האמת שמאחורי סיפורם הטרגי של דפים אלה לא תיוודע לעולם. הדפים נמצאו בשנת 2016 בעבודות הסריקה והדיגיטציה בארכיון המדינה, כשהם מוסתרים בתוך תחתית כפולה של מזוודה מלאה במסמכים, שהובאה לארץ ישראל על ידי איש הבריגדה היהודית מאירופה באמצע שנות הארבעים, ולא נפתחה במשך עשרות שנים.
כותב הדפים הוא כפי הנראה פרופ׳ דומיניק סט. פייר־לוי. סט. פייר־לוי, פילולוג והיסטוריון, עסק בשימור ובשחזור כתבי יד עתיקים במנזרים באזור "חוף האזמרגד" במערב צרפת. בשנת 1936 הוציא לאור את ספרו היחיד — "על ההשפעות ההדדיות בין מסורת העתקת כתבי היד של הנזירים באזור ברטאן במאה השלוש־עשרה ובין עותקי התלמוד מאותו האזור באותה התקופה, כפי שהן מתבטאות בכתב יד אונפלר". הספר זכה להערכה מסוימת בחוגים מקצועיים מצומצמים וצוטט בכמה מאמרים שעסקו בנושאים דומים, אך אף אחד מעותקיו אינו בנמצא כיום.
הכיבוש הנאצי בשנת 1940 מצא את סט. פייר־לוי באזור הכבוש, בחוף ברטאן, כאשר משפחתו נפשה בדרום. סט. פייר־לוי הסתתר שנתיים במנזרים ובכנסיות בברטאן ובנורמנדי, עד שנחשף, כפי הנראה בעקבות הלשנה, ועל פי הרישומים, מת מדלקת ריאות בעודו עצור בפריז בספטמבר 1942. גורל משפחתו של סט. פייר־לוי, אשתו ובנו היחיד ז'אק, אינו ידוע.
הדפים שנמצאו כתובים בצרפתית מודרנית במכונת כתיבה וכוללים הערות רבות בכתב ידו של סט. פייר־לוי. האמירה בראשית הספר כי הוא נכתב "בשפה העתיקה" מרמזת על תרגום מלטינית, או אף מעברית, שתי שפות שהיו שגורות היטב בפיו של סט. פייר־לוי.
ז'אק בן סימון הכהן, שהיה אמור להיות מחברו המקורי של הספר בסוף המאה השמונה־עשרה, אינו מוכר לחוקרים, ואין כל תיעוד המתייחס אליו. תיעוד הנוגע לנזיר בשם האח פייר, שחי במנזר במון סן מישל באותה התקופה, קיים, אך אינו מאפשר לקבוע באופן חד־משמעי כי אותו "האח פייר" היה בעברו יהודי בשם הכהן. הערותיו של סט. פייר־לוי בשולי כתב היד מרמזות כי הוא מצאצאיו של אותו "האח פייר". הערה ששורבטה בשולי דף בסוף הספר רומזת כי במהלך המאה התשע־עשרה נעשה ניסיון לבאטיפיקציה של אותו האח פייר, אך הניסיון כשל. אין כל תיעוד ברשומות הכנסייה הקתולית הנוגע לבאטיפיקציה של נזיר צרפתי בשם האח פייר במהלך המאה התשע־עשרה.
האם בילה סט. פייר־לוי את השנתיים האחרונות לחייו כשהוא מתרגם כתב יד מהמאה השמונה־עשרה שנפל לידיו, ואבד? האם השתעשע ביצירת זיוף מתוחכם? האם התכוון לכתוב רומן היסטורי? הדברים לא ייוודעו לעולם. היעדרו המוחלט של תיעוד, שיאפשר לאמת את הדברים, מטה את הכף לטובת האפשרות שמדובר בפיקציה, ברומן פרי עטו של היסטוריון בן המאה העשרים, שהסתתר בחופיה הגשומים של ברטאן כשהוא חולם על אור השמש הים תיכונית בטבריה. אם כך ואם כך, הגיעה העת להביא את הדפים הללו בפני הקורא העברי. בין שמדובר בסיפורו של הרפתקן יהודי בן המאה השמונה־עשרה ובין שבפרי דמיונו של סופר צרפתי בן המאה העשרים, המתינו הדפים לקורא זמן רב, רב מדי.
