1
עם התינוקת אנחנו שלושה
"וואו!" אני זוכר את עצמי אומר ברגע שוויוויאן יצאה מהמקלחת והראתה לי את התוצאה החיובית של בדיקת ההיריון. "זה נהדר!"
למען האמת, הרגשות שלי היו קרובים יותר ל... מה באמת? כבר?
יותר מכול הייתי ממש בהלם, מלווה בקורטוב אימה. היינו נשואים קצת יותר משנה, והיא כבר אמרה לי שכאשר נחליט להביא תינוק לעולם, היא מתכוונת להישאר בבית בשנים הראשונות. הסכמתי איתה — רציתי אותו דבר — אבל באותו הרגע גם הבנתי שהחיים שלנו כזוג עם שתי משכורות יבואו בקרוב אל קיצם. יתרה מזו, לא הייתי בטוח שאני ממש מוכן להפוך לאב, אבל מה יכולתי לעשות? זה לא כאילו היא הערימה עליי או הסתירה את רצונה בתינוק. היא אמרה לי מפורשות שהפסיקה לקחת גלולות. וגם אני רציתי ילדים, כמובן. אבל היא הפסיקה עם הגלולות רק לפני שלושה שבועות, ואני זוכר שחשבתי לעצמי שבטח יעברו כמה חודשים לפחות לפני שהגוף שלה יחזור לעצמו מבחינת האפשרות להיכנס להיריון. כל מה שידעתי זה שיכולים להיות קשיים להרות, זאת אומרת שיחלפו אולי שנה או שנתיים.
אבל לא אצל ויוויאן שלי. הגוף שלה חזר לעצמו מייד. ויוויאן שלי הייתה פורייה.
כרכתי את זרועותיי סביבה, בחנתי את פניה ובדקתי אם היא כבר קורנת. זה היה עדיין מוקדם מדי לזה, נכון? מה בדיוק קורן בעצם? זו רק דרך נוספת לומר שמישהו נראה חם ומזיע? איך עומדים חיינו להשתנות? ועד כמה?
שאלות רבות עלו והסתחררו בראשי, ובעודי מחבק את אשתי, לי, ראסל גרין, לא הייתה תשובה אפילו לאחת מהן.
***
כמה חודשים אחר כך זה קרה, אף שעליי להודות שהרבה מאוד ממה שהתרחש באותו יום נשאר מעורפל בזיכרוני.
במבט לאחור, נראה שהייתי צריך להעלות הכול על הכתב כאשר הדברים היו עדיין טריים במוחי. יום כזה אמור להישאר חי בזיכרוני לפרטי פרטיו — לא רק צילומים מטושטשים ורסיסי זיכרונות. הסיבה היחידה שאני זוכר את הדברים כפי שאני זוכר קשורה בוויוויאן. כל פרט נראה חרות בתודעה שלה, אבל זה ברור, הרי היא זו שסבלה את הצירים, והכאב נוטה לפעמים לחדד את המוח. לפחות ככה אומרים.
מה שאני כן יודע הוא שלפעמים, כשאנחנו נזכרים באותו היום, היא ואני זוכרים את הדברים בצורה שונה. למשל, אני חשבתי שבאותן נסיבות פעולותיי היו לגמרי מובנות, בעוד ויוויאן יכלה להצהיר שאני אנוכי או סתם אידיוט גמור, לסירוגין. כשהיא סיפרה את הסיפור לחברותיה — והיא עשתה זאת אינספור פעמים — אנשים היו צוחקים או נדים בראשם ושולחים אליה מבטים מלאי רחמים.
בכל ההגינות, אינני חושב שהייתי אנוכי או אידיוט גמור. אחרי הכול זה היה הילד הראשון שלנו, וכשהחלו הצירים איש מאיתנו לא ידע בדיוק לְמה לצפות. האם מישהו יכול באמת להתכונן למה שעומד לקרות? צירים, כך נאמר לי, הם בלתי צפויים. במהלך הריונה הזכירה לי ויוויאן לא פעם כי התהליך, מהצירים הראשונים ועד ללידה עצמה, יכול להימשך יותר מיממה — במיוחד בלידה ראשונה — וכי צירים של שתים־עשרה שעות או יותר אינם נדירים כלל וכלל. כמו מרבית האבות לעתיד הצעירים, החשבתי את אשתי למומחית והאמנתי לכל מילה שלה. הרי היא זו שקראה את כל הספרים.
