פייב סינדיקט 2 - ניקולאיו אנדרטי + ראניירי אנדרטי

*ניקולאיו אנדרטי *

פרולוג

הסימנים שבני אדם מותירים הם על פי רוב צלקות.

— ג'ון גרין

ניקולאיו אנדרטי
גיל עשרים

דממה מצמררת שוררת באחוזה של הדוד לוקה כשאני משוטט בה בחוסר מעש. הוא ואחי ראניירי נרדמו לפני שעות, ומכיוון שהשעה שלוש בלילה גם אני אמור לישון. אבל אפילו כשאני מנסה, אני לא מצליח להשתיק את המחשבות שלי.

ארבעה ימים עברו מאז שאבא נתן אור ירוק לחיסולו של וינסנט רומאנו. ארבעה ימים עברו מאז שהחיילים שלנו, של משפחת אנדרטי, נכשלו. וארבעה ימים עברו בשתיקה מוחלטת, בשלווה מבהילה שלא שונה כל כך מהשקט שלפני הסערה.

אני פונה אל המסדרון שבו ג'ובאני, אחד המאבטחים של הדוד לוקה, אמור לשמור, ומקדיר פנים למראה המסדרון הריק. ג'ו לא נמנה עם השומרים הכי ערניים שלנו, אבל הוא יודע שאסור לו לנטוש את העמדה שלו, במיוחד לאחר כישלון כל כך גדול.

חוסר שקט מחלחל לתוך גופי, מזרזף לאורך גבי עד שהאקדח שלי נשלף והעיניים שלי דרוכות. אני מקלל את עצמי שהשארתי את הטלפון שלי בחדר האורחים. ייתכן שזה שום דבר, אבל אני לא מתכוון לקחת שום סיכונים עם החיים של רַאניֶיה. ואם משהו יקרה, לא תהיה שום דרך להזהיר אותו.

לראשונה אחרי עשרים שנה של חיים פריווילגיים, אני כועס על ממדי ביתו של הדוד לוקה. לפני יומיים אבא שלח אותי ואת ראנייה לכאן, כי את הבית הזה, שהוא קטן יותר מהאחוזה שלנו, קל יותר לבצר. אבל גם הבית הזה הוא מפלצת שיש וזהב מגוחכת בגודלה.

בעבר לא התלוננתי, אבל כשאני פוסע לעבר חדרו של ראנייה בצד השני של המתחם, אני מקלל את המרחק. כפות רגליי עטופות בגרביים המחליקות על רצפת השיש, שקטות אחרי שנים של אימונים. אני נצמד לקיר, סורק כל מסדרון שאני חולף על פניו, כל פסיעה בהולה יותר מקודמתה.

כבר הייתי אמור לעבור לפחות שמונה שומרים, אבל לא נתקלתי אף לא באחד מהם. האיום שמרחף מעלינו כאן נסתר, ואי־הידיעה רק תורמת למסתוריות שלו. והוא באמת לא ידוע. אנחנו עדיין לא יודעים איך לעזאזל הבוס של משפחת רומאנו עדיין בחיים.

וינסנט רומאנו אמור היה למות. תכננו את החיסול בפרוטרוט. לקחנו בחשבון את כל המשתנים הניתנים לחיזוי. ובכל זאת משהו השתבש, ובשעה שאנחנו מתאמצים להבין מה, הכול שקט מצד משפחת רומאנו.

זה כמעט גרוע יותר מהכרזת מלחמה כוללת.

אני בן עשרים, ובמהלך העשור הבא אני אמור לקחת פיקוד על משפחת אנדרטי. הוכשרתי לירות באקדח. הוכשרתי לקבוע אסטרטגיות במלחמות טריטוריה. הוכשרתי לתכנן חיסולים. הוכשרתי לנהל אימפריית מאפיה.

אבל זה? לחכות בחיבוק ידיים? לזה לא הוכשרתי. כל כולי דרוך לפעולה, ואני משתגע מהמחשבה שאישאר סגור בכלא המוזהב הזה רגע נוסף. אני כמעט שמח על האפשרות של איום ממשמש ובא, כל עוד האיום לא יהיה על ראנייה.

אני סורק כל מסדרון וחדר בחוסר שקט משונה ובמתח דרוך. המסדרון האחרון שמוביל אל חדרו של ראנייה הוא שמעביר בי צמרמורת. אני סומך על תגובת גופי ועוצר, משתהה לפני הפנייה ומנסה להאזין.