פרק ראשון
טרוף טורף יוסף
כבר כמה פעמים שהגיע אלי האב דומיניק לשמוע את הווידוי האחרון, סימן את סימן הצלב על מצחי בשמן הקדוש, שמע את מלמולי והגיב במלמולים משלו. חומי עלה וירד חליפות. פעם או פעמיים חשתי שבא הסוף, הפכתי פני אל הקיר, ואף אמרתי, בהזיות הקדחת, "שמע ישראל".
אבל לפני כשבוע התיישבתי לפתע במיטתי. האל הטוב העניק לי, ברוב חסדו, עוד כמה ימים. ז'ילבר הטוב, הנאמן ככלב, השקה אותי בברנדי והחיה את רוחי. ז'ורז'ט, בעלת הפונדק, טיפסה במדרגות כל הדרך עד למיטתי, כשסיר של מרק בידה. וכיכר לחם טרייה, חמה. את תפילת יום הראשון אמרתי בציבור, בכנסייה שבפונטורסון.
המנזר שעל ההר, מון סן מישל, היה פעם עשיר ורב־עוצמה, אך חטאי האחים הביאו לדלדולו, והיום הוא חרב וריק מאדם. הייתי צריך מקום בודד ושקט לכתוב בו. ידעתי שהאל העניק לי אך מעט זמן, וכי עלי לנצלו היטב, ללא הסחות דעת. מתוך סיכון נפש עליתי במדרגות הרבות המובילות אל המנזר, כשעמי רק ז'ילבר ופרדתו הנושאת את צורכי מחייתי, גיליונות נייר רבים, דיו, קסת ועט. במשך שעות רבות ביום מנתקת הגאות את המנזר מהיבשה הסמוכה, ונותר רק מעין אי בודד. גם כאשר המים נסוגים, מדובר בכמה שעות הליכה עד לכפר הקרוב פונטורסון. לאחר עזיבתו של ז'ילבר נותרנו רק אני והשחפים. לבדנו. בין המסדרונות שהיו פעם הומי אדם. מצאתי חדר ובו שולחן גדול. בחדר סמוך מצאתי מיטה נושנה. אלה הספיקו לצרכי. אחת ליומיים מגיע ז'ילבר לבקרני. איני זקוק לדבר. יש לי סיפור לספר, ואני מספר אותו בשפתי העתיקה.
לעתים אצא אל המרפסת סחופת הרוחות ואביט מסביב. חופי נורמנדי... בשנים הראשונות לשהותי במנזר הפליאה אותי תופעת הגאות והשפל. הייתי יכול לשבת שעות ולהביט במים המתקדמים, או הנסוגים. לוכדים לעתים חיית בר או קבוצת אנשים לא זהירה. באים והולכים. אכן, נפלאו מעשי האל! הנזירים, בחוכמתם, הבינו את הקשר בין מועדי הלבנה ובין נסיגת המים, והכינו לוח שעות מסודר, ולפיו ידענו מתי בטוח לעלות על הדרך המובילה אל הכפר, להביא משם מצרכים, או לבקר את הגוססים ולהעניק להם את הסקרמנט האחרון. אך היום גס לבי בחופים אלה. מצוקים אפורים, קודרים. גס לבי בציפורים שפעם כה אהבתי, בשחפים, בשחפיות וביסעורים. חלמתי על חופים אחרים. על חופי הזהב של הים התיכון, ועל החופים הירוקים של הכינרת. על הדקלים חלמתי, ועל השמש.
