אהבה אסורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה אסורה
מכר
אלפי
עותקים
אהבה אסורה
מכר
אלפי
עותקים

אהבה אסורה

4.6 כוכבים (260 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2944מקורי
ספר מודפס
58.878.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
זמן לסיום המבצע 10:49:58

עוד על הספר

  • תרגום: שני לוין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 340 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 40 דק'

תקציר

את אף פעם לא שוכחת את יום החתונה שלך, וגם לא את הרגע שבו אחותך מתוודה שהיא בהיריון... מהארוס שלך.
 
ניקול רצתה לברוח מהכול. לשכוח מהיום שהיה אמור להיות המאושר בחייה והפך לנורא. לעצור לרגע, לקחת אוויר, לנסות לסדר את המחשבות.
 
מהחתונה היא נמלטת לבר קטן בעייר ציורית מרוחקת. שם היא פוגשת זר גבוה ומסתורי, שלרגע אחד סוער ולוהט גורם לה לשכוח הכול: את החתונה שהתבטלה, את הארוס הבוגדני, את אחותה התאומה שניהלה איתו רומן מאחורי גבה.
 
למחרת, כשהיא מתייצבת בעבודתה החדשה, היא מגלה לחרדתה שהצרות לא נפסקות. הבוס החדש שלה הוא לא אחר מאשר אותו זר גבוה ומסתורי, דוקטור אית'ן ג'קסון. לניקול אין כל כוונה לחלוק עם אית'ן את סודותיה, אבל ככל שהיא מכירה אותו יותר, כך היא מתאהבת יותר – והיא לא היחידה.
 
אהבה אסורה מאת לקסי ראיין הוא רומן מלא תשוקה ורומנטיקה על הדרכים שבהן העבר משפיע על חיינו, על מחירם הכבד של סודות ועל האופן שבו האהבה הנכונה מרפאת את פצעינו.
 
לקסי ראיין היא סופרת רבי מכר של ה"ניו יורק טיימס" ו"יו-אס-איי טודיי", וזוכת פרס "ריטה" לרומן הרומנטי הטוב יותר.

פרק ראשון

ניקול
 
אף פעם לא רצתי — לא מרתונים וגם לא ריצות של חמישה קילומטרים — אפילו לא כשהייתי בגן או בבית הספר. ולא, אין לי שום עניין לרוץ גם בעתיד. אבל אתמול בלילה חלמתי שאני רצה הכי הרבה, הכי רחוק והכי מהר שרצתי אי־פעם. אתמול בלילה חלמתי שאני רצה כל כך חזק עד שהריאות שלי בערו. היום הוא יום החתונה שלי.
 
צירוף מקרים, ברור.
 
גיסי לעתיד עומד בראש המעבר בין הספסלים ומזמזם. האצבעות שלו מרקדות על מיתרי הגיטרה האקוסטית שלו, ובעלי לעתיד מניד בראשו לפי הקצב. החתן שלי — שאולי, ככל הנראה, לא בוגד בי. החתן שלי, שלא היה עושה לי את זה בחיים. כנראה.
 
אני שואפת אוויר, אבל הוא דחוס בלחות וביותר מדי אנשים. מארגנת החתונה הקימה את אוהל ההכנות בקצה הגן הפתוח שבו תיערך החתונה, כדי שאף אחד לא יראה אותי לפני הרגע הגדול שלי. בזמנו זה נשמע לי כמו רעיון טוב, אבל עכשיו אני מרגישה כאילו אני נמצאת בתא עינויים.
 
"את מוכנה להחלפה אחת אחרונה?" אני שואלת את אחותי התאומה בלחישה.
 
העיניים של ורוניקה נפערות לרווחה. היא נראית נהדר בשמלת השושבינה שלה, שעשויה תחרה בצבע ארגמן, ושערה הארוך נופל במפל של תלתלים על עורפה. "החלפה? את רצינית?"
 
"לא, ברור שלא." טוב, אולי קצת.
 
לאורך כל שנת הלימודים בכיתה ז' החלפנו בינינו זהויות, רק כדי לראות אם אנחנו מצליחות, ובהחלט הצלחנו. אז למה לא ביום החתונה שלי? למה לא... לנצח?
 
טוב, עכשיו אני באמת מתחילה להגזים. אבל זהו יום החתונה שלי, ואני אמורה לנסות לזכור כל פרט, להתענג על כל רגע. במקום זאת, אני מוצאת את עצמי מתאבססת על שני משפטים ששמעתי את מרקוס לוחש בטלפון שלו אתמול בבוקר. קפצתי אליו הביתה כדי להפתיע אותו עם לחמניות הקינמון המפורסמות שלי. חלון המטבח שלו היה פתוח, אז יכולתי לראות אותו מצמיד את הטלפון לאוזן וכמעט יכולתי לשמוע אותו. "רק עוד פעם אחת, בייבי. בבקשה? אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך."
 
זה, לפחות, מה שנדמה לי שהוא אמר. אבל אולי זה היה "רק עוד פעם אחת, אולי אלוהים. אני לא יכול להפסיק לחשוב על איך." נכון, האפשרות השנייה לא הגיונית בכלל, אבל גם לא מה שנדמה לי ששמעתי. הוא עומד להתחתן איתי. למה שהוא יגיד לאיזו אישה שהוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה? ומה בדיוק הוא יבקש ממנה לעשות עוד פעם אחת?
 
כל השאלות שהיית אמורה לשאול לפני שהתכוננת ליום הגדול הזה, חתיכת פחדנית.
 
"את לא יכולה להתבדח ככה," אומרת התאומה שלי, ומעקמת בחוסר שביעות רצון את שפתיה. "יש לך כל כך הרבה מזל שאת מתחתנת עם מרקוס. הוא... מדהים."
 
"אני יודעת." אני שולחת אליה חיוך מאולץ. כי אני באמת יודעת את זה. בהנחה שהוא לא בוגד בי. אבל במשך עשרים וארבע השעות האחרונות רק הקשבתי לנשים שאמרו כמה מזל יש לי שאני מתחתנת עם הגבר הזה, כאילו זכיתי בלוטו או משהו כזה. האם מישהו אמר לו איזה מזל יש לו שהוא מתחתן איתי? כנראה לא. הם בטח מנסים להזהיר אותו. "זאת ההזדמנות האחרונה שלך לברוח, מרקוס. אתה יכול למצוא מישהי יותר טובה מאיזו ילדת אומנה שאף אחד לא רצה."
 
אני מניחה שאם מסתכלים על זה מהצד, למרקוס יש הרבה אומץ שהוא מתחתן איתי, ולי יש הרבה מזל שאני מתחתנת איתו. אלא אם כן הוא מנוול בוגדני, שקרן וחסר תועלת.
 
"לא התכוונתי לומר שאני רוצה שאת תתחתני איתו," אני אומרת לוורוניקה, והקול שלי מאנפף כמו תמיד כשאני מנסה להגן על עצמי. "אני רק לא רוצה שכולם יבהו בי."
 
ורוניקה מהדקת את שפתיה לקו דק. הלוואי שהיתה לנו טלפתיה של תאומים, כמו זאת שתמיד מזכירים בספרים ובסרטים. אני רוצה לדעת מה היא חושבת. הלוואי שהיינו קרובות כמו שהיינו פעם, כך שהייתי יכולה לספר לה מה שמעתי — או חשבתי ששמעתי — ולהקשיב לחוות דעתה. אולי הייתי יכולה לדבר על זה עם חברה, אבל ישנן חברות שאת צוחקת איתן, וישנן חברות שאת בוכה איתן. ואני מעולם לא הצלחתי להיפתח מספיק כדי ליצור חברויות מהסוג השני.
 
מחניק וצפוף כאן. אולי פשוט אין מספיק חמצן לכולנו. יש לי שבע שושבינות — ורוניקה וכל הדודניות של מרקוס, בגיל שלוש־עשרה עד עשרים ושמונה — כי כל נערה מדרום ארצות הברית שמכבדת את עצמה יודעת שככל שהפמליה שלך גדולה יותר, כך הנישואים שלך מאושרים יותר.
 
אני מחדירה יד בין קפלי האוהל שדרכם הצצתי החוצה ושואפת אוויר צח.
 
אמא של מרקוס, מרתה, מושכת בזרועי וגוררת אותי הרחק מהאוויר הצח ומהמראה של החתן שאולי־בוגד־בי. "מישהו עוד יראה אותך!"
 
