וול סטריט 1 - נכסים לוהטים

פרק 1
איאן

על הנייר, אני מניאק. כן, אמרתי את זה כדי שאתם לא תצטרכו.

לא מאמינים לי? הנה קורס מזורז על איאן בראדלי:

החליפה בצבע אפור פחם שאני לובש כרגע עולה יותר משעלתה המכונית הראשונה שלי. הגובה שלי מטר שמונים וחמישה, יש לי שיער שחור, עיניים כחולות, ואני מתאמן כל יום, לכן החליפה הזאת יושבת עליי טוב, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, ואני יודע שאתם מבינים.

בגיל שלושים ושתיים אני מתווך השקעות בדרגת ניהול – תודה רבה – ב'וולף השקעות'. ובואו נגיד, ש'תשקיע בעבודה, תשקיע בבילויים' זה בעצם המוטו הלא רשמי של החברה.

יש לי משרד פינתי, משכורת של שבע ספרות, דירה אופנתית באזור הפיננסי במנהטן, ואני אף פעם לא שוכב עם אותה אישה פעמיים – כי אני לא צריך.

הזכרתי כבר שלמדתי באוניברסיטת ייל? הצלחתי לסיים ראשון בכיתה ובו־זמנית לקבל את כל ההחלטות הגרועות שמקבלים בקולג'. ואם יורשה לי לומר, זו לא משימה קלה להשיג גם חיי חברה משגשגים וגם לסיים את הלימודים בהצטיינות באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארצות הברית.

אז כמו שאמרתי – אני בעצם נער הפוסטר של 'הזין מוול סטריט'.

אבל אל תשנאו אותי עדיין, כי הנה מה שהפוסטר של איאן בראדלי לא יגלה לכם:

בניגוד לחבריי לספסל הלימודים, ההשכלה שלי באותה אוניברסיטה, שמשתייכת לליגת הקיסוס, לא הגיעה באדיבות קרן נאמנות וארבעה דורות של בוגרי ייל שעזרו לי להתקבל. יותר בכיוון של שלוש משרות, מלגה אקדמית וטונות של סיוע כספי מהמדינה.

לא נולדתי עם כפית של כסף בפה, אלא עם כפית מפלסטיק שסופקה על ידי עובד תחנת דלק נרגן אבל חביב מדרום פילדלפיה, כיוון שלרוב הורי האומנה שלי לא היה אכפת אם אכלתי או לא.

המשרד הפינתי המפואר שסיפרתי לכם עליו? השגתי אותו בעזרת כוח רצון ובערך עשור של מחסור בשעות שינה.

ובעוד שמשכורת שבע הספרות שאני מקבל מספקת לי קורת גג מפוארת במנהטן, היא גם מספקת חינוך בקולג' לילדי אומנה מפילדלפיה שמוכנים לעבוד בשביל זה.

התחלתם כבר למחוא כפיים בלעג? כן, זה מגיע לי.

העניין הוא שמעולם לא היה דבר ארור שרציתי ולא השגתי, גם אם נדרשתי לעבוד קשה יותר.

עד שהיא הגיעה.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור שלי.

שבוע 1: יום שני אחר הצהריים

השעה שלוש בצהריים ב'יום המיזוגים הגדול', ואני זקוק ליותר קפאין.

יום שני הוא היום בשבוע שבו מכריזים על הרבה מאוד מיזוגים בין חברות. עבורי ועבור הקולגות שלי ב'וולף השקעות', זה אומר שהרבה זמן מושקע בבהייה ברשימות, בשיחות טלפון ובלא מעט ניסיונות להבין איזו עסקה נחשבת ענקית, איזו הולכת לערמת ה'לשים לב' ואיזו לערמת ה'למי אכפת'.

במילים אחרות, זה הכרחי אבל מנוון את השכל, בעיקר אחרי לילה ארוך, ובכן... כל הלילות שלי ארוכים.

אני יוצא מהמשרד שלי בשביל להביא קפה מסטארבקס, ובאותו רגע ממש דלת המשרד ממול נפתחת, וברונטית מהממת בשמלה אדומה צמודה מחייכת אליי חיוך מתוק.

"היי, איאן."

אני מחזיר חיוך לחברתי לעבודה. "ג'וס."