אני מביט מערבה, ונדמה לי שאני רואה את צריחי הכנסיות ואת החומות של סן מלו, מולדתי. זו אך אשליה, אני יודע. היא רחוקה מדי. ובכל זאת, אם עלי להתחיל את סיפורי, עלי להתחילו בצוקיה של סן מלו, בצריחיה, ובאייה הקטנים, ורק לאחר מכן להגיע אל חופי הזהב של עכו ואל חופי הדקלים של הכינרת. אתחיל, אם כן, את סיפורי. זה אינו סיפור נאה. עשיתי דברים שעינו של האל אינה יפה בהם, בין שיהיה אל זה אחד ובין ששלושה. אבל אני מרגיש שאותו אל עצמו הוא שהעניק לי את ההזדמנות לספר דברים אלה. יהיו הם לקח לכל קוראי. והסיפור עצמו יפה ומעניין. יש בו גמלים, ותותחים, וחרבות, וכמה נשים — יפות מאוד, ומלחמה, ותבוסה, וניצחון, ויש בו פיראטים, וספינות תותחים, ויהודים, מוסלמים ונוצרים משמשים בו בערבוביה, ואדם אחד, דגול, שזכיתי להכיר, אך שמעו נודע רק למעטים מחוץ לאזורים שבהם שלט. כן, זהו סיפור שראוי לספרו.
כיום אני עונה לשם "האח פייר", אך לא היה זה השם שאותו נשאתי כשנולדתי לא רחוק מכאן, בסן מלו, לפני שישים שנה, וארבעה חודשים, ויומיים, בראש חודש ניסן, ה'תפ"ב, היא שנת 1722 להולדת אדוננו. אבי, סוחר עשיר בשם שמעון בן יעקב הכהן, קרא לי על שם אביו, וכך נשאתי, בשנותי הראשונות, את השם ז'אק בן סימון הכהן.
איני זוכר דבר כמעט משנותי הראשונות. אני זוכר את סן מלו העיר, את החומות הבצורות, את הספינות המגיעות אל הנמל. את יריות התותחים בשש בערב. את הדגל המתנופף על המבצר, את כלבי השמירה שעל החומות, את האיים הקטנים שלעתים היה ניתן להגיע לחופיהם בחרבה, כאשר השפל היה חושף את רצועת האדמה המובילה אליהם. את השוק, שהיו בו תבלינים מהארצות החדשות שמעבר לים. גם את אמי כמעט איני זוכר. עולים בזיכרוני פנים מאירות, בהירות, שיער בלונדיני ארוך, אסוף במטפחת. תמיד היתה חולנית. אחים ואחיות לא היו לי, ופעם אמרה לי שכמעט מתה בלידתי. אמרה וחיבקה אותי חזק, אימצה אותי אל לבה. יענק'ל, היתה קוראת לי, ואיש לא קרא לי כך מעולם מלבדה. נדמה לי שאני זוכר את המחלה האחרונה. את התפילות החרישיות בפינת החדר. את פניו הדואגות של אבי. איני יודע אם אלה זיכרונות אמת. אני זוכר פחד גדול.
אמי מתה עלי בהיותי בן שש. אבי, שלא ידע מה לעשות עמי, והיה עסוק במסחר, שלח אותי אל קרובים בשטרסבורג. עם הגיעי למצוות, התחלתי ללמוד בישיבה הגדולה בשטרסבורג. היו אלו השנים האיומות בחיי. קרובי היו מטופלים בשבעה ילדים משלהם, ולא היה להם פנאי ליתום שהיווה אך פה נוסף שיש להאכיל. המעבר לישיבה היה גרוע בהרבה. הרובע היהודי הישן בשטרסבורג, שהיו שכינו אותו עוד "הגטו", היה מקום צר וצפוף, שאור השמש חדר אליו לעתים רחוקות. שש־עשרה שעות ביממה שקדנו על תלמודנו. הלימודים עוררו בי עניין מועט, וחמת זעמו של הרב, המלווה במלקות, ניתכה עלי לעתים קרובות. יש ושכבתי, רועד מקור, גבי ופרקי אצבעותי כואבים ודוויים, ושאלתי את נפשי למות. איתי בחדר רעדו מקור עוד עשרים נערים. אני זוכר היטב את טפטוף המים מעל למיטתי. את העובש השחור על הקירות. את הבל פיו של הרב. את העכברושים.