"אבל כל כך חם פה." התחרה בשמלת הכלה מגרדת לי, ואני מרגישה כאילו מחכים לי בחוץ ארבעת אלפים איש — אף על פי שאני יודעת שישנם רק מאה ועשרה אורחים. המספר כמובן מביך מאוד את מרתה. "כשהאחיינית שלי קריסטן התחתנה, היו לה בחתונה מאה תשעים איש. עכשיו אני אצטרך להתמודד גם עם השמחה לאיד של אחותי."
 
"זהו היום המאושר ביותר בחייך," אומרת מרתה. היד הקרירה שלה נחה על כתפי החשופה. "אל תיתני לאחד מהתקפי החרדה שלך להרוס אותו."
 
אני מחייכת בכוח. מרתה היא לא עוד אישה שחושבת שאני בת מזל שאני מתחתנת עם מרקוס — היא האם המייסדת של המועדון. אם אני רוצה יחסים נורמליים עם חמותי, אני חייבת להפסיק להתנהג כאילו אני מבועתת ממה שעומד להתרחש. "אני בסדר גמור." אני משקרת.
 
הכול בדיוק כמו שתכננו מראש. רציתי חתונת סתיו כדי שאוכל לשאת את הנדרים שלי על רקע עלי השלכת באלפי צבעיהם. רציתי שטקס החתונה וקבלת הפנים ייערכו בחוץ, אז החלטתי שהם ייערכו אחרי שהקיץ הלח של אלבמה יעזוב אותנו, אבל רגע לפני שהעלים ינשרו ויותירו את העצים עירומים.
 
הבחירה לערוך את הטקס בחוץ היתה הימור, ובמהלך ששת השבועות האחרונים סבלתי מסיוטים על גשם וסופות רעמים. אבל היום קיבלנו שמים כחולים רכים ועננים לבנים צמריריים שנראה כאילו אפשר לנגוס בהם והם יימסו על הלשון כמו צמר גפן מתוק. ובמקום סיוטים על סופות רעמים: חלומות על ריצה.
 
האשמתי את העצבים שלי מכל הדאגות ללוגיסטיקה של החתונה — מזג האוויר, הקייטרינג, הפרחים. אבל עכשיו, כשהיום הגדול הגיע והכול במקום, אני יכולה להאשים את הקשר שנוצר אצלי בבטן רק במילים שמרקוס לחש, או לא לחש, לטלפון שלו.
 
למה לא אמרתי לו מה שמעתי? למה לא דרשתי לקבל הסבר?
 
"את בסדר?" שואלת מרתה. "את נראית קצת ירוקה."
 
אני משחררת קצת את האחיזה שלי בזר הפרחים. אם אמשיך לאחוז בגבעולים כל כך חזק, אמחץ אותם. "אני בסדר, מרתה." מאוחר מדי אני מבינה שהיא מדברת אל ורוניקה, לא אלי. והיא צודקת. אחותי נראית חולה. כשחושבים על זה, היא לא הרגישה טוב גם בתחילת השבוע. הייתי כל כך שקועה בחרדות שלי, שלא חשבתי בכלל שאולי היא זו שלא מרגישה טוב.
 
"בטח אכלתי חתיכת דג לא טובה אתמול בערב," אומרת ורוניקה.
 
אני מקמטת את מצחי ובוחנת את פניה. זה כמו להביט במראה. יש לה אותם שיער חום בהיר, אף סולד ופנים בצורת לב. אבל היום היא חיוורת מתחת לסומק שרֵיינה, הדודנית של מרקוס, מרחה עליה. "יצאת לשתות עם הבנים?"
 
מרקוס והדודנים שלו יצאו אתמול לשתות, ואני יודעת שהם הזמינו גם את השושבינות שנמצאות מעל הגיל החוקי שמותר לשתות בו — ואלה שקרובות אליו מספיק. אני לא קיבלתי הזמנה כזאת, כי אני הרי "הילדה הטובה" של מרקוס. עם מי עוד מרקוס בילה אתמול בלילה?
 
"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך."
 
הקשר בבטני מתהדק עוד יותר.
 
כולם אומרים, תסמכי על האינטואיציה שלך, אבל נראה לי שאולי נולדתי בלי אחת כזאת. אחרת אין שום הסבר להיסטוריה הרומנטית שלי.
 
"נשארתי בבית," אומרת ורוניקה.
 
"אם היא היתה שותה איתנו, היא כבר היתה מקיאה את כל הדג עד עכשיו," אומרת קייט, הדודנית המבוגרת ביותר. "אלוהים מגן על אלה שמגינים על עצמם." היא מקפיצה שני כדורים נגד כאב ראש לפה ולוגמת לגימה גדולה מבקבוק המים שלה. "מישהו יודע כמה שוטים של טקילה הורדתי?"
 
מרתה מצקצקת בלשונה.
 
אח של מרקוס גומר לשיר, ודודה שלו מתחילה לנגן את "הקאנון של פכלבל", שכולם אמרו לי שהוא יצירה מוזיקלית שנוהגים לנגן בחתונות. מסיבה כלשהי הוא תמיד מזכיר לי הלוויות, אבל הסכמתי שינגנו אותו בטקס כי לא רציתי שהמשפחה של מרקוס תחשוב שאני דיווה.
 
"מוכנה או לא," אומרת קייט ומגחכת אלי.
 
"בוודאי שהיא מוכנה," אומרת מרתה. "היא מתחתנת עם מרקוס שלי. חצי מהבנות בעיר היו מוציאות לעצמן את העיניים בשביל הזדמנות כזאת."
 
זה דבר מוזר לומר, לא? הקשר בבטני הפך לכאב מייסר. אולי אני בכלל לא עצבנית. ורוניקה חולה. אולי גם אני חטפתי את מה שיש לה.
 
הנשים סביבי שולפות מראות מהתיקים שלהן ומתקנות את השפתון.
 
חשבתי שיום החתונה שלי יהיה שונה. חשבתי שאהיה נרגשת יותר מאשר מבוהלת. אולי היינו צריכים לחכות. אולי מה שוורוניקה אמרה היה נכון, ושמונה חודשים הם זמן קצר מדי לעבור מהיכרות לחתונה.
 
אבל מרקוס אמר, "כשיודעים — יודעים," ואני חלמתי על היום הזה מאז שהייתי בת חמש. יותר מזה, חלמתי על כל מה שיקרה לאחר מכן — לבנות בית, לבנות משפחה — ומעולם לא התברכתי בסבלנות רבה מדי.
 
"את בטוחה שאת בסדר?" שואלת מרתה את אחותי.
 
"אני בסדר," אומרת ורוניקה. היא לא נשמעת בסדר.
 
"את בטח לחוצה מהעבודה החדשה," אומרת קייט. "מי עוברת למדינה חדשה ביום שבו אחותה מתחתנת?"
 
"היום?" אני בוהה באחותי, שבוחנת את האדמה כאילו היא שוקלת ברצינות להישכב עליה. "את עוזבת אחרי קבלת הפנים?" ידעתי שוורוניקה התקבלה לעבודה חדשה במישיגן, אבל הנחתי שהיא תעזוב מתישהו בשבוע הבא.
 
היא מרימה את עיניה, פוגשת בעיני ומנידה את ראשה. "אני אצטרך לצאת מוקדם מטקס קבלת הפנים כדי להגיע לטיסה שלי."
 
אני מביטה בה. "אני מתחתנת היום," אני לוחשת באומללות. איך היא תכננה לעזוב הכול באמצע ואפילו לא סיפרה לי?
 
"למה את לא נוהגת אם את עוברת לשם?" שואלת קייט. "את לא צריכה את המכונית שלך?"
 
ריינה נוחרת בבוז. "את חושבת שהגרוטאה הזאת תגיע עד מישיגן? בכל מקרה, נותנים לה מכונית בעבודה החדשה והמפונפנת שלה."
 
אני מביטה בזעף בשושבינות. לא אכפת לי איך היא מגיעה לשם. אכפת לי שהיא עוזבת באמצע החתונה שלי.
 
"אני מצטערת." ורוניקה מכסה את פיה, עוצמת עיניים ונושפת אוויר לאט.
 
"היא כבר לחוצה, ניקול," אומרת מרתה. היא תמיד אהבה את אחותי יותר מאשר אותי — אותה וכל אחת אחרת. "אל תגרמי לה להרגיש יותר גרוע."
 
