רב-קוליות ושיח מחול בישראל

מחקר ושיח מחול בישראל - מבוא 

דינה רוגינסקי והניה רוטנברג

המחול איננו משתמש בקול, כי אם באילמותו של הגוף המתנועע, המחולל והמביע את מסריו באופנים שאינם מילוליים. ייתכן שמשום כך הודר שנים רבות תחום המחול ממחקר אקדמי הנחשב ל"רציני", ונתפס כתחום עיסוק ותחום חקר אזוטרי משהו, שקולו איננו נשמע. האסופה הנוכחית קוראת תיגר על תפיסה זו ומציגה בפני קהל רחב, אקדמי ושאינו אקדמי, לא רק את קולו של המחול, כי אם את ריבוי הקולות הנארגים בשיח המחול העכשווי בישראל. הספר בוחן את התנועה והמחול המתקיימים במרחב הישראלי, ואת יחסי הגומלין הנרקמים בתוך מרחב זה עם רעיונות אמנותיים, מסורות תרבותיות, צורות מחול ומרחבים גאוגרפיים אחרים. מתוך דיון זה יעלה גם העיסוק בסוגיית מפתח: יצירת המקומיות והחיפוש אחר ביטוי ייחודי ישראלי בתוך שפת המחול והתנועה האוניברסלית.

שפת התנועה והמחול, במובנה הרחב, אינה רק אמצעי קומוניקטיבי גופני. שפה זו היא אחוזת טקסטים, קאנון משותף ובסיס המציג הוויה המשותפת לקהילת שוחרי המחול, התרבות והאמנות. אסופת מאמרים זו, המקבצת לראשונה בשפה העברית מחקרים מדיסציפלינות אקדמיות שונות העוסקים במחול כמוקד המרכזי, מציגה ריבוי קולות בכמה היבטים. ראשית, המאמרים נכתבו מתוך שדות ידע שונים: היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, חינוך, תקשורת וביקורת אמנות, ולפיכך גם השתמשו בשיטות מחקר שונות: מחקר ארכיוני, תצפית ותצפית משתתפת, ריאיונות, ניתוח תוכן תנועתי במתודות איכותניות וכמותניות, ואף הסתמכות על ידע גופני אישי שנצבר במשך שנות חיים כמקור עומק לתובנות בתחום הקינסתטיקה (חוויית תנועת הגוף במרחב) שתורגמו לידע מדעי. גם נושאי המחקר מבטאים קולות שונים: מחול אמנותי לצד עממי, מחולות הנעים בין תרבויות שונות וכאלו המבטאים זיווגים מקומיים חדשים שספגו לתוכם השפעות מערביות, אירופיות ואמריקאיות לצד השפעות מזרח־תיכוניות; מחולות המייצגים דפוסים מסורתיים לצד פוסטמודרניים, מחול מודרני לצד בלט קלאסי, מחולות יהודיים בישראל ובתפוצות לצד מחולות לא יהודיים, מחולות כתרבות פנאי וכעיסוק שהוא חברתי, חינוכי, לאומי ומגדרי.

לקול המגדרי המוצא ביטוי באסופה זו ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת, שכן הביטוי המגדרי הנשי במחול משתקף באסופה זו לא רק בשער המוקדש לבחינת היבטים מגדריים במחול, אלא גם בעובדה שכותבות האסופה ועורכותיה הן כולן נשים. עובדה זו איננה מקרית. היא משקפת הטיה מגדרית המתקיימת בתחום מחקר המחול הן בישראל והן בעולם הרחב, ומבטאת הנחה מסורתית שהשתרשה, שלפיה תחום המחול כתחום גופני, רגשי והבעתי הנו תחום המקושר תרבותית ל"נשיות" ככלל, ולנשים רקדניות וחוקרות מחול בפרט (Ramsay 2007). עם שינויי התפיסה הציבורית והפתיחות המתגלה לאטה בהרחבת תחומי הדעת האקדמיים ובהיתר החברתי הניתן למינים לחרוג ממיקומם המגדרי המקובל, נצפה כי בעתיד נוכל למצוא בישראל חוקרים וציבורים גדלים והולכים המתעניינים בתחומי דעת שאינם נמדדים בהכרח על פי שיוך מגדרי, או על פי דעת קהל שנשתרשה. אל כלל המתעניינים והמתעניינות השואפים להעמיק את חוויותיהם וידיעותיהם בתחומי מחול ותקשורת, חינוך וחברה, תרבות ואמנות בישראל — פונה אסופה זו.

לימודי מחול כתחום ידע

רב־קוליות ושיח מחול בישראל הוא תגובה למודעות שהתפתחה והתרחבה ברחבי העולם ללימודי המחול כתחום ידע, שדה לימוד חדש יחסית שהוצג באופן מסורתי כנרטיב עובדתי או כניתוח אסתטי. חשיבותו של מחקר מחול, כמו כל גוף ידע אחר, הוא ביצירת טקסט שבו הידע מתנסח, נשמר ומאפשר למידה, בחינה חוזרת, אישוש או הפרכה. הוא מאפשר בניית קהילות זהוּת ודעת מגוונות, ומאפשר לקוראים בני תרבויות שונות להיות שותפים לעולמות תוכן ולחוויות (שלסקי ואלפרט 2007).

התפתחות מחקר המחול כתחום לימודי החלה לשגשג בשנות ה-80 של המאה ה-20 באירופה ובצפון אמריקה. פריחה זו באה לידי ביטוי בזרם של ספרים, מאמרים וכנסים שעסקו ועוסקים במגוון נושאים הקשורים להיסטוריה של המחול, לביקורת ולתיאוריה. אלה שמו את הגוף הרוקד במרכזו של מחקר חוצה גבולות של תחומי ידע רבים. גיי מוריס (Morris 1996), חוקרת ומבקרת מחול אמריקאית, טוענת שקצב התפתחות לימודי המחול שלא היה כמוהו לפני כן מזכיר את האנרגיה, היצירתיות והשפע הכוריאוגרפי של שנות ה-60 וה-70 בארצות הברית. אן דיילי, חוקרת ומבקרת מחול אמריקנית אחרת, דנה במהפכה מחקרית זו במאמרה "What Revolution?" (Daly 1991), ומסבירה שההתפתחויות של שנות ה-80 הרחיבו את תחום הידע שנקרא עד אז "ההיסטוריה של המחול" ל"לימודי המחול".

