נפשות תאומות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נפשות תאומות
מכר
אלפי
עותקים
נפשות תאומות
מכר
אלפי
עותקים

נפשות תאומות

4.7 כוכבים (272 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: יוני 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 524 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 44 דק'

יהודית צפורי

יהודית צפורי היא מנהלת כספים והתחילה לכתוב בגיל 46. היא הוציאה לאור את ספרה הראשון "הכחול שבעיניך" בהוצאה עצמית. שני ספרים נוספים "אבודה בזמן" ו- "זמן שנשאר" הוציאה בהוצאת א(ה)בות. 

מספריה:
גן השמש
מיתרי לבי
אבני הדרך

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

"המבטים שלנו מתלכדים, מתחברים, מותירים אותי ללא יכולת לדבר, חסרת נשימה, נזקקת, משהו שלא הרשיתי לעצמי להיות מעולם. אלוהים, אם הוא ינשק אותי שוב, זה יחסל אותי סופית, וזה מה שמפחיד אותי יותר מכול."
 
מהי נפש תאומה? היא צריכה להיות מושלמת כמו שדמיינת או שעליה רק להשלים אותך?
 
ג'ואנה דנר חוזרת לביתה לחופשה כפויה, לאחר שהקדישה את חייה לצבא וסללה את דרכה בעולם של גברים.
 
ריימונד בומונט נאלץ לעזוב את תפקידו כמפקד באריות הים ואת הצוות שלו, כדי לחזור הביתה ולהציל את העסק המשפחתי.
 
מפגש מקרי בין השניים מתרחש בעיירה ציורית קטנה המוקפת הרים זהובים, מקום שאליו הגיעו כדי להמציא את עצמם מחדש. הם נאלצים לשתף פעולה למרות הדו-קרב הסמוי שמתחולל ביניהם, ובכל פעם שהם מתראים המתיחות ביניהם עולה, אך גם המשיכה החזקה שהם מרגישים זה לזה.
 
במשך שנים הם נלחמו מול אויב משותף, היום הם נלחמים על האושר שלהם, שלרגעים רק נדמה שמתרחק. 
 
 
יהודית צפורי בספרה החדש "נפשות תאומות" מביאה סיפור חושני ומרתק ומצליחה בדרכה המיוחדת לרגש ולהפתיע כל פעם מחדש.
ספריה הקודמים "מיתרי לבי", "אבני הדרך", "גן השמש", "קווים אדומים", "קווים שבורים" ו"קווים מקבילים" זכו להצלחה מסחררת בקרב הקוראים ומכרו אלפי עותקים. 

פרק ראשון

פרק 1
ג’ו
 
 
 
מבטי חולף על היחידה שבה אני ישנה, על הקירות הצבועים בקרם, על מיטת העץ שניצבת במרכז החדר, ואני מנסה להיזכר למה חזרתי לכאן. אני מתבוננת במראה ובוחנת את עצמי בקפידה. השמלה השחורה שלי מגיעה עד מעט מעל הברך, מחשוף לא גדול מדי ובכל זאת אני מרגישה מוזר.
 
“ג’ו, תהיי מוכנה בזמן.” מוניקה אחותי הגדולה תוחבת את ראשה בדלת. “את נראית מקסים,” היא מוסיפה בחיוך, מנסה להרגיע אותי.
 
“מתי יוצאים?” אני מביטה אליה דרך המראה.
 
“עוד חצי שעה.” היא מתקרבת ונעמדת מאחוריי. “זה מוסיף לך אופי.” היא מניחה את ידה על כתפי ומחייכת בזמן שידיי מטיילות על פניי ומגלות את הצלקת הקטנה שמבצבצת מתחת לסנטרי, תוצאה של רסיס שעף לכיוון שלי באחת הפעולות שבהן השתתפתי.
 
“חבל שלא כולם מסכימים איתך בעניין.” אני מושכת בכתפיי.
 
“אני הולכת לסיים להתארגן.” היא נושקת ללחיי וממהרת לצאת, משאירה אחריה שובל ריח של בושם חזק.
 
“יהיה בסדר, אני בטוחה,” אני צועקת אחריה, אך רעש הדלת הנטרקת מבשר לי שהיא כבר יצאה. “יהיה בסדר,” אני ממלמלת לעצמי ומושכת את השמלה, לא זוכרת מתי בכלל התלבשתי בהידור כזה. אני מביטה על הנעליים הגבוהות והמאובקות שזרוקות בפינת החדר וכמעט מתפתה לנעול אותן. אני פותחת את הארון ומגששת אחר נעלי הסירה השחורות ששמורות לאירועים מיוחדים. על המדף האמצעי בארון מונחת תיבת העץ המיוחדת שלי. אני שולפת אותה ומלטפת את החריטות שעליה.
 
אני מתיישבת על המיטה כשהתיבה בחיקי ופותחת אותה, ערמה של זיכרונות טובים ומיוחדים, חלקם כואבים, חלקם משמחים, מסודרת בתוכה. אני שולפת את התמונות שבחרתי לשמור ועוברת עליהן ברפרוף. כשאני מחזירה אותן, אצבעותיי נתקלות בצמיד חרוזים אדום. אני שולפת אותו וממששת את החרוזים והדיסקית שיורדת ממנו, עליה חרוטות המילים נפש תאומה. אני מניחה אותו מתחת לכרית שלי, וחיוך עולה על שפתיי, כשאני מושכת את צרור המכתבים הישנים הקשור בסרט אדום. אני שולפת מכתב מאמצע החבילה ופותחת אותו, מיישרת את הדף המקופל ומלטפת בעיניי את האותיות המעוגלות.
 
20 בנובמבר
 
עם זאת שאנחנו שונות כל כך זו מזו,
 
נראה שאת היחידה שבאמת מבינה אותי.
 
האדם היחיד בעולם כולו שאני יכולה לשפוך בפניו את הלב.
 
תשמרי על עצמך, אל תעשי שטויות.
 
הצמיד הזה ישמור עלייך תמיד.
 
באהבה, מ’.
 
החזה שלי מתכווץ מתחושת ההחמצה, כשאני מקפלת בזהירות את המכתב ומחזירה אותו לערמה, היישר לתוך התיבה.
 
* * *
 
מאוחר יותר אני יושבת במסעדת הבשרים המפורסמת בעיירה הקטנה ושכוחת האל שההורים שלי החליטו להשתקע בה, סול לייק. היא נמצאת במרחק שעה וחצי נסיעה מהעיר שבה גדלתי. ביליתי בעיירה מעט מאוד, רק בחופשות הקצרות מהצבא. עכשיו כשאני פה שוב איתם, אני מנסה להתרגל לחיים במקום שבו כמעט כולם מכירים את כולם. אני מביטה על האנשים הקרובים לי ביותר סביב השולחן ועדיין לא מרגישה שייכת. הפיות שלהם זזים, אבל אני לא מצליחה להתרכז כדי לשמוע על מה הם מדברים.
 
“ג’ואנה... ג’ואנה...” מוניקה אוחזת בידי ומטלטלת אותה.
 
“סליחה, מה אמרת?” אני מתיישרת בכיסא ומנסה להתרכז.
 