"את צריכה לשכב?" אני שואלת את ורוניקה. אולי אין לנו קשר טלפתי, אבל אני לא כלה מטורפת שתכריח מישהי חולה לצעוד יחד איתה בטקס החתונה. גם אם המישהי החולה הזאת היא אחותי התאומה והיא אמורה להיות לצדי ביום הכי חשוב בחיי.
 
מרתה שולפת מטפחת מהתיק שלה, שופכת עליה מים וטופחת על עורפה של ורוניקה. "את תרגישי יותר טוב ברגע שנצא מפה. את רק צריכה אוויר צח, זה הכול."
 
ורוניקה מתרחקת מהטפיחות של מרתה. "אני בסדר. הכול בסדר." היא מביטה בי. "אני כל כך מצטערת."
 
אני מנידה את ראשי. "זו לא אשמתך."
 
המוזיקה משתנה.
 
"זה האות שלי," אומרת מרתה. היא נותנת לי נשיקה על הלחי. "את נראית יפהפייה."
 
"תודה," אני אומרת. אבל אני לא מרגישה יפהפייה. אני מרגישה כאילו כל הספקות וחוסר הביטחון שלי חרותים על פני. כאילו אני עומדת לפסוע בין הספסלים וכולם עומדים לראות את ה"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך" של מרקוס מתנוסס על מצחי כמו שלט חוצות.
 
אמא שלו יוצאת מחזית האוהל וחוצה את המעבר בהליכה חיננית לעבר המושב שלה בשורה הראשונה. השושבינות יוצאות בזו אחר זו בעקבותיה, ואני מציצה דרך קפלי האוהל ומאתרת את מרקוס עומד ליד המזבח, נאה כתמיד. הוא גבוה ורזה, עם ידיים מחוספסות ואישיות רומנטית סודית. החבר הכי טוב שלו לוחש משהו באוזנו, והגומות שלו מופיעות כשחזהו עולה ויורד בצחקוק כבוש. העיניים החומות שלו מתקמטות בזוויותיהן. אלוהים אדירים, הוא מהמם.
 
ואולי גם בוגד. כנראה. קרוב לוודאי.
 
נערות הפרחים יוצאות אל הקהל למשמע קריאות "וואו", ואז מגיע תורי, ואביו של מרקוס, דין, מופיע כדי ללוות אותי במסע שלי אל המזבח. אני נוטלת את זרועו ופוגשת בעיניו של מרקוס. החזה שלו עולה ויורד, והוא מניד את ראשו בתדהמה.
 
עכשיו אני מרגישה יפהפייה.
 
האם באמת חששתי? האם באמת האמנתי שמרקוס, מרקוס שלי, יכול לעשות משהו נורא כל כך?
 
אני מיישרת את הכתפיים ומחייכת אליו — הארוס החזק והכול־יכול שלי, בעלי לעתיד, אביהם של ילדי העתידיים. החרדה בבטני מבעבעת ונמוגה. אחר כך אספר לו מה חשבתי ששמעתי, ונצחק יחד על האופן שבו ביש המזל שלי עם גברים עד כה גרם לי לחשוב על הנורא מכול.
 
הכול יהיה בסדר.
 
כשאנחנו מגיעים אל קצה המעבר דין לוחץ את זרועי.
 
"מי מוסר את האישה הזאת לגבר הזה?" שואל הכומר ריקמן.
 
"בשמה של אמה, אני," אומר דין, ועיני מתמלאות דמעות, אבל אני לא יודעת אם משום שנזכרתי שאמא שלי איננה כאן, או משום שאני אסירת תודה על משפחתו של מרקוס, ובעוד דקות ספורות אהיה אחת מהם.
 
"תודה לך," אומר הכומר.
 
דין מתיישב בכיסאו, ואני פונה אל ורוניקה ומושיטה לה את הזר שלי, בדיוק כפי שתרגלנו.
 
ורוניקה מביטה בי, עיניה מתחננות ונואשות. היא מעווה את פניה, וכעבור נשימה נוספת היא מקיאה על הפרחים ועל חזית השמלה שלה.
 
נערות הפרחים צווחות.
 
"איכס!"
 
"איזה גועל!"
 
"אוי, אלוהים," אומרת ורוניקה ומביטה בפרחים הרטובים. "סליחה."
 
"חתיכת דג אכלת שם," אומרת קייט.
 
"אה, ככה קוראים לזה היום?" אומרת ריינה בקול רם מדי. "ברור לגמרי שהבחורה בהיריון."
 
האורחים עוצרים את נשימתם, ואני צועדת לאחור. הרחק מהריח החומצי של הקיא. הרחק מאחותי עם הבעת הפנים העצובה, המודאגת וחסרת האונים שלה.
 
בהיריון? האם התרחקנו עד כדי כך שהיא לא תספר לי דבר כל כך חשוב?
 
"וי?"
 
היא מהנהנת בתשובה לשאלתי שלא נשאלה.
 
אלה חדשות טובות, לא? תינוק בדרך הוא תמיד חדשות טובות.
 
אז למה אני מרגישה כאילו האדמה נשמטת תחת רגלי?
 
"סליחה," אומרת ורוניקה שוב, עדיין מביטה בי. "אני כל כך מצטערת."
 
"ורוניקה?" מרקוס מחוויר. מבטי קופץ ביניהם. העיניים שלו ממוקדות באחותי, ועיניה בו, והיא מהנהנת שוב לאט. "למה לא סיפרת לי?"

עוד על הספר

  • תרגום: שני לוין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 340 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 40 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
260 דירוגים
188 דירוגים
48 דירוגים
21 דירוגים
3 דירוגים
0 דירוגים
22/12/2023

מתי מתורגמים הספרים הבאים?

3
15/6/2024

הלוואי והיה המשך

1
20/5/2024

תענוג צרוף! רומנטי, נוגע ללב ורגיש. ממתק אמיתי. מומלץ

1
6/5/2024

צפויי קיטשי והכי חמוד שיש התחברתי לספר ולדמויות אהבתי את העומק של הספר למרות שידעתי איך הוא ייגמר מקווה שיצאו ספרים נוספים

1
3/4/2025

אהבתי ממש, עלילה מגוונת והכתיבה מעולה

30/11/2024

אהבתי מאוד

30/10/2024

מקסים מקסים מקסים ספר נעים וחמוד עם הכל במידה הנכונה. מחכה לתרגום של שאר הספרים בסדרה (מסתבר שיש שבעה!!)

8/9/2024

ממתק רומנטי עם מסר על חיים של אנשים, המתמודדים עם מצבים קשים בחיים, שלא באשמתם.

22/9/2023

מתוק

17/8/2023

אהבתי מאוד. מומלץ לקרוא...כתוב בצורה מעניינית מאוד . אוהבת לקרוא על משפחות חמות ואוהבות...

4/8/2023

אמנם העלילה צפויה לגמרי, אבל הכתיבה הקולית, הדמויות שממש קל לאהוב והאמינות של המניעים שלהן ממש עבדו בשבילי. ספר מתוק וכיפי

18/7/2023

מקסים, מקסים, מקסים..מתקתק בדיוק במידה הנכונה

22/5/2023

ספר מדהים סיימתי לקרוא אותו בפעם השנייה והוא מסעיר בי רגשות כל פעם מחדש

30/4/2023

מקסים

12/4/2023

מעולה

11/3/2023

מקסים

11/12/2022

ספר מקסים

26/11/2022

ספר מושלם נפלא ומרגש

24/11/2022

מרגש ומהמם

22/10/2022

קליל ומקסים

16/10/2022

דמויות ראשיות מקסימות, היה כזה כיף שמאמינה שאחזור לקריאה נוספת מומלץ!

14/10/2022

כתוב מעולה, העלילה מסופרת מדויק, פשוט וואו! הדמויות של ניק ואיתן מתפתחות ועוברות שינויים מדהימים (והגיוניים למציאות). הכריכה עושה עוול לעלילה ולספר עצמו. מומלץ בחום!!!

7/10/2022

מעולה !!! כתיבה יפה, עלילה מעניינת, סיפור מקסים!