השימוש במושג "לימודי המחול" הפך לשגור בבריטניה1 בשנות ה-80, ומעט אחר כך גם בארצות הברית (Manning 2008). תחום הידע החל להתגבש ולהתאחד בשנות ה-70, מתוך המארג הלא רשמי שהחל להיווצר עוד בשנות ה-20 וה-30 בתוך האקדמיה ומחוצה לה, בעיקר בארצות הברית. פריחת לימודי המחול החלה עם טשטוש הגבולות המסורתיים שהבחינו בין תחומי ההיסטוריה, האתנוגרפיה, הביקורת והיצירה של המחול. ההתווספות של גישות, נושאים ושיטות מחקר מתחומי ידע אחרים אל לימודי המחול היא שיצרה את המושג החדש. המושג "תחום ידע" מציין לא רק שפע של כתבי עת וכנסים כמרחבים של החלפה ושיתוף ידע, אלא גם יצירת תשתית שאפשרה לדור הבא של מלומדים וחוקרים לשאוף לפיתוח קריירות בתוך האקדמיה ולקבלת תמיכה למחקר בתחומים שלא זכו לכך בדרך כלל בדורות הקודמים.

לרקוד ולכתוב מודרניזם ופוסטמודרניזם

שנות ה-70 וה-80 הביאו בכנפיהן גם שינויים אמנותיים ואינטלקטואליים, עם כניסת העידן הפוסטמודרני. בתקופה חדשה זו החלו חוקרים צעירים לאתגר את הקאנון שניסחו דורות קודמים, תוך שימוש בתיאוריות במדעי הרוח והחברה שלא היו מקובלות עד אז. ההנחה המודרניסטית של קדמה, התומכת בהנמקה ליניארית ונסיבתית הפועלות בתוך אחדות, הומוגניות או היררכיה נוקשה, החלה להיות מאוימת עקב כתיבת היסטוריה חדשה שספגה השפעות שונות, דוגמת ביקורת חברתית או פמיניסטית. ההתפתחות האירונית, אומרת חוקרת המחול ג'נט אדסהד־לנסדייל (Adshead-Lansdale 1995), התרחשה בשנות ה-80, כשתחום הריקוד ביסס את עצמאותו במסגרת האקדמית בנפרד ממוזיקה, תיאטרון וחינוך גופני, ובאותה עת ממש החלו להשתנות סדרי העולם הדיסציפלינריים. עם העמקת האחיזה של רעיונות העידן הפוסטמודרני, המתרחקים מאידיאולוגיה של אוטונומיה אמנותית, אותה שאיפה לעצמאות הפסיקה להיות מושא תשוקתו של תחום לימודי המחול.

מחקר המחול כיום, המתרחק מפורמליזם מודרניסטי, שואף להבין את פעולת הגומלין של התנועה עם מסמנים אחרים, כגון הכרה במעמדו של הכוריאוגרפים אך גם בזה של הקוראים, של הרגע הנוכח וגם של היסטוריית המחול והתרבות במאה ה-20 וה-21. אימוץ מודלים ממחקר התרבות והחברה ויישומם בלימודי המחול מאפשרים הצגת נקודות מבט חדשות להערכת ריקוד, שונות מאלה שהציגו דורות קודמים של חוקרים בספרות הקיימת. יחד עם זאת, הרצון לשמר את הריקוד הפיזי ולהתבונן בטקסט של הגוף והריקוד אינו מוביל בהכרח לחזרה להצגת פירוש חד־משמעי, אלא לחשיפת טקסטים מרובדים המאפשרים הצגת פירוש מגוון, מעודן ומורכב.

התרחבות מחקר המחול המתמקד בנושא הגוף (ולאו דווקא בריקוד) ובמעמדו המטפורי — בעיקר ביחס למחשבה פמיניסטית ופילוסופית — הפכה לעניין שבשגרה (Adshead-Lansdale 1995). גישה זו אפשרה להשאיל רעיונות שנחשבו ייחודיים למחול לתחומי ידע אחרים, דוגמת ספרות, לימודי תרבות, אמנות ויזואלית, לימודי מופע, פילוסופיה וסוציולוגיה. חוקרי המחול נדרשו מעתה להיות קשובים למחקרים שעסקו בשימושים המטפוריים של הגוף בנפרד מהגופים הרוקדים, אך בה־בעת נדרשו גם לחקור את האפשרויות המטפוריות והפיזיות של הגוף. דוגמה להשפעות אלו אפשר לראות בהתפתחות תחומי המחקר השונים בשדה המחול: מחקר שהחל עם מודל של היסטוריה אובייקטיבית של המחול הפך להיסטוריית מחול פרשנית, ובהמשך אימץ צורת מחקר של היסטוריה חברתית ותרבותית.

השימוש שנעשה בלימודי המחול במושגים ובתיאוריות השאולים משדות ידע אחרים עורר דיונים שעסקו בסוגיה: האם על מחקר המחול לעסוק בהרחבת השדה, שעדיין מצויים בו שטחים רבים שלא טופלו? והאם יש להציג את הריקוד בהקשר רחב יותר של העיסוק בתרבות? לאור זאת התחדדו שתי גישות מחקר בסיסיות: הראשונה היא הגישה הבינתחומית, התומכת בשימוש בתיאוריות ממקורות מגוונים וכן בשילוב הריקוד במחקר תרבות; על פי הגישה האחרת, או הפורמליסטית, מן ההכרח שלמחקר הריקוד תהיה מתודולוגיה משלו. סטפני ג'ורדן (Jordan 1996) טוענת שעם התקדמות מחקר המחול לעבר הבינתחומיות, החלו החוקרים להתרחק מניתוח מבנה התנועה, שיש הטוענים שהוא ייחודי למחול. היא ממשיכה וטוענת שלא זו בלבד שההפרדה בין לימודי המחול ומחקר התרבות אינה הכרחית, אלא שאפשר לשלב מודלים מתחום חקר הריקוד עם תיאוריות ממחקר התרבות, ואף לפתח דיאלוג בין התחומים. תרומתו הייחודית של הניתוח המעמיק של מבנה התנועה, היא מוסיפה, יכולה לתרום להבנת ה"תמונה הרחבה" של הריקוד בהקשריו המופעיים השונים.

