הערת המתרגמת
לטובת הקריאה וההבנה, אנסה לשרטט את קווי הדמויות והמונחים המרכזיים השזורים בספר. המונח "בני פיות" (Faeries) מתאר כאן מגוון יצורים על־טבעיים מן הפולקלור האירופי - החל בשדוניות (Sprites) וגובלינים (Goblins), דרך פיות אש ופיקסיות (Pixies) וכלה באלפים (Elves). האלפים הם בני פיות הדומים מאוד לבני האדם, פרט לאוזניהם המחודדות ולנטיית אפם לרטוט ברגעי מתח או התרגשות.
שתי הממלכות המרכזיות - סילי (Seelie) ואנסילי (Unseelie) - מבוססות על פולקלור סקוטי עתיק. המילה Seelie קשורה למילה הסקוטית העתיקה Seely, שמשמעותה "מבורך" או "בר מזל". חצר הסילי, המכונה "חצר השמש", נתפסה כידידותית יותר, אך גם שם לא חסרו נקמנות ותחבולות. חצר האנסילי, לעומתה, היא "החצר האפלה", המפורסמת באכזריותה כלפי בני אדם.
הברגסט (Barghest), כלב רפאים מן הפולקלור הבריטי, נתפס כסמל מבשר מוות או כאזהרה. הסלואה (Sluagh), מן המיתולוגיה הקלטית, הם "צבא המתים" - להקת רוחות שנודדות בלילות, שהאמינו כי הן נשמות אבודות המחפשות נפשות חדשות לצוד. אל אלה מצטרפת בספר הבאנשי (Banshee), ישות נשית מהפולקלור האירי והסקוטי, הידועה בזעקותיה המקדימות את בוא המוות, מה שמעניק לה הילה של מסתורין ושל פחד.
ולבסוף, בני האדם, שבעיני רבים מבני הפיות נחשבים ליצורים פשוטים ובני חלוף, נושאים לעתים קרובות קסם נסתר משל עצמם.
פרק 1
צללים קרירים מלטפים את עורי המזיע, אוספים אותי לתוכם ומסווים אותי. יכולתי להתמזג עם האפלה - לשכב באושר תחת הכוכבים ולהניח לאוויר הלילה לשחרר את שרירַי העייפים והתפוסים - אבל לא אבזבז את הלילה על מנוחה או על הנאה חולפת. שעות הלילה הן השעות של המרגלים ושל הגנבים. אלה השעות שלי.
אני מחדירה למנעול שתי סיכות ראש, אצבעותַי הסדוקות מרחפות מעליהן כמו על מיתרי ויולה. התאמנתי על המנגינה הזאת אלפי פעמים, היא פזמון שליווה אותי ברגעי הייאוש הגדולים ביותר. מוטב להתפלל לאצבעות מיומנות, לצלָלים ולהסוואה, מאשר לאלים הקדמונים. מוטב לגנוב מאשר לרעוב.
צפרדעים מזמרות במרחק, ושירתן כמעט מחפה על צליל הנקישה המספק של המנעול הנכנע. דלת המשרתים באחוזתו של קרֵייטוֹן גוֹרסט נפתחת לרווחה.
גורסט עסוק הלילה במקום אחר. וידאתי זאת. ובכל זאת אני סורקת את הסביבה ומחפשת סימן כלשהו לנוכחותו או לנוכחות אנשיו. רוב העשירים מציבים שומרים על המשמר, אבל אחדים מהם - כמו גורסט - פרנואידים כל כך, שהם חוששים להשאיר אפילו את מקורביהם בקרבת הכספות. אני מחכה ללילה כזה כבר חודשים.
אני יורדת במדרגות האבן אל המרתף. הטמפרטורה צונחת עם כל צעד, אבל עורי לוהט מאדרנלין ומהטיפוס על החומות המקיפות את האחוזה, ואני מברכת על הצינה המרעננת.