היא נשענת על משקוף הדלת ומשלבת את זרועותיה בכוונה כדי להדגיש את המחשוף שלה לפני שהיא בוחנת אותי באיטיות. "עסוק?"

עדינות היא לא הצד החזק שלה. לעזאזל, היא לא הצד החזק של אף אחד מאיתנו כאן בוולף.

"לצערי, כן."

עיניה מצטמצמות. "לא ראיתי אותך בסביבה."

היא ראתה אותי בסביבה לא מעט. היא רק מתכוונת שהיא לא ראתה אותי עירום מאז הטעות רוויית הג'ין מהשבוע שעבר, שכמובן אין לי שום כוונה לחזור עליה. לא כי היא לא לוהטת, אלא כי אני לא איש של שידורים חוזרים.

ברגע שהאתגר הסתיים, כך גם המשיכה.

אני לא גאה בזה, אבל כך זה היה תמיד – חיווט פגום, אני מניח.

"מצטער, הייתי עסוק," אני קורץ לה ופונה לכיוון המסדרון.

"קֵנֵֵדי ​​בסביבה?" היא קוראת אחריי.

אני מגחך מעט מהרמיזה הברורה. אם היא מנסה לגרום לי לקנא, היא טועה פעמיים. אני לא מקנא, וקנדי דוסון לא מנהל מערכות יחסים במשרד. וגם אם הוא כן היה, החבר שלי לא נוגע בשאריות שאני משאיר אחריי. בוול סטריט יש קוד בין גברים.

"אין לי מושג," אני קורא מעבר לכתפי.

אני שולח הודעה לבריסטה שעובדת ב​​סטארבקס ביום שני כדי להודיע ​​לה שאגיע לשם בעוד חמש דקות (אין טעם לחכות בתור לקפה, כשטיפ של עשרים דולר גורם לקפה לחכות לך), בדיוק כשזוג רגליים נשיות נהדרות שעומדות במטבחון תופסות את תשומת הלב שלי.

אני מאט ומנסה לראות עם מה אני מתמודד כאן. אני לא מזהה את השוקיים. גם לא התחת או את המותניים הדקים, ובהחלט הייתי זוכר את הקוקו הבלונדיני הארוך שמתאים בדיוק לפנטזיית הנעורים הראויה על מעודדות.

לוהטת. לוהטת מאוד.

ובכל זאת, יש לי דברים לעשות, לכן אני עומד להמשיך הלאה כשאני שומע את האישה מדברת עם עצמה. "למה יש שמונה סוגי חלב שונים?"

אני מחייך למשמע הבלבול האמיתי בקולה, דוחף את הידיים לכיסים ונכנס למטבח לראות ממקור ראשון אם הפנים שלה שוות כמו הגוף. "טוב, אני לא מומחה, אבל למיטב זיכרוני, חלב מלא, שני אחוזים, דל שומן, סויה, שקדים בלי סוכר, שקדים עם סוכר בטעם וניל, קוקוס..."

היא מסתובבת למשמע קולי, וראשי נשמט מעט לאחור כשאני רואה אותה פנים אל פנים.

לא כי אני מכיר אותה, אלא כי אני רוצה להכיר אותה. לרגע מוזר אחד אני מרגיש שהאישה הזאת נועדה בשבילי.

זה מצחיק אותי כי היא אפילו לא הטיפוס שלי.

אני אוהב את הנשים שלי עם חיוכים פלרטטנים, כאלה שצוחקות מכל שטות, עם גוף נהדר והבנה ברורה של מה שאני מחפש: בילוי טוב ללילה אחד בלבד.

האישה הזאת... אני לא לגמרי בטוח שהיא תדע לזהות בילוי טוב גם אם הוא יעמוד מולה עם שלט מואר. שערה הבלונדיני מחולק לשביל באמצע ומשוך לאחור, הרחק מפני הילדה הטובה שלה. החזה שלה לא ענק, ואף על פי שהירכיים הלוהטות שלה שוות מבט נוסף, החולצה והחצאית הפשוטות שלה משדרות עסקים. החזייה שלה כנראה לבנה ועשויה כותנה. או גרוע מכך, בז' וכותנה. ואני אפילו לא אתחיל לדבר על התיק הענק, החום והמכוער שלה.

