מדובר בספר קליל, מרגש ומקסים❣ למרות שזו לא כתיבה מסורתית של המלכה, נהניתי מכל דקת קריאה, עם רגעים שנקראו תוך כדי חיוך ענק על הפנים, אין ספק שהכתיבה שלה כמו מציתה קופסת גפרורים שלמה בתוכי. יש פה דמויות בוגרות עם פער גילים, כשהגיבורה מדהימה, נחושה וחזקה. אלו יריבים שלקח זמן עד שהפכו לאוהבים, היות והיו רגעים בהם התלבטה אם מכר את נשמתו לשטן או שפשוט מעולם לא הייתה לו נשמה כלל. העלילה מתפתחת באיטיות, המתח ביניהם היה לוהט ובלוהט אני מתכוונת ללוהט בטירוף.🔥🔥🔥 הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה. לפעמים צריך לסבול ימים רעים כדי לזכות בימים הכי טובים בחיים, החיים בלתי צפויים בשביל לכעוס זמן רב, לכולנו יש פגמים, הפגמים שלנו לא מהווים בעיה, הם מוסיפים לנו אישיות. אני נהניתי במיוחד💙💙💙💙 מזמינה גם אתכם. יפעת ארניה
טוב זאת לא כתיבה אופיינית למריאנה 😉 היו כמה דברים שהציקו לי אבל החלטתי לתת 5 כוכבים כי אני פשוט מתה עליה ועל הספרים שלה. היה כאן סלואו ברן אבל לא כמו בספרים האחרים שלה, שאת זה אהבתי. כרגיל הייתה חסרה לי מאוד נקודת מבט של דקס. היו עוד כמה פרטים שהיו חסרים לי אבל גם בלעדיהם אשן טוב בלילה. למרות כל הדיס המלצות, אני אישית אהבתי ודווקא כן ממליצה. אההה עוד משהו, הספר ארוך מדיי לטעמי.
הנאה צרופה והחיוך לאורך רוב הספר פשוט לא מש מפניי. נהניתי מאוד כפי שאני נהנית תמיד מהספרים של מריאנה
למרות שסגנון הכתיבה שונה קצת מהרגיל אבל הוא אחד הספרים הטובים שקראתי השנה
ספר מקסים, לטעמי יש הרבה ביקורות לא טובות שלא תואמות את הספר. בסה״כ הספר כתוב טוב, לא משעמם, דמויות ראשיות מקסימות והמשניות גם כן. כיף לקרוא על אישה שמצליחה להתחזק מעבר כל כך קשה, וגבר שנאמן ואוהב את הבחורה שלו בצורה כזו. אין מה לחפש דברים שלילים איפה שאין. מי שמחפש מוצא.❤️
ספר מעולה! בסגנון של מריאנה לגמרי דווקא הספר הזה לעומת הקודמים, המערכת יחסים מתקדמת יותר מהר. אחלה דמויות, ספר כיפי. למרות האורך עובר בקלילות.
ספר שונה בכתיבתו מספרים אחרים של הסופרת. אבל גם מאוד דומה. הרבה יותר סמאט. החיבור בין הגיבורים לא מתרחש רק בסוף הספר. אני אהבתי ממש
מריאנה זפאטה במלוא תפארתה קראתי אותו כמה פעמים וזה תמיד מרגש דמויות מדהימות כתיבה קולחת Feel good romance זה על הספר הזה
אהבתי מאוד. אהבתי את ההתקדמות במערכת היחסים בסגנון משונאים לאוהבים. סיפור מרגש. נהנתי לקרא.
אין על הסופרת הזאת. ספר חמוד הבנייה של המערכת יחסים שלהם איטית אבל מעולה. הוא לא הכי טוב שקראתי שלה אבל הוא עדיין נפלא
ספר באמת טוב אבל היה חסר את הצד של דקס בסיפור והיה בו הרבה רגעים לא נחוצים לפי דעתי אבל בסך הכול הספר באמת טוב כתוב היטב מצחיק מרגש אהבתי נורא
וואו מטורף! לא רציתי לעצור לרגע. שנון, מטורף, מרגש, מומלץ.
מריאנה היא אחת ויחידה אני אוהבת את סגנון הכתיבה שלה כל ספר שלה הוא מעניין שווה קריאה ומשאיר אותך בציפייה לספר הבא שיתורגם
ספר מקסים💙 למרות שהוא ארוך הסוף נגמר מהר... כל כך רציתי עוד.... נהנתי מאוד, רוצו לקרא💙💙💙
כרגיל… מריאנה זאפטה נהדרת כהרגלה 👏👏 ספר מצוין! כתוב היטב, בעירה איטית איטית ומתמסרת ❤️❤️ אהבתי ממש
לא יכולתי להוריד את הספר מהיד אוהבת את הסופרת הכתיבה סוחפת ♥️
כרגיל מריאנה עושה זאת שוב! ספר מעולה עם עלילה ודמויות נהדרות! נהניתי מכל רגע...ממליצה מאוד🩷
מטורפת על הספרים של מריאנה כול ספר שלה 10 כוכבים תמשיכו לפנק אותנו ולתרגם את הספרים שלה אייריס שמרגישה לא מושלמת וכול כך חזקה ומדהימה ודקס המפנק האופנוען והמדהים ממולץ בחום 🩵🩵🩵🩵🩵🩵🩵🩵🩵🩵
כהרגלה מריאנה מרגשת, מסקרנת, עלילה מתפתחת, שרוצים להמשיך ולהמשיך עד לסוף הטוב ואלוהים יודע שאנחנו זקוקים לסופים טובים🇮🇱💛🧡🎼
כמו כל הספרים שלה- פשוט מושלם הספר מנקודת מבט אחת של הגיבורה כתוב בשנינות למול הזעפן המגונן מצחיק, מרגש, מייצר חיוכים לכל אורך הקריאה מומלץ מאוד
ספר נהדר אהבתי מאד את הגיבורים אהבתי מאד מאד את סוני למרות שהוא לא דמות מרכזית בספר הוא דמות נפלאה חבל שמריאנה לא כתבה ספר עליו
מושלם כמו כל ספר של מריאנה, אבל קצת ארוך מדי 💛 מחכה בקוצר רוח לספר הבא שלה!