“דיברנו על עבודה,” אימא שלי אומרת בטון גוער. “יותר נכון דיברנו על העניין שאת צריכה למצוא עבודה.” הגברת לורה דנר, אימא שלי, מעולם לא חסכה מאיש את דעותיה, במיוחד במקרה שלי, הכבשה השחורה של הבית. “לא ייתכן שתשבי בבית כל היום.” היא נועצת בי מבט, ולראשונה אני מבחינה בקמטים הקטנים שנוצרו סביב עיניה, כאלה שלא מונעים ממנה להיראות מצוין בגיל שישים.
 
“אני מחפשת עבודה, אבל זה לא קל במקום הקטנטן הזה.” אני משחקת עם המזלג ומזיזה את האוכל בצלחת מצד לצד, היא תמיד מצליחה לגרום לי לאבד את התיאבון.
 
“את לא ממש מחפשת, את בוהה בקיר ויוצאת לריצות ארוכות,” היא ממשיכה בכל הכוח, מתעלמת מהעובדה שיושבים איתנו בשולחן אייברי קולמן, החבר של מוניקה ולוק אנדרסון, שאימא חולמת שיהיה החבר שלי.
 
“אני בחופשה.” אני בת שלושים ושלוש ועדיין מרגישה צורך להצטדק מולה.
 
“להזכירך, זו חופשה ללא תשלום.”
 
“נכון, אבל יש לי חסכונות. אני יכולה להרשות לעצמי להתבטל קצת, עד שאדע מה קורה.” אני מאגרפת את ידי הפנויה המונחת על ברכי. למה היא תמיד מביכה אותי?
 
“הם דואגים לך,” מוניקה מניחה את ידה על אגרופי ולוחשת.
 
“אני יודעת, אבל זה לא הזמן או המקום לדבר על זה,” אני מסננת.
 
“תנשמי.” היא משלבת את ידה בידי, ואני נושמת עמוק, כי לא התכוונתי להרוס להם את הערב.
 
ידו של לוק נחה על כתפי, הוא מתכופף אליי ולוחש, “אולי אוכל לעזור בנושא.”
 
אני עוצמת עיניים לרגע ומגייסת מספיק סבלנות כדי לא להתפרץ גם עליו. “נדבר על זה,” אני פוטרת אותו בתשובה קצרה.
 
“אייברי, ראית את התמונה בעיתון?” החיוך של אימא מתרחב.
 
“כן, זה מדהים, מוניקה מוכשרת מאוד.” הוא מלטף את גבה של מוניקה הגדולה ממני בשנתיים ומביט בה בהערצה.
 
“ג’ואנה, מה את אומרת על התמונה?” היא פונה אליי.
 
“מושלמת,” אני אומרת.
 
“לוק, אתה חייב לטעום את העוגות שמוניקה מכינה, לא סתם הם פרסמו את העוגה בעיתון.” הגאווה בקולה של אימא מופגנת.
 
אני שולחת מבט אל אבי, הוא שקט מדי. הטרגדיות שנפלו על משפחתנו בזו אחר זו נתנו בו את אותותיהן. לפעמים נדמה לי שהוא רק ניצב בחיים שלנו. לוק ואייברי יוצאים לעשן, ואבא מביט בי.
 
“אימא שלך ואחותך זקוקות לעזרה במאפייה, אולי תשבי בקופה, תטפלי בספרים, את יודעת...” הוא משפיל את עיניו כדי לא להביט בי. הייתה תקופה שהוא היה היחיד שתמך בי ובבחירות שלי, אבל לאחר שהכול התרסק והוא פשט את הרגל, נראה שאיבד עניין בחיים בכלל.
 
“אף אחד מכם לא חשב לשאול אותי למה אני כאן? למה אני בלי מדים? למה חזרתי או למה החופשה ללא תשלום?” אני משליכה את המזלג בחוזקה על הצלחת.
 
כולם מביטים בי בהלם. אימא מתאוששת ראשונה ומתפרצת במהירות שיא, “אל תהרסי לאחותך את הערב.” ומתעלמת לחלוטין מהדברים שלי. אני משתתקת במהירות, זוכרת את הכללים - אסור להרוס, לצעוק, לבכות.
 
לוק חוזר לשולחן, ואני אוחזת בידו ומקרבת את פי אל אוזנו, “אולי נלך?”
 
“נאכל קודם קינוח.” הוא מחייך, ואני ממשיכה לשבת בשקט. השיחה סביבי ממשיכה, כשלוק מספר לכולם על העסק החדש שלו ועל התוכניות שלו להתרחב. אימא מביטה בו מהופנטת. היא נחושה לשדך בינינו, ואני בטפשותי רציתי לרצות אותה והסכמתי להיפגש איתו כמה פעמים.
 
הארוחה סוף-סוף מסתיימת, ואני עוקבת במבטי אחרי מוניקה שקמה וניגשת לחבורה קולנית שיושבת בשולחן פינתי, הבחורים בה משיקים בקבוקי בירה וצוחקים. הם נראים כמו משפחה אמיתית, ההפך הגמור מאיתנו.
 
אחד הגברים קם מהשולחן, הנוכחות שלו מהפנטת. הוא מפלרטט עם המלצרית ללא בושה ומניח יד על מישהי אחרת כשהוא עובר לידה, ואני לא יכולה להפסיק לבהות בו. המלצרית נמרחת עליו, אף שהיא צעירה מדי בשבילו לטעמי. הוא הולך אחריה ועוזר לה כשהיא מועדת בצורה לא ממש אמינה. אני מביטה סביבי, אין אישה במקום הזה שלא בוהה בו בערגה. אפילו הפנים שלי בוערות, כשאני נועצת בו מבט ללא בושה. שערו השטני ארוך במקצת ומשוך לאחור בצורה לא מסודרת, זיפים מעטרים את לסתו ואת צידי לחייו, והחולצה הלבנה שלו מחמיאה לצבע עורו השזוף.
 
“ג’ואנה, אנחנו הולכים.” לוק מניח את ידו על גבי ומעיר אותי מהמבטים החצופים שאני שולחת לכיוון הגבר הזר.
 
* * *
 
15 בינואר
 
אני לא מאמינה שקפצת ממסוק.
 
לפעמים הייתי רוצה להיות אמיצה כמוך.
 
החברים שלי לא יאמינו לי כשאספר להם.
 
החיים יפים, ואני רוצה לצעוק בקול
 
כדי שכל העולם ידע, אני ממש מאוהבת.
 
ואני מתכוונת להתחתן איתו.
 
הלוואי שהיית פה עכשיו.
 
באהבה, מ’.
 
אני מניחה את המכתב במקומו בתיבה וממהרת לצאת מהבית, כשלוק מצפצף מבחוץ. עברו מספר ימים מהארוחה המשפחתית, ושוב אני איתו במסעדה, אוכלים ומדברים על הכול ועל כלום.
 
“אני חייב לספר לך על התוכנית שלי,” הוא משתיק אותי, כשאני מנסה להגיד משהו. הנייד שלו מצלצל ומפריע באמצע הסיפור על הרצון לשכור משרדים גדולים יותר ממה שיש לו. הוא עונה ומקשיב, מצחו מתקמט והוא נראה לחוץ. “תן לי לראות מה אני יכול לעשות...” הוא מעביר את ידו על ראשו. “אני מבין, אני יודע,” הוא עונה בכעס. “אני צריך כמה דקות לחשוב, לתכנן. אין לי חובש במגירה במשרד, אין איש כרגע באזור.” הוא מרים את הקול. “החובש שלי טס לניו-יורק, אבא שלו נפטר, אני לא יכול להזעיק אותו.” הוא מנתק את השיחה ומטיח את המכשיר על השולחן.
 