דממה, אבל לחלקיק שנייה אני שומע קול קל שבקלים. רשרוש חלוש יוצא דופן. ובעולם הזה, אסור לסמוך על שום דבר שחורג מהשגרה. הקול הזה, הרמז הקלוש הזה לחשיפה, יכול באותה מידה להיות המון קריאות קרב.

מישהו עומד למות הלילה, ובשום פנים ואופן לא אתן שזה יהיה אני או ראניירי.

פרק 1

הרגזנות תעשה ממך צחוק במהירות.

— ברוס לי

ניקולאיו אנדרטי
כעבור שבע שנים...

לוסי צוחקת עליי.

למה? אני לא יודע, אבל אני כן יודע שלוסי וצחוק הם לא דברים חיוביים, בנפרד וביחד. פגשתי אותה רק פעם אחת, אבל אני די משוכנע שהיא מטורללת, ואני גם די משוכנע שצרות נדבקות אליה כמו שנורמן בייטס נדבק לאימא שלו.

בפעם האחרונה שראיתי את לוסי, עזרתי לארוס המדומה שלה להרוג תשעה־עשר אנשים חמושים, סייעתי לו לנטרל אדם בכיר במועצת המנהלים של חברה עם דירוג 500 החברות של מגזין פורצ'ן ונאלצתי להנמיך פרופיל ולשהות בחור נידח במשך חודש.

בדיוק חזרתי מנוואר, אוקלהומה, ברצינות, ככה קוראים למקום, Nowhere, שום מקום. ואני לא רוצה להיאלץ לחזור לנוואר.

עכשיו, לוסי עומדת בסלון שלי ללא הזמנה וללא הודעה מראש. זה מזכיר קצת את הפעם הקודמת, רק שעכשיו אשר לא איתה. אם כבר מדברים על הדפוק הזה, הוא רוצה להתחתן איתה באמת. אז למה הבחורה שלו עומדת בסלון שלי?

ואיך לעזאזל היא יודעת איפה אני גר?

בפעם האחרונה שהיא הייתה כאן, נקטתי אמצעי זהירות כדי למנוע בדיוק מצב כזה. תקעתי אותה בארגז, וכשהגיע הזמן להעביר אותה שוב, הוריתי לאחד האנשים שלי להסיע אותנו בסיבובים במשך חצי שעה.

ועם זאת, הנה היא כאן מולי, באמצע הסלון שלי, הבעת גועל על פניה כשהיא בוחנת את תיק הנסיעות שלי, המטונף מהבוץ של נוואר, אוקלהומה. ואין לי ספק שעורי השזוף ושערי הכהה דוחים לא פחות, אחרי חודש של מקלחות לא סדירות וסבון רחצה בתור שמפו.

היא מעבירה את מבטה אל פניי. "שמעתי שחזרת."

שפתיה מעוקמות בזווית שהיא יותר גיחוך מאשר חיוך. אני מייד חשדני.

"אוקיי..." טון קולי מבהיר שאני לא יודע למה היא כאן ושאני לא רוצה שהיא תהיה כאן.

למעשה, אני לא יודע איך היא כאן בכלל. יש לי מערכת אבטחה משוכללת ביותר, ועל אף שהשומרים שלי היו בחופש בזמן היעדרותי, היא לא הייתה אמורה להצליח לפרוץ פנימה. מי היא? הודיני עם ציצים נחמדים וארוס בעל נטיות רצחניות?

היא שוב מציגה את החיוך המעצבן. "פרצתי את מנעול הדלת שלך."

"אין לי מנעול בדלת."

כדי להיכנס לבית שלי צריך לעקוף סורק רשתית ומנעול טביעת יד. ובמקרה הלא סביר שזה יקרה, יש אזעקה שצריך לנטרל בעזרת הקשת קוד ופאנלים מתחת לרצפה שמודדים את טביעת הצעדים של האדם שדורך עליהם. אבל אתם יודעים מה אין? מנעול על הדלת. לוסי זוממת משהו. אני יודע את זה.

חיוכה מתרחב. "אני יודעת, אבל היית צריך לראות את הפנים שלך." כשאני מזדעף, היא צוחקת. "תירגע. בחיי, אתה מתוח כמו קפיץ."