יש לציין גם שבבוקר המדובר עצמו לא הייתי לגמרי בלתי יעיל. עשיתי את כל המוטל עליי ברצינות מוחלטת. התרמיל שהכיל חפצים לימי האשפוז והתיק שהכיל אביזרים לטיפול בתינוק היו ארוזים, ותכולת שני התיקים נבדקה שוב ושוב. המצלמה והווידיאו היו טעונים ומוכנים לפעולה, וחדר הילדים היה מרוהט ומאובזר בכל דבר שהילד שלנו עשוי יהיה להזדקק לו לפחות במשך חודש שלם. ידעתי את המסלול המהיר ביותר לבית היולדות וגם תכננתי נתיבים חלופיים למקרה שדרך המלך תיחסם באופן בלתי צפוי. ידעתי גם שהתינוק עומד לבוא במהרה. בימים שלפני הלידה עצמה היו כמה וכמה אזעקות שווא, אבל אפילו אני הבנתי כי הספירה לאחור כבר החלה באופן רשמי.
במילים אחרות, לא הייתי מופתע במיוחד כשאשתי העירה אותי בטלטלה בארבע וחצי לפנות בוקר ב-16 באוקטובר 2009 והודיעה לי שהמרווח בין הצירים הוא חמש דקות וכי הגיע הזמן לנסוע לבית החולים. אני לא פקפקתי בזה. היא ידעה את ההבדל בין צירי ברקסטון־היקס לבין הדבר האמיתי, ואף שהתכוננתי לרגע הזה, המחשבות הראשונות שלי היו לזרוק עליי בגדים ולהעמיס את התיקים במכונית. לא חשבתי אז על אשתי ועל התינוק שעומד להיוולד לנו. אדרבא, מחשבותיי היו בערך כאלה: זה היום הגדול, ואנשים הולכים לצלם המון תמונות. אנשים אחרים יבהו בתמונות האלה לנצח, ולכן — בהתחשב בכך שמדובר בדורות הבאים — מוטב שאכנס להתקלח לפני שנצא, כי השיער שלי נראה כאילו ביליתי כל הלילה במנהרת רוח.
זה לא שאני יהיר, פשוט חשבתי שיש לנו המון זמן, אז אמרתי לוויוויאן שאהיה מוכן לצאת בעוד כמה דקות. כמו תמיד התקלחתי מהר - לא יותר מעשר דקות ביום רגיל, כולל גילוח - אבל ברגע שמרחתי את קצף הגילוח חשבתי שאני שומע את אשתי צועקת משהו מהסלון. האזנתי שוב. הפעם לא שמעתי כלום, ובכל זאת החשתי את פעולותיי. כשהתחלתי להתנגב שמעתי את צעקתה, אף שמשום מה זה נשמע לי כמו משהו שהיא צועקת לגביי, לא אליי. כרכתי את המגבת סביב מותניי ויצאתי אל המבואה החשוכה כשכולי עדיין מטפטף. אלוהים עדי, הייתי במקלחת פחות משש דקות.
ויוויאן צעקה שוב, ורק כעבור שנייה קלטתי שוויוויאן כורעת על ארבעותיה וצועקת בטלפון הנייד שלה שאני במקלחת הדפוקה ותובעת מה לעזאזל חושב האידיוט הזה! דרך אגב, אידיוט היה הכינוי העדין ביותר שהיא הוציאה מפיה באותה שיחה כדי לתאר אותי. שאר התיאורים שבהם השתמשה היו הרבה יותר ססגוניים. מה שלא ידעתי היה שהצירים שקודם היו במרווחים של חמש דקות היו עתה במרווחים של שתי דקות ושהכאבים כבר הגיעו לגב. צירי גב הם עזים ביותר, ופתאום ויוויאן שחררה צרחה כה חזקה עד כי נראה שיש לה ממש ישות חיה משלה, כזו שככל הנראה עדיין מרחפת מעל השכונה שלנו בשרלוט, קרוליינה הצפונית, מקום שקט ושלֵו בדרך כלל.
התעשַתִּי והעברתי את פעולותיי להילוך גבוה עוד יותר, זרקתי על עצמי בגדים בלי להתנגב כראוי והעמסתי את המכונית. כשיצאנו החוצה תמכתי בוויוויאן ולא אמרתי ולו מילה על כך שהיא חופרת עם ציפורניה בגב כף היד שלי. כהרף עין כבר הייתי ישוב ליד ההגה, ובעודנו שועטים לבית היולדות התקשרתי לרופא המיילד שהבטיח לפגוש אותנו שם.