דיילי (Daly 1991) סבורה שמיקום הריקוד בהקשריו הרחבים — תיאטרלי, חברתי, פולחני — מאפשר למשמעות המלאה של הריקוד על כל רבדיה להיות גלויה לעין. היא ממשיכה וטוענת שההתבוננות בריקוד בהקשרים רחבים אלה אינה סותרת את הטכניקות המסורתיות והמקובלות של התמקדות במקורות ראשוניים וניתוח הריקוד באופן צורני. אדסהד־לנסדייל מדגישה, בפרק המבוא בספר Dancing Texts: Intertextuality in Interpretation (Adshead-Lansdale 1999) את חשיבותו של ניתוח הריקוד כתהליך מובנה. גם היא סבורה שהשילוב של מגוון רעיונות ושדות שיח אמנותיים, תרבותיים והיסטוריים בתהליך בניית משמעות הריקוד אינו צריך להביא לוויתור על המתודולוגיה הייחודית לריקוד.

אפשר לראות כי פתיחת גבולותיו של שדה המחול כתחום ידע, ושינוי הגדרתו מ"בלט" ל"תנועה אנושית מובנית תרבות", מזמינים רעיונות ופירושים מרובים ומאפשרים לקוראים/צופים להעריך מחדש את הטקסט וליצור בחירות חדשות. יחד עם זאת, מה שנראה כהגדרה פתוחה לגמרי אין פירושו שהכול אפשרי. אומברטו אקו (Eco 1979) טוען שהפעולה ההדדית של הטקסטים השונים יוצרת אמנם שיטה גמישה של תקשורת, אבל, פתוחה ככל שתהיה, על פרשנות הטקסט להיות מעוגנת ברשת של מונחי מחקר ומודלים לניתוח. במחקר המחול יש לגישה זו חשיבות מיוחדת, שכן תחום זה הוזנח במשך שנים רבות שבהן ראו בו בידור גרידא, שאיננו מצריך ניתוח ומחקר מעמיק.

שפע מחקר המחול שהצטבר לקראת סוף המאה ה-20 מציע לחוקרים של תחילת המאה ה-21 אפשרויות חדשות ומגוונות במחקר המחול, אך מעמיד בפניהם גם שאלות חדשות מסוגים שונים. מן הפן הדיסציפלינרי ניתן לשאול: האם במציאות שבה חוקרים נוטים לשאול תיאוריות משדות ידע אחרים, לימודי המחול עלולים להימחק כגוף ידע עצמאי? מן הפן המתודולוגי עולה למשל השאלה: האם נכון להתייחס לסרטוני הריקוד הרבים ולחומרים מצולמים אחרים הנמצאים בשפע באתרי האינטרנט (למשל ב-YouTube) כחומרי ניתוח קבילים? ואם כן, כיצד הדבר משנה את תפיסתנו בנוגע לניתוח המחול החי? כמו כן עולה גם שאלה מהותית הנוגעת למקורותיו התרבותיים של הריקוד, והיא: איך אפשר להפריד בין ביטויי מחול תלויי תרבות מקומית לבין השפעותיה החזקות של הגלובליזציה, המטשטשות מקורות אלו ותורמות ליצירת מבע תרבותי מסוג חדש? אין ספק שהריקוד היה לשדה שלא זו בלבד שממשיגים אותו בכלים חדשים, אלא שגם חושבים עליו מחדש.

התפתחות מחקר המחול בישראל

ראשיתו של חקר המחול בישראל כרוכה באופן הדוק עם העניין שהחל להתעורר בקרב כותבים והוגים עבריים בתקופת היישוב החדש בארץ ישראל בנושא של תיעוד מסורות עממיות, בעיקר מסורות דתיות יהודיות. ראיה לכך אפשר למצוא בתיעוד מוקדם של הריקוד המזרח אירופי החסידי, שהגיע לארץ ישראל בסוף המאה ה-18, שאת אופיו הדתי־אקסטטי תיאר הסופר וחוקר הפולקלור מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1900). כמו כן, תיעוד שפרסם בשנת 1925 המוזיקולוג אברהם צבי אידלזון מתאר את הריקוד התימני הגברי הדתי בעל האופי האקרובטי, שנרקד בחגיגות המשפחה ובאירועים דתיים של הקהילה התימנית בארץ ישראל. לפי מנור (1999), העדות המצולמת הראשונה של ריקוד כלשהו בארץ ישראל, שבה נראית קבוצת יהודים רוקדת מול העיר העתיקה, היא משנת 1903 וככל הנראה זוהי קבוצה של תימנים במחול.

בכתבי עת שעסקו בפולקלור, ובהם ידע עם, מחניים, רשומות, עדות, התפרסמו מדי פעם מאמרים על אודות מסורות מחול בארץ ישראל ובעולם היהודי (למשל: פטאי 1946, לוינסון 1947, לוינסקי 1960) וכיום מתפרסמים לעתים מחקרים על אודות מחול עממי בכתב העת לפולקלור מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי (למשל: פרידהבר 1989/90, 1991/2, 1994א, רוגינסקי 2008). הספר הראשון בעברית שפורסם בישראל ועסק במחקר המחול היה ספרו של קורט זאכס תולדות הריקוד. זהו ספר בעל הטיה אבולוציוניסטית מובהקת, שראה אור במקור בגרמנית בשנת 1933 ונדפס בתרגום עברי בשנת 1953. הספר מבטא תכנים אבולוציוניסטיים ואתנוצנטריים בוטים, שאפיינו את חשיבת האנתרופולוגיה ההתפתחותית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

ספרות המחול הנכתבת בישראל החל משנות ה-60 מקיפה צורות כתיבה מגוונות, ובהן כתיבה מחקרית אקדמית לצד כתיבה ספרותית ביוגרפית ואוטוביוגרפית, כמו גם כתיבה המתבססת על תחקירים ועריכת ספרים המורכבים ממסמכים ומתמונות ארכיוניות. חשוב לציין שרבים מבין הכותבים בתחום המחול בישראל הם בעלי רקע מעשי בריקוד וחשים קרבה עמוקה לנושא, הן ברמה המקצועית, כרקדנים, ככוריאוגרפים וכמורים למחול (אמנותי, עממי או שניהם גם יחד), והן ברמה האישית, המשפחתית והחברתית.