ספר מעולה. אוירה סקסית שנבנית לאט לאט. אוהבת את סגנון הכתיבה המפורט שלה. דמויות מעניינות. שווה קריאה.
הספר הכי טוב שלה!! המתח נבנה אבל בצורה מעולה ולא מתישה דקס מושלם!! ואחד הגברים היותר מושלמים שקראתי
היא הסופרת האהובה עליי בהחלט! אבל הפעם הורגש שהספר הזה נורא שונה משאר הספרים שלה התחלה לא מובנת, מהירה מידי וקצת מבולגן אבל גם אם קצת שונה ממה שאני רגילה ממנה הספר עצמו טוב מספרים אחרים שקראתי
בהתחשב בעובדה שזה ספר ישן שלה הוא סבבה, אבל מתחת לרמה של כל הספרים שלה , בכל זאת ממליצה
מתה על מריאנה זפאטה. "הדרך לליבו" הוא לא מהמעולים שלה אבל, עדיין, זו מריאנה זפאטה ושווה לקרוא את הספר.
בסך הכל, מדובר בסיפור נחמד ומתוק, אם כי מעט קלישאתי. הוא שונה למדי משאר הספרים של הסופרת שקראתי, בעיקר משום שלא היה בו ממש סלואו בורן. הכתיבה טובה, אך הספר היה מעט ארוך מהנדרש והיה ניתן לקצר אותו מעט.
ממש חמוד עזר לי לצאת ממחסור קריאה שאני נמצאת בו הרבה זמן הדמיות ממש מתוקות אהבתי ממש❤️
ספר כתוב בצורה קולחת ומלאת הומור, עם קצת דרמה משפחתית והרבה אופנוענים מקועקעים ברקע... קל היה לחבב את הדמויות הראשיות וגם סיפור האהבה ביניהם נכתב באופן אמין. נהניתי!💗
הכתיבה טובה. העלילה מעניינת. בעקרון אהבתי, נשאבתי לסיפור והתחברתי לדמויות. אבל... הסופרת קצת מאריכה מידי... אפשר היה לקצר שליש וזה היה אפילו טוב יותר...
לא אחד הטובים שלה, אבל זו עדיין זפאטה האחת והיחידה שנמצאת בליגה משלה... אז בכל זאת מומלץ!
ספר רומנטי מוצלח כמו שאר ספרי מריאנה. אך הפעם הרגשתי מעט קוצר רוח וחזרתיות. למרות זאת, ספר נחמד
כתיבה טובה כמו תמיד איטי מאוד אבל היה משהו חסר בספר מתאהבים הדמיות לאורך הספר
התחיל מושלם כיאה למריאנה זפאטה המלכה אבל לקראת הסוף מעט נמרח. אבל עדיין אין על הסופרת הזו. היא יודעת לכתוב. זה ספר שגורם לך לרצות לשמוע את הפלייליסט של ילדי האנרכיה בלופ.
בסה״כ ספר טוב התחיל צולע אבל התקדם ממש טוב הכתיבה שלה נהייתה נועזת יותר אין על הסופרת הזו תמיד אסיים לקרוא כל ספר שלה
סיפור אהבה שובה לב בדיוק כמו שזאפאטה יודעת לכתוב (והפעם גם יש ג'וס יחסית מוקדם בעלילה). מדובר בספר מאוד מוקדם של הסופרת ומרגישים שהוא בוסר ולא חף מקלישאות.
הוא יודעת לכתוב זה נכון מבחינה כרונולוגית, ספר יחסית ישן שלה. זה לדעתי בהחלט מורגש וממש, אבל ממש לא ספר "נקי" אם ספרים אחרים שלה, הייתי גם ממליצה לנערות. זה אומנם ספר סלואן בורן אבל בהחלט פיקנטי
עוד ספר של מריאנה בסגנון היחודי שלה. בספר הזה האהבה שלה לירידה לפרטים ולחזרתיות קצת חונקת את הסיפור. עדיין ספר טוב
אוף לדעתי זה הספר הכי חלש של מריאנה שקראתי עד עכשו. זה עדיין מריאנה אז הדמויות מעניינות, הכתיבה טובה, פשוט העלילה משעממת. וחבל התחיל ממש טוב ואז נתקע. עדיין הספר זורם, פשוט צריך לבוא אליו בלי ציפיות.
חמוד, נמתח יותר מדי. אבל הצלחתי לסיים לקרוא, אז כבר משהו. הבחורה כמובן משעממת תnת, וברור שהוא הראשון שלי. וזה כבר בלתי נסבל כל זה.. אבל היא לפחות לא בת 18. מחכה לימים בהם ייכתבו ספרים על נשים אמיתיות, מעניינות, שלא נכנסות להלם למראה ה**ן הענק שלו.
