המפתח לליבו

1 

'פִּינְס אנד נִידֵלְ'ס'.

שלט בית העסק הופיע מולי. מאיים, מבשר רעות.

לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.

בחילה התערבלה בבטני.

עמדתי להקיא, ולא משהו קטן וחמוד כזה כמו שתינוקות פולטים, ואפילו הפלוצים שלהם נחשבים חמודים. התכוונתי לקיא נורא. קיא דוחה, כזה שמשפריץ בקשת, כמו בסרטי אימה.

ואם זה לא נשמע נורא מספיק, חששתי שמייד אחרי שאקיא על לוח המחוונים ועל השמשה הקדמית של הפורד פוקוס בת השתים־עשרה שלי, אפרוץ בבכי. בדיוק כמו הקיא, גם הבכי עמד להיות נוראי. הבכי לא יהיה ענוג ונטול נזלת, בטח אישמע כמו בבון מחרחר.

השעה על הצג במכונית התחלפה ל-15:55.

אלוהים אדירים.

הבטן שלי התהפכה ודמעות של לחץ איימו להציף את עיניי.

מה, לכל הרוחות, חשבת לעצמך, אייריס?

עזבתי את הבית. עברתי לגור באוסטין עם סוני.

העוני דרדר אותי לסף ייאוש. הידיעה שחשבון הבנק שלי מדמם למוות לאיטו סחטה אותי לגמרי וגזלה ממני את כל התכונות שאפיינו אותי — גאווה, התמדה וככל הנראה גם קבלת החלטות טובות, כי אישה שמחליטה החלטות טובות, לא הייתה מסכימה לעבוד אצל אדם כמו דקס לוֹק.

השעה 15:56 הופיעה על הצג.

באצבעות רועדות שלפתי את המפתחות ממתג ההצתה, ויצאתי מהמכונית. במקרה מצאתי מקום חנייה סמוך למרכז המסחרי הפופולרי שהמכון שכן בו. מכון הקעקועים בבעלותו של האופנוען נראה לא קשור למיקומו, בין סוכנות נדל"ן ומעדנייה, תחת גג רעפים אדומים וחזית צבועה בלבן.

זאת אומרת, מכון קעקועים לא אמור להיות צמוד למועדון חשפניות מצד אחד ולמכון עיסוי שמבטיח הרפיה מלאה?

אסור היה לי להתלונן. גם לא יכולתי, בשום אופן לא. לא הייתה לי סיבה להיות, אפילו לרגע אחד, דבר מלבד אסירת תודה על כך שסוני מצא את העבודה הזאת בשבילי. עברה יותר מחצי שנה מאז שעבדתי בפעם האחרונה. את לא יודעת דיכאון מהו עד שנותרים לך מאה דולר בחשבון הבנק, ובאופק לא נראה מקום עבודה שיסכים להעסיק אותך.

כשכל מה שיש לך הוא תואר באומנות מקולג' לא נחשב במיוחד, זאת בעיה. את משכילה מדי בשביל לקבל משכורת מינימום, אבל אינך משכילה מספיק כדי להתקבל למשרה בשכר גבוה, אלא אם כן יש לך המון מזל.

ולי לא היה מזל בכלל.

חוסר מזל היה הסיבה לכך שמצאתי את עצמי כאן, חוצה את הכביש לעבר מכון הקעקועים 'פִּינְס אנד נִידֵלְ'ס' ומביטה באופנוע 'הארלי דיינה' בצבע שחור מבריק, שחנה בכניסה. לבד מהצבע, האופנוע היה זהה לאופנוע של סוני, קרוב משפחה חדיש יותר של הדגם שאבא רכב עליו לפני מיליון שנה.

אבל לא התכוונתי ללכת בדרכו. ממש לא.

שם המכון התנוסס מעליו באותיות גדולות בעיצוב קלאסי. התקרבתי אל דלת הזכוכית הכהה.

כמעט הקאתי.

אלוהים, אימא הייתה מתהפכת בקברה אם הייתה יודעת מה עמדתי לעשות.

סוני התקשר אליי שעתיים לפני כן, נתן לי כתובת ואמר לי להיות שם בארבע. חיטטתי במזוודה וחיפשתי בגדים ייצוגיים. לקחתי את החולצה, המכנסיים והעליונית הראשונים שמצאתי, שלא היו מקומטים מדי.