בתחתית המדרגות, אבן אור מזהה את תנועותי ונדלקת, מאירה את הרצפה באור עמום. אני משביתה אותה בנעיצת סכין במרכזה הרך, והחדר נעטף באפלה מוחלטת כל כך שאני בקושי מבחינה בידי שלי מול פני. יופי. ממילא נוח לי יותר לנוע בחשיכה.
אני עוקבת בידי אחר קירות המרתף עד שאני מגיעה אל הפלדה הצוננת של דלת הכספת. אני ממששת אותה בקצות האצבעות - שלושה מנעולים, אף אחד מהם אינו מורכב מדי. הם נכנעים לסכין ולסיכות שלי. בתוך פחות מחמש דקות הדלת פתוחה, ואני כבר מרגישה את ההקלה שמרפה את שרירי. נוכל לשלם את התשלום החודשי. הפעם מדאם ויוויאס לא תוכל להטיל עלינו קנסות נוספים.
חיוך הניצחון שלי נמוג במהירות כשאני מבחינה בסמלים החקוקים על מפתן הדלת. כהרף עין שוכך גל ההתרגשות מהצלחתי.
הכספת של גורסט מוגנת בכישופים.
כמובן.
אדם עשיר שמרוב פרנויה מוותר על שומרים היה מתרושש במהרה אילולא השתמש במעט קסם כדי להגן על הונו.
המשימה הלילה מסוכנת, ואסור לי לשכוח זאת אפילו לרגע. אמנם אני גונבת רק מאלה שיש להם יותר מכפי צורכם, אבל עם העושר בא כוח - הכוח להוציא להורג גנבים כמוני אם הם נתפסים.
אני עוקפת בזהירות את הסימונים ושולפת מהתרמיל שלי תולעת־כוכב. עורה החלקלק והרטוב מחליק בין אצבעותי, אבל אני מובילה אותה אל מפרק כף ידי ומצטמררת כשהיא נצמדת אליו. בזמן שהיא מוצצת באטיות טיפות דם מהוורידים שלי, עורה מתחיל לזהור ומאיר את סביבתי. אני שונאת לאבד את החושך, אבל אני חייבת לראות את הסמלים. אני מתכופפת ועוקבת אחרי כל קו ועיקול, מוודאת שאני מבינה את צורתן ואת משמעותן של האותיות. קסם מתוחכם ללא ספק.
הרוּנוֹת האלה לא ימנעו ממני את הכניסה לכספת. הן יניחו לי להיכנס ואז ינעלו אותי בפנים, יהפכו אותי לאסירה עד שאדון האחוזה יוכל לטפל בי. גנב פשוט שלמד רק רונות מגן עלול לטעות ולחשוב שהמחסומים פגומים כשיחצה אותם. גנב פשוט ימצא את עצמו נעול בפנים. טוב שפשוטה אני לא.
אני מחפשת בזיכרוני לחש נגדי מתאים. אני לא קוסמת. אולי הייתי רוצה להיות, אילו גורלי היה שונה וימַי לא היו מלאים בקרצוף רצפות ובניקיון אחרי בנות הדוד המפונקות שלי. אין לי זמן או כסף להשקיע באימונים, כך שלעולם לא אוכל לשאת קסם בקצות אצבעותי בעזרת לחשים, שיקויים וטקסים. מזל שיש לי חבר שלימד אותי את מה שהוא יכול לעשות. מזל שאני יודעת בדיוק איך לצאת מהכספת הזאת אחרי שאקח את מה שאני צריכה.
אני שולפת מהחגורה את הסכין ונושכת את הלחי בזמן שאני גוררת את הלהב על כף ידי. הכאב החד מסחרר את ראשי ומסלק מתוכו כל מחשבה. רגעים ארוכים מדי אני מתנדנדת, גופי מתחנן להיכנע לשחרור שבעילפון.
תנשמי, אבריאלה. את חייבת לנשום. אי־אפשר להחליף חמצן באומץ.
אני נזכרת בקולה של אמי ומצליחה להחדיר אוויר לריאות. מה קורה לי הלילה? בדרך כלל אני לא רגישה כל כך לדם או לכאב. אבל אחרי שעבדתי כל היום בלי הפסקה, אני מותשת ורעבה. אני מיובשת.