לוסי משתלבת היטב במראה הבית שלי, עם קירות העץ ורצפת הפרקט. זהו בית דו־קומתי, מחופה אבנים חומות. עם השמלה הלבנה שמחמיאה לעורה החיוור, עיניה הירוקות ושערה השחור, לא הייתי מנחש שהיא הגיעה ממערכת האומנה.

למעשה, העובדה הזאת התגלתה לי רק אחרי שביצעתי חיפוש מקיף ברשת ברגע שנודע לי שמה האמיתי, אלנה לוסי ריבס. קודם לכן, החיפוש שביצעתי לקראת סוף ספטמבר שעבר לא העלה דבר. כלום. האישה הייתה רוח רפאים. בלי מדיה חברתית. בלי היסטוריה תעסוקתית. בלי רשומות לידה.

עכשיו, אחרי שהיא שרדה שלושה ניסיונות חיסול פומביים מאוד, קבעה תאריך חתונה עם אשר בלאק, ה'פיקסר' לשעבר של משפחת רומאנו והמנכ"ל של חברת בלאק, והשפילה פומבית את רנה טוסאן, מנכ"ל הכספים הקודם של חברת בלאק, לוסי נמנית עם הנשים המפורסמות ביותר בסביבה. פירוש הדבר שנוכחותה כאן רק מסבכת אותי.

היא חייבת לעוף מכאן. עכשיו. למעשה, חבל שהיא נכנסה לכאן בכלל, וברגע שהיא תלך, אני מתכוון לתקן את המצב.

"איך נכנסת?" אני חוזר ושואל, סבלנותי פוקעת.

טוב, אף פעם לא הייתי מלא סבלנות, במיוחד כלפי האישה הזאת. לוסי סקרנית מטבעה ואינטליגנטית בצורה יוצאת דופן, לא מישהי שאני רוצה להתעסק איתה. אין לי מושג איך אשר עומד בזה.

היא מושכת בכתפיה. "החברה של אשר ייצרה את מערכת האבטחה שלך. לא היה קשה למצוא קוד מאסטר במעבדת המחקר והפיתוח."

לעזאזל.

אני זונח את קו השאלות הזה וכבר מתכנן כמה שדרוגים במערכת האבטחה שלי. "למה את כאן?"

"הייתי בעיר ורציתי לשתות כוס תה עם חבר."

מבינים למה אני מתכוון? מטורללת. היא מטורללת ופסיכוטית. אשר עושה את טעות חייו כשהוא כובל את עצמו לנקבה הזאת. ולא סתם, אלא בעוד שלושה חודשים.

היא מגלגלת עיניים אליי ברוב חוצפתה, על אף שלא אמרתי כלום. "לא הייתה לי הזדמנות להודות לך על מה שעשית."

"יכולת לסמס."

או פשוט להניח לי לנפשי.

היא שוב מגלגלת עיניים. "בחיי, אתה חתיכת טיפוס. אתה יודע? אתה לא מודה בהודעה למישהו שסיכן את חייו בשביל לעזור לארוס שלך. רציתי להודות לך פנים אל פנים. חוץ מזה, באתי גם כדי להגיד לך שאני חייבת לך טובה."

אני משלב ידיים. "מה אני יכול לרצות ממך?"

כשהיא זורקת את ראשה לאחור וצוחקת, אני יודע שהתשובה שלה לא תמצא חן בעיניי.

החיוך הקבוע שלה מטריד, ויש על פניה הבעה שאומרת שהיא יודעת משהו שאני לא. "הנה הטובה שלי. אזהרה — תיזהר ממנה."

ובמילים המתמיהות האלו היא יוצאת מהבית.

זה רשמי.

עדיף לאשפז את ארוסתו של אשר במחלקה פסיכיאטרית מאשר להרשות לה לשוטט ברחובות מנהטן.

*ראניירי אנדרטי- נובלה*

פרולוג

טינה היא כמו לשתות רעל ולצפות שהאדם השני ימות.

— קרי פישר

קרינה גאלו

עבור ילדה, בגידה היא כשהחברה הכי טובה שלך בוחרת מישהי אחרת לפרויקט בבית הספר. או כשהילד שאת דלוקה עליו בגן לא מזמין אותך למסיבת יום ההולדת שלו. או כשאת מוצאת שטר של עשרים דולר על הרצפה בהפסקה, ואבא שלך מכריח אותך להחזיר אותו לאחראית אבדות ומציאות המעצבנת של בית הספר, שבסוף קרוב לוודאי תדחוף אותו לכיס שלה.