שום דבר שקשור אליה, מלבד הרגליים הנהדרות, לא מסביר למה מתחשק לי לקלף ממנה את הבגדים פריט אחר פריט.

חוץ מאשר את המשקפיים.

כן, המשקפיים לגמרי עושים לי את זה.

מסגרת שחורה וסקסית עם מראה של ספרנית שובבה הם חומר טהור לפנטזיה. הם מוסיפים אלמנט סקסי למבט הכחול שלה, שאחרי בדיקה יסודית נראה...

חשוד.

היא מחזיקה תיקיית מסמכים ביד אחת ומתופפת על הקצה שלה בידה השנייה, ולא אומרת כלום כשהיא בוחנת אותי.

כשהמבט שלה פוגש בשלי, אני מצפה לחיוך המעריץ שאני מקבל בדרך כלל מנשים, אבל היא נראית...

משועממת?

מה שגורם לי להרגיש לא מאוזן. כל כך לא מאוזן, שבמקום משפט פתיחה חלקלק אני מוצא את עצמי מניד בראשי אל מכונת הקפה שעל השיש. "את צריכה עזרה עם זה?"

גבותיה מתרוממות. "צריכה עזרה עם מה? ללחוץ על כפתורים?"

את יכולה ללחוץ על הכפתורים שלי בכל זמן שתרצי.

עיניה מצטמצמות, ואני מקבל את התחושה שהיא קראה את המחשבות שלי ומצאה אותן מטופשות. אני מוטרד. ומסוקרן. עבר הרבה יותר מדי זמן מאז שהיה לי אתגר.

אני מתקדם צעד אחד קרוב יותר אליה, לכיוון מכונת האספרסו. היא לא מתרגשת מהקרבה שלי, לכן אני נשען על המכונה וטופח עליה. "פשוט תבקשי עזרה מגבר אמיתי, אישה קטנה," אני מושך את המילים בכוונה.

היא מגיבה במעין רפרוף ריסים מוגזם, והמשקפיים שלה הופכים את המחווה ללועגת עוד יותר. "וואו, תוכל בבקשה לעזור לי?"

אני מחייך, נהנה מהמצב יותר משציפיתי. "מה את שותה?"

"קפה."

אני מגלגל את עיניי. "איזה סוג?"

"עם קפאין," היא אומרת, שולפת את אחד מספלי החברה, מכניסה אותו למכונה ולוחצת על כפתור הקפה הרגיל.

"משעמם," אני מכריז.

"קלאסי," היא עונה.

אני מחייך אליה באיטיות. "אני בדרך לסטארבקס. תני לי לקנות לך קפה אמיתי."

היא מרימה את הספל שלה. "טוב לי עם זה."

"יכול להיות לך טוב יותר עם משהו אחר," אני מנמיך את הקול.

הצחוק שלה מפתיע אותי, זה לא צחוק פלרטטני ועוצר נשימה, אלא צחוק לעגני שמופנה אליי. "ברצינות? המשפטים האלה בדרך כלל עובדים לך?"

"למען האמת?" אני מחייך חיוך קטן. "כן."

"טוב," היא לוגמת מהקפה שלה, "תודיע לי מתי אני אמורה לזייף התעלפות."

איתי את לא תזייפי כלום, מתוקה.

אני מושיט אליה את ידי הימנית. "איאן בראדלי."

היא מתעלמת מהיד ומהנהנת. "נעים להכיר אותך."

אני רוכן לעברה ולוחש, "זה השלב שבו את אומרת לי את שמך."

גם היא רוכנת ולוחשת, "זה השלב שבו אתה מבין את הרמז שאני לא מעוניינת במה שאתה מציע."

האתגר התקבל.

היא מתחילה לזוז הצידה, בבירור מתכוונת להתרחק, אבל אני לא עומד לתת לזה לקרות. אני צועד קדימה. "תשתי איתי משהו."

"לא תודה." הסירוב שלה נשמע כמעט משועשע.