הזמן שלי הולך ואוזל.
אני טובלת את האצבע בדם שנקווה בכף ידי ומשרטטת בזהירות את רונות הנגד מעל אלה שנחרטו באבן. אני מנגבת במכנסיים את כף ידי המדממת ובוחנת בעיון את עבודתי לפני שאני מתרוממת.
אני לא עוצרת את הנשימה כשאני חוצה את הסף ומיד חולפת על פני הסמלים בכל כיוון כדי לוודא שהרונות שלי פועלות. כשאני נכנסת לכספת, אני מטילה את אור תולעת־הכוכב אל החלל ונשימתי נעתקת.
הכספת של קרייטון גורסט גדולה מחדר השינה שלי. לאורך הקירות ניצבים מדפים ועליהם שקי מטבעות ראקון, תכשיטים וכלי נשק נוצצים. מדגדג לי בקצות האצבעות לקחת ככל שאני יכולה לשאת, אבל לא אעשה זאת. אם אתן לייאוש להכריע אותי, בעל האחוזה יֵדע שמישהו היה כאן. אולי הוא יֵדע בכל מקרה. יכול להיות שאני ממעיטה ביכולתו של השיכור הזה לעקוב אחר העושר שצבר במסחר שלו בתענוגות ובבשר, אבל אם יתמזל מזלי, הוא לעולם לא ידע שמישהו פרץ את המחסומים שלו.
ידעתי שגורסט עשיר, אבל לא ציפיתי לעושר כזה. זנות ומשקאות חריפים מייצרים אנשים עשירים, אבל עד כדי כך? אני סורקת את המדפים וידי נשלחת בטבעיות לְפנים כשאני מבחינה בהסבר היחיד לעושר הזה. ידי מרחפת מעל ערימת שטרות חוב־חיים, אבל היא נמשכת לאחור כשאני חשה בחום הקורן מהם.
אילו נולדתי לחיים אחרים, הייתי רוצה מאוד להפוך לקוסמת חזקה, ולו רק בשביל חוזים כאלה. הייתי מתירה את הקסם שכובל את החיים האלה לאנשים רעים כמו גורסט. הייתי אוספת את כל המשאבים שלי ומשחררת כמה שיותר נערות לפני שהיו תופסים אותי ומוציאים אותי להורג. אני יודעת שאין לי את הכישורים לבטל את הקסם שבמסמכים האלה, ובכל זאת אני בקושי מצליחה להשאיר אותם במקומם. כל תא בגופי זועק שאני חייבת לנסות לפחות.
את לא יכולה להציל אותן.
אני מכריחה את עצמי לסגת לאחור, בוחרת מדף מבולגן שבו לא יבחינו בשק מטבעות חסר וסורקת אחר סימונים. אין כאלה. אולי גורסט צריך לשלם לי כדי שאלמד אותו איך לשמור באמת על האוצר שלו. אני מרימה שקיק אחד ומציצה פנימה לבדוק את תוכנו - די והותר ראקונים לתשלום שלנו. אולי מספיק גם לחודש הבא.
כל העושר הזה שלו. האם הוא באמת ישים לב אם אקח קצת יותר?
אני סורקת את המדפים ובוחרת בקפידה שני שקים נוספים החבויים מאחורי ערימות מבולגנות של אוצר. ידעתי שגורסט הוא אדם נתעב, אבל זה עושר מהסוג שאנשי פָיֶירסקֵייפּ רואים רק כשהם עושים עסקים עם בני פיות. עם התובנה הזאת, כל אחד מחוזי החיים האלה מקבל משמעות חדשה. האיש רע כל כך שהוא יכול להכריח את האנשים האלה לעשות כרצונו, רע כל כך שכל חייהם יעברו עליהם בניסיון לשלם חוב בלתי אפשרי, אבל אם גורסט סוחר עם בני הפיות, הוא שולח בני אנוש להיות עבדים בממלכה אחרת. או משהו גרוע יותר.