חלוץ מחקר המחול בישראל, צבי פרידהבר, עסק באופן אקדמי שיטתי בתיעוד מסורות מחול יהודיות בקרב קהילות יהודיות בתפוצות (1986) וביישוב הישן והחדש (1989/90, 1991/2, 1994א), וכן בריקודי העם הישראליים (1994ב). על תרומתם של אמני מחול בולטים שפעלו בתקופת היישוב נכתבו חיבורים אחדים. מבקר האמנות גיורא מנור ערך ספר על פועלו של חלוץ המחול המודרני בארץ ישראל ברוך אגדתי (מנור 1986) וכתב על חיי אמנית מחול ההבעה הבולטת של תקופת היישוב, גרטרוד קראוס (מנור 1978). על אודות פועלה של היוצרת שרה לוי־תנאי, שהחלה את יצירתה האמנותית ואת קשריה עם אמניות מחול ההבעה עוד בתקופת היישוב וביססה את תיאטרון־מחול ענבל בשנת 1949,2 כתבו גיורא מנור (2002) וגילה טולידאנו (2005). עבודת המחקר של טולידאנו מתבססת על היכרות קרובה עם לוי־תנאי ועם עבודתה, לאחר שסייעה לה במשך שנים ארוכות.

אחת היוצרות הבולטות של תקופת היישוב, ירדנה כהן, תיארה את פועלה בשני ספרים אוטוביוגרפיים (כהן 1963, 1976) והרקדנית־שחקנית דבורה ברטונוב פרסמה ספרים אחדים על אודות המחול בעקבות מסעות מחקר שערכה בארצות שונות (ברטונוב 1964, 1973, 1981, 1982) וספר אוטוביוגרפי (ברטונוב 2005). רנה שרת כתבה על פועלה של מיה ארבטובה, חלוצת הבלט הקלאסי בארץ ישראל (שרת 2005) ועל חיי רחל נדב, הסולנית של להקת התימניות של רינה ניקובה, שפעלה בתקופת היישוב, התפרסמה אסופה המקבצת חומרי ארכיון שונים (שי 2001).

בתחום המחול העממי והאתני בישראל נכתבו חיבורים שונים, הן פרי עטם של הפעילים עצמם והן פרי עטם של אחרים, שהתחקו אחר עבודתם. גורית קדמן תיארה באופן אוטוביוגרפי את מפעל ריקודי העם שיזמה בספרה עם רוקד (קדמן 1969) ואת פועלה בשימור ריקודי העדות היהודיות והלא יהודיות בספרה ריקודי עדות בישראל (קדמן 1982). פמלה סקווירס עסקה בשנות ה-70 בחקר המחולות הכורדיים יחד עם קדמן (קדמן וסקווירס 1977), ובהט־רצון חקרה את מסורות המחול של יהודי תימן בישראל וערכה ספר בנושא (בהט־רצון 1999). למחקר ולתיעוד זכו כנסי המחולות העממיים שהחלו בקיבוץ דליה (אשכנזי 1992), וכן יוצרי מחולות עממיים, ובהם רבקה שטורמן (שרת 1988), לאה ברגשטיין (גורן 1983), זאב חבצלת (שרת 2003) ושלום חרמון (רסקין 1997). יהודית ברין־אינגבר תיעדה את תרומתו של פרד ברק, אמן המחול היהודי־אמריקאי יליד וינה, לתחום המחול היהודי ולהפצת ריקודי העם הישראליים בארצות הברית (ברין־אינגבר 1985).

ספר ראשון הסוקר באופן מחקרי שיטתי את התפתחות המחול האמנותי בישראל החל מתקופת היישוב (1920) ועד אמצע שנות ה-60 (1964) הוא לרקוד עם החלום של רות אשל (1991). להקות מחול ואמני מחול תיאטרלי ישראלים שהחלו לפעול לאחר קום המדינה זכו לעבודות אחדות שהוקדשו לפועלם. ספרה של רינה גלוק עוסק בלהקת המחול בת־שבע (גלוק 2006), אבשלום קווה כתב על פועלה של יהודית ארנון עם הלהקה הקיבוצית (קווה 2003), ועבודת הדוקטורט של טל כוכבי מנתחת את עבודתו של רמי באר עם הלהקה הקיבוצית מפרספקטיבה אנתרופולוגית (כוכבי 2007).

לצד ספרות המתחקה אחר עבודתם של יוצרים ואחר פעילותן של הלהקות הגדולות, כתיבה מסוג אחר מסתמכת על עבודה חינוכית בתחום של תהליכי יצירה בתנועה, בתיאוריה ובמעשה, המבוססים על ניסיון של שנים ארוכות בהוראת מחול. לסוג זה משתייכים ספריהן של נירה נאמן ולאה ברטל (1978) ושל צופיה נהרין (2000). החוקרת נעמי בהט־רצון כותבת באופן אנתרופולוגי על מחול כביטוי אנושי אוניברסלי, וכן על המרכיבים תלויי התרבות שבו (בהט־רצון 2004) ולאחרונה התפרסם ספרו של ניסן שור לרקוד עם דמעות בעיניים (2008), העוסק בפוליטיקת התרבות של ריקודי החברה בישראל. הספר בוחן את היחסים המורכבים שבין תרבות המועדונים והדיסקוטקים לבין הנוף הלאומי שבצלו התקיימה.

כותבים נוספים שהרימו תרומה חשובה לחקר ולכתיבה בתחום המחול בישראל הם גבי אלדור — נכדתה של מרגלית אורנשטיין, חלוצת הוראת המחול בארץ ישראל, ובתה של שושנה אורנשטיין, רקדנית, כוריאוגרפית ומורה (כמו אחותה התאומה, יהודית) — העוסקת בביקורת אמנות ובמחקר היסטורי של מחול ההבעה; דן רונן, העוסק בתחום ריקודי העם הישראליים, ששימש כמנהל אגף התרבות והאמנות במשרד החינוך והתרבות וכיום הוא מכהן כיו"ר סיאו"ף ישראל (המועצה הבינלאומית של פסטיבלים לפולקלור); איילה גורן־קדמן, בתה של גורית קדמן, העוסקת בתחום ריקודי העם וריקודי העדות בישראל; ושלום סטאוב, שתרם למחקר המחול התימני.

כתב העת הראשון בישראל שהוקדש לתחום המחול, השנתון מחול בישראל, ראה אור לראשונה בשנת 1975, בעריכת גיורא מנור ויהודית ברין־אינגבר, ובהמשך סייעה גילה טולידאנו למנור בעריכתו. השנתון התפתח והפך לרבעון ב-1993, בעריכת גיורא מנור ורות אשל, והחל משנת 2000 שינה את שמו למחול עכשיו בעריכת רות אשל. הניה רוטנברג הצטרפה לעריכת כתב העת החל מ-2008. מגזין פופולרי יותר, הנותן במה למתרחש בתחום ריקודי העם בישראל ובעולם, הוא רוקדים־נרקודה, שייסד ירון מישר ב-1988.