העלילה יפה אבל הכתיבה היתה מעיקה. ממש הכרחתי את עצמי לסיים לקרוא אותו. פחות ממליצה
הספר הכי חלש של מריאנה שתורגם אבל הוא עדיין יותר טוב מלא מעט ספרים בז’אנר
מריאנה זפאטה היא הסופרת האהובה עליי - בחיים לא הייתי מאמינה שהיא מסוגלת לכתוב משהו כל כך לא טוב! אם לא הייתי יודעת, הייתי חושבת שמישהו ניסה להתחזות אליה ולחקות את הסגנון שלה (בלי הצלחה). העלילה משעממת, הקשר בין הדמויות הראשיות שטחי, לשניהם אין אופי, הדיאלוגים לא טובים - ובאופן כללי - משעמם וחסר ניצוץ. מאכזב. אפשר לוותר
ניכר כי הספר הוא יחסית בוסרי של הסופרת. הרגשתי שנערה בת 16 כתבה אותו. דמות הגיבורה די מרגיזה, והדמותו של דקס לא ממש מעניינת מלבד העובדה שיש לו פירסינגים קעוקים ועיניים כחולות. סיימתי בקושי רב.
קראתי את הספרים שלה ומה שהכי רהבתי זה שהייתה סצינת סקס אחת שהתפוצצה בסוף הספר, וגם לא מפורטת מידי. הבעירה והתשוקה הועברו בדרכים שונות בכל הספרים האחרים שלה. נראה שאת הספר הזה מישהו אחר כתב,היו יותר מידיי סצינות סקסומפורטותלא ברור למה שינתה את הנוסחה של הספרים שלה , היה מאכזב לכן הניקד הנמוך.
אוקי אתחיל ואומר שאני מתה על ספרי בעירה איטית והוא בין הז׳אנרים שאני הכי אוהבת. אני אמשיך ואשבח את הכתיבה של מריאנה בכל ספר שהיא נוגעת בו - המעברים החדים בין קטעים (שפשוט יושבים בול), החריפות הטובה והבועטת בכל משפט ובעיקר הדמויות המטורפות והככ אמיתיות. הספר הזה לצערי נופל מהספרים האחרים של מריאנה. הוא אכן יותר ספייסי משאר הספרים אבל הוא גם דל מתוכן, הדמות הראשית חסרת תוכן - אין לה שאיפות לעתיד או שגרת חיים יוצאת דופן (סתם זורקת) - כיאלו היא חיכתה כל הזמן לגבר כדי שיציל וישנה את חיה. את זה אני הכי שונאת. כנל גם לגבי דמות הגבר. שעליו עוד אפשר להוסיף רבות בין היתר שמדובר בגבר אלים שמפרק רהיטים כי הוא עצבני שמקלל כשהוא מקנא ומתנהג אליה כיאלו היא רכוש - שלא תבינו אותי לא נכון אני מודעת לה שהגברים בספרי מאפיה ככה אבל יש ויש וזה לא יש. בקיצור לא אהבתי וואלה מבאס. הכתיבה הייתה טובה פלוס אבל לא יודעת כשמדובר במריאנה אני מצפה לרמה יותר גבוהה מזו❤️
אוף…. מרגיש לי מאוד מאולץ, לא מרגיש כמו הכתיבה של מריאנה. ממש התאכזבתי. שמתי 3 כוכבים כי היה לי קשה מידי לדרג ביותר נמוך 😩
אני מאוד אוהבת את הסופרת וקראתי את כל הספרים שלה ואני חושבת שזה הספר שהכי פחות דיבר עלי, אומנם הוא ארוך בטירוף שזה כיף ברמות אבל היה חסר לי שם איזה משהו בעלילה.
אחד הספרים הלא טובים של זאפטה. הכרחתי את עצמי לקרא אותו עד הסוף הדמויות של זאפטה כל כך קיימות ומונכחות שאת לא יכולה לא להתחבר אליהן אבל העלילה והסיפור היו כל כך מתישים. לא היה סלואו בורן כמו כל הספרים שלה. הדמות הנשית הייתה מעצבנת וילדותית מבאס…
ציפיתי ליותר, כל ספר של הסופרת הזו אני ישר רוכשת, אבל הפעם משהו לא הסתדר לי, נמרח מידי והרגיש לי שהעלילה לא מתקדמת ומצד שני מתקדמת מהר מידי. ספר חמוד ולא יותר, לצערי.
לא יודעת אבל לאחרונה הספרים של זפאטה לא מספקים את הסחורה וזאת סופרת שאמרתי שאני אקרא גם רשימת מכולת שלה... אז לא יודעת איך להגדיר את הספר הזה? נמרח ולא בקטע של סלואו ברן טוב כזה שכיף לקרוא. די צפוי וידוע מראש וגם קצת משעמם באסה... כן קראתי הכל ולא נטשתי כי בכל זאת זאת זפאטה אבל התבאסתי..
בדכ אני אוהבת את הסופרת הפעם הדמויות ממש חלשות ועצבנו ממש לא התחברתי לסיפור ולא לדמויות הסופרת כותבת יפה, העלילה לא התחברה לי סיפור סתמי
סופרת נהדרת. אבל, הספר הזה מאכזב מאד לעומת הספרים הקודמים שלה שהיו מצויינים. מרגיש סחבת ואפשר בכייף לדלג על הרבה עמודים כדי להגיע לפואנטה .