יש שלוש ערימות של חוזים. אני לא יכולה להסתכן ולגעת במסמכים, אבל מכריחה את עצמי להביט בכל ערימה. יום אחד אקנה את חירותי, וכשאחותי כבר לא תהיה תלויה בי, אחזור לכאן. יום אחד אמצא דרך.
המבט שלי ננעץ בערימה הקרובה לדלת הכספת ובשם שמופיע בראשה. אני קוראת שוב את השם ואת התאריך שבו יש לשלם את החוב במלואו. פעם אחת. פעמיים. שלוש פעמים. הלב שלי מתכווץ יותר ויותר בכל פעם. אני לא מאמינה באלים הקדמונים, ובכל זאת שולחת תפילה למראה השם, למראה הכתב הילדותי. למראה התאריך של מחר המודגש בפס מהדם שלה.
צעדים נשמעים מעלי, רעש מהדהד של מגפי גברים, ואני שומעת קול עמוק. אני לא מצליחה להבין מכאן את המילים, אבל אני לא צריכה להבין מה נאמר כדי לדעת שאני חייבת להימלט.
התיק שלי כבד מהשלל, ואני מצמידה אותו לצדי כדי שלא יתנגש בירך כשאני מזנקת החוצה מהכספת. אני מרימה את תולעת־הכוכב ממפרק כף ידי ומתנשפת כשהיא נאבקת בי בניסיון לקבל עוד דם.
"סבלנות," אני לוחשת ומכוונת אותה לרצפה. העלוקה זוחלת מעבר לסף, מלקקת את הדם שלי בלשונה הזעירה.
עוד צעדים נשמעים מעלי. אחר כך קולות צחוק וצליל של נקישת כוסות. הוא לא לבד, אבל אם יתמזל מזלי, כולם שם למעלה יהיו שיכורים מכדי להבחין בי חומקת החוצה.
"מהר, מהר," אני לוחשת לתולעת־הכוכב. אני חייבת לסגור את הכספת, אבל אם אשאיר את הדם שלי מאחור, אסתכן בכך שגורסט יגלה שמישהו היה כאן. או גרוע מכך - ייקח דגימה לקוסם ויעלה על עקבותי.
הקולות מתקרבים, ואז נשמעים צעדים במדרגות.
אין לי ברירה. אני מחלצת את תולעת־הכוכב ממשתה הדם שלה ומכניסה אותה לתיק.
אני מתיזה מים מהמימייה על האבנים לפני שאני סוגרת את דלת הכספת.
"אני הולך להביא בקבוק חדש," גורסט צועק מראש גרם המדרגות למרתף. אני מכירה את הקול הזה היטב. נהגתי לנקות את בית הבושת שלו. שטפתי את הרצפות שלו וניקיתי את השירותים שלו עד לפני חודש, כשניסה לדחוף אותי לעבוד בשבילו בתפקיד שונה לגמרי.
בתשע השנים האחרונות אני חיה לפי שני כללים: אני לא גונבת ממי שנותן לי עבודה הוגנת, ואני לא עובדת אצל מי שגונב ממני. באותו לילה הוספתי לרשימה כלל שלישי: אני לא עובדת אצל מי שמנסה לסחוט אותי ולדרדר אותי לזנות.
כל חריקת מגף מקרבת אותו, אבל אני מקפידה על תנועות חלקות ויציבות.
אני נועלת מנעול אחד. נקישה.
מגף, מגף.
מנעול שני. נקישה.
מגף, מגף.
שלישי -
"מה לעזאזל?"
נקישה.
"אבני האור האלה חסרות תועלת," הוא רוטן מתחתית המדרגות.
אני נושמת נשימות קצרות ונצמדת לקיר, למקום שבו החשיכה עמוקה ביותר.
"אתה בא או לא?" נשמע קול אישה מראש גרם המדרגות. היא מצחקקת. "מצאנו את הבקבוק השני, קרייטון. בוא כבר!"
"אני בא."