מקור עשיר לידע בתחומי מחול שונים מספקת הספרייה הישראלית למחול, הממוקמת במתחם הספרייה הציבורית שער ציון בבית אריאלה בתל אביב. הספרייה החלה לפעול בשנת 1975 ביוזמתה של אן וילסון (Wilson), שאליה הצטרפו אסטל סומרס (Sommers), סלי וייט (Whyte) וימי סטרום (Strum). בספרייה אוספים המקיפים את כל תחומי המחול והתנועה בישראל ובעולם, וכוללים ספרות מחקר, ביוגרפיות, צילומי מחול, צילומי תפאורה, תלבושות מתקופות ומסגנונות שונים וסרטיית וידאו עשירה של יצירות מחול מקומיות ובינלאומיות. המחלקה למחול במשרד החינוך, התרבות והספורט, בראשותה של נילי כהן, יזמה את הקמת ארכיון המחול הישראלי בניהולה של גילה טולידאנו, וד"ר צבי פרידהבר היה התחקירן הראשון (בשנים 1985-1988). כיום, לצד חומר רב ומגוון על אמני מחול ישראלים, המתעד את התפתחות המחול בישראל, מכיל הארכיון גם חומרים של אמנים יהודים בעולם ואת ארכיון המחול היהודי הייחודי של פרידהבר.

בישראל קיימות כמה מסגרות ללימודי מחול לתואר אקדמי. בית הספר לאמנויות המחול במכללת סמינר הקיבוצים מכשיר מורים לתנועה ומחול בשלושה מסלולים (תנועה ומחול, תיאטרון־מחול והכשרת מורים בפועל). האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים מכשירה רקדנים, מורים ויוצרים בשני מסלולי התמחות (חוג למחול וחוג לתנועה) ומכללת אורות באלקנה היא מכללה אקדמית תורנית המכשירה מורות למחול למערכת החינוך הדתית. המכללה האקדמית לחינוך גופני וספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט מציעה התמחות במחול במסגרת לימודי החינוך הגופני וההכשרה להוראה, עם דגש על הוראת מחול.

נוסף על מערכת ההשכלה הגבוהה, פועלות בישראל כ-60 מגמות מחול בבתי ספר תיכוניים. משרד החינוך מפקח על צוות מורים בעלי תואר ראשון ותעודת הוראה, ועל תוכנית לימודים ייחודית. הלימודים לבגרות מתמקדים בתחום העיוני (היסטוריה של המחול, מוזיקה למחול ואנטומיה יישומית למחול); והתחום המעשי מתרכז בלימודי בלט, במחול מודרני ובכוריאוגרפיה. לימודים אלו מאפשרים לבוגרי המגמות להשתלב בהמשך בלימודים אקדמיים או בלהקות מחול מקצועיות.

פרקי הספר

כל עשרת המאמרים הנכללים בספר זה הם מאמרים מקוריים, הרואים אור לראשונה באסופה הנוכחית ומסתמכים על עבודות הדוקטורט של הכותבות או על מפעל חיים של הכותבת בתחום החקר שבו היא עוסקת. שניים מהמאמרים באסופה זו נכתבו עבור הספר בשפת האם של הכותבות, אנגלית, ותורגמו לעברית. האסופה מחולקת לארבעה שערים, המתמקדים בתת־נושאים בתוך המסגרת הכללית של מחול בישראל: מבט היסטורי, תרבות וזהות, גוף ומגדר, יצירה ויצירתיות.

את האסופה פותח שער המציג את הרקע ההיסטורי להתפתחותם של סוגי מחול שונים בישראל ומנתח את ההשפעות המגוונות ויחסי הגומלין שנכרכו בהתפתחות זו. יהודית ברין־אינגבר פותחת את השער במאמר אוטוביוגרפי, שבו היא מנתחת את התפתחות המחול בישראל דרך פריזמה אישית של התפתחותה כרקדנית, חוקרת וכותבת בתחום המחול בישראל ובארצות הברית, ומעניקה לנו הצצה ייחודית למחוזות זהותיים, גאוגרפיים ותרבותיים שונים המשתלבים במארג חייה ובפועלה בתחום המחול הישראלי והיהודי בישראל ובארצות הברית. המפגש הבלתי אמצעי של ברין־אינגבר עם אמני מחול אמריקאים, כמו גם עם אִמוֹת המחול ואמני המחול שיצרו את התשתית לביסוס מחול קלאסי, מודרני ועממי בישראל, מאפשר לנו לעמוד מקרוב על יחסי הגומלין הפוריים המתקיימים בין ענפי המחול השונים בישראל ועל ההשפעות הרבות שספגו לתוכם — ממסורת הבלט הקלאסי והמחול המודרני, מאירופה ומארצות הברית, מאמנות הבימה ומהמחולות העממיים, מהשפעות אוניברסליות ומקומיות.

מאמרה של רות אשל בשער ההיסטורי מבוסס אף הוא על מפעל חייה של הכותבת, המשלב יצירה כוריאוגרפית ומחקרית. אשל פורשת לפנינו אנליזה של תשעים שנות התפתחות מחול הבימה בישראל, המתחילה בשנת 1920 בתל אביב עם העלאת מחול הסולו האוונגרדי של ברוך אגדתי בראינוע עדן. מנקודת אפס זו בהיסטוריה של התפתחות מחול הבימה בישראל, טווה הכותבת מארג הדוק של תשעה עשורי התפתחות של המחול בישראל, החל מההתנערות מהשפעות הבלט הקלאסי, דרך אימוץ מחול ההבעה בתקופת היישוב, המשך בהפניית העורף למחול האירופי והליכה שבי אחר המחול האמריקאי המודרני, וכלה ביצירות מחול ישראליות פוסטמודרניות, השואבות לקרבן השפעות מגוונות מן הרבדים התנועתיים השונים שעל בסיסם התפתח המחול בישראל. הניתוח מתחיל במחול כביטוי של התחדשות אמנותית עברית ומסתיים בהתבוננות במשא התרבותי שנושאים רקדנים ישראלים בני זמננו, ה"רוקדים את חייהם".