28/9/2022

אי אפשר להפסיק לקרוא, פשוט מושלםםםםם

28/9/2022

ספר מקסים !! אי אפשר להניח..😁

22/8/2022

ספר מדהים. סיימתי ביום אחד. דמויות קסומות. נכנסתי לגמרי לתוך אווירת הסיפור

18/8/2022

ספר מקסים עלילה זורמת מצחיקה ונוגעת. הדמויות מאוד יודעות מה הן רוצות מעצמן.

14/7/2022

ספר יפה ומרגש אהבתי

11/7/2022

ספר מושלם אבל מכ הקטע שלא תרגמו את שאר הסידרה

19/5/2022

מקסים, נוגע, כתוב טוב .

3/5/2022

מושלם! אין מילים… רגיש ורומנטי עם מתח מיני מטורף. סקסי בלי להיות מוגזם. הביקורת נכתבה אחרי קריאה שניה… הנאה צרופה! שורה תחתונה: חובה! חובה! חובה!

23/4/2022

ספר מדהים. כתיבה רציפה ומעניינת, דמויות שקל להתחבר אליהן והמסר חשוב מאוד מאוד.

10/4/2022

מושלם!!! ביג לייק. מרגש, אופטימי, סוחף.

4/4/2022

ספר מקסים וסוחף, נהניתי מכל רגע!

16/1/2022

מקסים חשובה לב

11/1/2022

ספר חמוד מאוד

4/12/2021

ספר מדהים לא יכולתי להפסיק ליקרא אותו סיימתי אותו תוך יום כתוב בצורה יפה הדמויות מדהימות ממליצה ממש לקראו אותו

23/10/2021

ספר קיצ'י אבל כייפי..

17/10/2021

ספר מקסים! כתוב נהדר - הכל במידה… קוראים אותו בכמה שעות ואפשר להנות מכל רגע! הכימיה בין הגיבורים מהממת - פשוט כיף!!!

11/9/2021

רומן רומנטי במיטבו, מומלץ לחובבות הג׳אנר

3/9/2021

ספר מושלם!! נגמר מהר מידי...😅

31/8/2021

ספר מעולה!! מומלץ

11/8/2021

סיפור חמוד. סקסי. אהבתי

30/7/2021

ספר רומנטי, מושלם, מעלה חיוך על הפנים ופשוט כיף צרוף כל הספר מההתחלה ועד הסוף!!! מומלץ בחום!

25/7/2021

קראתי בלי להפסיק כיף של ספר

21/7/2021

מקסים. מתי מתורגמים ייתר הספרים בסדרה???

12/7/2021

מהספרים המרגשים והעמוקים בז'אנר

25/6/2021

מושלם!!!

19/6/2021

ספר מקסים! מרגש ומצחיק. כתוב נפלא

2/6/2021

מאוד אהבתי

7/5/2021

מצד אחד, ספר סוחף שלא ניתן להניח מהיד! ברצינות. יש כאן הכל: עיירה קטנה, בניית יחסים איטית ורגשות עמוקים. אבל, וזה אבל גדול! הגיבורה המסכנה נותנת לאנשים לדרוך עלייה וסולחת בקלות!!! מה הקטע עם זה? במקומה הייתי משליכה אנשים מתחת לפסי רכבת, אבל לא רק שהיא לא עושה את זה, הסתומה הזאת עוד מתקשרת לאחל מזל טוב אחרי שבגדו בה בצורה הכי נוראית שיש🤦🏼‍♀️🤦🏼‍♀️🤦🏼‍♀️ בכל מקרה, אני בוחרת להתעלם מהעניין הזה ולדרג גבוה כי באמת שהספר מהמם!!! איכשהו הוא נמצא מתחת לרדאר, וחבל לי שקוראות יפסידו אותו.

27/4/2021

ספר רומנטי, מעניין, סוחף וכתוב טוב מאוד. דמויות עמוקות ועלילה שמתפתחת לא מהר מידי וגם לא לאט מידי. ממולץ לאוהבי רומנים :)

25/4/2021

ספר יפה קליל ורומנטי מחכה לספר הבא

20/4/2021

מקסים

15/4/2021

ספר שכיף לקרוא, מתקתק אבל עם עומק והתמודדויות לא פשוטות.

11/4/2021

ספר ממש חמוד!

14/3/2021

מצוין,כתוב מהמם.מושלם ויפהפה. מתאר מציאות ריאלית ולא סיפורית מידי. פשוט מושלם.

26/2/2021

ואווו מהמם!!! מקווה שיתרגמו עוד ספרים שלה, בטוח יש המשך על שאר האחים.

17/2/2021

מומלץ ביותר. עושה נעימי בלב

22/1/2021

מצחיק,מרגש,סקסי,מומלץ.

17/1/2021

זורם ושנון

7/1/2021

אהבתי בטירוף!!!

14/12/2020

מעולה

14/12/2020

כתוב יפה, מרתק ועם עומק. קראתי בנשימה אחת

26/11/2020

ספר נחמד וקליל אשמח לקרוא גם את הספרים הבאים בסדרה

27/10/2020

אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא..ספר שיש בו רומנטיקה, דמויות שנונות.. כתוב בצורה נהדרת שבה אפשר להזדהות עם הדמויות ולהתאהב גם בהן על הדרך ולא רק הראשיים. ממש אהבתי! מומלץ בחום :)

27/10/2020

ראשית הכריכה כל כך לא מתאימה לספר.. הספר הפתיעה אותי ממש לטובה.. לאחרונה לא מצליחה להתחבר לספרים.. את הספר הזה אהבתי!

21/9/2020

ספר מקסים, סוחף, שנון, אי אפשר להפסיק לקרוא.

19/9/2020

ספר סוחף מושך ונחמד מאוד. לא יכולתי להוריד מהיד

18/9/2020

וואו אחד גדול! סיימתי את הספר תוך כמה שעות. לא יכולתי להפסיק לקרוא.

13/8/2020

הספר הכי טוב עלי אדמות!!!! מי שלא קורא מפסיד זה ספר מושלם. אני הרבה יותר ממליצה ושווה כל שקל.

5/8/2020

לדעתי ספרים אלה תמיד חוזרים על עצמם כמעט אותם עקרון אבל אני תמיד נהנת לקרוא סגנון זה פעם אחר פעם, תמיד ניתן ללמוד מספרים אלה הערכה עצמית ושגם לנו מגיע אהבה והזדמנות וספרים אלה (וגם הספר הזה) לומדים שאנחנו צריך לאהוב גם את המשפחה והחברים בנוסף אנחנו צריכים להעריך אותם. כמו כן אני נהניתי מכל רגע פשוט ספר מתוק!!

3/8/2020

ספר מרגש שנון כתוב טוב ודן בנושאים חשובים כמו דיכאון. ממליצה בחום

2/8/2020

הספר הכי טוב בכל הזמנים!!! הייתי רוצה שיתרגמו עוד ספרים על האחים ג'קסון ובכללי אני חושבת שהסופרת מדהימה!! אוהבת מאוד וממליצה בחום!! 😍

31/7/2020

כיף של קריאה

8/7/2020

שזור בציניות והומור, כייפי!!! נקרא בכמה שעות.... מאוד מומלץ

3/7/2020

ווואוווווו מושלםםםםםםם!!!!

29/6/2020

מושלם מרגש מענין סוחף מכיל הכל גורם לדמוע בסוף אבל מתוך אושר בהחלט ספר חובה

10/6/2020

ספר מושלם פשוט כיף לקרוא אותו, עם המון תובנות לחיים. אהבה שנאה תשוקה חרטה חמלה משפחה עצב דיכאון נפש.

8/6/2020

מקסים, דמויות מרתקות

30/5/2020

ספר יפה, זורם וקליל. ממליצה לקרוא

27/5/2020

ספר מקסים. חבל ששאר הסדרה לא תורגמה גם

16/5/2020

מושלם!!!! קראתי ביום וחצי ללא הפסקה! מומלץ לקרוא :)

13/5/2020

שנון, לא שגרתי, כייפי

12/5/2020

ספר מקסים על אהבה, הזדמנות נוספת , מומלץ רומן רומנטי כיפי

7/5/2020

מקסים, מתוק, כיפי.

4/5/2020

רומן קליל ונחמד. מאוד נהניתי

4/5/2020

מקסים ומומלץ

30/4/2020

וואוווו פשוט מעולה. מומלץ לגמרי, ספר מדהים שנקרא במהירות. הדבר היחיד שאולי הייתי משנה זה את השם שלו. פחות קשור לעלילה.

30/4/2020

ספר סוחף שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא ! כיף וקליל .