אני סופרת את צעדיו ומתקרבת באטיות למדרגות בזמן שהוא עולה בצעדים כושלים למעלה. הוא שיכור. אולי משחק לי המזל הלילה.
אני מקשיבה בריכוז ועוקבת אחר התקדמותם בבית האחוזה, עד שלא נשמע עוד רעש באגף המשרתים שמעלי וכל הקולות מגיעים מחזית הבית. אני לא יכולה להסתכן בפתיחה נוספת של הכספת כדי להסיר את שארית הדם שלי. לא הלילה.
אני מתגנבת בשקט במעלה המדרגות, חוזרת על עקבותי.
אני לא שמה לב עד כמה המתח נעל את שרירַי עד שאני יוצאת מהבית והוא משתחרר ממני בבת אחת. תחת שמי הלילה הקרירים אני נשטפת בגל של תשישות. לא אעצור עכשיו, אבל דרשתי מעצמי יותר מדי השבוע ואני לא יכולה להתעלם מגופי עוד זמן רב.
אני צריכה לישון. לאכול. ובבוקר לא יזיקו לי גם כמה דקות של התבטלות תוך כדי צפייה בסבסטיאן מתאמן בחצר האחורית של מדאם ויוויאס. אולי זה יהיה טוב יותר משינה או מאוכל.
המחשבה הזאת, כמו זריקת אדרנלין לגופי, דוחפת אותי לסיים את מה שעלי לעשות. הצללים מובילים אותי החוצה מהאחוזה - בנתיב שמתפתל בין עצים ושיחים - ואני חומקת מאור הירח כאילו מדובר במשחק.
השערים בחזית פתוחים לרווחה, ואף על פי ששרירי העייפים מתחננים שאצא בדרך הקלה הזאת, אסור לי להסתכן. אני מוציאה מהתיק את החבל וזורקת אותו מעל החומה המקיפה את האחוזה של גורסט. הסיבים שורטים את ידי הסדוקות, וזרועותי צורחות עם כל משיכה למעלה.
אני קופצת למטה בצד השני, נוחתת בקלילות בברכיים כפופות. אחותי אומרת שאני כמו חתולה, בגלל שתמיד קפצתי מעצים ומגגות בלי להיפצע. אני חושבת על עצמי יותר כמו על צל, בלתי מורגשת ויעילה יותר ממה שאנשים טורחים לראות.
אני במרחק עשר דקות הליכה מהבית וכמעט צולעת תחת משקל השלל. יהיה קל כל כך למסור למדאם ויוויאס את המגיע לה, להיכנס למיטה ולישון שתים־עשרה שעות.
אבל אני לא יכולה. לא אחרי מה שראיתי באותה ערימת חוזים אחרונה.
אני מפנה את גבי לבית, צועדת בסמטה וחולפת על פני חנות השמלות שאחותי ג'ס עובדת בה. מעבר לפינה מהפונדק של גורסט ומאחורי פח אשפה שעולה על גדותיו, אני חומקת ליד הכניסה ל"דיור המשפחתי" של העיר. איזו בדיחה. בבניין שבו ארבע קומות יש שתים־עשרה יחידות של שני חדרים, עם חדר רחצה ומטבח משותפים בכל קומה. זה מחסה, וטוב יותר ממה שיש לרבים, אבל אחרי שראיתי את אחוזתו העצומה של גורסט, חוסר השוויון מעורר בי בחילה.
הדלת של חברתי ניק פתוחה למחצה, ומבפנים בוקע קול בכי. דרך החריץ אני רואה את בתה, פָאוּן, מכורבלת ליד הקיר, מתנדנדת, כתפיה רועדות. לפאון יש עור כהה ותלתלים כמו לאמה. ניק סיפרה לי פעם שהכול השתנה כשבתה נולדה - שמאותו רגע הדבר היחיד החשוב מבחינתה היה להיות האמא הטובה ביותר שהיא יכולה, גם אם המשמעות היא לחצות גבולות שהיא לעולם לא היתה רוצה שהבת שלה תחצה.