לא ידעתי כמה זמן יידרש לי לנסוע למקום שאליו הוא שלח אותי, אבל אחד הדברים השנואים עליי ביותר היה להגיע באיחור, לכן מיהרתי להתארגן. אחרי זמן רב ללא מקור פרנסה, לא יכולתי שלא לחשוב שההזדמנות שסוני העניק לי היא סוג של נס.

עד שהוא ציין את שמו של דקס.

אבל אילו עוד אפשרויות עמדו בפניי? זו הייתה הסיבה שבגללה הגעתי לאוסטין.

לא היו לי ציפיות מיוחדות, ובטח לא ציפיתי שהעבודה הזו תהיה מדהימה. לא היה אכפת לי לענות לטלפונים כל היום ולעזור לאנשים להזמין חופשה חלומית על ספינת תענוגות. העבודה תהיה משעממת, אבל מה זה משנה? כבר מזמן הבטחתי לעצמי, שלא אתלונן על דברים חסרי חשיבות, וזה לא היה הזמן להתחיל עם התלונות.

זאת אומרת, עבודה חדגונית ומשעממת משמעותה ביטחון כלכלי.

עבדתי בעבודות חדגוניות ומשעממות מגיל שש־עשרה, בסוכנות נדל"ן, אחר כך בחנות ספרים ואז כסוכנת מכירות של כדורי הרזיה. שמרתי על כלבים שבעליהם נסעו מחוץ לעיר, הייתי סייעת בגן ילדים ותייקתי מסמכים במרפאה. עשיתי מה שנדרש כדי לשלם את החשבונות. כל עוד העבודה לא דרשה ממני למכור את גופי או לגבות חובות כספיים מאנשים, לקחתי כל עבודה שהזדמנה בדרכי.

אבל לא ציפיתי לעבוד תחת דקס, הידוע לשמצה.

תוך פחות מעשר דקות שמעתי מספיק על הגבר הזה כדי להבין שאני לא בדיוק עומדת לעבוד אצל אימא תרזה.

נודע לשמצה? כן. חסר מוסר? כן. עבריין משוקם שחזר למוטב, כמו שניסו להציג אותו? לא נראה לי.

חשבנו שאבא שלי השתקם, אבל זה לא מה שקרה.

לעזאזל. מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות? הרי גדלתי בבית עם עבריין. אופנוען. אהבתי את האופנוען העבריין הזה במשך תקופה ארוכה יותר משהגיע לו.

אחי למחצה היה אופנוען, אבל הוא לא היה עבריין. גם את הטמבל הזה אהבתי.

התמודדתי עם דברים מסוכנים יותר מאופנוען גדול ומפחיד עם עבר פלילי. עבודה חדשה תהיה כלום בהשוואה לדברים שעברתי, נכון?

נכון.

"את צריכה לגדל זוג ביצים, אייריס," נהגה לומר לי יה־יה1 במבטא יווני כבד. לכן פתחתי את הדלת הכבדה המבריקה, מוכנה להתמודד עם מה שחיכה מעברה השני.

מייד שמתי לב לאור הטבעי שהציף את החלל. קרני שמש צהובות־כתומות האירו עשרות כתבות ממוסגרות שנתלו על קיר בגוון כחלחל. אחת הכתבות משכה את תשומת ליבי יותר מהאחרות, כותרת בצבע אדום מבריק הכריזה, 'קעקוע השנה'.

שתי ספות דו־מושביות מעור שחור ניצבו מול חלון הראווה וביניהן שולחן קטן מצופה בלכה שחורה.

בקו ישר מאזור הישיבה עמד שולחן כתיבה ארוך מאוד בעיצוב מודרני, שהתאים לעיצוב של השולחן בפינת הישיבה, ובקצהו המרוחק היה מחשב. הבחנתי בקושי בשתי עמדות הקעקוע מאחורי אזור הישיבה כשקול גברי קרא, "רק רגע!"

הבטתי סביב במהירות. שתי עמדות זהות ניצבו בצד השמאלי של החנות.

בזווית העין הבחנתי בכתבה ממוסגרת נוספת עם הכותרת, 'הסנסציה הבאה: לוֹק וחבורתו'.

באמת אעבוד במכון קעקועים?

חשבתי לרגע על המקום היחיד שחזר אליי במייל, אבל משרת המלצרית במועדון החשפנות לא קסמה לי במיוחד. הייתה לי חברה שעבדה במכון יופי ומרטה שערות בשעווה מחלקים אינטימיים של אנשים. "הדברים שרואים שם נחרטים ברשתית לעד," היא אמרה לי פעם.