“היי,” אני מניחה את ידי על ידו. “מה אתה צריך? אני פרמדיקית.” הוא מרים אליי מבט חסר אונים.
 
“החובש הראשי שלי בניו-יורק, והחובש השני שלי נפצע במהלך טיול. אני צריך מישהו שיצטרף לטייס שלי במסוק החילוץ כדי לטפל בו ולקחת אותו לבית החולים.” הוא שופך בפניי את מצוקתו. “לא משהו שאת יכולה להתמודד איתו,” הוא אומר ללא היסוס.
 
במעט הפגישות שהיו לנו הוא בעיקר דיבר, ואני הקשבתי. וכנראה שגם בפעמים הבודדות שכן סיפרתי לו חלקים קטנים מחיי, הוא לא ממש הקשיב לי.
 
“יש לך מישהו שיכול להגיע בדקות הקרובות לכאן? בשעה הקרובה?”
 
“לא.” קוצר רוח נשמע בקולו.
 
“אז אני זה כל מה שיש לך.” אני לא מורידה ממנו את עיניי.
 
“ג’ואנה, זה לרדת ממסוק בחבל. אין לו מקום נוח לנחות שם, אין גישה למכוניות,” הוא עונה בטון מעצבן, כאילו הייתי ילדה שלא מבינה דבר בחייה.
 
“אני יכולה להתמודד עם זה, לזה הוכשרתי.”
 
“זה מטורף.” הוא מביט בי בהלם.
 
“תאמין לי, אני פרמדיקית, למדתי לצנוח, לרדת בחבל ממסוק, ועוד הרבה דברים. אני מבטיחה לספר לך את כל הסיפור אחרי שנחלץ את הפצוע.”
 
הוא נאבק עם עצמו, מחייג שוב ושוב לאנשים נוספים ומקבל את אותה התשובה, אין איש באזור שיכול לעזור. “אני לא מאמין שאני חייב לקבל את העזרה שלך, אבל אין לי ברירה, אני ממש נואש.”
 
אני לא מראה לו שהפקפוק שלו ביכולות שלי פוגע בי ולא טורחת לנסות להסביר את עצמי. מישהו נפצע וזקוק לעזרה, ולזה בדיוק הוכשרתי, גם אם כרגע אני לא בתפקיד.

יהודית צפורי

יהודית צפורי היא מנהלת כספים והתחילה לכתוב בגיל 46. היא הוציאה לאור את ספרה הראשון "הכחול שבעיניך" בהוצאה עצמית. שני ספרים נוספים "אבודה בזמן" ו- "זמן שנשאר" הוציאה בהוצאת א(ה)בות. 

מספריה:
גן השמש
מיתרי לבי
אבני הדרך

עוד על הספר

  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: יוני 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 524 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 44 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
272 דירוגים
224 דירוגים
26 דירוגים
11 דירוגים
4 דירוגים
7 דירוגים
29/1/2021

מדהים! נסחפתי, מרגש, מצחיק, נוגע ללב ♥️♥️♥️

2
20/6/2025

סיפור מקסים וסוחף

14/3/2025

ספר מהמם כתיבה סוחפת גורם לבטן וללב שלי להתהפך

28/1/2025

מדהים!!!!!!

10/1/2025

מושלם! לא יודעת איך פספסתי אותו עד עכשיו לא יכולתי להפסיק לקרוא 🩷 סוחף, מרגש, מפתיע ממליצה ממששש

24/12/2024

ספר מדהים

23/12/2024

כל כך מעולה!!!

13/12/2024

ספר מקסים!!! מרגש!!! מותח ומצחיק! לא יכולתי להפסיק לקרוא גם במחיר שעות שינה. נהניתי כל כך. תודה לך!!❤️

24/11/2024

מקסים פשוט מקסים. נשאבתי לסיפור מהמשפט הראשון ולא הצלחתי להניח את הספר מידי עד שסיימתי אותו.

16/11/2024

לא יכולתי להפסיק לקרוא! מהמם!

3/11/2024

ספר מושלם!

21/10/2024

מושלם !

20/9/2024

וואו אני תולעת ספרים וזה הספר הכי טוב מושלם סוחף מרגש מחבר אותי לחיים ספר עם כתיבה סוחפת מאתגרת אין לי מילים את גאונה

10/9/2024

וווואווו מדהים!! לא ציפיתי בכלל

12/6/2024

ספר מקסים, כתוב מעולה! סיפור מרגש מאוד עם מסר חשוב וגם- כל דבר קורה מסיבה מסוימת- הכל בסוף זה לטובה

3/6/2024

מקסים מקסים. נהניתי ממש. מאוד אוהבת את הכתיבה והסיפור שלה!

1/5/2024

סוחף!!! לא הפסקתי לקורא מעביר מסר חשוב מאוד!

18/4/2024

ספר מדהים מאוד מומלץ

30/3/2024

וואו ספר מעולה, סיפור סקסי וסוחף, דמויות עמוקות ומעניינות.

30/3/2024

ספר מפתיע לטובה, אהבתי את הדמויות הראשיות וגם את המשניות, העלילה נבנית לאט, אבל לא לאט מדי ותיאורי הסקס לא היו מוגזמים מדי והזויים כמו בהרבה ספרים אחרים (וטוב שכך).

10/1/2024

ספר נפלא, מרתק, מעניין ושווה כל כך!

13/10/2023

איזה זוג מעולה! וסיפור וכתיבה מצויינים! ממליצה בחום

4/5/2023

מקסים

28/12/2022

כתוב היטב, מרתק, סוחף מומלץ!

23/12/2022

מושלם!!!! פשוט מושלם!!💜

20/10/2022

ספר יפה מאוד אהבתי את העלילה והסיפורים המרגשים

15/10/2022

מדהים ומרגש!!

10/10/2022

כמו כל הספרים של הסופרת, גם הספר הזה מהמם, נקרא בנשימה אחת. מחכה לעוד ספרים כאלה

4/10/2022

ספר מושלם! כרגיל יהודית הממכרת! לא יכולתי להניח את הספר!!

25/9/2022

ספר מקסים. התרגשתי, צחקתי ואפילו הזלתי דמעה פה ושם..

22/9/2022

ספר מקסים ,עונג לקרוא אותו .יהודית ציפורי כל ספר פגז💖

19/9/2022

יפהפה..כייפי..סוחף..מענג..

17/9/2022

מושלם

9/8/2022

תענוג!

6/8/2022

מהמם🥰

16/6/2022

מקסים

14/6/2022

איזה ספר מושלם!!! הכתיבה מעולה!

30/5/2022

מושלם!!!

9/4/2022

ספר מקסים. יש בו הכל. כתיבה קולחת, דמויות חזקות

15/3/2022

ספר מדהים מטפל בבעיה חשובה ביותר

7/2/2022

אמאל’ה ואבאלה כמה רגשות בכיתי צחקתי ולא יכולתי להניח מהיד!! מדהימים שניהם🤩 הסופרת הזווו עושה את זה שוב כתיבה רהוטה ונהדרת. רוצו לקרוא

6/2/2022

מעל המצופה! מקסיםםםםםם

29/1/2022

מדהים, מרגש.

