כריכה וכל מה שכרוך בזה. כמה חברים שלחו מיילים מעודדים ובהם איחולי הצלחה וביקשו שנודיע מתי הספר מגיע למדפים, אחרים שלחו חוות דעת חיוביות. ואז קיבלתי טלפון מחבר קרוב.

מסתבר שהוא קרא את הספר בלילה שלפני כן. לא את כולו. רק את 44 העמודים הראשונים.

"הספר מחריד." נשמע קולו הרציני מעברו השני של קו הטלפון.

"מחריד, אה?" הייתי בטוח שהוא מתלוצץ.

"ממש. ממש גרוע."

באותו רגע הבנתי שלא מדובר בבדיחה.

נשמתי עמוק. "אה. באמת? למה?" הוא התחיל להסביר לי מה לדעתו לא בסדר. הדוגמאות, השפה. ואז הוא זרק את הפצצה.

"אני לא מוצא אותך בכלל בספר. כאילו שאתה לא שם. כאילו כתבת אותו ובאותו זמן ממש שלחת מסרונים לחברים. איפה הלב שלך?!" הרגשתי שהדם אוזל מהגוף שלי. נשמתי עמוק, ועוד פעם. הבנתי שהוא צודק. הבנתי שיכול להיות שהספר באמת נפלא, ברמה השכלית, הרעיונית, אבל איפה אני בסיפור (או בספר) הזה? הבנתי שבזמן כלשהו במהלך הדרך − משהו אבד.

פאניקה הזדחלה במעלה גבי כשחשבתי איך אסביר להוצאת הספרים שאני צריך לעצור לרגע, לשפר עמדות ולהשקיע עוד בכתיבה. ומי יודע אם אצליח בכלל לשפר את כתב היד הזה?

מניין היה לי הכוח להקשיב לו?

כשאמר את המשפט הבא, הבנתי.

"להגיד לך את האמת," אמר, "זה פשוט ממש לא מתאים לך. אני מכיר אותך, אחי. אתה יכול הרבה יותר. הייתי מצפה ממך למשהו אחר לגמרי. אני יודע שאתה יכול, רק תיכנס לזה. אל תפרסם את הספר עדיין."

פתאום נזכרתי בספר אחר שכתבתי ויצא לאור לפני כמה שנים. גם אז חשבתי שהספר כבר במצב טוב, עד שבא חבר ואמר ש"זה לא זה", ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר! ניסיתי להילחם ולהסביר שכתבתי ספר טוב, מושך ומותח (זה היה רומן עלילתי). גם החבר שלי חשב שהספר מותח ומעניין. "אם אתה רוצה להיכנס לארון הספרים של כל בית בישראל, יכול להיות שתצליח", אמר לי אז, "אבל אם אתה רוצה להיכנס ללבם של אנשים ולא רק לארון שלהם, יש לך עוד הרבה עבודה". וגם הוא צדק.

שמעתי פעם שפירושה של 'אזמרה' אינו מסתכם בראייה של טיפת טוב אצל הזולת. אם מגיע אליך חבר בבגדים מלוכלכים, המשמעות של 'אזמרה' היא לאו דווקא להגיד לו: "וואו! יש לך אזור לבן קטן בחולצה, ליד הכתף, שהוא בכלל לא מלוכלך! אשריך!" 'אזמרה' משמעו להגיד לחברך האהוב: "אחי, הבגדים שלך מלוכלכים לגמרי וזה ממש לא מתאים לך."

ולכן דווקא באמירה שלו, "זה ממש לא מתאים לך," ראיתי שחברי רואה את הטוב האמתי שבי.

'אזמרה' משמעו להבין שאולי נפלתי לשכחה, לטעות, לניתוק ולריחוק − אבל זה לא מי שאני. ועל כך בעצם אני רוצה לדבר בספר הזה. מסתבר שהייתי צריך לכתוב את כל הספר כדי להבין שבכלל לא התחלתי. ואז להתחיל מהתחלה.

ובכן, אני מתחיל מהתחלה. ואם הספר הזה הגיע לידיכם − כנראה שבסופו של דבר הצלחתי להגיע לסוף המסע.

 

אם תוכל לראות את הטוב שבך, תצליח לראות את הטוב שבאחר. ואם תוכל לראות שגם באדם שנראה לך רע, יש טוב — הדבר יסייע לך לקבל את עצמך ולמצוא את הטוב שבתוכך.