אז כן, אעבוד כאן. לא הייתה לי ברירה.

"את הבחורה של סוני?" שאל קול בריטון עמוק מקצה החנות, וקול טפיפות מגפיים הלך והתקרב.

הכול קרה כמו בהילוך איטי. הסתובבתי. ואז עמדנו פנים אל פנים.

***

יש לציין שהפעם הראשונה — והיחידה — שבה ראיתי את דקס לוֹק הייתה שבוע לפני כן ב'מייהם'2.

סוני גרר אותי לבר הזה תוך שימוש במניפולציות זולות. הגעתי לאוסטין בערך שעתיים קודם, ולא עזר שהגעתי לשם ללא התראה מוקדמת.

החלטתי על הנסיעה הזו ברגע האחרון. עד לרגע שמסרתי את המפתחות לדירה שלי, לא הייתי סגורה בדיוק מה אני עומדת לעשות, לא שהיו לי יותר מדי אפשרויות. יכולתי לנסוע לטקסס לבית של סוני, או לקליבלנד ולישון על הספה של לני. גרתי שנה עם לני, לכן ידעתי שאגור איתה ועם ההורים שלה, וההחלטה לנסוע אל סוני התקבלה בקלות.

לא הייתה באמת אפשרות אחרת.

מצד שני, לא סתם אימא ואבא העדיפו שאישאר בחוף המזרחי. אבל זרקתי את ההעדפות שלהם לפח, ואולי אפילו העליתי את הפח באש.

"יהיה כיף לצאת לבר," הוא אמר. "הרבה אנשים זוכרים אותך בתור ילדה," הוא המשיך, יודע היטב שאף פעם לא הייתי מסוגלת לסרב לו. סוני המשיך ללהג כדי לחזק את הטענה שלו. "אומנם גרת בפלורידה, אבל זה לא משנה את העובדה שנולדת לחיים האלה."

כמו מטומטמת, האהבה שלי לוויל ולסוני, על אף שהוא היה אחי למחצה, גרמה לי ליפול בפח. גררנו את עצמנו ל'מייהם' כדי שהוא יקבל אותי בזרועות פתוחות אל חיק משפחתו, כאילו לא היינו מנוכרים בעבר.

במהלך הנסיעה חשבתי על אימי ללא הפסקה. בירכתי על כך שהיא כבר אינה בחיים, אחרת הייתה מולקת את צווארי במו ידיה ומחייכת עד שנשמתי הייתה עוזבת את גופי.

באופן מפתיע הכול עבר חלק.

הבר היה אפוף עשן. היה בו ריח קלוש של שתן וריח פחות קלוש של בירה. המקום היה ישן מאוד, היו כתמים רבים על הבר ורצפת העץ הייתה משופשפת מאוד, דומה היה שראתה ימים יפים יותר בעבר הרחוק. שולחנות ביליארד עמדו בצד המרוחק של הבר, שהריח כמו... כן, זה בהחלט היה גראס. הייתי די בטוחה — בתשעים ותשעה אחוזים — שהעישון אסור במקומות סגורים, אבל לא הייתה לי כל כוונה להתלונן בפני עדת הגברים המקועקעים שלבשו בגדי עור ומילאו את המקום מפה לפה.

מלא גאווה כטווס הצעיד אותי סוני ברחבי הבר, מול שלל אנשים בשלבים שונים של שכרות, מכמעט שיכורים ועד שפוכים לחלוטין. היו שם אנשים קולניים, מוחצנים, תוססים, צעירים, זקנים, שעירים, שעירים פחות, מקועקעים, מוצקים יותר ופחות. המאפיינים של חברי 3WMC, התפרשו על פני קשת רחבה.

הוּבלתי אל כיסא במרכז הבר, וחבר של סוני בשם טריפ, שהיה בלונדיני מאוד, פלרטטן מאוד ומזוקן מאוד התיישב לצידי.

הרגשתי מוזר. בילדותי, היינו רק ויל ואני. אני הייתי הבכורה, לכן תמיד שמרתי על אחי והגנתי עליו. הייתי זו שאיימה לתלוש איברים דרך כל מיני חורים בגוף אם לא יניחו לו. לא הרשיתי שהוא ייפגע. ניגבתי לו את התחת כשהוא היה צעיר מדי לעשות זאת בעצמו ועדיין לא למד לא למרוח את הקקי במקום באמת לנגב.