אני נכנסת פנימה, ופאון נבהלת. "ששש. זאת רק אני, מתוקה," אני לוחשת ומתכופפת אליה. "איפה אמא שלך?"
היא מרימה את הראש, ודמעות זולגות על לחייה. היבבות שלה מתגברות ומתחזקות, כל גופה רועד ומתנדנד כאילו היא מנסה להישאר יציבה מול סערה בלתי נראית. "נגמר לי הזמן," פאון אומרת.
אני לא שואלת למה היא מתכוונת. אני כבר יודעת. אני שומעת צעדים וכשאני פונה, אני רואה את ניק עומדת מאחורי, זרועותיה שלובות ופניה משדרות אימה.
"היא עשתה את זה כדי להציל אותי," ניק אומרת בקול צרוד, כאילו היא בוכה אבל עוצרת את הדמעות בכוח הרצון. "היא לקחה כסף מגורסט כדי לקנות לי תרופה מהמְרפאה."
"את עמדת למות," פאון אומרת ומוחה בכעס את הדמעות. היא מסתכלת עלי. "לא היתה לי ברירה."
"ברור שהיתה לך. היית צריכה לספר לי. לא הייתי נותנת לך לחתום על החוזה הזה."
אני מושיטה יד לחברתי ומועכת את כף ידה בעידוד. העניין בייאוש הוא שהוא מוחק מרשימת האפשרויות את הבחירה הנכונה. ניק יודעת את זה כמו כולם.
"אני אתן את עצמי במקומך, פאוני. את שומעת?" ניק אומרת. הנחישות השקטה בהבעת הפנים של חברתי שוברת את לבי.
"ומה יקרה איתי אז?" פאון שואלת.
הלוואי שהיא לא היתה מבוגרת מספיק להבין שאם אמה תחליף אותה, היא תגזור עליה גורל שעלול להיות גרוע יותר. אף אחד בפיירסקייפ לא רוצה עוד פה להאכיל. האנשים היחידים שיכולים להרשות לעצמם לתת צדקה חמדנים מדי, הם לא יטרחו.
"את יכולה לקחת אותה, בְּרי?" ניק שואלת. "את יודעת שלא הייתי מבקשת אם היתה לי אפשרות אחרת. קחי אותה."
אני מנידה בראשי. אני רוצה, אבל אם מדאם ויוויאס תגלה שפאון גרה איתנו במרתף, ההשלכות יהיו נוראות - ולא רק לג'ס ולי. גם לפאון. "חייב להיות מישהו אחר."
"אין אף אחד אחר, ואת יודעת את זה," ניק אומרת, אבל אין כעס בדבריה, רק השלמה.
"כמה היא חייבת?"
ניק מתכווצת ומסיטה את המבט. "יותר מדי."
"כמה. בדיוק."
"שמונת אלפים ראקון."
הסכום מעביר בי צמרמורת. זה שני תשלומים למדאם ויוויאס, כולל כל ה"קנסות" שלה. אני לא יודעת כמה לקחתי מהכספת של גורסט הלילה, אבל קיים סיכוי טוב שיש לי בתיק מספיק כדי לכסות את החוב.
פאון מביטה בי בעיניה הגדולות, כמו עיני איילה המתחננת להצלה. אם לא אעשה זאת, זה יהיה הסוף של ניק וסביר להניח שגם של פאון. בתרחיש הטוב ביותר, פאון תהיה למשרתת של איזו אצילה עשירה. ובתרחיש הגרוע? אני לא מרשה לעצמי אפילו לחשוב עליו.
ניק רצתה חיים טובים יותר בשביל בתה. הזדמנות להיות טובה יותר, לזכות בגורל אחר. אם לא אשלם החודש למדאם וי, בשבילי זה יהיה רק עוד מאותו הדבר. החוב שלנו עמוק מדי, החיים שלנו שזורים מדי בחייה של המכשפה שנתקענו איתה כשדוד דֶבלין מת. התכולה של התיק הזה לא יכולה להציל אותי ואת ג'ס, אבל היא יכולה להציל את פאון ואת ניק.