בגידה לא אמורה להיות שהאדם שחשבת שאת יכולה לסמוך עליו, החבר הכי טוב שלך בעולם, יהפוך אותך לקורבן להצקות. ראניירי אנדרטי היה אמור לשכוח ממני. חשבתי שהוא שכח. לא דיברנו מאז שנסעתי ללמוד בקולג', ולמיטב ידיעתי, הוא שכח מעצם קיומי.

אבל למרות כל המאמצים שלי, אני לא הצלחתי לשכוח את מי שהיה החבר הכי טוב שלי.

מתברר שגם הוא לא.

פרק 1

כעס, טינה וקנאה לא משנים את הלב של אחרים — הם משנים רק את הלב שלך.

— שנון ל. אלדר

קרינה גאלו
לפני אחת־עשרה שנה

"קיבלת כבר את מערכת הסתיו שלך?" שלפתי את המערכת שלי מהתיקייה הוורודה הבוהקת והחלקתי אותה על פני השולחן.

שעשוע הסתמן על שפתיו של ראנייה כשעיניו רפרפו על המערכת שלי. הוא תמיד נראה אופנתי, שערו הכהה היה קצוץ בצדדים וארוך יותר למעלה בתספורת גברית שהחמיאה לעיניו הירוקות כאזמרגד, והוא ניחן ביופי כל כך קלאסי עד שהרגשתי כאילו שקית של סוכריות קופצות התפוצצה לי בתוך הבטן.

בקרוב הוא יהיה מגניב מכדי לבלות איתי בחלק האחורי של המכולת הפצפונת של אבא שלי. לא הייתי מודה בזה אם הוא היה שואל, אבל אני לא התרגשתי לקראת תחילת השנה הראשונה שלנו בתיכון דיאבולו. דאגתי. דאגתי שראנייה יבין שהוא הרבה יותר מגניב ממני, ושהחברות בת תשע השנים שלנו תלך לפח.

לא הגיוני? סביר להניח.

ראניירי אנדרטי היה האדם הכי טוב שהכרתי. הוא לא היה מסוגל לאכזב אותי. חוסר הביטחון שלי היה לא הגיוני, אבל אבא אהב להזכיר לי בכל הזדמנות אפשרית עד כמה נערים בני ארבע־עשרה יכולים להיות לא יציבים.

ראנייה דיבר במבטא דרומי במקצת, שלא הצליח לדבוק בי בכל שנות מגוריי בפלורידה. הוא הכניס את ידו לכיס האחורי של הג'ינס השחורים הצמודים שלו, הוציא דף נייר והשליך אותו לפניי.

פתחתי את הדף המקופל, יישרתי את הקמטים ועיינתי במערכת שלו:

שעת אפס: נבחרת כדורגל בנים, המאמן קווין.

שיעור ראשון: גאוגרפיה אנושית מתוגבר, מר שלזינגר

שיעור שני: אלגברה II/טריגונומטריה למתקדמים, מר פרנקס

שיעור שלישי: בריאות, מיז רוטגרס

שיעור רביעי: ביולוגיה מתוגבר, גברת סלייט

שיעור חמישי: אנגלית למתקדמים, מר ריצ'רדס

שיעור שישי: ספרדית II, גברת גוטרייז

ראנייה היה חכם, והייתי משוכנעת שהוא יכול להתמודד עם השיעורים האלה, אבל לא הבנתי למה הוא לוקח אותם. הוא שנא את בית הספר. שנא כל דבר שמרחיק אותו מבילוי זמן בחברת אחיו הגדול, כי נותרו רק שנתיים עד שניקולאיו יעזוב את פלורידה לקולג'.

"אני לא מבינה, ראנייה."

השם שלו עלה על שפתיי, כה ייחודי ומושלם ושלי. נהניתי מהאפשרות להגיד אותו כל יום, והוא תמיד ענה.

"מה יש להבין?" הוא גיחך, אותו גיחוך שהיה לו מאז ילדותו. אותו גיחוך שעיטר את פניו כשהפכנו לחברים הכי טובים, והוא אמר לי שהוא שלי ורק שלי. והוא קיים את ההבטחה הזאת מדי יום בתשע השנים האחרונות.