26/4/2020

מרתק!!! קראתי תוך יום

22/4/2020

אהבה מהסוג הלא נכון. זה השם המתורגם הנכון שאמור להיות לספר הזה.השם הנוכחי והעטיפה שנתנו לו עושה עוול לספר. כמה פעמים ראיתי את הספר ודילגתי עליו עד שנתקלתי בהמלצות הקוראים. ספר מעולה מומלץ בחום!!

18/4/2020

ספר מרתק,רומנטי,מותח וקולח . לא לפספס!!

18/4/2020

אהבתי מאוד. לא רומן שטחי כמו הרבה ספרים אחרים, הדמויות עמוקות, הסיפור מורכב, הדמויות מקסימות

15/4/2020

ספר מעולה, מחכה לעוד

14/4/2020

מהמם ! התחלתי ב11 בלילה ולא הצלחתי ללכת לישון עד שסיימתי אותו בשש בבוקר!!

13/4/2020

מפתיע מעניין מאוד אהבתי שווה קריאה לא הצלחתי להפסיק לקרוא

9/4/2020

ספר מדהים !!!😍 הדבר היחיד שהציק לי זה הדרך שבה ניקול סופגת הכל ושותקת...מסכימה להכל כאילו היא בובה בלי רצונות.(בתחילת הספר)

6/4/2020

ספר מקסים! כתוב בצורה רגישה, כיפי ומהנה

2/4/2020

ספר יפיפיה , ממליצה בחום

27/3/2020

ספר הכי טוב שקראתי עד עכשיו אין שום מילה אחרת

26/3/2020

ספר מושלם, לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו

23/3/2020

ספר מקסים!! זורם!! מומלץ מאוד!!

20/3/2020

ספר מצוין!! סיימתי לקרוא אותו ביום. מענין, זורם. ממליצה מאוד

20/3/2020

סיפור זורם ורומנטי, מהנה וקולח. מומלץ ביותר

19/3/2020

נהניתי מאד מהספר. נחמד שניק היא בחורה חכמה, חמודה, חזקה. ספר כייפי!

19/3/2020

וואו ספר טוב!!! הוא מעניין מותח וסוחף יש בו הכל מהכל היה לי כיף לקרוא אותו בימים מלחיצים כאלה #corunatime

14/3/2020

מקסים,השם והכריכה מטעים. מליצה בחום.

9/3/2020

ספר מקסים, קראתי אותו בנשימה עצורה. היה קשה להפסיק לקרוא אותו. דמויות עם עומק, משפחתיות מומלץ מאוד

7/3/2020

ספר מקסים. אהבתי מאוד. ממליצה בחום

4/3/2020

סיפור מדהים

29/2/2020

ספר קליל, אהבתי מאוד.

21/2/2020

מסוג הספרים שאני לא רוצה שייגמרו ל ע ו ל ם !!

18/2/2020

רומן מקסים

15/2/2020

מדהים! מומלץ! סוחף! לכו לקרא 🤩

12/2/2020

לקרוא! לקרוא! לקרוא! ספר כל כך מוצלח

12/2/2020

אין לי מספיק מילים כדי לתאר את הספר הזה ממש התענקתי עליו מהרגע שקניתי אותו לא הפסקתי לקרוא לא הייתי מכונה להפסיק מכירים את ההרגשה שיש לכם ברגע שאתם רואים משהו וישאר מתאהבים בו ? ככה הרגשיתי לגבי הספר . הספר הזה ספר מלא עוצמה ורגע יכולתי להרגיש כל מה שהם עברו את הרגשות שלהם ואת האהבה ביניהם אני ממש מקווה שהכותבת תעלה סידרת ספרים על כל האחים, זה רק אני? בקיצור היה אפשר להרגיש את אהבתם . לסיכום : הספר זה נפלא לקריאה אך גם הוא יסחוף אתכם לתוך הסיפור האהבה לוהטת ומושלמת אני מקווה שאתם תאוהבו את הסיפור הזה כמו שאני .

9/2/2020

מושלם. לא יכולתי להפסיק לקרוא.

8/2/2020

פשוט טוב!! לקח לי פחות מ 12 שעות מהתחלה עד הסוף.

8/2/2020

מושלםםםםםםםםםם

6/2/2020

מקסים. משולב עם תובנות יפות על החיים. נוגע, מצחיק. בקיצור רוצו לקרוא

6/2/2020

הספר מדהיםםם הלוואי שיתרגמו עוד ספרים בסגנון!!

6/2/2020

ספר נהדר!! הסיפור כתוב מעולה בנוסף זה ספר שהוא חלק מסדרה והוא גורם לי לרצות להמשיך לקרוא את שאר הספרים הסיפור של ניקול ואית׳ן לוקח אותם לרכבת הרים של עליות ומורדות רגשיות והוא בעיקר לוהט והכי חשוב מדבר על נושאים קשים ואיך הדמויות מתמודדות איתם שווה קריאה!!

6/2/2020

ספר קליל ונחמד

6/2/2020

ספר מהמם שכיף לקרוא התאהבתי בדמויות בטירוף!

5/2/2020

ואוו ספר שווה לגמרי

5/2/2020

ספר מרגש ומתוק. לא יכולתי להפסיק לקרוא....

4/2/2020

נהדר.זורם מעניין עם המון אהבה.

3/2/2020

כל כך אהבתי... מרגש אבל לא כבד מדי, אמיתי, כימיה מטורפת. ממליצה בחום

3/2/2020

ספר שמתחיל בעצב ונגמר בשמחה.

3/2/2020

פשוט מקסים. כתוב כל כל יפה וקולח. סיפור אהבה כמו שכבר הרבה זמן לא יצא לי לקרוא

8/9/2024

נהניתי מקווה להמשך עלמהדמויות האחרות

19/8/2024

מחמם את הלב, כיף לקרוא

30/4/2024

ספר קליל , כתיבה יפה

18/12/2023

ספר קליל וחמוד

13/7/2023

מקסים ביותר

18/4/2023

כתוב מעולה, סיפור מתוק

1/11/2022

ספר חביב ביותר, קשה להפסיק לקרוא

27/9/2022

ספר חמוד וקליל, העלילה רצה קצת מהר מדי באופן מאוד לא אמין

25/8/2022

ספר מקסים. מאוד אהבתי את הדמויות הלא משולמות. מאוד מומלץ.

20/8/2022

רומן רומנטי טוב וקריא. לעיתים מרגש. יש בו משהו שקצת חסר לי ולכן לא נותנת לו 5 כוכבים. מין קפיצות של פתרונות מהירים מידי לדוג' מחליט לא להיות איתה בקשר ותוך שניה מצהיר אחרת, מין חוסר עקביות ודיוק של הסופרת אבל סהכ חביב ולא רע בכלל

22/6/2022

ספר שלא יכולתי להפסיק לקרוא. כל כך מעניין וחמוד מההתחלה שאי אפשר להפסיק..מחציו השני הפך ליותר מדי קיטשי, מלודרמטי ו"נשי" שזה קצת ביאס. ציפיתי לסוף מרגש ומלבב שלא הגיע.. ספר חמוד בסך הכול.. תשפטו בעצמכם

20/10/2021

מקסים! מרגש ומצחיק...הבנתי שזה חלק מסדרה שלא תורגמה...נקווה שזה יקרה בשלב זה או אחר...😊

11/9/2021

ספר מעולה! עלילה טובה, התחברתי לדמיות וקראתי ברצף! ממליצה בחום

16/2/2021

סיפור צפוי לז’אנר נחמד לעביר כמה שעות

16/2/2021

ספר קליל וחמוד מאוד. קראתי אותו בשבת אחת

11/1/2021

רומן רומנטי חביב. קריאה קולחת, נעימה, קצת מלודרמה באמצע. מומלץ שלמי שאוהב את הז'אנר.

25/10/2020

ספר כיפי זורם עלילה לא מסובכת

10/10/2020

נהדר כפי.

10/10/2020

מקסים. וכתוב יפה ומציג בעיות משפחתיות והתייחסות אליהן, לצערי בערך אחרי כ שני שליש הספר התחיל להסתבך .. ונעשה קצת פחות הגיוני ויותר מדי דילמות שלא הבנתי אותן בחלקן ( לא ברור מה היה כל-כך נורא בשקר... ולמה מע׳ היחסים החדשה הזו ״נפלה״ כל הזמן. זה היה מוגזם, לא ברור ולא הגיוני- וקצת קילקל לי את החוויה - כי עד אז חשבתי שזה ממש ספר מדהים. ... אז ההמלצה שלי קצת חצויה- ועל כל מקרה - ממליצה בחום .