לכן הנוכחות של סוני והאופן שבו הוא דאג להרחיק חברים שהתקרבו מדי או שהמבטים שלהם לא מצאו חן בעיניו הייתה שינוי מרענן בעיניי.

ישבתי שם דקה, בסך הכול דקה אחת מסכנה, בבר שהיה אפוף עשן סמיך במשך שנים רבות כל־כך, שהריח דבק בעץ כמו שזיעה דבקה באתלטים מקצועיים. בר שנמצא בבעלותה של קבוצת אנשים שההורים שלי לא רצו שאגדל במחיצתם. ישבתי שם שישים שניות עד שקהל האנשים הקולניים פרצו בקריאות רמות ליד הכניסה.

טריפ נאנח ולכסן את מבטו אל סוני. הוא הניד בראשו כאילו המהומה שהתרחשה לא הייתה דבר חדש. "נראה לי שמישהו קיבל מחזור."

"אוי, אל תהיה כל־כך דרמטי, הוא לא תמיד משוגע כשהוא מקבל," הוא הביט בי. "אל תיעלבי."

הרמתי יד ומשכתי בכתפי. "מממ..." זו תהיה צביעות מצידי להגיד שאני לא הופכת לזומבית מצוברחת בימים מסוימים בחודש.

טריפ גלגל את עיניו בתגובה לדבריו של אחי. "אני רק אומר, סון, הוא היה צריך כבר להתאפס על עצמו. לא מלמדים שיטות יותר טובות להירגע מאשר לספור עד עשר בסדנאות האלה שהוא היה חייב להשתתף בהן?" הוא גיחך והביט מעבר לכתפי. "אידיוט."

הכלבה החטטנית שבתוכי זקפה את אוזניה למשמע כל הרמזים שהם זרקו לאוויר. סדנאות לטיפול בכעסים? "מה קרה?" שאלתי בלחישה כממתיקה סוד.

"כלום, ריס," סוני נעץ בטריפ מבט כועס. "הוא הסתבך קצת בגלל תקיפה של מישהו לפני הרבה זמן. אבל הוא בסדר עכשיו."

"אין לי מושג על מי אתם מדברים." הרי לא הייתה כתובת על המצח של מי שהם לא דיברו עליו או שלט שעליו כתוב 'חמום מוח'. אפילו לא ראיתי עדיין את האיש המדובר.

"דקס."

בהיתי בטריפ במבט חלול.

"לוֹק." הוא ניסה להבהיר, כאילו אני אמורה להבין משהו לפי השם. לא הבנתי.

סוני אחז בראשי ונענע אותו. "אל תטרידי את עצמך, קטנה. אני אכיר ביניכם בסופו של דבר."

באותו הרגע חשבתי לעצמי שאני לא ממש רוצה להכיר מישהו שמעוצבן תמידית.

***

כתפיים וחזה.

כשראיתי אותו מקרוב, הבחנתי שהבחור היה כולו שרירי כתפיים ושרירי חזה מסותתים באלגנטיות. חולצה שחורה צמודה עם צווארון בצורת 'וי' נמתחה על כתפיו הרחבות ובקושי הסתירה את קעקועי השרוול, שהשתרעו על זרועותיו ועל מפרקי ידיו ונעלמו תחת שרוולי חולצתו הצמודה.

המראה הזה לבדו שיתק את המוח שלי, אף על פי שלא הייתי צריכה לאפשר להורמונים להשתלט על הגוף שלי ככה. מעולם לא גיבשתי עמדה ברורה, אם אני בעד שלבחור יהיו קעקועים או לא, אבל... לפי החום שהתלהט בעורפי, הייתי מעריצה מושבעת. נשיאת מועדון המעריצים.

המשכתי לבהות בו בעודו מצמצם את המרחק בינינו, קלסר תחוב תחת זרועו השרירית הארוכה, שהסבה את תשומת ליבי אל החלקים הצבעוניים בעורו החשוף. הייתי רחוקה ממנו מדי כשהיינו בבר ולא ראיתי יותר מכתמי צבע נרחבים על גופו.

אל אלוהים.