24/1/2022

ענק ממש ענק.ספר שני ממתק ענק אהבה מתח סיפור מהנה כתיבה קולחת כמו שיהודית ציפורי יודעת לכתוב תודה ענקית.

11/1/2022

וואו וואו תענוג של ספר

10/1/2022

ספר מעולה..לא יכולתי להפסיק לקרוא.

31/12/2021

וואו קראתי בשלושה ימים סוחף, מפתיעה, שנון כתיבה מעולה

25/12/2021

ספר מהנה, רומנטי וכייפי. מומלץ.

20/12/2021

ספר מדהים, ממליצה מאוד!

16/12/2021

ספר מצוין! מרתק! כתוב בצורה נהדרת! מסר מדויק המביא את העוצמה הנשית לקדמת הבמה! מומלץ מומלץ מומלץ הכי בחום לקרוא❤️

4/12/2021

מקסים סוחף תקראו!

28/11/2021

מושלם.

26/11/2021

מקסים , אני מאוהבת ❤

23/11/2021

וואוווו איזה ספר סוחף מרתק לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים מומלץ מאוד

15/11/2021

וואו פשוט נהניתי לא רוצה להוסיף יותר שלא לעשות ספויילר מומלץ בחוםםםם

18/10/2021

נהנתי מאוד לקרא את הספר הוא כתוב כל כך יפה הסיפור מעניין ,רומנטי ,עכשווי, והשילוב של השירים עשה לי כייף גדול. בכל פעם שהוזכר שיר ,נכנסתי ליוטיוב והקשבתי לו זה העצים לי את החוויה. אני אהבתי.

14/10/2021

מהמםםםםם סיימתי ביום אחד

16/9/2021

ספר נהדר עם עלילה מעניינת, מתח וגיבורים שכיף להזדהות איתם. נהנתי מאוד!

10/9/2021

איו לי מילים! ספר מדהים, עלילה מקסימה, כייף לקרוא, לא הצלחתי להפסיק לקרוא. ממגנט, ממולץ בחום!!! שאפו ענק ליהודית צפורי

8/9/2021

וואווו פשוט וואוו עלילה מדהימה, מצחיקה ומרגשת לא הצלחתי להפסיק לקרוא!!!

14/8/2021

מושלם. כתוב מעולה, מותח ומעניין בטירוף. מציף נושא מאוד חשוב.

9/8/2021

וואו...... זה הספר הראשון שאני קוראת שלך. ואני חסרת מילים. לא הצלחתי להוריד אותו מידי. יש בו כל כך הרבה. דמויות חזקות מסקרנות מעניינות. דברים שמתגלים תוך כדי העלילה. פשוט נהנתי. תודה

2/8/2021

אי אפשר להפסיק לקרוא סוחף, מרגש ומטלטל מושלם!

29/7/2021

אם הייתה אפשרות לעשרה כוכבים... הייתי נותנת את כל העשרה. מהמםםם עונג צרוף

28/7/2021

אהבתי !!! ממליצה בחום לרכוש את הספר.

21/7/2021

וואו איך נהניתי! לא יכולתי להניח בצד. העלילה מתפתלת ומענגת את הקורא, הכתיבה קולחת ונפלאה, אפילו נתפסתי מזילה דמעה (לא קורה לי הרבה תוך כדי קריאת ספר). בקיצור: נהדר!

12/7/2021

ספר מקסים, שווה כל רגע!!

10/7/2021

מהמם, מרגש, סופרת מדהימה אהבתי ממליצה בחום

29/6/2021

למה אפשר לתת רק 5 כוכבים אני רוצה לתת יותר!!! וואו וואו איזה ספר. לדעתי לא נופל משאר הספרים. ספר מדהים ומלא ברגש. פשוט כיף!

21/6/2021

סיפור מהממם. כיף לקרוא על גיבורה חזקה. מומלץ!

4/6/2021

ספר מושלם מרגש לא יכולתי להפסיק לקרוא בכיתי התאהבתי ממליצה ממש ליראות אותו

29/5/2021

אני מאוהבת יהודית. כל ספר שלך אני יותר ויותר מחכה לקרוא. כותבת נהדר, מתח, אהבה, כבוד והכל יש בסיפור הזה. מעולה לקרוא ועוד איך

24/5/2021

מקסים

12/5/2021

אך... נפלא

9/5/2021

מהמם וכייפי לקריאה סופרת מוצלחת מאוד!!!

5/5/2021

יהודית לא מאכזבת וגם בספר הזה הפתיעה בענק!!! סיפור מעניין , מושך , מלא בעקשן , רומנטיקה וכייף שלא נגמר...

28/3/2021

ספר מרתק וסוחף

16/3/2021

מעולה, ספר וכייפי ומושך, עלילה מתקדמת בקצב טוב. מומלץ בחום

5/3/2021

ללא ספק אחד הספרים היותר יפים שקראתי,כיף לראות אישה חזקה שיודעת מה היא רוצה

19/2/2021

מומלץ מאוד! עד עתה קראתי כבר מספר ספרים של יהודית ציפורי וכולם היו סוחפים מעניינים וטובים.

15/2/2021

מושלם

29/1/2021

נהניתי מכל רגע! ספר מקסים!

10/1/2021

וואו, אחדש הספרים הכי מענגים וכיפים לקרוא. השפה קלילה, אין ספק שבחרתי לקרוא את ספרים של הסופרת . המשיכי כך, כל אשר תכתבי יהיה מדהים!

30/12/2020

מהמם 😍 אני מתה על נשים חזקות,אמיתיות, שעומדות על שלהן 💪 ספר שנוגע בכ"כ הרבה נושאים חשובים

27/12/2020

סיפור יפה. כיף לקרוא.מומל

26/12/2020

נהניתי מאד! קראתי כל השבת. בקושי תקשרתי עם משפחתי היקרה.. פחדתי שסופרת ישראלית לא תספק מספיק אסקפיזם, אבל טעיתי. הספר כתוב מצוין, הגיבורים אינטיליגנטיים וחזקים, עם בעיות מעניינות ודרכים מעננינות לפתרונן . מוצלח מאד.

21/12/2020

מושלם!!! יהודית צפורי סופרת בחסד! כל ספר שלה מרטיט את הלב.

14/12/2020

ספר זורם ונפלא, היתרון בו הוא שהסיפור בלי קלישאות תיאוריות ואין בו את התבניתיות שחוזרת פעמים רבות בז'אנר הזה. נהנתי מכל רגע!!! ממליצה בחום

5/12/2020

מצויין, פמנסטי, רומנטי וסוחף. תודה רבה!

2/12/2020

ספר מדהים!

22/11/2020

ספר מושלם! נהניתי מכל רגע

19/11/2020

פשוט נהדר!!!!

14/11/2020

ספר מצוין

14/11/2020

ספר מושלם. יש בו הכל, ציניות, פלרטוט, סקס לוהט, אישה חזקה ולא מתפשרת, כאב לב, עצב, תשוקה ולהט. פשוט תענוג לעיניים.

29/10/2020

ספר יפה, כתוב יפה וזורם.

25/10/2020

אי אפשר להפסיק לקרוא פשוט מהפנט ספר מהמם עם מלא רגש, צחוק, אכזבה, ציפייה, תשוקה ומלא קסםםםםם! אל תהססו שווה כל דקה ממליצה בחום , פשוט מושלםםםם!!!!