בשער השני של אסופה זו בוחנות החוקרות שאלות תרבותיות על אודות זהות אישית וקולקטיבית — לאומית ואתנית, ישראלית ועברית, אירופית ומזרח תיכונית, אשכנזית ומזרחית — המקבלות מבע אמנותי. דינה רוגינסקי עוסקת בהיבט הממסדי של "המצאת מסורת" ישראלית דרך יצירת פולקלור מחול לאומי, וכן בשימור ובטיפוח של מסורות מחול יהודיות ולא יהודיות בידי מוסדות בוני אומה ובראשם ההסתדרות. המאמר עוסק במפגש המשולש המתקיים בין יהודים אשכנזים, יהודים מזרחים וערבים, כפי שהוא מוצא ביטוי בשדה המחול העממי הישראלי, הנפרט לתת־הסוגים של "ריקודי עם", "ריקודי עדות" ו"ריקודי מיעוטים", המייצגים בהתאמה את נשאי שלוש הקבוצות החברתיות. המאמר מנתח באופן סוציו־היסטורי את יחסי הגומלין בין הקבוצות הללו ועומד על תהליכים של פוליטיקת תרבות שנמצאו בבסיס כינונן של שתי המחלקות הממשלתיות לניהול מחול עממי "מלמעלה" בישראל: "המדור לריקודי עם" ו"המפעל לטיפוח ריקודי עדות ומיעוטים".

יונת רוטמן בוחנת את היצירות קאמינה אי טורנה (1991) של משה אפרתי ללהקת קולדממה וכשהתרנגול קרא בקול והכלה התעופפה מעל כיכר העיר (2000) של ברק מרשל ללהקת בת־שבע כדוגמאות לכוריאוגרפיה ישראלית היברידית, המתכתבת עם יסודות ביוגרפיים מזרחיים בחיי היוצרים בעזרת תכנים הקשורים לספרד, לתרבות הלדינו ולתרבות הצוענים, ומשתמשת ברקדנים האמונים על שפת התנועה המערבית של המחול המודרני. מוטיבים של נדודים, חיפוש בית וחיפוש זהות מאפיינים את שתי היצירות. מקוריותן של היצירות, וכן זרותן היחסית בנוף המחול הישראלי, מועצמת בעזרת אסתטיקת צבע ייחודית ושילובן של דמויות דרמטיות המכניסות את הנופך האופייני שלהן לבימה: יוסי בנאי, המזוהה עם ההוויה הירושלמית, ביצירתו של משה אפרתי, ומרגלית עובד, ילידת תימן, המשתלבת ביצירתו של בנה, ברק מרשל, יליד ארצות הברית.

מאמרה ההיסטורי של שרי אלרון עוסק בעבודתה האמנותית של רינה ניקובה עם להקת התימניות בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 ביישוב, ובמסעותיהן להופעות בינלאומיות. המאמר בוחן את הזהות העברית האמנותית של ניקובה והלהקה כפי שתפסו אותה הן־עצמן והקהל הארצישראלי והאירופי, היהודי והלא יהודי. הזהות העברית מתגלה כזהות מורכבת, משתנה וחמקמקה, שכן מרכיבים רבים, שונים ולעתים אף סותרים נמהלים לתוכה, ובהם לאומיות, יהדות, תימניות, ערביות, ים־תיכוניות, ארצישראליות, שמיות ואותנטיות. המאמר מתמקד בשינויים שהתחוללו בהגדרת הזהות העברית ביצירתה של ניקובה, בהצהרות לגביה ובתגובות הציבוריות לביטויה האמנותי.

השער השלישי של ספר זה עוסק בהקשר מגדרי וגופני של המחול, תוך ניתוח אתנוגרפי המשלב תצפיות וריאיונות. לפרק זה רלוונטי במיוחד המושג הלועזי embodiment, המרמז על תהליכים של התגלמות, הגשמה והטבעה בגוף של ערכים ועמדות חברתיות, העוברים קונקרטיזציה בגופו של הפרט ומוצאים ביטוי בשפת גוף, בתנועה ובמחוות אופייניות. המונח embodiment מבטא שני מרכיבים: תהליך החדירה (או ההחדרה) של ערכים חברתיים לאדם ומיצובם של הערכים הללו בתוך הגוף. מונח עברי מחייב על כן תרגום של שני הרבדים הללו: התהליך ומיקומו. לפיכך הציעה רוגינסקי (2004) את התרגום העברי "הצפנה גופנית" למושג זה. התרגום העברי אף הוא טומן בחובו כפל מובנים: הצפנה כהחבאה וצופן כקוד. במונח "הצפנה גופנית" מקופלים שני רעיונות הנוגעים לתרבות הגוף: התהליכים הגופניים אינם מודעים לפרט או לסטרוקטורה החברתית הפועלת את פעולתה, ולכן תהליכי ההחדרה הם סמויים מן העין ומוחבאים בפנים הגוף. נוסף על כך, אותם תהליכים הם ביטוי של קודים המהווים צפנים תרבותיים, שפענוחם עשוי להוביל להבנה עמוקה יותר של ההתנהגות החברתית. שילוב השניים מוביל למושג המתאר תהליך של חדירת צפנים תרבותיים לתוך פנים האדם באופן שהוא סמוי מן העין ומסתתר בהיחבא בתוך הגוף.

נערות הרוקדות במסגרת חוגי פנאי של בלט הן מוקד המחקר של דליה לירן־אלפר, הבוחנת את מידת הפרטיקולריות לעומת האוניברסליות של לימוד בלט בישראל. החוקרת משווה בין שני חוגים המתקיימים בערים ישראליות הנבדלות במעמדן הסוציו־אקונומי. חרף ההבדלים החברתיים בין שתי הקבוצות, ומעבר לארבעת הממדים הנבחנים במאמר — מרחב, מראה, דפוסי התנהגות ומופעים — נדמה כי כלל הנערות מפנימות מסר דומה על אודות האוניברסליות של דימוי הבלרינה הקלאסית כ"ברבור" מעודן המייצג את העדינות הנשית המזוקקת, ושואפות להחזיק בפנטזיה או בחלום זה בנעוריהן. בעוד שפעילות פנאי זו אופיינית לבנות רבות בעולם, בישראל נקטעת הפנטזיה בגיל 18, עם גיוסן של הנערות לצבא.