"זאת המערכת שלי. כאילו, היא ממש זהה."

"התקבלת לנבחרת הכדורגל לבנים? מזל טוב, מותק."

"אוי, אתה יודע למה אני מתכוונת." סקרתי שוב את המערכת. "אני רשומה כמעט לכל השיעורים האחרים. איך... איך עשית את זה בכלל?"

הגיחוך שלו התרחב ונעשה כל כך שחצני וזחוח עד שהייתי שונאת אותו אם לא הייתי אוהבת אותו. "אימא של לייסי ראיין היא המנהלת בדיאבולו."

הלב שלי ספג זעזוע. לייסי ראיין תיעבה אותי, ואומנם הסלידה שלי ממנה לא הייתה זהה בעוצמתה, אבל הייתי שמחה להוציא נגדה צו הרחקה אילו הייתה לי אפשרות.

"אה."

הוא גלגל עיניים. "היא לא כזאת נוראית, גאלו."

לא כזאת נוראית? מהגן ועד החטיבה היא ניצלה כל הזדמנות כדי להציק לי. הייתי סלחנית, אבל לא עד כדי כך. הסיבה היחידה שלא סיפרתי על זה לראנייה הייתה שידעתי איך הוא יגיב.

כשמישהו שהוא אהב נפגע, ראניירי אנדרטי הפך להוריקן בלתי צפוי שממיט הרס כאילו למטרה זו הוא נולד. שם החיבה שלו על מגרש הכדורגל היה 'כאוס', אבל המונח התאים לו הרבה יותר מחוץ למגרש.

הדבר האחרון שרציתי היה שהוא יסתבך בצרות כדי להגן עליי. אבא שלו כבר הסתייג מהחברות בינינו, וזו הסיבה שבילינו בחדר המנוחה של החנות של אבא בנורת' ביץ' במקום באחוזת הענק של ראנייה באזורים הסנוביים של מיאמי ביץ'.

"מה שתגיד." הושטתי לו בחזרה את המערכת שלו.

הוא לחץ את ידי כשלקח ממני את המערכת. אנשים הניחו שאנחנו יוצאים. זה לא היה נכון. מייד עם היווצרות החברות שלנו הקמנו סביבנו בועה, כי לא היינו זקוקים לאף אחד נוסף. הלב שלי היה שייך לו, אבל הלב שלו היה שייך לי לא פחות.

"לא בחרת בשיעור בישול." הוא ידע כמה אני רוצה להפוך לשפית בבגרותי.

"השיעור לא מיועד לתלמידי כיתה ט'." משכתי בכתפיי. "תמיד יש את השנה הבאה. ואל תשנה את הנושא." התבוננתי בו. "אבל ברצינות, מה הקטע? למה העתקת את המערכת שלי?"

השמחה נעלמה מעיניו, והוא נעמד, הקיף את השולחן, התיישב לידי ואחז בידיי. "קרינה," הוא קרא לי ככה רק כשהוא היה רציני, "אני אוה —"

חבטה רועמת קטעה את דבריו. קמתי על רגליי ויצאתי בריצה אל המסדרון לכיוון קדמת החנות. זרוע חזקה נכרכה סביב מותניי ומשכה אותי אל חזהו של ראנייה. הוא הרים אותי ונשא אותי אל משרדו של אבא בזרוע אחת.

"תוריד אותי!" נלחמתי באחיזתו. הצעקות בחוץ התגברו, והתחלתי לדאוג לשלומו של אבא. "אני צריכה לעזור לו!"

ראנייה כיסה את פי בידו ולחש באוזני, "תירגעי, קרינה. אסור לך לצאת. זה עלול להיות מסוכן."

זו הייתה סיבה טובה כפליים לצאת ולעזור לאבא. נלחמתי בלפיתתו ביתר שאת.

הוא הידק את זרועותיו סביב מותניי, ובכל מצב אחר, הסוכריות הקופצות האלו היו מזנקות מהחזה שלי אל הבטן. "תירגעי, ואני ארפה ממך. בסדר?"

התפתלתי פעם אחת אחרונה בניסיון להשתחרר כנגד כל הסיכויים, אבל כשלא הצלחתי, עצרתי והרפיתי את גופי. הוא שחרר אותי, סובב את גופי אליו והצמיד אצבע אל שפתיו במסר ברור, תשתקי.