6/8/2020

ספר רומנטי וחמוד,קצת מקל ראש בכל הנושא של דיכאון אבל עדיין ממליצה בחום

2/6/2020

ספר מקסים!!

3/5/2020

ספר כייפי, זורם, משפחתי, מתורגם היטב. מתחיל טוב עם עוצמה, זעם ותשוקה ובסופו נופל לקלשאתיות וסכריניות יתרה. למרות הסוף המתוק מידי ממליצה בחום.

27/4/2020

נדיר למצוא רומן רומנטי בעל תוכן שלדמויות יש באמת מה להגיד.. אהבתי ובהחלט עטיפת הספר מטעה מאוד, שמחה שהלכתי לפי חוות הדעת שפה.

4/4/2020

נחמד

26/3/2020

אהבתי, למרות שהתחיל משעשע וקליל והמשיך קצת רציני.

18/3/2020

מוצלח מאוד לג׳אנר. מומלץ

2/3/2020

מאוד כיףףף שונאת את אחותה התאומה לא הייתע רוצה שיסלחו לה בכזאץ קלות או בכלל

2/3/2020

סיפור מקסים ורומנטי! אהבתי את הדמויות בהתחלה ניק עיצבנה אותי בצורך שלה לרצות ולהסכים לכל הרע שקורה לה אבל בסוף הבנתי את הדמות. גם ההתייחסות לדכאון בסיפור הוא ממקום מכבד ומכיל. כתוב יפה ומרגש!

22/2/2020

קליל ונחמד מאוד.

5/2/2020

הסוף קצת קיצ׳י אבל נהניתי

5/2/2020

ראשית, הספר חמוד מאוד שווה קריאה, במיוחד החלק המשפחתי, לדמות הראשית חסר משהו פחות התחברתי אליה והכריכה ממש לא מתאימה לספר ,

4/2/2020

נחמד

3/2/2020

ספר חמוד מאוד אהבתי

11/9/2022

נחמד אבל לא יותר מזה ודי סתמי; בכלל לא כמו הביקורות המהללות. יש ספרים הרבה יותר טובים בז׳אנר.

1
2/8/2020

חמוד.אבל לא יותר.איפה הסיפור עם הדיכאון? זאת הדמות הכי מאוזנת בעולם.אני מרגישה קצת מרומית.יחד עם זה,אהבתי שלא היו תאורי סקס כל עמוד שני,רק כל עשרה עמודים😝 בקיצור,תחושה של פיספוס

1
11/4/2025

הספר נחמד, אבל לא יותר מזה.

20/10/2024

חמוד

16/8/2023

יואו איזה שיעמום של ספר. תיאורים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ועלילה שלא מתקדמת. כמה קיטש וטרחנות בספר אחד. אני לא מאמינה שאני וכל הקוראים שנתנו את הציונים הגבוהים קראו את אותו ספר. שמישהו יחזיר לי את הכסף ואת הזמן האבוד!!

6/2/2023

קצת משעמם.

28/9/2022

חמוד, קריאה מהנה, אבל לא משהו שמשאיר חותם. יש טובים יותר בז'אנר

26/7/2022

ספר נחמד וקליל.

8/2/2021

רומן נחמד וקליל לכאורה, אך אם זאת מציג שתי נקודות מבט על נושא של דיכאון שפחות מתייחסים אליו בספרות מז’אנר של רומנטיים קלילים

21/1/2021

חביב

5/11/2020

ספר חמוד,קליל כיף לקרוא אותו

2/6/2020

ספר טיסה

10/4/2020

קליל. כתוב טוב ולמרות שיש מספר פעמים שאתה רוצה לנער את הדמות הראשית אתה מתאהב בה. מקסים. רומן רומנטי קלאסי. מחכה לשאר הספרים בסדרה

2/3/2020

נחמד. לא מעבר

2/9/2021

ספר משעמם גם לז׳אנר הזה

17/10/2020

חבל על הכסף, הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא. חצי ספר רק רפרפתי משעמום. מצטער ! להערכתי , כל הביקורות המעולות, ששכנעו אותי לקרוא את הספר, כנראה נכתבו ע"י בני המשפחה של כותבת הספר. מאחל לך לכתוב ספר יותר טוב.

15/3/2020

סתם. לא שונה מהז'אנר הזה. המחברת כותבת באחרית הדבר כי רצתה להביא דמות הסובלת מדכאון. פיספסה בגדול. הדמויות כל כך רדודות. הדבר היחיד שמוזכר בקשר לדכאון כביכול שהגבורה הראשית, ניק, סובלת ממנו זו העובדה שהיא נוטלת כדורים. אין התנהגות שונה או חריגה, כלום. פספוס. חבל.

אהבה אסורה לקסי ראיין
ניקול
 
אף פעם לא רצתי — לא מרתונים וגם לא ריצות של חמישה קילומטרים — אפילו לא כשהייתי בגן או בבית הספר. ולא, אין לי שום עניין לרוץ גם בעתיד. אבל אתמול בלילה חלמתי שאני רצה הכי הרבה, הכי רחוק והכי מהר שרצתי אי־פעם. אתמול בלילה חלמתי שאני רצה כל כך חזק עד שהריאות שלי בערו. היום הוא יום החתונה שלי.
 
צירוף מקרים, ברור.
 
גיסי לעתיד עומד בראש המעבר בין הספסלים ומזמזם. האצבעות שלו מרקדות על מיתרי הגיטרה האקוסטית שלו, ובעלי לעתיד מניד בראשו לפי הקצב. החתן שלי — שאולי, ככל הנראה, לא בוגד בי. החתן שלי, שלא היה עושה לי את זה בחיים. כנראה.
 
אני שואפת אוויר, אבל הוא דחוס בלחות וביותר מדי אנשים. מארגנת החתונה הקימה את אוהל ההכנות בקצה הגן הפתוח שבו תיערך החתונה, כדי שאף אחד לא יראה אותי לפני הרגע הגדול שלי. בזמנו זה נשמע לי כמו רעיון טוב, אבל עכשיו אני מרגישה כאילו אני נמצאת בתא עינויים.
 
"את מוכנה להחלפה אחת אחרונה?" אני שואלת את אחותי התאומה בלחישה.
 
העיניים של ורוניקה נפערות לרווחה. היא נראית נהדר בשמלת השושבינה שלה, שעשויה תחרה בצבע ארגמן, ושערה הארוך נופל במפל של תלתלים על עורפה. "החלפה? את רצינית?"
 
"לא, ברור שלא." טוב, אולי קצת.
 
לאורך כל שנת הלימודים בכיתה ז' החלפנו בינינו זהויות, רק כדי לראות אם אנחנו מצליחות, ובהחלט הצלחנו. אז למה לא ביום החתונה שלי? למה לא... לנצח?
 
טוב, עכשיו אני באמת מתחילה להגזים. אבל זהו יום החתונה שלי, ואני אמורה לנסות לזכור כל פרט, להתענג על כל רגע. במקום זאת, אני מוצאת את עצמי מתאבססת על שני משפטים ששמעתי את מרקוס לוחש בטלפון שלו אתמול בבוקר. קפצתי אליו הביתה כדי להפתיע אותו עם לחמניות הקינמון המפורסמות שלי. חלון המטבח שלו היה פתוח, אז יכולתי לראות אותו מצמיד את הטלפון לאוזן וכמעט יכולתי לשמוע אותו. "רק עוד פעם אחת, בייבי. בבקשה? אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך."
 
זה, לפחות, מה שנדמה לי שהוא אמר. אבל אולי זה היה "רק עוד פעם אחת, אולי אלוהים. אני לא יכול להפסיק לחשוב על איך." נכון, האפשרות השנייה לא הגיונית בכלל, אבל גם לא מה שנדמה לי ששמעתי. הוא עומד להתחתן איתי. למה שהוא יגיד לאיזו אישה שהוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה? ומה בדיוק הוא יבקש ממנה לעשות עוד פעם אחת?
 
כל השאלות שהיית אמורה לשאול לפני שהתכוננת ליום הגדול הזה, חתיכת פחדנית.
 