"למה לא?" אני שומר על טון קליל, אבל למען האמת? אני רוצה לדעת. לעיתים נדירות אישה אומרת לי לא, ואפילו פחות קורה שאכפת לי. אבל הראש שלי מלא פנטזיות שכוללות אותה בעירום, והיא, לעומת זאת, לא יכולה להיראות יותר חסרת עניין אפילו אם תנסה.

"אה, מכל כך הרבה סיבות," היא אומרת בחיוך ערמומי, כשהיא משתמשת בתיקייה שלה כדי להצביע לעבר הצוואר שלי. "סימן המציצה הטרי הזה, בתור התחלה."

אני נאבק בדחף לכסות את הסימן בידי. לעזאזל עם הברמנית הקטנה מאתמול בלילה שחשבה שהיא ערפד.

"הממ..." אני מהרהר. "את בטוחה שזה סימן מציצה? אולי זו תגובה אלרגית למה שזה לא יהיה שהניקוי היבש עשה לחולצה הזאת?"

הבלונדינית המסתורית מרימה את כוס הקפה שלה. "טוב, עכשיו יש לי עוד סיבה, אני לא אוהבת בחורים עם פריחה."

אני צוחק, מסוקרן אפילו יותר מלשונה החדה. "מי את?"

"מישהי שאתה הולך להצטער שהתחלת איתה," היא אומרת בחיוך ערמומי.

"למה –"

"איאן."

אני מסתובב לעבר ההפרעה, אבל מפלס העצבים שלי יורד כשאני רואה את העוזרת שלי, קייט, שנראית...

מבוהלת.

אני מזדקף ושוכח לרגע מהבלונדינית. "קייט, מה קורה?"

היא בולעת רוק ויורה מבט עצבני לעבר האישה שלצידי. "חיפשתי אותך בכל מקום. אתה לא עונה לטלפון שלך..."

"לעזאזל, שכחתי להעביר אותו ממצב שקט אחרי הפגישה האחרונה שלי," אני אומר ושולף את הטלפון שלי מהכיס. כצפוי, יש לי ארבע הודעות טקסט ושלוש שיחות שלא נענו, כולן מקייט.

אני מרגיש שהבטן שלי מתהפכת כשאני קורא את ההודעה הראשונה שלה. הלב שלי מחסיר פעימה מההודעה השנייה.

אני מרים את עיניי אל קייט ועכשיו מבין את הבעתה הנחרדת. "הרשות לניירות ערך כאן?"

לכל הרוחות.

הרשות לניירות ערך היא כלב השמירה של הממשלה מפני עבירות כלכליות, אלא שלא מדובר בכלב גדול, מרושע ומועיל.

לא. הרשות לניירות ערך היא כמו כלב קטן ומעצבן שנחוש לנשוך קרסוליים, לחרבן בכל מקום, ובסופו של דבר להיות קוץ ענק בתחת, והיחיד שמרוויח משהו מכל העניין המיותר הזה הוא האגו המנופח שלהם.

"את מי הם מחפשים?" אני שואל.

אבל אני כבר יודע. אני עובד עם קייט מספיק זמן כדי להכיר את המבט הזה על פניה, לדעת מתי משהו לא בסדר.

הם מחפשים אותי.

וכשהבלונדינית חסרת השם שמאחוריי לוגמת בנינוחות מהקפה שלה, פתאום זה מכה בי ואני מבין למה קייט נראית מבוהלת כל כך.

זה לא רק כי מחפשים אותי מהרשות לניירות ערך...

אלא כי הרגע פלרטטתי עם אחת החוקרות שלהם.

אני מסתובב לאט ופונה אל האישה, והיא אפילו לא טורחת להסתיר את השעשוע שלה כשהיא תוחבת את התיקייה מתחת לזרועה ולבסוף מושיטה את ידה כדי להציג את עצמה.

אני לוחץ את ידה מתוך הרגל, אפילו כשגוש מתיישב בגרון שלי ברגע שעינינו נפגשות. כך נעלמה פנטזיית הספרנית – ובמקומה מופיע הסיוט שלי: הרשות לניירות ערך.

החיוך שלה מתרחב לנוכח אי־הנוחות שלי. "נעים להכיר, מר בראדלי. אני לארה מקנזי מהרשות לניירות ערך. אני כאן כדי להודיע ​​לך שאתה תחת חקירה על סחר במידע פנימי."