23/10/2020

איזה ספר מקסים, כיפי. תענוג לקרוא על דמות נשית חזקה.

23/10/2020

כמו כל הספרים של ציפורי שלמות אהבתי מאוד

22/10/2020

ספק מרתק, מלא רגש. לא יכולתי להפסיק לקרוא. מומלץ

18/10/2020

ספר מעולה מצחיק, עצוב, מעניין, כתוב נהדר, פשוט נהדר

17/10/2020

תענוג של ספר. דמויות אמינות, עלילה זורמת. מומלץ

14/10/2020

ספר מצויין, מאד נהניתי, מומלץ.

14/10/2020

מושלם!!!

14/10/2020

איזה סיפור כייפי, מהמם, מרגש, נתינה, אהבה, יש פה הכל

8/10/2020

ספר מקסים נהנתי מאוד!!

6/10/2020

ספר מקסים. קראתי אותו בלי לעצור. הוא מצחיק, קצת מותח, רומנטי ושיש בו מסר מאוד חשוב. ממליצה בחום.

5/10/2020

מדהים! ספר מעולה , מרתק כל מילה ומילה בו... סיימתי בכמה שעות

4/10/2020

אין מספיק ספרים כמו הספר הזה, ספרים שהדמות הראשית בהן היא אישה חזקה שלא מוותרת ועומדת על שלה. הכתיבה הייתה מעולה, כל פסקה הוסיפה לבניית הדמויות והעלילה, לא היו חלקים שהייתי מוחקת כי הם מיותרים. הפלייליסט מוסיף המון, לשמוע את השיר תוך כדי שהדמות שומעת אותו מוסיף לחוויה ולהזדהות עם הדמויות.

29/9/2020

ספר מושלם, מרתק וסולף

29/9/2020

וואו!!

27/9/2020

יהודית צפורי יודעת לפגוע בכל המקומות הנכונים שבלב. זה כבר הספר השני שאני קוראת ומסיימת בתוך פחות מיממה. פשוט ספר מדהים! קשה לתארו במילים מרוב שהוא ככ טוב!

26/9/2020

ספר מקסים, קריאה מהנה שמעלה הרבה חיוכים. סיפור יפה מאד.

25/9/2020

וווווווואו איזה ספר מושלם!!!!!!!!! כמה כוח יש בנו הנשים, כוח שלא תמיד אנו מודעות לו וליכולות שלו!!!! ספר חובה!!! חובה!!! חובה!!!!! יהודית ציפורי תודה ענקית על חויית קריאה מעוררת השראה ומעצימה דרך ג'ו וריי הדמויות הראשיות בסיפור וגם דרך הדמויות מסביב שהם חלק גדול מהסיפור ומהמסר הכל כך חשוב שהספר הזה מעביר. ❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤

25/9/2020

ספר סוחף ומרגש ! לא הצלחתי להפסיק לקרוא עד שסיימתי.

9/9/2020

ספר שנקרא בנשימה עצורה. מרטיט ומרגש, מעמיק ומעורר מחשבה, דמויות בנויות לתלפיות ומערכות יחסים עוצמתיות. לא הפסקתי לקרוא עד 4 בבוקר כל יום! רומנטי, סקסי, מותח, עצוב, ומעלה לדיון נושא חשוב. ממליצה מאוד מאוד.

2/9/2020

ספר מרגש וסוחף. המון מוסר השכל... מילת המפתח היא ללמוד להקשיב ולסלוח. תודה יהודית. ריגשת

31/8/2020

ספר מדהים, סוחף ומרגש! הספר כתוב בצורה מושלמת!! ממליצה מאוד לקרוא אותו

29/8/2020

אהבתי . לכל אורך הספר נשארתי מרותקת וקראתי בשקיקה את ההתפתחויות בעלילה . ממליצה בחום . יהודית ציפורי כמו תמיד כותבת נהדר .

22/8/2020

ספר מושלםםםםם

22/8/2020

ממליצה בחום

19/8/2020

מצוין,קולח וטוב.

8/8/2020

ספר מרגש זורם עוצמתי. כח נשי. אין על ציפורי

7/8/2020

ספר מצויין

5/8/2020

מקסים!

5/8/2020

אני לא יודעת מה לומר הספרייה שאב ממני את הכל התאהבתי בכיתי צחקתי וקינאתי ואוו הספר מושלם , יהודית תמיד עושה את זה כשאני חושבת שיותר טוב מזה לא יהיה היא שוב באה מוכיחה לי ולנו הקוראות את ההפך אוווו , תודה לך על החוויה המדהימה בקריאה הספר הזה.

2/8/2020

ספר מצוין ומרתק כתיבה מצוינת.

2/8/2020

סוחף, עוצר נשימה

31/7/2020

ספר מדהים! סיפור מותח ומפתיע . אין רגע דל בספר.. סיימתי אותו ב3 ימים ונהנתי מכל רגע סיפור שונה מספרים אחרים, עם הרבה תובנות לחיים, וכל אחת תמצא בו חיבור אישי תודה על חווית קריאה

28/7/2020

ספר מעולה לאוהבי רומנטיקה. קשה להפסיק לקרוא באמצע.

22/7/2020

מקסים!

22/7/2020

רומנטי ומרגש, נהנת כל פעם שיש דמות נשית חזקה

21/7/2020

מעניין. סוחף. ממליצה!!!

19/7/2020

ספר מהמם , נהניתי מהספר מאוד לא רציתי שיסתיים , דמויות חזקות ומשמעותיות המסרים בספר חשובים. ממליצה בחום.

19/7/2020

מושלם!! לא הצלחתי להניח אותו מהרגע שהתחלתי ועד שסיימתי❤️

15/7/2020

פשוט מושלם! סוחף ומרתק מהעמוד הראשון ורק הולך ומשתפר. איזה כיף זה נשים חזקות. אחד הספרים הטובים שקראתי

14/7/2020

ספר מצוין

13/7/2020

מדהים!! וואוו!! נהנתי מכל מילה כל משפט כל פרק. נבנה לאט וטוב הדמויות חזקות ומעוררת השראה! פשוט מעולה רוצו לקרוא!

13/7/2020

מדהים!!!!!

13/7/2020

מעולה!

9/7/2020

סיפור מקסים ונוגע ללב

6/7/2020

ספר מהמם! נהניתי מאוד! תענוג לקרוא..

6/7/2020

ספר מצויין! יהודית ציפורי במיטבה!דמויות עמוקות, מתח, רומנטיקה , פשוט טובבבב!

5/7/2020

ספר מעולה. דן בנושא חשוב ומשמעותי ועדיין כייפי וסקסי.

5/7/2020

סיפור מקסים. נשאבתי וקראתי אותו ביום אחד

5/7/2020

שווה מאוד

4/7/2020

מקסים. מושך

2/7/2020

כמה שאני אוהבת ספרים עם גיבורה נשית חזקה! נהנתי מהבניה האיטית של סיפור האהבה הככ יפה של ג׳ו וריי, מההקנטות והחיבור המיוחד. לגמרי נשמות תאומות. רומנטיקה במטיבה מתובלת בקורטוב של מתח עשוי היטב, שנגעה בנושא חשוב כל כך ברגישות ועם הרבה העצמה לנשים באשר הן. מומלץ בחום.