ממש חבל שלא מפורסם השם של הספר באנגלית. זה ספר ישן מאד של הסופרת שכבר קראתי. נחמד סהכ
ממש לא כמו יתר הספרים שלה שהיו מעולים ואהבתי את כולם. לא יודעת מה קרה לה כאן אבל הספר ממש לא טוב
ובכן. לא ידעתי שזה הספר הראשון שהיא כתבה אבל זה ניכר, זה הספר הכי חלש שלה ללא ספק, הגיבורה אייריס חלשה וחסרת אופי, לא עומדת על שלה ומתנהלת כמו עכבר מפוחד רוב הזמן, כל כך רחוק מהגיבורות של שאר הספרים שלה ודקס, כל כך הרגיז אותי , מדבר אליה לאיפה, צועק עליה שוב ושוב והיא כועסת וסולחת, כועסת וסולחת, גם העלילה לא הייתה מעניינת במיוחד ונמרחה, רוב הספר דן בתיאור החיצוני של הגיבור וכמה הוא חתיך. בסדר, הבנו, לא צריך לבזבז על זה 700 דפים. אין לי בעיה עם ספרים ארוכים וכמעט כל הספרים של מריאנה כאלו אבל הספר הזה היה קשה יותר לעיכול, כי העלילה הייתה פחות מענינת. מגיע לספר 2.5 ולא 2 אבל אין אפשרות כזו וחבל, קראתי ספרים גרועים מאוד והוא לא היה אחד מאלה אבל בכל זאת התאכזבתי מאוד, מצד שני , שאר הספרים של מריאנה טובים מאוד, תודה לאל שהיא השתפרה בהמשך, ממליצה בחום לקרוא את שאר הספרים שלה.
זה אכן לא כתיבה של הסופרת המהממת הזו׳ הדמות הנשית מאכזבת ולא נאמנה לעצמה. ילדותית ותלותית, ספר מאכזב ממש. אין מצב שהיא אכן כתבה אותו....
אוהבת את הסופרת וגם נוהגת לרכוש ספרים שמתויגים "רומנטיקה שנונה"....אבל זה ספר שונה לגמרי. לא הומוריסטי, עוד ספר שמנרמל דינמיקה כוחנית ושתלטנית כאהבה. לא אוהבת לעזוב ספר באמצע הקריאה, אבל פשוט התייאשתי מלסיים את הספר הזה.
בדרך כלל אוהבת את הספרים שלה . גם פעם היה נחמד. רק שהפעם הכל היה יותר מדי ומוגזם. וככ הרבה ״דיבורים״. דילגתי על הרבה עמודים כולל אפילוג.
הצלחתי לסיים בקושי. זו לא מריאנה. משהו פשוט לא עבד לי לא עם העלילה ולא עם הדמויות. בעסה.
מרגיש כמו סופרת אחרת מזו שכתבה את "לשבור את הקיר", "חכו לזה" ו"לונה והשקר" הרבה פחות טוב גם מהספרים האחרונים שלה שתורגמו. טוב שניתן לקרוא אותו דרך הספריה ולא צריך לרכוש אותו. אין עלילה, הרבה תיאורים גרפיים מיותרים, מערכת יחסים רכושנית וכוחנית. מקווה שהספר הבא שלה שלה יהיה ברמה של הראשונים ולא לתרגם אוטומטית רק לפי שם הסופרת.
לסופרת הזאת אין קו אחיד… או שאני מתה על הספרים שלה, או שלא. זה פחות! הרבה פחות… כל סיפור מועדון האופנועים לא ישב טוב. סיפור ארוך ארוך ארוך שחוזר על עצמו שוב ושוב…הניסיון לשלב סיפור מתח, היה לוקה בחסר. לקראת הסוף כבר ממש דילגתי על עמודים, פרקים ובסוף קראתי את האפילוג… שהיה ממש מאולץ. בקיצור: כגודל הצפייה כך גודל האכזבה., התאכזבתי…
אני מאוד אוהבת את הסופרת הזו אבל הספר הזה איכזב אותי. הוא היה ארוך מידי, משעמם.
אכזבה אכזבה אכזבה… ממש לא ברמה של שאר הספרים שלה. קניתי רק בגלל הסופרת. הספר משעמם, נמרח בלי סיבה, עלילה סתמית, לקראת הסוף ממש דילגתי על קטעים. סיימתי בכח.
***אזהרת ספויילר*** היה לי ממש קשה לקרוא, לא התחברתי לדמות הנשית שמצד אחד מתנהגת כאילו היא יודעת מה הערך שלה, ומצד שני היא סולחת כל פעם מחדש כשהוא מעז להרים עליה את הקול (ועוד בסוף הספר אומרת שהוא האדם הכי טוב שצעק עליה…) הדמות הגברית היא דגל אדום ברמות שאני אני לא מבינה איך בכלל אפשר להתקרב אליו. הוא מתעלל בה מהרגע הראשון שהוא רואה אותה כי היא לא באה לו בטוב בעין, בלבוש ובהתנהגות שלה. הבחורה כולה חסודה ובחיים לא הייתה עם אף אחד, והוא עדיין מופתע כשיורד לה דם בפעם הראשונה שלהם, ומקנא בגברים הלא קיימים שהיו איתה לפניו… פשוט הזוי שלא נדבר על זה שיש לו מזג חם שגורם לו לצעוק, לקלל ולפעול בצורה אלימה כלפיי כל אדם הנקרה בדרכו בעת כעס. פשוט שתי דמויות שלא נועדו זו לזו ספר מאוד מאכזב של זאפאטה וקראתי את כל הספרים שלה, בהחלט לא ממליצה.
הדמות הראשית חלשת אופי ונותנת שיזלזלו בה כל פעם מחדש. וכשהבוס נוגע בעובדת שלו בלי רשות וממשיך גם כשהיא מבקשת שיפסיק זה לא סקסי, זו הטרדה מינית! ספר ברמה נמוכה מאוד ולא מתאים בכלל למריאנה זפאטה. עצרתי באמצע את הקריאה...