אך לא הכול היה שחור בשנים האלו. נטייתי הטבעית ללימוד שפות הביאה לכך שהצטיינתי בעברית ובארמית, שהפכו לי כמעט לשפות אם. הפלפול של הש"ס ושל הפוסקים היה רחוק מלבי, אך זכרתי מסכתאות שלמות בעל פה. כל עוד היה מדובר בשינון בעל פה של דפי הגמרא, הייתי יכול להשקיע אך מאמץ מועט ולמצוא חן בעיני הרבנים. כאשר החל השקלא וטריא ההלכתי, מצאתי את עצמי לעתים קרובות הוזה בהקיץ, ורק מכת מקל החובלים של הרב על פרקי אצבעותי היתה מחזירה אותי אל קרקע המציאות. מה יעלה בחלקי? כבר בהיותי נער היה ברור שלא נועדתי לחיי תלמיד ישיבה. אולי עתיד הייתי להיות סוחר כאבי. אילו היה אבי לוקח ומלמד אותי את סודות המסחר במקום לשלוח אותי לישיבה, היה בכך רווח גדול לשנינו. אבל הוא ראה את עתידי בצורה שונה. הוא רצה שבנו היחיד יהיה רב. גדול בתורה. איש האלוהים. כמעט, אבא. כמעט הצלחת. ראה אותי עכשיו.
ביום שמלאו לי י"ז שנים, אירע הדבר ששינה את חיי. איני יודע מה היה עולה בגורלי לולא לווה המרקיז ד'אסטייה מונורי את הכסף מאבי. ייתכן שהייתי נשאר בגטו שטרסבורג. ייתכן שהייתי נהיה לרב. נישא לבת ישראל כשרה. מקים משפחה. ייתכן שלא הייתי יוצא לעולם את חומות הגטו. הרי באחת־עשרה שנותי בשטרסבורג יצאתי מבין החומות רק שלוש פעמים, פעם אחת להלוויית אחד מילדי משפחת קרובי ופעמיים לבקר את אבי, כשעסקיו הובילו אותו לשטרסבורג והוא שהה בפונדק קטן מחוץ לעיר.
לעומת משפחתם של קרובי, היה אבי איש העולם הגדול. היו לו עסקים בכל ערי החוף והנמלים בברטאן ובנורמנדי, באונפלר, בשרבור ובסן מלו. אך מעולם לא עזב את גבולות צרפת ולו ליום. זמן רב סברתי שהוא מתפרנס מהלוואות בריבית כיתר הסוחרים היהודים העשירים. האמת היתה משונה יותר, ואקזוטית. הסחר עם המושבה סן דומנג, המכונה לעתים היספניולה, היה עיסוק רווחי ביותר, אך גם מסוכן. אבי עמד בעסק מוזר עם בעלי הספינות. אלה היו משלישים לידו סכום כסף כאשר ספינתם יצאה לדרכה. אם היתה הספינה שבה בשלום, כשעליה מטען קני הסוכר והקפה המובטח, היה אבי רשאי לשמור את הסכום. אך אם לא היתה הספינה שבה במועד המוסכם, או ששבה כשמטענה חסר, היה אבי נושא בהפסדם של בעלי הספינה. העיסוק הזה דרש עצבים של ברזל, אך גם את היכולת לשחק בכסף ולהביא לכך שאם אבדה הספינה, הרי בחצי השנה המוסכמת הכפיל, שילש וריבע הסכום ששולם מראש לאבי את ערכו, וכך לא היה הפסדו גדול כפי שהיה יכול להיות.
עניין נוסף, שעליו למדתי רק לאחר זמן רב ובדיעבד, היה תשלום השוחד לקורסיירים. אלה, שפשטו על נתיבי הסחר שבין היבשת הישנה לעולם החדש, קיבלו מאבי שכר קבוע, ובתמורה נמנעו מלהזיק לספינות שעם בעליהן עמד בקשרים. הקורסיירים מסן מלו נמנעו ממילא מלפגוע בספינות היוצאות מסן מלו, כשעליהן לעתים קרובי משפחתם וידידיהם, ולעתים אף היו הקורסיירים עצמם שלוחיו של הדוכס מסן מלו, שרבות מהספינות היו בבעלותו. אך קשרים אלה של אבי עם הקורסיירים הביאו לכך שרבים אחרים נעזרו בשירותיו מכל החוף האטלנטי של צרפת, ולעתים גם מאנגליה, אף שלסוחרים האנגלים היו שיטות משלהם לטפל בקורסיירים.