הוא הדליק את המוניטור, ואני נרתעתי כשתמונה של לואיג'י, לופת את אבא שלי בצווארון החולצה שלו, מילאה את המסך.

פניתי אל ראנייה, ופניי שידרו בבירור את תחושת הבגידה. "מה קורה כאן?"

"קר —"

"מה פתאום הקונסיליירי של אבא שלך מאיים על אבא שלי?"

הקונסיליירי היה היועץ הראשי של הבוס במאפיה. הוא בשום אופן לא היה פועל ללא רשות מאביו של ראנייה.

"אני —"

"ידעת על זה? בגלל זה מנעת ממני לצאת לשם?" נענעתי בראשי כשגועל ואדרנלין שצפו בעורקיי וניגשתי אל הדלת, נחושה בדעתי לעזור לאבי.

ראנייה לפת את זרועי באחיזה תקיפה אך עדינה. "אל תצאי לשם."

דחפתי אותו ממני. "זה אבא שלי!"

"לא ידעתי. אני מבטיח, קרינה. תפסתי אותך כדי למנוע ממך לסכן את עצמך."

עיניו הפצירו בי, ואני רציתי להאמין לו, הרגשתי צורך להאמין לו, אבל היה מדובר פה באבא שלי. אחרי שאימא עזבה אותנו, נשארו לי רק הוא וראנייה. אבל ראנייה אף פעם לא השכיב אותי לישון בלילה ובדק שאין לי מפלצות מתחת למיטה. רק אבא עשה את זה, והוא היה שם בחוץ. לבד.

"תעזוב אותי, ראנייה."

"הוא מסוכן."

"בדיוק!"

"ששש!" הוא הנמיך את קולו. "תהיי בשקט. אם משהו יקרה לך, קרינה, אני לא אהיה מסוגל לחיות עם עצמי. אני אצא לשם. בסדר? תני לי לדבר עם לואיג'י."

הנהנתי אבל בתוכי כבר התחלתי לדאוג גם לו. "טוב."

ברגע שהוא עזב, ראשי פנה אל המסך. הגברתי את עוצמת הקול ככל האפשר מבלי למשוך תשומת לב אליי.

לואיג'י כופף את אבא קדימה והצמיד אותו אל דלפק הזכוכית. "אתה יודע מה קורה כשאתה מפספס את תשלום דמי החסות שלך? בעבר באנו לקראתך בגלל הבת שלך, אבל אתה לא יכול להמשיך לדפוק אותנו."

זה לא נשמע הגיוני. אבא של ראנייה, כריסטיאנו אנדרטי, שנא אותי. אם כבר, הקרבה המשפחתית אליי הייתה אמורה לקלקל לאבא.

אבא חרחר. "אני אביא לך אותם מחר."

"תעשה את זה, כי אם לא, גם היד השנייה שלך תחטוף."

"השנייה? על מה אתה מדבר? אההההה!"

ברגע שהצרחות של אבא הגיעו לאוזניי, זינקתי מהמשרד האחורי אל החלל המרכזי של החנות. לואיג'י כבר נטש את המקום, וראנייה היה ליד מכונת המשקאות, מרטיב מגבת עבה. רצתי אל אבא ואחזתי בידו השמאלית. מעבר לדם ולחבורות המבצבצות, שתי אצבעות היו מעוקמות בסרבול ימינה.

"אלוהים אדירים. מה קרה, אבא?" לקחתי את המגבת מראנייה וטפחתי בה על כף ידו של אבא בעדינות.

הוא התאמץ לשלוט בהתכווצויות הכאב שלו, אבל הן פרצו מבעד לשלווה שלו ושברו את ליבי. "אל תדאגי, מותק. זה שום דבר."

"שום דבר? שום דבר?!"

ראנייה משך את המגבת מאצבעותיי הרועדות.

ניסיתי לחטוף אותה בחזרה. "אל תדבר איתי אפילו, ראנייה. דמי חסות? מאבא שלי? אתה מטורף?" הצמדתי את המגבת אל מקור הדימום הגדול ביותר. פטיש מגואל בדם נח על הדלפק לצד ידו של אבא שלי. הסבתי את מבטי והזעמתי פנים אל ראנייה. "היית אמור להיות כאן בחוץ! סמכתי עליך! מה קרה, ראנייה?!"