הספר הזה ממש שונה מכל ספק אחר של מריאנה זפאטה. והוא נחמד אבל לא התחברתי אליו
ממש לא מזכיר את הכתיבה של הספרים שלה. כתיבת בוסר . כנראה בגלל שזה הספר הראשון שכתבה. אפשר לוותר
מייגע, ארוך, ממש לא ספר של מריאנה. אוהבת את הסופרת, אבל ממש לא התחברתי לכתיבה בספר הזה.
מה אומר ומה אוסיף. דמויות מעצבנות. הגבר בלתי נסבל. שוביניסט כיאה להשתייכותו למועדון. האשה פתטית. גם כשהיא לכאורה לא פתטית - היא לא באמת נחושה. עלילה משעממת. וזה לא הסלאו ברן. זה פשוט משעמם.
1
'פִּינְס אנד נִידֵלְ'ס'.
שלט בית העסק הופיע מולי. מאיים, מבשר רעות.
לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.
בחילה התערבלה בבטני.
עמדתי להקיא, ולא משהו קטן וחמוד כזה כמו שתינוקות פולטים, ואפילו הפלוצים שלהם נחשבים חמודים. התכוונתי לקיא נורא. קיא דוחה, כזה שמשפריץ בקשת, כמו בסרטי אימה.
ואם זה לא נשמע נורא מספיק, חששתי שמייד אחרי שאקיא על לוח המחוונים ועל השמשה הקדמית של הפורד פוקוס בת השתים־עשרה שלי, אפרוץ בבכי. בדיוק כמו הקיא, גם הבכי עמד להיות נוראי. הבכי לא יהיה ענוג ונטול נזלת, בטח אישמע כמו בבון מחרחר.
השעה על הצג במכונית התחלפה ל-15:55.
אלוהים אדירים.
הבטן שלי התהפכה ודמעות של לחץ איימו להציף את עיניי.
מה, לכל הרוחות, חשבת לעצמך, אייריס?
עזבתי את הבית. עברתי לגור באוסטין עם סוני.
העוני דרדר אותי לסף ייאוש. הידיעה שחשבון הבנק שלי מדמם למוות לאיטו סחטה אותי לגמרי וגזלה ממני את כל התכונות שאפיינו אותי — גאווה, התמדה וככל הנראה גם קבלת החלטות טובות, כי אישה שמחליטה החלטות טובות, לא הייתה מסכימה לעבוד אצל אדם כמו דקס לוֹק.
השעה 15:56 הופיעה על הצג.
באצבעות רועדות שלפתי את המפתחות ממתג ההצתה, ויצאתי מהמכונית. במקרה מצאתי מקום חנייה סמוך למרכז המסחרי הפופולרי שהמכון שכן בו. מכון הקעקועים בבעלותו של האופנוען נראה לא קשור למיקומו, בין סוכנות נדל"ן ומעדנייה, תחת גג רעפים אדומים וחזית צבועה בלבן.
זאת אומרת, מכון קעקועים לא אמור להיות צמוד למועדון חשפניות מצד אחד ולמכון עיסוי שמבטיח הרפיה מלאה?
אסור היה לי להתלונן. גם לא יכולתי, בשום אופן לא. לא הייתה לי סיבה להיות, אפילו לרגע אחד, דבר מלבד אסירת תודה על כך שסוני מצא את העבודה הזאת בשבילי. עברה יותר מחצי שנה מאז שעבדתי בפעם האחרונה. את לא יודעת דיכאון מהו עד שנותרים לך מאה דולר בחשבון הבנק, ובאופק לא נראה מקום עבודה שיסכים להעסיק אותך.
כשכל מה שיש לך הוא תואר באומנות מקולג' לא נחשב במיוחד, זאת בעיה. את משכילה מדי בשביל לקבל משכורת מינימום, אבל אינך משכילה מספיק כדי להתקבל למשרה בשכר גבוה, אלא אם כן יש לך המון מזל.
ולי לא היה מזל בכלל.
חוסר מזל היה הסיבה לכך שמצאתי את עצמי כאן, חוצה את הכביש לעבר מכון הקעקועים 'פִּינְס אנד נִידֵלְ'ס' ומביטה באופנוע 'הארלי דיינה' בצבע שחור מבריק, שחנה בכניסה. לבד מהצבע, האופנוע היה זהה לאופנוע של סוני, קרוב משפחה חדיש יותר של הדגם שאבא רכב עליו לפני מיליון שנה.
אבל לא התכוונתי ללכת בדרכו. ממש לא.
שם המכון התנוסס מעליו באותיות גדולות בעיצוב קלאסי. התקרבתי אל דלת הזכוכית הכהה.
כמעט הקאתי.
אלוהים, אימא הייתה מתהפכת בקברה אם הייתה יודעת מה עמדתי לעשות.
סוני התקשר אליי שעתיים לפני כן, נתן לי כתובת ואמר לי להיות שם בארבע. חיטטתי במזוודה וחיפשתי בגדים ייצוגיים. לקחתי את החולצה, המכנסיים והעליונית הראשונים שמצאתי, שלא היו מקומטים מדי.
לא ידעתי כמה זמן יידרש לי לנסוע למקום שאליו הוא שלח אותי, אבל אחד הדברים השנואים עליי ביותר היה להגיע באיחור, לכן מיהרתי להתארגן. אחרי זמן רב ללא מקור פרנסה, לא יכולתי שלא לחשוב שההזדמנות שסוני העניק לי היא סוג של נס.
עד שהוא ציין את שמו של דקס.
אבל אילו עוד אפשרויות עמדו בפניי? זו הייתה הסיבה שבגללה הגעתי לאוסטין.