29/6/2020

ספר מדהים כמו כל הספרים של יהודית ציפורי, לא הנחתי את הספר לרגע. ספר על עוצמה נשית.

29/6/2020

מושלם עם מסר חשוב ביותר ממליצה בחום

28/6/2020

מושלםםםםםם אין מילה אחרת !!! סופרת ענקית!!

27/6/2020

מושלם , סוף סוף סיפור שונה, סופרת מעולה

24/6/2020

מושלם!!! מרגש, מצחיק,זורם... כל ספר של יהודית מצוין. אבל הספר הזה מושלם!!

22/6/2020

בהתחלה חשבתי על מה 1600 עמודים בספר 1 אבל אחרי שקראתי לא בא לי שיסתיים. ספר מעולה ולא כבד מדי. הכל נבנה בספר בצורה טובה והיה תענוג. מקווה שיהיו ספרי המשך עם הדמויות. מומלץ בחום

22/6/2020

מהמם

21/6/2020

אסקפיזם במיטבו.לצלול לתוך הסיפור בלי יכולת לעזוב עד לסיומו.כתוב היטב ומלא באהבה.תענוג

20/6/2020

ספר מעולה , כמו כל הספרים של יהודית ציפורי, מפרקת אותי ובונה מחדש.

20/6/2020

ספר מושלם! הרבה זמן לא נהנתי ככה מספר.

20/6/2020

מצויין, אל תתנו לעטיפה להטעות אתכם, ספר כתוב טוב זורם נהדר, הרגשתי שאני ברכבת הרים של רגשות מיטלטלת מקצה לקצה לרגע לא היה משעמם , מפתיע , מדבר על נושא חשוב , עוד ספר מצויין של ציפורי, ממליצה בחום!!

20/6/2020

מומלץ מאוד יהודית צפורי אף פעם לא מאכזבת :)

20/6/2020

כרגיל.... סיפור עוצר נשימה, מרגש, מצחיק, ומענין מומלץ בחום

20/6/2020

אני מכירה את כל הספרים של יהודית הכי אהוב עלי זה הספרים של מאפיה הסיפור הזה נפשות תאומות מדהים כתוב טוב, בחיים לא הייתי חושבת שסופרת ישראלית כתבה אותו. היא הצליחה לגרום לי להרגיש כאילו היא חיה באותה עיר. החיסרון היחיד- הוא ספר טוב אבל הספרים האחרים שלה יותר טובים!!! משום מה לא הצלחתי להרגיש את הכימיה בין בני זוג. הדמויות המשניות היו נהדרים המשפחות הכל... שמחה שקראתי נותן לספר 4 כוכבים ומחכה לספר הבא שלה ! מקווה שהיה ספר מאפיה. בכלל חושבת שההוצאה בוטיק הרווחה את הסופרת הכי טובה !

19/6/2020

ספר מדהים, מרתק, כתוב כל כך טוב, כמו כל ספריה של יהודית ציפורי. סיימתי את קריאתו ביממה! הגיבורה חזקה בדיוק כמו שאני אוהבת תענוג צרוף!

21/12/2024

יפה, קצת ארוך מידי

27/11/2024

מקסים, נהניתי!

20/10/2024

כתוב היטב. נהניתי לקרוא

12/10/2024

קליל,סוחף,קראתי בנשימה אחת!

14/4/2024

ספר חמוד ממש! כן היה קצת מתיש ובאיזשהו שלב רציתי יותר אבל הבסיס של העלילה מעניין!

19/4/2023

ספר מהמם לא הצלחתי להפסיק לקרוא

12/7/2022

הסיפור ממש יפה ומרגש, אבל באיזושהו שלב הוא נתקע קצת ונהיה משעמם לטעמי

5/6/2022

ספר מקסים. עלילה מעניינת. כתוב בצורה יפה וקולחת.

26/9/2021

ספר טוב סוחף מעניין ומרגש...מומלץ

30/7/2021

סיפור אהבה מרגש וסוחף

9/12/2020

היה לי קצת קשה עם צורת הכתיבה .

1/10/2020

מדהים ‼️ באמת כתיבה מופלאה מעניינת , מרגשת וסוחפת ♥️

10/8/2020

נחמד,קליל,שווה את המחיר.

12/7/2021

דמויות מתישות אבל הבסיס של העלילה מענין

20/1/2021

הספר מעניין, אבל התאכזבתי לקרוא על אישה שהיא כביכול "חזקה" שממשיכה לסבול עלבונות מגבר שמרוכז רק בעצמו (בן 36 יוצא אריות הים לא פחות ולא יותר ומתנהג כמו יחד בן 17) לא התחברתי בכלל לדמות של ריי.עצוב מאוד שגברים כאלה נחשבים ל"גבר גבר" .

2/1/2021

נחמד

1/1/2021

נחמד ובעיקר מלמד העצמה נשית.

14/9/2020

קצת נמתח באמצע וצפוי

21/6/2020

איזה ספר מעולה!!!! מרגש מצחיק סוחף !!! להתאהב בג'ו ובריי

15/4/2024

לא כתוב טוב, חורים בעלילה, חיכיתי לסיים כדי לעבור לספר הבא שלי

22/9/2021

עלילה טובה אבל חוזרת על עצמה בכל הספרים. דיאלוגים רדודים.

11/7/2021

לא התחברתי האמת... מאוד ארוך ולא ממש סחף אותי. היה לי קשה לסיים

30/7/2020

המסרים של הסיפור חשובים מאוד. אבל הכתיבה של הסיפור לא בשלה מספיק בעיניי. העלילה הייתה צפויה קצת. היה אפשר לקצר את אורך הסיפור . לפעמים איבדתי את עצמי בין המילים. היו שינויים קיצוניים במצבי רוח ובדעות של הדמויות.

8/4/2024

גבר בן 36.מתנהג כאחרון העבריינים.הפלוס היחיד שלו הוא שהוא חתיך. גברת,כביכול פמיניסטית,בערך בגילו,אבל עם כל הפמיניזם צריכה שיעזרו לה לעלות למכונית. מה גורם לצמד הזה לחשוב שהמריבות,הכעסים ואי ההבנות יסתיימו לנצח נצחים? ממש לא מומלץ. קראתי כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות......

14/4/2021

שמתי לב שיש בארץ קטע כזה של לתת ביקורות אקסטרה מפרגנות לסופרות ישראליות גם כשהספרים עצמם ממש לא טובים, כדי שחלילה לא יעלבו. אז הנה ביקורת שמתייחסת לספר בפני עצמו בלבד: אין כימיה בין הדמויות, הדיאלוגים חלשים, הסיפור לא מעניין ולא סוחף, בזבוז זמן ואפשר לגמרי לוותר.

9/1/2021

וואו כבר אחרי 300 דפים(מתוך 1600) מיציתי ולא עיניין אותי מה הסיפור שלו או שלה, נמאס כבר מספרים וסופרות רדודות שמנסות להציג את עצמם/ן כעמוקים/ ות,כל מה שחשוב פה זה הסקס ואל תשחקו אותה אחרת.

14/11/2020

נמרח, לא קצבי , מצאתי את עצמי מנסה בכוח לסיים ולא הצלחתי. מאוד צפוי

21/7/2020

נטשתי. לא התחברתי בכלל.