"קרינה, אני —"

"אתה יודע מה? אני אפילו לא מסוגלת להסתכל עליך כרגע. לך מכאן."

"אבל —"

"צא מכאן!" צעקתי, שמטתי את המגבת על הדלפק ודחפתי את ראנייה בכל הכוח.

זו הייתה המריבה הכי גדולה שהייתה בינינו בתשע שנות חברות. ידעתי עכשיו שנהגתי בחוסר הגינות. ראנייה תמיד היה טוב אליי, הוא הגן עליי בחירוף נפש והיה אחד משני האנשים שיכולתי לסמוך עליהם.

ניסיתי להתנצל.

וניסיתי.

וניסיתי.

וניסיתי שוב.

תריצו חמישה חודשים קדימה, והתחיל להיווצר הרושם שאני תלמידת כיתה ט' היחידה בדיאבולו שלא היו לה שום חברים. וראנייה? צדקתי. הוא הבין שהוא מגניב מכדי להסתובב איתי, ותשע שנות החברות, שהיו יקרות לי כל כך, פשוט התפוגגו.

עם כל יום חולף, ראנייה נעשה רק יותר... יותר הכול. יותר נערץ. יותר חתיך. יותר פופולרי. הוא היה תלמיד כיתה ט' שבילה עם תלמידי י"א וי"ב, ניקולאיו תמיד בצד אחד שלו ותחלופה גבוהה של בנות יפות בצד השני. והכיבוש האחרון שלו הייתה לייסי ראיין, הבריונית שהתעללה בי בילדות.

הפסקות הצהריים בדיאבולו היו הכי גרועות. ישבתי בקצה הקפטריה, בשולחן פינתי. כך העדפתי. ככל שנראיתי פחות, כך הייתי שפויה יותר. אחרי שראנייה זנח את החברות איתי, כל מי שחשבתי שהיו חברים שלי הרגישו כאילו קיבלו אור ירוק להציק לי, לזלזל בי ולענות אותי מאחורי גבו.

ניסיתי להסתתר בפינה.

לפעמים זה עבד.

לפעמים לא.

מגש אוכל צנח לצידי ברעש קולני. קפצתי בהפתעה ופניתי אל מקור הרעש. פגשתי בעיניים ירוקות שהזכירו לי את עיניו של ראנייה. הסנטר המסותת, עצמות הלחיים הבולטות והאף הנשרי היו נאים כמו תווי פניו של ראנייה, אבל בעוד שלראנייה היה שיער כהה שמסופר קצר בצדדים וארוך יותר למעלה, שערו של הזר הזה היה בלונדיני וארוך יותר.

"היי. אני ברודי." הוא הושיט לי יד.

עיניי נשלחו מצד אל צד בניסיון לקבוע אם מישהו נוסף עד למתרחש. קיוויתי שלא. "אולי לא כדאי לך לעשות את זה."

"ללחוץ לך את היד? את חולה או משהו?" הוא העניק לי חיוך טוב מזג. "המערכת החיסונית שלי די חזקה."

הרמתי את כריך חמאת הבוטנים והריבה שלי. "לא, התכוונתי לישיבה לידי. אולי לא כדאי לך לשבת לידי."

"למה לא?"

"אני פרסונה נון גרטה⁵."

"זה שם מוזר, פרסונה נון גרטה."

גלגלתי עיניים אבל חייכתי. עבר זמן רב מאז שמישהו התלוצץ איתי. "אני רצינית. ישיבה לידי שקולה להתאבדות חברתית."

הוא משך בכתפיו. "אני לא מוטרד כל כך מדברים כאלה." קרוב לוודאי מפני שהוא היה אחת־עשרה בסולם של אחת עד עשר. הבנות בדיאבולו יתנפלו עליו. ישיבה לצידי לא תשנה את המראה החיצוני המושך שלו.

הטיתי את ראשי הצידה ובחנתי את התנהגותו הנינוחה. "למה אני?"

"ישבת בשולחן הזה לבד. הגעתי למסקנה שעדיף לי להציג את עצמי לאדם אחד מאשר לשולחן של עשרה אנשים, שאת השמות שלהם אשכח מייד אחרי שיגידו אותם."

בחנתי את מערכת השעות שהוא השליך על מגש האוכל שלו. "אז אתה חדש כאן?"

"עברתי מדרום קליפורניה."