"את לא יכולה להתבדח ככה," אומרת התאומה שלי, ומעקמת בחוסר שביעות רצון את שפתיה. "יש לך כל כך הרבה מזל שאת מתחתנת עם מרקוס. הוא... מדהים."
 
"אני יודעת." אני שולחת אליה חיוך מאולץ. כי אני באמת יודעת את זה. בהנחה שהוא לא בוגד בי. אבל במשך עשרים וארבע השעות האחרונות רק הקשבתי לנשים שאמרו כמה מזל יש לי שאני מתחתנת עם הגבר הזה, כאילו זכיתי בלוטו או משהו כזה. האם מישהו אמר לו איזה מזל יש לו שהוא מתחתן איתי? כנראה לא. הם בטח מנסים להזהיר אותו. "זאת ההזדמנות האחרונה שלך לברוח, מרקוס. אתה יכול למצוא מישהי יותר טובה מאיזו ילדת אומנה שאף אחד לא רצה."
 
אני מניחה שאם מסתכלים על זה מהצד, למרקוס יש הרבה אומץ שהוא מתחתן איתי, ולי יש הרבה מזל שאני מתחתנת איתו. אלא אם כן הוא מנוול בוגדני, שקרן וחסר תועלת.
 
"לא התכוונתי לומר שאני רוצה שאת תתחתני איתו," אני אומרת לוורוניקה, והקול שלי מאנפף כמו תמיד כשאני מנסה להגן על עצמי. "אני רק לא רוצה שכולם יבהו בי."
 
ורוניקה מהדקת את שפתיה לקו דק. הלוואי שהיתה לנו טלפתיה של תאומים, כמו זאת שתמיד מזכירים בספרים ובסרטים. אני רוצה לדעת מה היא חושבת. הלוואי שהיינו קרובות כמו שהיינו פעם, כך שהייתי יכולה לספר לה מה שמעתי — או חשבתי ששמעתי — ולהקשיב לחוות דעתה. אולי הייתי יכולה לדבר על זה עם חברה, אבל ישנן חברות שאת צוחקת איתן, וישנן חברות שאת בוכה איתן. ואני מעולם לא הצלחתי להיפתח מספיק כדי ליצור חברויות מהסוג השני.
 
מחניק וצפוף כאן. אולי פשוט אין מספיק חמצן לכולנו. יש לי שבע שושבינות — ורוניקה וכל הדודניות של מרקוס, בגיל שלוש־עשרה עד עשרים ושמונה — כי כל נערה מדרום ארצות הברית שמכבדת את עצמה יודעת שככל שהפמליה שלך גדולה יותר, כך הנישואים שלך מאושרים יותר.
 
אני מחדירה יד בין קפלי האוהל שדרכם הצצתי החוצה ושואפת אוויר צח.
 
אמא של מרקוס, מרתה, מושכת בזרועי וגוררת אותי הרחק מהאוויר הצח ומהמראה של החתן שאולי־בוגד־בי. "מישהו עוד יראה אותך!"
 
"אבל כל כך חם פה." התחרה בשמלת הכלה מגרדת לי, ואני מרגישה כאילו מחכים לי בחוץ ארבעת אלפים איש — אף על פי שאני יודעת שישנם רק מאה ועשרה אורחים. המספר כמובן מביך מאוד את מרתה. "כשהאחיינית שלי קריסטן התחתנה, היו לה בחתונה מאה תשעים איש. עכשיו אני אצטרך להתמודד גם עם השמחה לאיד של אחותי."
 
"זהו היום המאושר ביותר בחייך," אומרת מרתה. היד הקרירה שלה נחה על כתפי החשופה. "אל תיתני לאחד מהתקפי החרדה שלך להרוס אותו."
 
אני מחייכת בכוח. מרתה היא לא עוד אישה שחושבת שאני בת מזל שאני מתחתנת עם מרקוס — היא האם המייסדת של המועדון. אם אני רוצה יחסים נורמליים עם חמותי, אני חייבת להפסיק להתנהג כאילו אני מבועתת ממה שעומד להתרחש. "אני בסדר גמור." אני משקרת.
 
הכול בדיוק כמו שתכננו מראש. רציתי חתונת סתיו כדי שאוכל לשאת את הנדרים שלי על רקע עלי השלכת באלפי צבעיהם. רציתי שטקס החתונה וקבלת הפנים ייערכו בחוץ, אז החלטתי שהם ייערכו אחרי שהקיץ הלח של אלבמה יעזוב אותנו, אבל רגע לפני שהעלים ינשרו ויותירו את העצים עירומים.
 
הבחירה לערוך את הטקס בחוץ היתה הימור, ובמהלך ששת השבועות האחרונים סבלתי מסיוטים על גשם וסופות רעמים. אבל היום קיבלנו שמים כחולים רכים ועננים לבנים צמריריים שנראה כאילו אפשר לנגוס בהם והם יימסו על הלשון כמו צמר גפן מתוק. ובמקום סיוטים על סופות רעמים: חלומות על ריצה.
 
האשמתי את העצבים שלי מכל הדאגות ללוגיסטיקה של החתונה — מזג האוויר, הקייטרינג, הפרחים. אבל עכשיו, כשהיום הגדול הגיע והכול במקום, אני יכולה להאשים את הקשר שנוצר אצלי בבטן רק במילים שמרקוס לחש, או לא לחש, לטלפון שלו.
 
למה לא אמרתי לו מה שמעתי? למה לא דרשתי לקבל הסבר?
 
"את בסדר?" שואלת מרתה. "את נראית קצת ירוקה."
 
אני משחררת קצת את האחיזה שלי בזר הפרחים. אם אמשיך לאחוז בגבעולים כל כך חזק, אמחץ אותם. "אני בסדר, מרתה." מאוחר מדי אני מבינה שהיא מדברת אל ורוניקה, לא אלי. והיא צודקת. אחותי נראית חולה. כשחושבים על זה, היא לא הרגישה טוב גם בתחילת השבוע. הייתי כל כך שקועה בחרדות שלי, שלא חשבתי בכלל שאולי היא זו שלא מרגישה טוב.
 
"בטח אכלתי חתיכת דג לא טובה אתמול בערב," אומרת ורוניקה.
 
אני מקמטת את מצחי ובוחנת את פניה. זה כמו להביט במראה. יש לה אותם שיער חום בהיר, אף סולד ופנים בצורת לב. אבל היום היא חיוורת מתחת לסומק שרֵיינה, הדודנית של מרקוס, מרחה עליה. "יצאת לשתות עם הבנים?"
 
מרקוס והדודנים שלו יצאו אתמול לשתות, ואני יודעת שהם הזמינו גם את השושבינות שנמצאות מעל הגיל החוקי שמותר לשתות בו — ואלה שקרובות אליו מספיק. אני לא קיבלתי הזמנה כזאת, כי אני הרי "הילדה הטובה" של מרקוס. עם מי עוד מרקוס בילה אתמול בלילה?
 
"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך."
 
הקשר בבטני מתהדק עוד יותר.
 
כולם אומרים, תסמכי על האינטואיציה שלך, אבל נראה לי שאולי נולדתי בלי אחת כזאת. אחרת אין שום הסבר להיסטוריה הרומנטית שלי.
 
"נשארתי בבית," אומרת ורוניקה.
 
"אם היא היתה שותה איתנו, היא כבר היתה מקיאה את כל הדג עד עכשיו," אומרת קייט, הדודנית המבוגרת ביותר. "אלוהים מגן על אלה שמגינים על עצמם." היא מקפיצה שני כדורים נגד כאב ראש לפה ולוגמת לגימה גדולה מבקבוק המים שלה. "מישהו יודע כמה שוטים של טקילה הורדתי?"
 
מרתה מצקצקת בלשונה.
 
אח של מרקוס גומר לשיר, ודודה שלו מתחילה לנגן את "הקאנון של פכלבל", שכולם אמרו לי שהוא יצירה מוזיקלית שנוהגים לנגן בחתונות. מסיבה כלשהי הוא תמיד מזכיר לי הלוויות, אבל הסכמתי שינגנו אותו בטקס כי לא רציתי שהמשפחה של מרקוס תחשוב שאני דיווה.
 
"מוכנה או לא," אומרת קייט ומגחכת אלי.
 
"בוודאי שהיא מוכנה," אומרת מרתה. "היא מתחתנת עם מרקוס שלי. חצי מהבנות בעיר היו מוציאות לעצמן את העיניים בשביל הזדמנות כזאת."
 