כשהגענו לבית היולדות הצירים היו עדיין במרווחים של שתי דקות, אבל בשל כאביה המתמשכים של ויוויאן היא נלקחה מייד לחדר לידה. אחזתי בידה וניסיתי לעזור לה בנשימות — שבמהלכן היא פלטה שוב מילים ססגוניות ומגוונות שתיארו אותי ואת המקום שאליו אני יכול לדחוף את הנשימות המחורבנות! — עד שהגיע הרופא המרדים ונתן לה זריקת אפידורל. במהלך ההיריון ויוויאן התלבטה אם לבקש אפידורל או לא, עד שלבסוף, ברגשות מעורבים, היא החליטה שכן, ועכשיו היה ברור שזו החלטה מבורכת. ברגע שהתרופה נכנסה לגופה נעלמו ייסוריה, וויוויאן חייכה בפעם הראשונה מאז שהעירה אותי הבוקר בטלטול. הרופא המיילד שלה — גבר בשנות השישים לחייו, עם שיער אפור גזור היטב ופנים ידידותיות — נכנס לחדר כל עשרים או שלושים דקות כדי לבדוק את מצב הפתיחה, ובין לבין אותם ביקורים התקשרתי לשני זוגות ההורים וגם לאחותי.
הגיע הזמן. המיילדות נקראו להיכנס, והן הכינו את הציוד במקצועיות שלווה. ואז, פתאום, הרופא אמר לאשתי לדחוף.
ויוויאן דחפה במשך שלושה צירים. בשלישי החל הרופא ללהטט בזרועותיו ובמפרקי כפות ידיו כמו קוסם שמוציא שפן מכובעו, והדבר הבא שקרה הוא שנהייתי אבא.
פשוט ככה.
הרופא בדק את התינוקת שלנו, ואף שהיא הייתה קצת אנמית, היו לה עשר אצבעות בידיים, עשר אצבעות ברגליים, לב בריא וזוג ריאות שלא היה ספק כי הן מתפקדות היטב. שאלתי בנוגע לאנמיה — הרופא אמר שאין מה לדאוג בנוגע לזה — ואחרי שהזליף כמה טיפות בעיניה של התינוקת היא הייתה נקייה, מחותלת וחבוקה בזרועותיה של אשתי.
בדיוק כפי שחזיתי, תמונות צולמו כל היום, אבל למרבה הפלא, כשאנשים ראו אותן אחר כך, התרשמתי שלאיש לא אכפת איך אני נראה בהן.
***
כבר אמר מי שאמר כי תינוקות נראים בהיוולדם בדיוק כמו וינסטון צ'רצ'יל או מהטמה גנדי, אבל מכיוון שהאנמיה תרמה מין חיוורון אפרפר לעורה של בתי, המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא דומה ליוֹדה, בלי האוזניים כמובן1. יודה יפהפייה כמובן, יודה עוצרת נשימה, יודה כה מופלאה עד כי כשהיא אחזה באצבעי ליבי כמעט חישב להתפרץ מגופי. הוריי הגיעו כעבור כמה דקות, ומרוב לחץ והתרגשות פגשתי אותם במסדרון ומלמלתי את המילים הראשונות שצצו במוחי.
"יש לנו תינוקת אפורה!"
אימי הביטה בי ממש כאילו יצאתי מדעתי, ואילו אבי חפר עם אצבעו בתוך אוזנו כתוהה שמא השעווה שבתוכה מעיבה על יכולת השמיעה שלו. הם התעלמו מדבריי, נכנסו לחדר וראו את ויוויאן מערסלת בזרועותיה את בתנו כשעל פניה הבעה שלווה. עיניי עקבו אחר מבטם, וחשבתי לעצמי שלונדון היא הילדה היקרה ביותר בהיסטוריה האנושית. נכון, אני בטוח שכל האבות החדשים חושבים כך על ילדיהם, אבל עובדה פשוטה היא שיכול להיות רק ילד אחד שהוא באמת הכי יקר בהיסטוריה של העולם, וחלק ממני התפלא איך זה שאנשים אחרים לא עוצרים ליד דלת חדרנו כדי להתפעל מבתנו.
אימא שלי התקרבה אל המיטה ושרבבה את צווארה כדי להיטיב לראות יותר מקרוב.
"החלטתם כבר על שם?" שאלה.
"לונדון," השיבה אשתי, כשתשומת ליבה מוקדשת לגמרי לתינוקת שלנו. "החלטנו לקרוא לה לונדון."