הנהנתי לעבר הראש שלו. "זה מסביר את השיער."

"השיער?" הוא העביר יד בשערו הבלונדיני הזהוב.

"ארוך. צרוב שמש. גולש קלאסי."

הוא צקצק בלשונו. "זה סטריאוטיפ, ולמען האמת אני לא גול —"

צווחתי והדפתי את הכיסא שלי לאחור כשמים נחתו על שערי, נטפו במורד פניי והרטיבו את חולצת הטריקו הלבנה שלי. לייסי עמדה במרחק כמה סנטימטרים ממני, בקבוק מים ריק בידה. כיסיתי את החזה שלי בידי וקיוויתי שאף אחד לא יכול לראות מבעד לחולצה הדקה שלי.

עיניי נשלחו אל ראנייה וננעלו על עיניו בצד השני של הקפטריה בדייקנות של לייזר. הוא אולי הפסיק להיות חבר שלי, אבל הוא לא גילה סלחנות כלפי הצקות. אם הוא הבחין בהן, הוא בדרך כלל הגיב. זה היה החלק הטוב היחידי בחיים שלי בימים אלה.

אבל כשהבטתי בו, הוא בחן את פניי הרטובות לשבריר שנייה ועבר להתמקד בברודי. חיכיתי שהוא יגיד משהו. לא משנה מה. הוא לא אמר. במקום זה הוא פנה אל ניקולאיו ולחש משהו באוזנו. ניקולאיו ענה, ושניהם פתחו בשיחה סוערת והתעלמו לחלוטין מהטלטלה שעברתי.

הלחישות התחילו זמן קצר לאחר מכן. מישהו אזר אומץ וצחק. ואז עוד מישהו. ועוד מישהו. ועוד מישהו. עד מהרה כל הקפטריה צחקה עליי. ברודי פשט את הסווטשירט שלו והושיט לי אותו. לבשתי את סווטשירט הכותנה הרך מעל החולצה הרטובה שלי ושמחתי שלפחות מישהו אחד לצידי. הוא קרוב לוודאי יבין בקרוב שחברות איתי לא שווה את הנידוי בדיאבולו, אבל עד אז אני איהנה מכל עזרה אפשרית.

מעבר לחדר פגשו עיניו של ראנייה בעיניי והשתהו על הסווטשירט. הוא נעמד בתנועה אומרת נחישות, אבל ניקולאיו משך אותו בחזרה לישיבה. הם החליפו מילים בלהט, וקמטים עמוקים נחרשו במצחו של ראנייה לפני שהוא התמקם בכיסאו. החזרתי את תשומת ליבי אל ברודי, מרגישה מטופשת. ראנייה לא היה הגיבור. הוא היה הנבל.

ישבתי ספוגת מים ורועדת לכל אורך ההפסקה, כי גאוותי לא אפשרה לי לברוח ולהסתתר. מישהו ניגש אליי והשמיע בדיחה על שערי הרטוב. הרגשתי שהעובדה שראנייה נמנע מלהגן עליי, האיסור הלא מדובר שלו נגד הצקות כלפיי בנוכחותו הוסר. ברודי נבח עליו, ולרגע הרגשתי שוב מוגנת.

כשנשמע הצלצול של השיעור החמישי, חלפתי בראש מורם ליד ראנייה כשברודי לשמאלי. ידיי התאגרפו במאמץ להסתיר את רעידתן. לא ידעתי למה ציפיתי מראנייה. להתנצלות? להסבר? להתייחסות להידרדרות האיומה שחלה בחיי? זו הייתה בקשה מוגזמת אחרי שבמשך תשע שנים היינו הכול זה בשביל זה?

אבל עיניו השתהו פעם נוספת על גופי, שטבע בסווטשירט של ברודי, לפני שהביטו בברודי ופנו הלאה. ניקולאיו נעץ בי מבט של אהדה, אבל ידעתי שהוא תמיד יתמוך בראנייה.

ליבי צנח, והתקווה שטיפחתי מאז שהחברות ביני לבין ראנייה נפסקה נגוזה. אחרי תקרית הקפטריה, ההצקות התגברו והפכו למפלצת שאפילו המורים הקפדניים של דיאבולו לא הצליחו לרסן.

לפחות ברודי היה לצידי.

אבל זה היה אמור להיות ראנייה.

---------

5 אישיות בלתי רצויה.