עבודתה של דבורה חפץ, המבוססת על תצפית משתתפת בחוגי סלסה למבוגרים, נעזרת במידה רבה בידע הגוף של החוקרת, ידע שנרכש במשך שנים רבות של עיסוק בתחום התקשורת הלא מילולית ומחקר קינסתטי בשדות חקר מגוונים. החוקרת עושה שימוש בתפיסה סוציולוגית־פילוסופית־פמיניסטית כדי לנתח את חוויית הגוף החי, הנע והרוקד ולהביע במילים את תחושות העומק הפסיכו־פיזיות של חוויה בלתי מילולית זו. אגב כך היא תורמת לשיח התנועה והמחול ביצירת הבחנה בין המושגים "מיניות" ו"חושניות" כפי שהללו מוצאים ביטוי באינטראקציה הגופנית הקרובה של אישה וגבר הרוקדים ריקוד לטיני. בעוד שהמבט המציצני עלול לפענח את האינטראקציה הזוגית הזאת כארוטית גרידא, לטענת חפץ אינטימיות בין הגופים הרוקדים יכולה להיווצר רק בעת התכווננות הדדית קשובה המייתרת את יחסי הכוח ביניהם.

מאמרה של נעמי בהט־רצון על אודות נשים מחוללות בחגיגות חתונה בקהילות יהודיות שונות מהווה נדבך נוסף במפעל חייה האתנוכוריאולוגי של החוקרת, העוסקת במסורות מחול עדתיות ובייחוד בחקר הקהילה התימנית. במאמר הנוכחי חושפת הכותבת את הזווית הנשית במחולות החתונה, ובוחנת על בסיס השוואתי כיצד מיוצגות תפיסות המגדר בקהילות יהודיות אחדות, ובהן קהילת יוצאי תימן, כורדיסטן, גאורגיה, בוכרה, אתיופיה, קהילות מצפון אפריקה והקהילה החסידית. האסור והמותר במנהגי המגדר בחתונות משתנה בין הקהילות השונות בתפוצות, והחיים בישראל בת־זמננו משפיעים על מנהגי המחול כפי שהם מתקיימים בארץ. חלק מהמרכיבים של מנהגי המחול נשמרים בישראל כפי שנשמרו בתפוצות, כביטוי של שייכות למסורת נתונה, ומרכיבים אחרים משתנים, תוך התאמת המחולות לתפיסות מגדר שעברו שינוי בישראל.

השער הסוגר אסופה זו עוסק באופנים שונים של יצירתיות בשדה המחול בישראל. עבודתה של נירה על־דור חושפת אותנו ליצירה ייחודית בתחום חקר התנועה והמחול בישראל. כתב התנועה אשכול־וכמן, שנוצר בישראל, הוא אחת מארבע השיטות העיקריות לתיווי תנועה הנמצאות בשימוש בעולם. כשיטה צורנית־אנליטית לניתוח תנועה, הכתב מגדיר את היחידות הבסיסיות ההכרחיות לתיאור תנועת גוף האדם במרחב ובזמן, באמצעות מערכת מצומצמת של סימנים גרפיים. הכתב מהווה כלי אוניברסלי לבדיקת התנועתיות האנושית, ומאפשר השוואה אובייקטיבית ומחקר כמותני של גוף האדם בתנועה. מחקרה של על־דור מגלה כי בתהליך הלמידה של השימוש בכתב נחשפים הלומדים לתהליכים קוגניטיביים מורכבים הדורשים המשגה, כתיבה, קריאה וניתוח הקשרי המשולבים ביכולת ביצוע גופנית ומשפרים את הקואורדינציה של הלומדים.

מאמרה של הניה רוטנברג, החותם אסופה זו, עוסק באויסטר (1999), יצירתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק, שנחשבה לאחד האירועים האמנותיים הבולטים בזמנה וממשיכה להיות אהודה גם כיום. ניתוח פורמלי של היצירה חושף מארג של טקסטים ממחול, תיאטרון, אמנות גבוהה ותרבות פופולרית, הקשורים בהיסטוריה של המחול והתיאטרון. ריבוי הטקסטים המתגלים מהתבוננות מעמיקה ביצירה משמש כבסיס לבחינת הדיאלוג בין הריקוד לבין פרקטיקות תרבותיות שהן מעבר לתחום המחול. לטענת החוקרת, שפע שדות השיח העולים מהניתוח, ובהם האשליה התיאטרלית, העיסוק במדיום של הריקוד התיאטרלי (תנועת הגוף לעומת האשליה שהוא יוצר) והאופן שבו שפע הדימויים מיוצגים בריקוד, מאפשר פרשנות מסורתית מחד גיסא ומייצר מרחבי פירוש חדשים מאידך גיסא. מארג זה מעשיר את הריקוד וגם סולל את הדרך לקריאה אמנותית שואלת ולא רק משכפלת.

ביבליוגרפיה

אידלזון, אברהם צבי. תרפ"ה (1925). "יהודי תימן, שירתם ומנגינתם", רשומות א: 3-66.

אשכנזי, רות. 1992. סיפור מחולות העם בדליה. חיפה: תמר.

אשל, רות. 2009. "צמתים של חיבור ופירוד בין המחול לבמה לבין המחול האתני בישראל". מחול עכשיו 15: 3-8.

בהט־רצון, נעמי (עורכת). 1999. ברגל יחפה: מסורת יהודי תימן במחול בישראל. תל אביב: עמותת אעלה בתמר ותיאטרון מחול ענבל.

בהט־רצון, נעמי. 2004. מחוללים: מחול — חברה — תרבות. ירושלים: כרמל.

ברטונוב, דבורה. תשכ"ד (1964). ריקוד אלי אדמה. תל אביב: דבר.

ברטונוב, דבורה. 1973. ריקוד אלי אופקים — מסע בהודו. תל אביב: רשפים.

ברטונוב, דבורה. 1981. ריקוד על פי צו הרוח. תל אביב: רשפים.

ברטונוב, דבורה. 1982. מסע אל עולם הריקוד — על הריקוד כאמנות וכביטוי לאדם ולעם. תל אביב: רשפים.

ברטונוב, דבורה. 2005. מאחורי הקלעים של הנפש. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ברידצ'בסקי, מיכה יוסף. תר"ס (1900). "ריקודין", בתוך: ספר חסידים: אגדות, פרצופים וחזיונות. וארשה: תושיה, עמ' 73-75.

ברין־אינגבר, יהודית. 1985. המנצח על המחולות: חייו של פרד ברק, מורה למחול יהודי בימינו. תל אביב: הספרייה הישראלית למחול.

גורן, יורם. 1983. שדות לבשו מחול: על לאה ברגשטיין מרמת יוחנן ותרומתה לעיצוב המחול והחג הישראלי. הוצאת קיבוץ רמת יוחנן.

גלוק, רינה. 2006. להקת המחול בת־שבע 1964-1980. ירושלים: כרמל.