נפשות תאומות יהודית צפורי
פרק 1
ג’ו
 
 
 
מבטי חולף על היחידה שבה אני ישנה, על הקירות הצבועים בקרם, על מיטת העץ שניצבת במרכז החדר, ואני מנסה להיזכר למה חזרתי לכאן. אני מתבוננת במראה ובוחנת את עצמי בקפידה. השמלה השחורה שלי מגיעה עד מעט מעל הברך, מחשוף לא גדול מדי ובכל זאת אני מרגישה מוזר.
 
“ג’ו, תהיי מוכנה בזמן.” מוניקה אחותי הגדולה תוחבת את ראשה בדלת. “את נראית מקסים,” היא מוסיפה בחיוך, מנסה להרגיע אותי.
 
“מתי יוצאים?” אני מביטה אליה דרך המראה.
 
“עוד חצי שעה.” היא מתקרבת ונעמדת מאחוריי. “זה מוסיף לך אופי.” היא מניחה את ידה על כתפי ומחייכת בזמן שידיי מטיילות על פניי ומגלות את הצלקת הקטנה שמבצבצת מתחת לסנטרי, תוצאה של רסיס שעף לכיוון שלי באחת הפעולות שבהן השתתפתי.
 
“חבל שלא כולם מסכימים איתך בעניין.” אני מושכת בכתפיי.
 
“אני הולכת לסיים להתארגן.” היא נושקת ללחיי וממהרת לצאת, משאירה אחריה שובל ריח של בושם חזק.
 
“יהיה בסדר, אני בטוחה,” אני צועקת אחריה, אך רעש הדלת הנטרקת מבשר לי שהיא כבר יצאה. “יהיה בסדר,” אני ממלמלת לעצמי ומושכת את השמלה, לא זוכרת מתי בכלל התלבשתי בהידור כזה. אני מביטה על הנעליים הגבוהות והמאובקות שזרוקות בפינת החדר וכמעט מתפתה לנעול אותן. אני פותחת את הארון ומגששת אחר נעלי הסירה השחורות ששמורות לאירועים מיוחדים. על המדף האמצעי בארון מונחת תיבת העץ המיוחדת שלי. אני שולפת אותה ומלטפת את החריטות שעליה.
 
אני מתיישבת על המיטה כשהתיבה בחיקי ופותחת אותה, ערמה של זיכרונות טובים ומיוחדים, חלקם כואבים, חלקם משמחים, מסודרת בתוכה. אני שולפת את התמונות שבחרתי לשמור ועוברת עליהן ברפרוף. כשאני מחזירה אותן, אצבעותיי נתקלות בצמיד חרוזים אדום. אני שולפת אותו וממששת את החרוזים והדיסקית שיורדת ממנו, עליה חרוטות המילים נפש תאומה. אני מניחה אותו מתחת לכרית שלי, וחיוך עולה על שפתיי, כשאני מושכת את צרור המכתבים הישנים הקשור בסרט אדום. אני שולפת מכתב מאמצע החבילה ופותחת אותו, מיישרת את הדף המקופל ומלטפת בעיניי את האותיות המעוגלות.
 
20 בנובמבר
 
עם זאת שאנחנו שונות כל כך זו מזו,
 
נראה שאת היחידה שבאמת מבינה אותי.
 
האדם היחיד בעולם כולו שאני יכולה לשפוך בפניו את הלב.
 
תשמרי על עצמך, אל תעשי שטויות.
 
הצמיד הזה ישמור עלייך תמיד.
 
באהבה, מ’.
 
החזה שלי מתכווץ מתחושת ההחמצה, כשאני מקפלת בזהירות את המכתב ומחזירה אותו לערמה, היישר לתוך התיבה.
 
* * *
 
מאוחר יותר אני יושבת במסעדת הבשרים המפורסמת בעיירה הקטנה ושכוחת האל שההורים שלי החליטו להשתקע בה, סול לייק. היא נמצאת במרחק שעה וחצי נסיעה מהעיר שבה גדלתי. ביליתי בעיירה מעט מאוד, רק בחופשות הקצרות מהצבא. עכשיו כשאני פה שוב איתם, אני מנסה להתרגל לחיים במקום שבו כמעט כולם מכירים את כולם. אני מביטה על האנשים הקרובים לי ביותר סביב השולחן ועדיין לא מרגישה שייכת. הפיות שלהם זזים, אבל אני לא מצליחה להתרכז כדי לשמוע על מה הם מדברים.
 
“ג’ואנה... ג’ואנה...” מוניקה אוחזת בידי ומטלטלת אותה.
 
“סליחה, מה אמרת?” אני מתיישרת בכיסא ומנסה להתרכז.
 
“דיברנו על עבודה,” אימא שלי אומרת בטון גוער. “יותר נכון דיברנו על העניין שאת צריכה למצוא עבודה.” הגברת לורה דנר, אימא שלי, מעולם לא חסכה מאיש את דעותיה, במיוחד במקרה שלי, הכבשה השחורה של הבית. “לא ייתכן שתשבי בבית כל היום.” היא נועצת בי מבט, ולראשונה אני מבחינה בקמטים הקטנים שנוצרו סביב עיניה, כאלה שלא מונעים ממנה להיראות מצוין בגיל שישים.
 
“אני מחפשת עבודה, אבל זה לא קל במקום הקטנטן הזה.” אני משחקת עם המזלג ומזיזה את האוכל בצלחת מצד לצד, היא תמיד מצליחה לגרום לי לאבד את התיאבון.
 
“את לא ממש מחפשת, את בוהה בקיר ויוצאת לריצות ארוכות,” היא ממשיכה בכל הכוח, מתעלמת מהעובדה שיושבים איתנו בשולחן אייברי קולמן, החבר של מוניקה ולוק אנדרסון, שאימא חולמת שיהיה החבר שלי.
 
“אני בחופשה.” אני בת שלושים ושלוש ועדיין מרגישה צורך להצטדק מולה.
 
“להזכירך, זו חופשה ללא תשלום.”
 
“נכון, אבל יש לי חסכונות. אני יכולה להרשות לעצמי להתבטל קצת, עד שאדע מה קורה.” אני מאגרפת את ידי הפנויה המונחת על ברכי. למה היא תמיד מביכה אותי?
 
“הם דואגים לך,” מוניקה מניחה את ידה על אגרופי ולוחשת.
 
“אני יודעת, אבל זה לא הזמן או המקום לדבר על זה,” אני מסננת.
 
“תנשמי.” היא משלבת את ידה בידי, ואני נושמת עמוק, כי לא התכוונתי להרוס להם את הערב.
 
ידו של לוק נחה על כתפי, הוא מתכופף אליי ולוחש, “אולי אוכל לעזור בנושא.”
 
אני עוצמת עיניים לרגע ומגייסת מספיק סבלנות כדי לא להתפרץ גם עליו. “נדבר על זה,” אני פוטרת אותו בתשובה קצרה.
 
“אייברי, ראית את התמונה בעיתון?” החיוך של אימא מתרחב.
 
“כן, זה מדהים, מוניקה מוכשרת מאוד.” הוא מלטף את גבה של מוניקה הגדולה ממני בשנתיים ומביט בה בהערצה.
 
“ג’ואנה, מה את אומרת על התמונה?” היא פונה אליי.
 
“מושלמת,” אני אומרת.
 