לא היו לי ציפיות מיוחדות, ובטח לא ציפיתי שהעבודה הזו תהיה מדהימה. לא היה אכפת לי לענות לטלפונים כל היום ולעזור לאנשים להזמין חופשה חלומית על ספינת תענוגות. העבודה תהיה משעממת, אבל מה זה משנה? כבר מזמן הבטחתי לעצמי, שלא אתלונן על דברים חסרי חשיבות, וזה לא היה הזמן להתחיל עם התלונות.
זאת אומרת, עבודה חדגונית ומשעממת משמעותה ביטחון כלכלי.
עבדתי בעבודות חדגוניות ומשעממות מגיל שש־עשרה, בסוכנות נדל"ן, אחר כך בחנות ספרים ואז כסוכנת מכירות של כדורי הרזיה. שמרתי על כלבים שבעליהם נסעו מחוץ לעיר, הייתי סייעת בגן ילדים ותייקתי מסמכים במרפאה. עשיתי מה שנדרש כדי לשלם את החשבונות. כל עוד העבודה לא דרשה ממני למכור את גופי או לגבות חובות כספיים מאנשים, לקחתי כל עבודה שהזדמנה בדרכי.
אבל לא ציפיתי לעבוד תחת דקס, הידוע לשמצה.
תוך פחות מעשר דקות שמעתי מספיק על הגבר הזה כדי להבין שאני לא בדיוק עומדת לעבוד אצל אימא תרזה.
נודע לשמצה? כן. חסר מוסר? כן. עבריין משוקם שחזר למוטב, כמו שניסו להציג אותו? לא נראה לי.
חשבנו שאבא שלי השתקם, אבל זה לא מה שקרה.
לעזאזל. מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות? הרי גדלתי בבית עם עבריין. אופנוען. אהבתי את האופנוען העבריין הזה במשך תקופה ארוכה יותר משהגיע לו.
אחי למחצה היה אופנוען, אבל הוא לא היה עבריין. גם את הטמבל הזה אהבתי.
התמודדתי עם דברים מסוכנים יותר מאופנוען גדול ומפחיד עם עבר פלילי. עבודה חדשה תהיה כלום בהשוואה לדברים שעברתי, נכון?
נכון.
"את צריכה לגדל זוג ביצים, אייריס," נהגה לומר לי יה־יה1 במבטא יווני כבד. לכן פתחתי את הדלת הכבדה המבריקה, מוכנה להתמודד עם מה שחיכה מעברה השני.
מייד שמתי לב לאור הטבעי שהציף את החלל. קרני שמש צהובות־כתומות האירו עשרות כתבות ממוסגרות שנתלו על קיר בגוון כחלחל. אחת הכתבות משכה את תשומת ליבי יותר מהאחרות, כותרת בצבע אדום מבריק הכריזה, 'קעקוע השנה'.
שתי ספות דו־מושביות מעור שחור ניצבו מול חלון הראווה וביניהן שולחן קטן מצופה בלכה שחורה.
בקו ישר מאזור הישיבה עמד שולחן כתיבה ארוך מאוד בעיצוב מודרני, שהתאים לעיצוב של השולחן בפינת הישיבה, ובקצהו המרוחק היה מחשב. הבחנתי בקושי בשתי עמדות הקעקוע מאחורי אזור הישיבה כשקול גברי קרא, "רק רגע!"
הבטתי סביב במהירות. שתי עמדות זהות ניצבו בצד השמאלי של החנות.
בזווית העין הבחנתי בכתבה ממוסגרת נוספת עם הכותרת, 'הסנסציה הבאה: לוֹק וחבורתו'.
באמת אעבוד במכון קעקועים?
חשבתי לרגע על המקום היחיד שחזר אליי במייל, אבל משרת המלצרית במועדון החשפנות לא קסמה לי במיוחד. הייתה לי חברה שעבדה במכון יופי ומרטה שערות בשעווה מחלקים אינטימיים של אנשים. "הדברים שרואים שם נחרטים ברשתית לעד," היא אמרה לי פעם.
אז כן, אעבוד כאן. לא הייתה לי ברירה.
"את הבחורה של סוני?" שאל קול בריטון עמוק מקצה החנות, וקול טפיפות מגפיים הלך והתקרב.
הכול קרה כמו בהילוך איטי. הסתובבתי. ואז עמדנו פנים אל פנים.
***
יש לציין שהפעם הראשונה — והיחידה — שבה ראיתי את דקס לוֹק הייתה שבוע לפני כן ב'מייהם'2.
סוני גרר אותי לבר הזה תוך שימוש במניפולציות זולות. הגעתי לאוסטין בערך שעתיים קודם, ולא עזר שהגעתי לשם ללא התראה מוקדמת.
החלטתי על הנסיעה הזו ברגע האחרון. עד לרגע שמסרתי את המפתחות לדירה שלי, לא הייתי סגורה בדיוק מה אני עומדת לעשות, לא שהיו לי יותר מדי אפשרויות. יכולתי לנסוע לטקסס לבית של סוני, או לקליבלנד ולישון על הספה של לני. גרתי שנה עם לני, לכן ידעתי שאגור איתה ועם ההורים שלה, וההחלטה לנסוע אל סוני התקבלה בקלות.
לא הייתה באמת אפשרות אחרת.
מצד שני, לא סתם אימא ואבא העדיפו שאישאר בחוף המזרחי. אבל זרקתי את ההעדפות שלהם לפח, ואולי אפילו העליתי את הפח באש.
"יהיה כיף לצאת לבר," הוא אמר. "הרבה אנשים זוכרים אותך בתור ילדה," הוא המשיך, יודע היטב שאף פעם לא הייתי מסוגלת לסרב לו. סוני המשיך ללהג כדי לחזק את הטענה שלו. "אומנם גרת בפלורידה, אבל זה לא משנה את העובדה שנולדת לחיים האלה."