אני מכניסה יד לתיק ומוציאה שני שקים. "הנה."
עיניה של ניק נפערות. "מאיפה השגת את זה?"
"זה לא משנה. קחי את זה."
בעיניים פעורות ובלסת שמוטה ניק מציצה לתוך השקים ואז מזיזה את ראשה מצד לצד. "ברי, את לא יכולה."
"אני יכולה ואני עושה את זה."
ניק בוהה בי במשך רגע ארוך, ואני רואה בעיניה את הייאוש מהמצב שנקלעה אליו נאבק בדאגה שלה כלפי. לבסוף היא מושכת אותי אל זרועותיה ומחבקת אותי חזק. "אני אחזיר לך. יום אחד. איכשהו. אני נשבעת."
"את לא חייבת לי שום דבר." אני נחלצת מזרועותיה, להוטה לחזור הביתה ולהתרחץ. משתוקקת לישון. "את היית עושה את אותו הדבר בשבילי ובשביל ג'ס אם היית יכולה."
עיניה מתמלאות דמעות, ואני רואה אחת מהן זולגת מהעין ומשאירה בדרכה שביל מרוח של איפור. הכרת התודה שלה מתחלפת בדאגה כשהיא מבחינה בידי המדממת. "מה קרה?"
אני קופצת אגרוף כדי להסתיר את החתך בכף היד. "זה שום דבר. רק חתך."
"רק חתך? זה זיהום בהתהוות." היא מחווה בראשה אל חדר השינה שלה. "בואי איתי. אני יכולה לעזור."
אני יודעת שהיא לא תיתן לי ללכת בלי להתווכח, ולכן נכנסת בעקבותיה לחדרון שיש בו שידה רעועה והמיטה שהיא והבת שלה חולקות. אני מתיישבת על קצה המיטה ומביטה בה בזמן שהיא סוגרת את הדלת מאחוריה ואוספת את כל מה שהיא צריכה.
היא כורעת מולי ומורחת משחה על החתך. "זה קרה לך כשהשגת את הכסף הזה." זאת לא שאלה, לכן אני לא טורחת לשקר. "את בסדר?"
אני מנסה לא לזוז בזמן שהמשחה חודרת לעורי. הבשר מגרד במקום שבו הוא מתאחה. "אני בסדר. אני רק צריכה לאכול משהו ולנמנם קצת."
היא מרימה אלי עיניים כהות וספקניות. "לנמנם? ברי, את כל כך מותשת שאני חושבת שרק תרדמת תעזור לך להתאושש."
אני צוחקת - או מנסה לצחוק. הצחוק שלי נשמע יותר כמו יללה עלובה. כל כך עייפה.
"עוד תשלום לדודה שלך?"
"מחר." הלב שלי מתכווץ מעצם המחשבה על כך. אני בת שבע־עשרה, אבל כבולה בקסם לחוזה שבקצב הזה ישאיר אותי בחוב למדאם ויוויאס לשארית חיי. כשאחותי ואני השתעבדנו לפני תשע שנים, דוד דבלין בדיוק מת ואמא נטשה אותנו. התשלומים שמדאם וי דרשה אז נראו סבירים - והרבה יותר טובים מגורלן הלא ידוע של יתומות - אבל היינו ילדות קטנות ולא הבנו דברים כמו ריבית דריבית או את המלכודת הזדונית של הקנסות. בדיוק כמו שפאון לא באמת הבינה את החוזה שחתמה עליו עם גורסט.
"ובגללנו," ניק אומרת ומושיטה יד אל התחבושת, "שוב יחסר לך כסף."
"זה שווה את זה," אני לוחשת.
ניק עוצמת את עיניה בחוזקה. "העולם הזה כל כך דפוק." אין סיכוי שפאון שומעת אותנו, אלא אם כן היא מקשיבה מאחורי הדלת, אבל ניק מדברת בלחש. "יש לי חבר שיכול לסדר לך עבודה."