טוב שהכובע שהוא חבש בבר הסתיר את תווי פניו, והיה לי זמן להעריך את פלג גופו העליון, שהיה מקועקע בכישרון ללא הסחת הדעת שסיפקו לי הפנים שלו, כי עכשיו השחלות שלי שרו בצרחות שירי תהילה והלל. כתפיו הרחבות והוורידים העבים שהשתרגו על זרועותיו סיפקו לי שלל סיבות לנעוץ מבטים, אבל הפנים שלו... אלוהים, הפנים שלו. אלוהים. שיט. אלוהים. שיט.

תכננתי לבקש מסנטה קלאוס שיביא לי לחג המולד את התאום הטוב שלו.

"היי," הצלחתי לצייץ. גברים חתיכים עמדו בראש רשימת הדברים שהלחיצו אותי בחיים, ולכן התנהגתי כמו מטומטמת אפילו יותר מהרגיל, כאילו לא הלחיצה אותי מספיק העובדה שעמדתי לעבוד אצל מישהו שישב בכלא על תקיפה. "אני אחותו, אייריס," תיקנתי אותו, בטוחה שהחיוך שלי עקום בטירוף. "חצי אחות, ליתר דיוק."

הבחור עם הפנים היפות ביותר שנבראו מעולם מצמץ לעברי.

אלוהים, הוא היה חתיך בטירוף, באופן הגברי ביותר האפשרי, ולא כמו הגברים שראיתי לעיתים קרובות בפלורידה, שהשתמשו במוצרי טיפוח לעור יותר ממני. עצמות לחיים גבוהות וזוויתיות, שנראו חדות מספיק כדי לחתוך סלע גרניט, בלטו מעל ללסת מרובעת קשיחה, שהזיפים שעיטרו אותה היו זקוקים לגילוח כבר אתמול. עיניים כחולות צלולות היו שקועות מעל לאף ישר פשוט ושפתיים שבטח נעשה בהן שימוש אלפי פעמים — אחרת זה היה פשע. מבנה העצמות של הבחור הזה היה פשוט מושלם.

העיניים הכחולות שלו ננעצו בי ללא הינד עפעף וללא הבעה.

עשיתי משהו לא בסדר?

הבטתי בלבוש שלי: לבשתי עליונית בצבע בז' מעל לחולצה מכופתרת קצרה בצבע ורוד בהיר, שרק בנס לא הייתה מקומטת, תודה לאל, ומכנסיים מחויטים בצבע חום כהה. נהגתי ללבוש את שילוב הבגדים הזה לאחד ממקומות העבודה שלי בעבר. הבטתי בקפידה כדי לוודא שאין כתמים על הבגדים.

לא היו כתמים.

האיש עדיין הסתכל עליי במבט אדיש לחלוטין. הוא נראה שונה בתכלית מהגבר המדמם שהזעיף פנים וגרר אחריו בלונדינית קטנטנה בדרכו החוצה מה'מייהם' בשבוע שעבר. היה לו רק גלד קטן מעל לגבה, כתזכורת לאותו הלילה.

"איחרת."

סליחה, מה?

הרכנתי את מבטי אל שעון היד הזול בצבע כחול בוהק שענדתי, שהראה שהשעה הייתה ארבע בדיוק. "אה, חשבתי שהייתי אמורה להגיע הנה בארבע."

זו לא הייתה השעה שסוני ציין? ניסיתי להיזכר בשיחה ההיא. לא יכול להיות שהבנתי לא נכון.

הוא הביט בי, שום שריר לא נע בפניו הנאות והקשוחות, שהיו גוש בטון עם זיפים. "יש לי עסק לנהל, ילדונת. אני עושה לסוני טובה שאני לוקח אותך לעבוד פה. המינימום שנדרש ממך הוא להגיע בזמן."

המשפט הזה גרם ללסת שלי להישמט לרצפה.

האיש משוגע על כל הראש, או מה?

"אני מצטערת," אמרתי לו, והבטתי בשיער השחור־כחול שהתפרע לעשרה כיוונים שונים ונבלם מעט רק בעזרת הכובע שעל ראשו. לא התבלבלתי בזמנים, בכך לא היה לי ספק, אבל מה הטעם להיגרר לוויכוח איתו? הייתי זקוקה לעבודה הזאת. "באמת חשבתי שהוא אמר לי לבוא בארבע," חייכתי אליו חיוך זהיר ושקול. "זה לא יקרה שוב."

הוא אפילו לא טרח לענות וסימן לי להתקדם בעזרת שתי אצבעות מקועקעות. פסעתי במסלול לעתיד שלא הייתי בטוחה שנועד לי. "קדימה, אין לי את כל היום להראות לך מה עושים פה."