כמו מטומטמת, האהבה שלי לוויל ולסוני, על אף שהוא היה אחי למחצה, גרמה לי ליפול בפח. גררנו את עצמנו ל'מייהם' כדי שהוא יקבל אותי בזרועות פתוחות אל חיק משפחתו, כאילו לא היינו מנוכרים בעבר.
במהלך הנסיעה חשבתי על אימי ללא הפסקה. בירכתי על כך שהיא כבר אינה בחיים, אחרת הייתה מולקת את צווארי במו ידיה ומחייכת עד שנשמתי הייתה עוזבת את גופי.
באופן מפתיע הכול עבר חלק.
הבר היה אפוף עשן. היה בו ריח קלוש של שתן וריח פחות קלוש של בירה. המקום היה ישן מאוד, היו כתמים רבים על הבר ורצפת העץ הייתה משופשפת מאוד, דומה היה שראתה ימים יפים יותר בעבר הרחוק. שולחנות ביליארד עמדו בצד המרוחק של הבר, שהריח כמו... כן, זה בהחלט היה גראס. הייתי די בטוחה — בתשעים ותשעה אחוזים — שהעישון אסור במקומות סגורים, אבל לא הייתה לי כל כוונה להתלונן בפני עדת הגברים המקועקעים שלבשו בגדי עור ומילאו את המקום מפה לפה.
מלא גאווה כטווס הצעיד אותי סוני ברחבי הבר, מול שלל אנשים בשלבים שונים של שכרות, מכמעט שיכורים ועד שפוכים לחלוטין. היו שם אנשים קולניים, מוחצנים, תוססים, צעירים, זקנים, שעירים, שעירים פחות, מקועקעים, מוצקים יותר ופחות. המאפיינים של חברי 3WMC, התפרשו על פני קשת רחבה.
הוּבלתי אל כיסא במרכז הבר, וחבר של סוני בשם טריפ, שהיה בלונדיני מאוד, פלרטטן מאוד ומזוקן מאוד התיישב לצידי.
הרגשתי מוזר. בילדותי, היינו רק ויל ואני. אני הייתי הבכורה, לכן תמיד שמרתי על אחי והגנתי עליו. הייתי זו שאיימה לתלוש איברים דרך כל מיני חורים בגוף אם לא יניחו לו. לא הרשיתי שהוא ייפגע. ניגבתי לו את התחת כשהוא היה צעיר מדי לעשות זאת בעצמו ועדיין לא למד לא למרוח את הקקי במקום באמת לנגב.
לכן הנוכחות של סוני והאופן שבו הוא דאג להרחיק חברים שהתקרבו מדי או שהמבטים שלהם לא מצאו חן בעיניו הייתה שינוי מרענן בעיניי.
ישבתי שם דקה, בסך הכול דקה אחת מסכנה, בבר שהיה אפוף עשן סמיך במשך שנים רבות כל־כך, שהריח דבק בעץ כמו שזיעה דבקה באתלטים מקצועיים. בר שנמצא בבעלותה של קבוצת אנשים שההורים שלי לא רצו שאגדל במחיצתם. ישבתי שם שישים שניות עד שקהל האנשים הקולניים פרצו בקריאות רמות ליד הכניסה.
טריפ נאנח ולכסן את מבטו אל סוני. הוא הניד בראשו כאילו המהומה שהתרחשה לא הייתה דבר חדש. "נראה לי שמישהו קיבל מחזור."
"אוי, אל תהיה כל־כך דרמטי, הוא לא תמיד משוגע כשהוא מקבל," הוא הביט בי. "אל תיעלבי."
הרמתי יד ומשכתי בכתפי. "מממ..." זו תהיה צביעות מצידי להגיד שאני לא הופכת לזומבית מצוברחת בימים מסוימים בחודש.
טריפ גלגל את עיניו בתגובה לדבריו של אחי. "אני רק אומר, סון, הוא היה צריך כבר להתאפס על עצמו. לא מלמדים שיטות יותר טובות להירגע מאשר לספור עד עשר בסדנאות האלה שהוא היה חייב להשתתף בהן?" הוא גיחך והביט מעבר לכתפי. "אידיוט."
הכלבה החטטנית שבתוכי זקפה את אוזניה למשמע כל הרמזים שהם זרקו לאוויר. סדנאות לטיפול בכעסים? "מה קרה?" שאלתי בלחישה כממתיקה סוד.
"כלום, ריס," סוני נעץ בטריפ מבט כועס. "הוא הסתבך קצת בגלל תקיפה של מישהו לפני הרבה זמן. אבל הוא בסדר עכשיו."
"אין לי מושג על מי אתם מדברים." הרי לא הייתה כתובת על המצח של מי שהם לא דיברו עליו או שלט שעליו כתוב 'חמום מוח'. אפילו לא ראיתי עדיין את האיש המדובר.
"דקס."
בהיתי בטריפ במבט חלול.
"לוֹק." הוא ניסה להבהיר, כאילו אני אמורה להבין משהו לפי השם. לא הבנתי.
סוני אחז בראשי ונענע אותו. "אל תטרידי את עצמך, קטנה. אני אכיר ביניכם בסופו של דבר."
באותו הרגע חשבתי לעצמי שאני לא ממש רוצה להכיר מישהו שמעוצבן תמידית.
***
כתפיים וחזה.
כשראיתי אותו מקרוב, הבחנתי שהבחור היה כולו שרירי כתפיים ושרירי חזה מסותתים באלגנטיות. חולצה שחורה צמודה עם צווארון בצורת 'וי' נמתחה על כתפיו הרחבות ובקושי הסתירה את קעקועי השרוול, שהשתרעו על זרועותיו ועל מפרקי ידיו ונעלמו תחת שרוולי חולצתו הצמודה.