אני מקמטת את המצח. "איזה מין עבודה?" אין שום עבודה שארוויח בה את הסכומים שאני זקוקה להם. אין כזאת, חוץ מאשר... "עדיף כבר לעבוד אצל קרייטון גורסט אם אני מתכוונת לעשות את זה."
"קרייטון ייקח חצי מהרווחים שלך." ניק חובשת את ידי ומחייכת אלי חיוך עצוב. "יש בני פיות שמשלמים הון כדי להיות בחברתה של בת אנוש יפה, ועוד יותר אם תתחייבי אליהם. הרבה יותר ממה שקרייטון יכול להציע."
"בני פיות?" אני מנידה בראשי. אני מעדיפה להסתבך עם הלקוחות הנצלנים של קרייטון מאשר למסור את עצמי לבן פיות. בעולם שלנו האמינו פעם שבני פיות הם המגינים שלנו. לפני שהם בקעו את השמים ופתחו את השערים, בני הפיות נהגו לבקר בשעות בין הערביים בצורתם הרוחנית - רק צל או קו מתאר בין העצים שנראה כמו משהו חי.
בני האדם קראו להם מלאכים. הם היו כורעים ברך ומתפללים שהמלאכים יישארו קרובים, שיגנו עליהם, שישמרו על ילדיהם החולים. אבל כשהשערים נפתחו, והמלאכים סוף־סוף היו פה, הם לא הגנו עלינו בכלל.
כי בני הפיות הם לא מלאכים. הם שדים, והם באו לנצל אותנו, לגנוב תינוקות ולהשתמש בבני אדם כעבדים שלהם וכבהמות רבייה. הם החתימו במרמה אלפי אנשים וגרמו להם למסור את חייהם וללחום את המלחמות שלהם. רק כאשר התאחדה השביעייה הקסומה של אֵלוֹרָה, שבעת הקוסמים החזקים ביותר בעולם שלנו, הצלחנו להגן על השערים מפניהם. עכשיו הם יכולים לקחת חיים של בן אדם רק אם אלה נרכשו בהגינות או נמסרו מרצון - אמצעי הגנה קסום שבני הפיות הערמומיים מצאו מאה דרכים לעקוף. בפועל, הוא מגן רק על העשירים ועל החזקים.
"יותר טוב מכלום," אומרים כל כך הרבה מתומכי השביעייה. "זאת התחלה." או גרוע מכך, "אם אנשים לא רוצים להימכר לפיות, הם לא צריכים לצבור כל כך הרבה חובות."
"למה שהם ישלמו אם אפשר פשוט להקסים נשים שייתנו להם כל מה שהם רוצים?" אני שואלת את ניק.
"אל תצעקי!" היא מותחת את צווארה כדי לוודא שהדלת מאחוריה עדיין סגורה. "לא כל דבר שאת שומעת עליהם הוא נכון. והחבר שלי יכול -"
"לא בא בחשבון. אני אמצא דרך אחרת." אם אני יודעת משהו, זה שלעולם לא אסמוך על בן פיות.
"אני דואגת לך," ניק אומרת. "הכוח היחיד שיש לנו בעולם הזה הוא העצמאות שלנו. אל תיתני לאף אחד לדחוק אותך לפינה. אל תיתני לייאוש שלך להחליט במקומך."
כמו שהוא החליט בשביל פאון. "בסדר," אני מבטיחה, אבל זאת הבטחה ריקה, כאילו קולי כבר יודע שאני משקרת. אני עובדת בלי הפסקה וגונבת מה שאפשר, אבל לא מצליחה לעמוד בקצב.
גם אילו הסכמתי למכור את גופי - ואני לא - לא הייתי רוצה שום קשר עם בני הפיות. לא אכפת לי כמה כסף הם מציעים. יש בחיים דברים חשובים יותר מכסף. אפילו דברים חשובים יותר מחופש - כמו לטפל בשתי הבנות הקטנות שלך ולא לנטוש אותן כדי לברוח עם המאהב בן הפיות שלך.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