זאכס, קורט. 1933. תולדות הריקוד. תרגום: ז' וירשבולובסקי, תל אביב: מסדה, תשי"ג (1953).

טולידאנו, גילה. 2005. סיפורה של להקה — שרה לוי תנאי ותיאטרון־מחול ענבל. תל אביב: רסלינג.

כהן, ירדנה. 1963. בתוף ובמחול. מרחביה: ספרית פועלים.

כהן, ירדנה. 1976. התוף והים. תל אביב: ספרית פועלים.

כוכבי, טל. 2007. בין ריקוד לאנתרופולוגיה. חיבור לדוקטורט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

לוינסון, אברהם. 1947. "לריקודי העם בישראל", רשומות 3: 149-164.

לוינסקי, יום טוב. 1960. "על ריקודי מצווה לסוגיהם", מחניים מח: 48-52.

מנור, גיורא. 1978. חיי המחול של גרטרוד קראוס. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

מנור, גיורא (עורך). 1986. אגדתי — חלוץ המחול החדש בארץ ישראל. תל אביב: ספרית פועלים והספרייה למחול בישראל.

מנור, גיורא. 1999. "תולדות המחול — קווי התפתחות", בתוך: זוהר שביט (עורכת), תולדות היישוב היהודי בא"י מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית בא"י. ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' 557-572.

מנור, גיורא. 2002. דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי־תנאי. תל אביב: מרכז אתני בינתחומי ענבל והספרייה למחול.

נאמן, נירה וברטל, לאה. 1979. התנועה, מודעות ויצירה. רמת גן: ספרית פועלים.

נהרין, צופיה. 2000. הזמנה למחול: תהליכי יצירה בתנועה. קרית ביאליק: אח.

פטאי, רפאל. תש"ו (1946). "מחולות ביום הכיפורים בין יהודי קווקז וטריפוליטנה", עדות א־ד: 55, 112-113, 186, 252-253.

פרידהבר, צבי. 1986. המחול בקהילות ישראל בארצות הים התיכון, מגירוש ספרד ועד ראשית המאה ה-19. חיבור לדוקטורט, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

פרידהבר, צבי. 1989/90. "המחול היהודי בירושלים לפני מלחמת העולם הראשונה", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יא־יב: 139-151.

פרידהבר, צבי. 1991/2. "טקסי חתונה ביישוב היהודי בא"י בימי העלייה הראשונה והשנייה", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יג־יד: 389-411.

פרידהבר, צבי. 1994א. "עדויות לריקוד ההורה בקרב חלוצי העליה השניה והשלישית". מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי טז: 113-125.

פרידהבר, צבי. 1994ב. הבה נצא במחולות: לקורות ריקודי העם בישראל. תל אביב: המרכז לתרבות ולחינוך, ההסתדרות.

קדמן, גורית. 1969. עם רוקד: תולדות ריקודי העם בישראל. ירושלים: שוקן.

קדמן, גורית, 1982. ריקודי עדות בישראל. גבעתיים: מסדה.

קדמן, גורית וסקוויירס, פמלה. 1977. חמישה ריקודים כורדיים. תל אביב: ההסתדרות הכללית, המפעל לטיפוח ריקודי עדות ומיעוטים.

קווה, אבשלום. 2003. אחוזת מחול, יהודית ארנון ולהקת המחול הקיבוצית — פרקי חיים. תל אביב: מורשת.

רוגינסקי, דינה. 2004. מחוללים ישראליות: לאומיות, אתניות ופולקלור "ריקודי העם והעדות" בישראל. חיבור לדוקטורט, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב.

רוגינסקי, דינה. 2008. "סיווגים וסוגיות במחקר המחול העממי: בחינה תאורטית ויישום בישראל". מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כה־כו: 383-411.

רסקין, הלל. 1997. במעגלי שלום: שלום חרמון — מנהיג, מחנך, יוצר. ירושלים: הוצאת המשפחה.

שור, ניסן. 2008. לרקוד עם דמעות בעיניים: ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל. תל אביב: רסלינג.

שי, יעל. תשס"א (2001). מחוללת הפלאים: סיפורה של רחל נדב. נתניה: האגודה לטיפוח חברה ותרבות.

שלסקי, שמחה ואלפרט, ברכה. 2007. דרכים בכתיבת מחקר איכותני: מפירוק המציאות להבנייתה כטקסט. תל אביב: כליל, מכון מופ"ת.

שרת, רנה. 1988. קומה אחא: דרך רבקה שטורמן במחול. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

שרת, רנה. 2003. מחולנו לי ולך — זאב חבצלת: דברים על מחול. בית אלפא: הוצאת גלבוע.

שרת, רנה. 2005. מלכה בלי ארמון — מיה ארבטובה חלוצת הבלט הקלאסי בישראל. תל אביב: הוצאת עמותת תחרות מיה ארבטובה.

Adshead-Lansdale, Janet. 1995. “Discourse in dance: Its Changing Character”. In Border Tensions: Dance & Discourse. University of Surrey: Proceedings of the Fifth Study of Dance Conference, pp. 1-10.

Adshead-Lansdale, Janet. 1999. ״Creative Ambiguity: Dancing Intertexts״. In Dancing Texts: Intertextuality in Interpretation. Ed. Janet Adshead-Lansdale. London: Dance Books, pp. 1-25.

Daly, Ann. 1991. ״'What Revolution?' The New Dance Scholarship in America״. In Ballet International (January) 49-50.

Eco, Umberto. 1979. ״The Poetics of the Open Work״. In The Role of the Reader: Explorations in the Semiotics of Texts. Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press.

Jordan, Stephanie. 1996. ״Musical/Choreographic Discourse: Method, Music Theory, and Meaning״. In Moving Words: Re-Writing Dance. Ed. Gay Morris. London and New York: Routledge, pp. 15-28.

Manning, Susan. 2008. ״Looking Back״. In Looking Back/Moving Forward. Skidmore College, Saratoga Springs NY: Proceedings of Society of Dance History Scholars 31st Conference, pp. 1-9.

Morris, Gay. 1996. ״Introduction״ In Moving Words: Re-Writing Dance. Ed. Gay Morris. London: Routledge, pp. 1-12.

Ramsay, Burt. 2007. The Male Dancer. London: Routledge.

Roginsky, Dina. 2006. ״Orientalism, Body, and Cultural Politics in Israel: Sara Levi Tanai and the Inbal Dance Theater״. Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies and Gender Issues 11: 164-197.