“לוק, אתה חייב לטעום את העוגות שמוניקה מכינה, לא סתם הם פרסמו את העוגה בעיתון.” הגאווה בקולה של אימא מופגנת.
 
אני שולחת מבט אל אבי, הוא שקט מדי. הטרגדיות שנפלו על משפחתנו בזו אחר זו נתנו בו את אותותיהן. לפעמים נדמה לי שהוא רק ניצב בחיים שלנו. לוק ואייברי יוצאים לעשן, ואבא מביט בי.
 
“אימא שלך ואחותך זקוקות לעזרה במאפייה, אולי תשבי בקופה, תטפלי בספרים, את יודעת...” הוא משפיל את עיניו כדי לא להביט בי. הייתה תקופה שהוא היה היחיד שתמך בי ובבחירות שלי, אבל לאחר שהכול התרסק והוא פשט את הרגל, נראה שאיבד עניין בחיים בכלל.
 
“אף אחד מכם לא חשב לשאול אותי למה אני כאן? למה אני בלי מדים? למה חזרתי או למה החופשה ללא תשלום?” אני משליכה את המזלג בחוזקה על הצלחת.
 
כולם מביטים בי בהלם. אימא מתאוששת ראשונה ומתפרצת במהירות שיא, “אל תהרסי לאחותך את הערב.” ומתעלמת לחלוטין מהדברים שלי. אני משתתקת במהירות, זוכרת את הכללים - אסור להרוס, לצעוק, לבכות.
 
לוק חוזר לשולחן, ואני אוחזת בידו ומקרבת את פי אל אוזנו, “אולי נלך?”
 
“נאכל קודם קינוח.” הוא מחייך, ואני ממשיכה לשבת בשקט. השיחה סביבי ממשיכה, כשלוק מספר לכולם על העסק החדש שלו ועל התוכניות שלו להתרחב. אימא מביטה בו מהופנטת. היא נחושה לשדך בינינו, ואני בטפשותי רציתי לרצות אותה והסכמתי להיפגש איתו כמה פעמים.
 
הארוחה סוף-סוף מסתיימת, ואני עוקבת במבטי אחרי מוניקה שקמה וניגשת לחבורה קולנית שיושבת בשולחן פינתי, הבחורים בה משיקים בקבוקי בירה וצוחקים. הם נראים כמו משפחה אמיתית, ההפך הגמור מאיתנו.
 
אחד הגברים קם מהשולחן, הנוכחות שלו מהפנטת. הוא מפלרטט עם המלצרית ללא בושה ומניח יד על מישהי אחרת כשהוא עובר לידה, ואני לא יכולה להפסיק לבהות בו. המלצרית נמרחת עליו, אף שהיא צעירה מדי בשבילו לטעמי. הוא הולך אחריה ועוזר לה כשהיא מועדת בצורה לא ממש אמינה. אני מביטה סביבי, אין אישה במקום הזה שלא בוהה בו בערגה. אפילו הפנים שלי בוערות, כשאני נועצת בו מבט ללא בושה. שערו השטני ארוך במקצת ומשוך לאחור בצורה לא מסודרת, זיפים מעטרים את לסתו ואת צידי לחייו, והחולצה הלבנה שלו מחמיאה לצבע עורו השזוף.
 
“ג’ואנה, אנחנו הולכים.” לוק מניח את ידו על גבי ומעיר אותי מהמבטים החצופים שאני שולחת לכיוון הגבר הזר.
 
* * *
 
15 בינואר
 
אני לא מאמינה שקפצת ממסוק.
 
לפעמים הייתי רוצה להיות אמיצה כמוך.
 
החברים שלי לא יאמינו לי כשאספר להם.
 
החיים יפים, ואני רוצה לצעוק בקול
 
כדי שכל העולם ידע, אני ממש מאוהבת.
 
ואני מתכוונת להתחתן איתו.
 
הלוואי שהיית פה עכשיו.
 
באהבה, מ’.
 
אני מניחה את המכתב במקומו בתיבה וממהרת לצאת מהבית, כשלוק מצפצף מבחוץ. עברו מספר ימים מהארוחה המשפחתית, ושוב אני איתו במסעדה, אוכלים ומדברים על הכול ועל כלום.
 
“אני חייב לספר לך על התוכנית שלי,” הוא משתיק אותי, כשאני מנסה להגיד משהו. הנייד שלו מצלצל ומפריע באמצע הסיפור על הרצון לשכור משרדים גדולים יותר ממה שיש לו. הוא עונה ומקשיב, מצחו מתקמט והוא נראה לחוץ. “תן לי לראות מה אני יכול לעשות...” הוא מעביר את ידו על ראשו. “אני מבין, אני יודע,” הוא עונה בכעס. “אני צריך כמה דקות לחשוב, לתכנן. אין לי חובש במגירה במשרד, אין איש כרגע באזור.” הוא מרים את הקול. “החובש שלי טס לניו-יורק, אבא שלו נפטר, אני לא יכול להזעיק אותו.” הוא מנתק את השיחה ומטיח את המכשיר על השולחן.
 
“היי,” אני מניחה את ידי על ידו. “מה אתה צריך? אני פרמדיקית.” הוא מרים אליי מבט חסר אונים.
 
“החובש הראשי שלי בניו-יורק, והחובש השני שלי נפצע במהלך טיול. אני צריך מישהו שיצטרף לטייס שלי במסוק החילוץ כדי לטפל בו ולקחת אותו לבית החולים.” הוא שופך בפניי את מצוקתו. “לא משהו שאת יכולה להתמודד איתו,” הוא אומר ללא היסוס.
 
במעט הפגישות שהיו לנו הוא בעיקר דיבר, ואני הקשבתי. וכנראה שגם בפעמים הבודדות שכן סיפרתי לו חלקים קטנים מחיי, הוא לא ממש הקשיב לי.
 
“יש לך מישהו שיכול להגיע בדקות הקרובות לכאן? בשעה הקרובה?”
 
“לא.” קוצר רוח נשמע בקולו.
 
“אז אני זה כל מה שיש לך.” אני לא מורידה ממנו את עיניי.
 
“ג’ואנה, זה לרדת ממסוק בחבל. אין לו מקום נוח לנחות שם, אין גישה למכוניות,” הוא עונה בטון מעצבן, כאילו הייתי ילדה שלא מבינה דבר בחייה.
 
“אני יכולה להתמודד עם זה, לזה הוכשרתי.”
 
“זה מטורף.” הוא מביט בי בהלם.
 
“תאמין לי, אני פרמדיקית, למדתי לצנוח, לרדת בחבל ממסוק, ועוד הרבה דברים. אני מבטיחה לספר לך את כל הסיפור אחרי שנחלץ את הפצוע.”
 
הוא נאבק עם עצמו, מחייג שוב ושוב לאנשים נוספים ומקבל את אותה התשובה, אין איש באזור שיכול לעזור. “אני לא מאמין שאני חייב לקבל את העזרה שלך, אבל אין לי ברירה, אני ממש נואש.”
 
אני לא מראה לו שהפקפוק שלו ביכולות שלי פוגע בי ולא טורחת לנסות להסביר את עצמי. מישהו נפצע וזקוק לעזרה, ולזה בדיוק הוכשרתי, גם אם כרגע אני לא בתפקיד.

עוד ספרים של יהודית צפורי