***
הוריי עזבו לבסוף וחזרו שוב אחר הצהריים. בין לבין, הוריה של ויוויאן ביקרו גם הם. הם באו בטיסה מאלכסנדריה, וירג'יניה, שם ויוויאן גדלה. ויוויאן שמחה לקראתם מאוד, אבל אני הרגשתי מייד שרמת המתח בחדר מתחילה לעלות. תמיד הרגשתי שהם סבורים כי הבת שלהם התפשרה כשהחליטה להינשא לי, ונראה שגם את הוריי הם לא חיבבו, והתחושה הייתה הדדית. אף שהיחסים בין הארבעה נראו תמיד לבביים, בכל זאת ניכר היה כי הם מעדיפים להימנע עד כמה שאפשר אלה מחברתם של אלה.
אחותי הגדולה, מארג', באה עם ליז וידי שתיהן עמוסות במתנות. מארג' וליז היו זוג יותר זמן משהיינו יחד ויוויאן ואני — באותה עת, קצת יותר מחמש שנים — ואני לא רק חשבתי כי ליז היא בת זוג נהדרת לאחותי, ידעתי גם שמארג' היא האחות הגדולה הכי נהדרת שיכולה להיות לבחור כמוני. עם זוג הורים עובדים — אבא היה שרברב ואימא עבדה כפקידת קבלה במרפאת שיניים עד שלפני כמה שנים פרשה לגמלאות — מארג' שימשה תחליף להורים ובאותה עת גם הייתה לי אחות ואשת סוד שעזרה לי לפלס את דרכי במהלך גיל ההתבגרות. אגב, גם שתיהן לא אהבו את הוריה של ויוויאן, תחושה הדדית שנחשפה בחתונה שלי, כשהוריה של ויוויאן סירבו להניח למארג' ולליז לשבת עם כולנו ליד שולחן המשפחה. מיותר לציין שמארג' הייתה במסיבת החתונה וליז לא — ומארג' בחרה ללבוש טוקסידו ולא שמלה — אבל זה נותר עלבון שעליו שתיהן לא היו מוכנות לסלוח. למען האמת, אינני מאשים את מארג' או את ליז על שנפגעו מכך, משום שגם אני הייתי חש כך במקומן. בכל מקרה, מערכת היחסים שלהן נראית לי טובה הרבה יותר ממרבית מערכות היחסים של הזוגות הנשואים שאני מכיר.
במהלך כל אותו היום המבקרים שלנו באו והלכו, ואילו אני נשארתי בחדר עם אשתי, יושב לסירוגין על כיסא הנדנדה ליד החלון או על המיטה לצידה, כששנינו לוחשים ללא הפסקה בהשתאות יש לנו בת. התבוננתי באשתי ובבתי התינוקת, וידעתי שאני שייך לשתיים אלו וכי שלושתנו נישאר מחוברים לעד. התחושה הזו ממש הציפה אותי — כמו כל דבר אחר באותו היום — ומצאתי את עצמי מהרהר איזו מין נערה תהיה לונדון בגיל ההתבגרות, על מה היא תחלום ואפילו מה היא תעשה בחייה הבוגרים. בכל פעם שלונדון בכתה, ויוויאן לקחה אותה אוטומטית והצמידה אותה אל שדיה, ואני צפיתי בפלא נוסף.
איך לונדון יודעת מה היא צריכה לעשות? תהיתי ביני לבין עצמי. איך בשם האל היא יודעת?
***
יש לי עוד זיכרון מאותו היום, שהוא רק שלי.
זה קרה בלילה הראשון בבית החולים, הרבה אחרי שאחרון המבקרים שלנו עזב. ויוויאן ישנה, ואני נמנמתי בכורסה כששמעתי את הבת שלי מתחילה להשמיע קולות. עד אותו יום מעולם לא החזקתי בידיי תינוק בן יומו, ועתה ערסלתי אותה בזרועותיי והצמדתי אותה לגופי. חשבתי שאני צריך להעיר את ויוויאן, אבל למרבה הפלא לונדון התמקמה לה בזרועותיי ונרגעה. נשענתי לאחור בכיסא הנדנדה, ובעשרים הדקות הבאות כל מה שיכולתי לעשות היה להתפעל מהרגשות שהיא עוררה בי. את זה שאני מעריץ אותה כבר ידעתי, אבל לא הבנתי איך כל כך מהר לא יכולתי לדמיין יותר את החיים בלעדיה. אני זוכר שלחשתי לה שכאבִיה אני תמיד אהיה שם בשבילה, והיא, כאילו ידעה בדיוק מה אני אומר, חִרבנה בחיתול, התפתלה והחלה לבכות. בסופו של דבר העברתי אותה בחזרה לוויוויאן.