המראה הזה לבדו שיתק את המוח שלי, אף על פי שלא הייתי צריכה לאפשר להורמונים להשתלט על הגוף שלי ככה. מעולם לא גיבשתי עמדה ברורה, אם אני בעד שלבחור יהיו קעקועים או לא, אבל... לפי החום שהתלהט בעורפי, הייתי מעריצה מושבעת. נשיאת מועדון המעריצים.
המשכתי לבהות בו בעודו מצמצם את המרחק בינינו, קלסר תחוב תחת זרועו השרירית הארוכה, שהסבה את תשומת ליבי אל החלקים הצבעוניים בעורו החשוף. הייתי רחוקה ממנו מדי כשהיינו בבר ולא ראיתי יותר מכתמי צבע נרחבים על גופו.
אל אלוהים.
טוב שהכובע שהוא חבש בבר הסתיר את תווי פניו, והיה לי זמן להעריך את פלג גופו העליון, שהיה מקועקע בכישרון ללא הסחת הדעת שסיפקו לי הפנים שלו, כי עכשיו השחלות שלי שרו בצרחות שירי תהילה והלל. כתפיו הרחבות והוורידים העבים שהשתרגו על זרועותיו סיפקו לי שלל סיבות לנעוץ מבטים, אבל הפנים שלו... אלוהים, הפנים שלו. אלוהים. שיט. אלוהים. שיט.
תכננתי לבקש מסנטה קלאוס שיביא לי לחג המולד את התאום הטוב שלו.
"היי," הצלחתי לצייץ. גברים חתיכים עמדו בראש רשימת הדברים שהלחיצו אותי בחיים, ולכן התנהגתי כמו מטומטמת אפילו יותר מהרגיל, כאילו לא הלחיצה אותי מספיק העובדה שעמדתי לעבוד אצל מישהו שישב בכלא על תקיפה. "אני אחותו, אייריס," תיקנתי אותו, בטוחה שהחיוך שלי עקום בטירוף. "חצי אחות, ליתר דיוק."
הבחור עם הפנים היפות ביותר שנבראו מעולם מצמץ לעברי.
אלוהים, הוא היה חתיך בטירוף, באופן הגברי ביותר האפשרי, ולא כמו הגברים שראיתי לעיתים קרובות בפלורידה, שהשתמשו במוצרי טיפוח לעור יותר ממני. עצמות לחיים גבוהות וזוויתיות, שנראו חדות מספיק כדי לחתוך סלע גרניט, בלטו מעל ללסת מרובעת קשיחה, שהזיפים שעיטרו אותה היו זקוקים לגילוח כבר אתמול. עיניים כחולות צלולות היו שקועות מעל לאף ישר פשוט ושפתיים שבטח נעשה בהן שימוש אלפי פעמים — אחרת זה היה פשע. מבנה העצמות של הבחור הזה היה פשוט מושלם.
העיניים הכחולות שלו ננעצו בי ללא הינד עפעף וללא הבעה.
עשיתי משהו לא בסדר?
הבטתי בלבוש שלי: לבשתי עליונית בצבע בז' מעל לחולצה מכופתרת קצרה בצבע ורוד בהיר, שרק בנס לא הייתה מקומטת, תודה לאל, ומכנסיים מחויטים בצבע חום כהה. נהגתי ללבוש את שילוב הבגדים הזה לאחד ממקומות העבודה שלי בעבר. הבטתי בקפידה כדי לוודא שאין כתמים על הבגדים.
לא היו כתמים.
האיש עדיין הסתכל עליי במבט אדיש לחלוטין. הוא נראה שונה בתכלית מהגבר המדמם שהזעיף פנים וגרר אחריו בלונדינית קטנטנה בדרכו החוצה מה'מייהם' בשבוע שעבר. היה לו רק גלד קטן מעל לגבה, כתזכורת לאותו הלילה.
"איחרת."
סליחה, מה?
הרכנתי את מבטי אל שעון היד הזול בצבע כחול בוהק שענדתי, שהראה שהשעה הייתה ארבע בדיוק. "אה, חשבתי שהייתי אמורה להגיע הנה בארבע."
זו לא הייתה השעה שסוני ציין? ניסיתי להיזכר בשיחה ההיא. לא יכול להיות שהבנתי לא נכון.
הוא הביט בי, שום שריר לא נע בפניו הנאות והקשוחות, שהיו גוש בטון עם זיפים. "יש לי עסק לנהל, ילדונת. אני עושה לסוני טובה שאני לוקח אותך לעבוד פה. המינימום שנדרש ממך הוא להגיע בזמן."
המשפט הזה גרם ללסת שלי להישמט לרצפה.
האיש משוגע על כל הראש, או מה?
"אני מצטערת," אמרתי לו, והבטתי בשיער השחור־כחול שהתפרע לעשרה כיוונים שונים ונבלם מעט רק בעזרת הכובע שעל ראשו. לא התבלבלתי בזמנים, בכך לא היה לי ספק, אבל מה הטעם להיגרר לוויכוח איתו? הייתי זקוקה לעבודה הזאת. "באמת חשבתי שהוא אמר לי לבוא בארבע," חייכתי אליו חיוך זהיר ושקול. "זה לא יקרה שוב."
הוא אפילו לא טרח לענות וסימן לי להתקדם בעזרת שתי אצבעות מקועקעות. פסעתי במסלול לעתיד שלא הייתי בטוחה שנועד לי. "קדימה, אין לי את כל היום להראות לך מה עושים פה."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