זה דבר מוזר לומר, לא? הקשר בבטני הפך לכאב מייסר. אולי אני בכלל לא עצבנית. ורוניקה חולה. אולי גם אני חטפתי את מה שיש לה.
 
הנשים סביבי שולפות מראות מהתיקים שלהן ומתקנות את השפתון.
 
חשבתי שיום החתונה שלי יהיה שונה. חשבתי שאהיה נרגשת יותר מאשר מבוהלת. אולי היינו צריכים לחכות. אולי מה שוורוניקה אמרה היה נכון, ושמונה חודשים הם זמן קצר מדי לעבור מהיכרות לחתונה.
 
אבל מרקוס אמר, "כשיודעים — יודעים," ואני חלמתי על היום הזה מאז שהייתי בת חמש. יותר מזה, חלמתי על כל מה שיקרה לאחר מכן — לבנות בית, לבנות משפחה — ומעולם לא התברכתי בסבלנות רבה מדי.
 
"את בטוחה שאת בסדר?" שואלת מרתה את אחותי.
 
"אני בסדר," אומרת ורוניקה. היא לא נשמעת בסדר.
 
"את בטח לחוצה מהעבודה החדשה," אומרת קייט. "מי עוברת למדינה חדשה ביום שבו אחותה מתחתנת?"
 
"היום?" אני בוהה באחותי, שבוחנת את האדמה כאילו היא שוקלת ברצינות להישכב עליה. "את עוזבת אחרי קבלת הפנים?" ידעתי שוורוניקה התקבלה לעבודה חדשה במישיגן, אבל הנחתי שהיא תעזוב מתישהו בשבוע הבא.
 
היא מרימה את עיניה, פוגשת בעיני ומנידה את ראשה. "אני אצטרך לצאת מוקדם מטקס קבלת הפנים כדי להגיע לטיסה שלי."
 
אני מביטה בה. "אני מתחתנת היום," אני לוחשת באומללות. איך היא תכננה לעזוב הכול באמצע ואפילו לא סיפרה לי?
 
"למה את לא נוהגת אם את עוברת לשם?" שואלת קייט. "את לא צריכה את המכונית שלך?"
 
ריינה נוחרת בבוז. "את חושבת שהגרוטאה הזאת תגיע עד מישיגן? בכל מקרה, נותנים לה מכונית בעבודה החדשה והמפונפנת שלה."
 
אני מביטה בזעף בשושבינות. לא אכפת לי איך היא מגיעה לשם. אכפת לי שהיא עוזבת באמצע החתונה שלי.
 
"אני מצטערת." ורוניקה מכסה את פיה, עוצמת עיניים ונושפת אוויר לאט.
 
"היא כבר לחוצה, ניקול," אומרת מרתה. היא תמיד אהבה את אחותי יותר מאשר אותי — אותה וכל אחת אחרת. "אל תגרמי לה להרגיש יותר גרוע."
 
"את צריכה לשכב?" אני שואלת את ורוניקה. אולי אין לנו קשר טלפתי, אבל אני לא כלה מטורפת שתכריח מישהי חולה לצעוד יחד איתה בטקס החתונה. גם אם המישהי החולה הזאת היא אחותי התאומה והיא אמורה להיות לצדי ביום הכי חשוב בחיי.
 
מרתה שולפת מטפחת מהתיק שלה, שופכת עליה מים וטופחת על עורפה של ורוניקה. "את תרגישי יותר טוב ברגע שנצא מפה. את רק צריכה אוויר צח, זה הכול."
 
ורוניקה מתרחקת מהטפיחות של מרתה. "אני בסדר. הכול בסדר." היא מביטה בי. "אני כל כך מצטערת."
 
אני מנידה את ראשי. "זו לא אשמתך."
 
המוזיקה משתנה.
 
"זה האות שלי," אומרת מרתה. היא נותנת לי נשיקה על הלחי. "את נראית יפהפייה."
 
"תודה," אני אומרת. אבל אני לא מרגישה יפהפייה. אני מרגישה כאילו כל הספקות וחוסר הביטחון שלי חרותים על פני. כאילו אני עומדת לפסוע בין הספסלים וכולם עומדים לראות את ה"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך" של מרקוס מתנוסס על מצחי כמו שלט חוצות.
 
אמא שלו יוצאת מחזית האוהל וחוצה את המעבר בהליכה חיננית לעבר המושב שלה בשורה הראשונה. השושבינות יוצאות בזו אחר זו בעקבותיה, ואני מציצה דרך קפלי האוהל ומאתרת את מרקוס עומד ליד המזבח, נאה כתמיד. הוא גבוה ורזה, עם ידיים מחוספסות ואישיות רומנטית סודית. החבר הכי טוב שלו לוחש משהו באוזנו, והגומות שלו מופיעות כשחזהו עולה ויורד בצחקוק כבוש. העיניים החומות שלו מתקמטות בזוויותיהן. אלוהים אדירים, הוא מהמם.
 
ואולי גם בוגד. כנראה. קרוב לוודאי.
 
נערות הפרחים יוצאות אל הקהל למשמע קריאות "וואו", ואז מגיע תורי, ואביו של מרקוס, דין, מופיע כדי ללוות אותי במסע שלי אל המזבח. אני נוטלת את זרועו ופוגשת בעיניו של מרקוס. החזה שלו עולה ויורד, והוא מניד את ראשו בתדהמה.
 
עכשיו אני מרגישה יפהפייה.
 
האם באמת חששתי? האם באמת האמנתי שמרקוס, מרקוס שלי, יכול לעשות משהו נורא כל כך?
 
אני מיישרת את הכתפיים ומחייכת אליו — הארוס החזק והכול־יכול שלי, בעלי לעתיד, אביהם של ילדי העתידיים. החרדה בבטני מבעבעת ונמוגה. אחר כך אספר לו מה חשבתי ששמעתי, ונצחק יחד על האופן שבו ביש המזל שלי עם גברים עד כה גרם לי לחשוב על הנורא מכול.
 
הכול יהיה בסדר.
 
כשאנחנו מגיעים אל קצה המעבר דין לוחץ את זרועי.
 
"מי מוסר את האישה הזאת לגבר הזה?" שואל הכומר ריקמן.
 
"בשמה של אמה, אני," אומר דין, ועיני מתמלאות דמעות, אבל אני לא יודעת אם משום שנזכרתי שאמא שלי איננה כאן, או משום שאני אסירת תודה על משפחתו של מרקוס, ובעוד דקות ספורות אהיה אחת מהם.
 
"תודה לך," אומר הכומר.
 
דין מתיישב בכיסאו, ואני פונה אל ורוניקה ומושיטה לה את הזר שלי, בדיוק כפי שתרגלנו.
 
ורוניקה מביטה בי, עיניה מתחננות ונואשות. היא מעווה את פניה, וכעבור נשימה נוספת היא מקיאה על הפרחים ועל חזית השמלה שלה.
 
נערות הפרחים צווחות.
 
"איכס!"
 
"איזה גועל!"
 
"אוי, אלוהים," אומרת ורוניקה ומביטה בפרחים הרטובים. "סליחה."
 
"חתיכת דג אכלת שם," אומרת קייט.
 
"אה, ככה קוראים לזה היום?" אומרת ריינה בקול רם מדי. "ברור לגמרי שהבחורה בהיריון."
 
האורחים עוצרים את נשימתם, ואני צועדת לאחור. הרחק מהריח החומצי של הקיא. הרחק מאחותי עם הבעת הפנים העצובה, המודאגת וחסרת האונים שלה.
 
בהיריון? האם התרחקנו עד כדי כך שהיא לא תספר לי דבר כל כך חשוב?
 
"וי?"
 
היא מהנהנת בתשובה לשאלתי שלא נשאלה.
 
אלה חדשות טובות, לא? תינוק בדרך הוא תמיד חדשות טובות.
 
אז למה אני מרגישה כאילו האדמה נשמטת תחת רגלי?
 
"סליחה," אומרת ורוניקה שוב, עדיין מביטה בי. "אני כל כך מצטערת."
 
"ורוניקה?" מרקוס מחוויר. מבטי קופץ ביניהם. העיניים שלו ממוקדות באחותי, ועיניה בו, והיא מהנהנת שוב לאט. "למה לא סיפרת לי?"