שחור

יונה עורקבי אמו של זוהר

השיחה נערכה ב־1.2.1988, מעת לעת נטלו בה חלק גם אחותו מלכה, ובעלה אבנר רדי

עליתי לארץ ישראל בגיל שמונה־עשרה. הגעתי מתימן, מהעיר סעדה, רק עם אבא שלי. הגענו ב־1952, לעתלית, למחנה עולים. ישבנו בעתלית קצת פחות משנה ומשם עברנו לשבת בעקיר, עקרון, ליד רחובות. שם ישבתי עם אבא שלי ואחר כך עם האחיות שלי. האחיות שלי כבר היו קודם בארץ ישראל, יש לי אחיות מאמא שלי, והן עלו הרבה לפני. עלו באונייה, לא באווירון. אמא שלי מתה בתימן. הייתי קטנה כשאמא שלי מתה, ונשארתי רק אני לאבא שלי. הייתי עם אבא שלי ואחר כך, כשישבנו בעקיר, הכרתי את בעלי זה. אחר כך התחתנתי איתו. בגיל שמונה־עשרה. לא, לא בגיל שמונה־עשרה, אולי תשע־עשרה... אולי עשרים... לא יודעת. ואחרי החתונה עברתי לשיכון המזרח עם בעלי. כבר היה לו בית פה. וכל הזמן חיינו במקום הזה, עד היום, לא החלפנו מקום.
בדרך לישראל, אבא שלי חיתן אותי עם זקן. הוא לא חיתן אותי כי הוא רצה לחתן אותי. הייתי אז בגיל צעיר מאוד, בדרך לישראל, הייתי בת שתים־עשרה ככה, והיינו אז בדרך לצנעה, הלכנו ברגל. ואז הפחידו אותנו. הפחידו את ההורים. אמרו שאם לא יחתנו אותנו, אז לוקחים אותנו - הערבים. יעני, לוקחים אותנו לצבא. ואחר כך אף אחד כבר לא מכיר יותר את הבת שלו. אז מהר־מהר חיתנו אותנו, איך שלא יהיה. אם זה צעיר, אם זה זקן, אם זה לא חשוב. העיקר שהיא כבר תהיה תפוסה, שלא ייקחו אותה, זו היתה המחשבה של אבא שלי. אז אני התחתנתי בגיל שתים־עשרה עם זקן. בצנעה, בדרך לישראל.
הלכנו ברגל ממקום למקום עד שהגענו לעדן. ובעדן הכניסו אותנו לאווירון. אבל לקח לנו המון זמן עד שהגענו. עד שאני נכנסתי לארץ והיינו בבית עולים, לקח שש שנים. המון זמן הסתובבנו ממקום למקום. היינו יושבים במקום חודשיים-שלושה ואחר כך הולכים. מעיר לעיר. ובעדן כבר לקחו אותנו באווירון.
אז אבא שלי חיתן אותי בצנעה, בדרך לארץ. ואני לא רציתי להתחתן. הייתי בוכה, רציתי לברוח, לא היתה לי אמא, לא משפחה, היו לי רק הבני־דודים שלי. ואבא שלי לקח אותי בכוח להתחתן עם הזקן הזה. אני לא רציתי לשתות איתו קידוש, ברחתי ממקום למקום. הייתי בורחת לו. בכוח הכניסו לי את היין של הקידוש לפה. הייתי בורחת ממנו. לא נגעתי בו ככה. לא הייתי איתו בכלל. ברחתי אל הבני־דודים שלי, והגענו לצנעה... לעדן... לא. זה היה לחשיד, לחשיד. בחשיד היו הרבה בנות שחיתנו אותן ככה, הרבה. קידשו אותן בפרוטה, קידשו אותן בכוח. היינו הרבה בנות, חברות שלי, שחָלצו אותנו רק פה בארץ.
בחשיד הזקן הזה מצא אותי. הוא אמר לשומר שם שהוא בא לקחת אותנו מכאן. לשומר קראו בדיחי. הזקן אמר לבדיחי שהוא בא לקחת אותנו, יעני, הוא נותן לנו בגדים ומטפל בנו. ואז הוא גם הצביע עלי ואמר - זאת אשתי, והיא מורדת בי. ואני הייתי עוד ילדה קטנה. אז בדיחי אמר לו, אני לוקח אותה לבית סוהר. היו שם מקומות כמו בית שימוש של הצבא, שירותים של הצבא. הכניסו אותי לשם וסגרו עלי את הדלת. היו באים לתת לי אוכל מתחת לדלת. והמשפחה שלי חיפשו אותי, אבא שלי חיפש אותי ולא ידע איפה אני, והאחות־המטפלת חיפשה אותי, ואני נשארתי שם שבוע ימים בפנים, סגורה.
אחר כך מישהו אמר לאבא שלי, הבת שלך בתוך מקום כך וכך. והוא בא והוציא אותי. יצאתי מהכלא שלהם, כל הגוף היה נפוח, הידיים והפנים. עקצו אותי, משהו בבית שימוש עקץ אותי. השיער שלי הגיע עד המותניים, והייתי מגרדת את כל הראש. בקיצור אני קיבלתי צער מהבנאדם.
האחות־המטפלת רק ראתה אותי, לקחה אותי קודם כול לרפא אותי בבית חולים. היה בית חולים שם. היא הכניסה אותי לבית חולים, וטיפלה בי. וסיפרתי לה מי גרם לי צער ומי סגר אותי בחדר. אז היא הלכה לבדיחי הזה ואמרה לו - אתה לא תישאר פה מנהל, אתה עף מכאן. העיפו אותו. ולא נשאר על העולים החדשים.
אחר כך האחות־המטפלת הודיעה לכולם: "מהיום והלאה היא לא מכירה מי זה בעלה, מי זה אבא שלה, מי זה אף אחד. היא נשארת רק איתי." ואז, מהר־מהר הכניסו אותי לארץ. לקחו אותי והכניסו אותי ברחובות. כל זה היה בחשיד, בתימן.
כשהגעתי לארץ, אז הלכתי לרבנות. ואמרתי להם שאבא שלי הכריח אותי להתחתן עם הבנאדם הזה. וראו אותי שאני עוד צעירה והוא יותר גדול מאבא שלי, איפה אבא שלי ואיפה הוא. אז אני הזמנתי את אבא שלי, והם הזמינו אותו. ובאו שניהם לרבנות ועמדו בפני הרבנים. ואז הרבנות אמרה לי, תגידי מי זה אבא שלך? ומי זה בעלך? אמרתי להם: "זה בעלי וזה אבא שלי." אז הם ראו שהוא יותר גדול מאבא שלי. אז אמרו לו ברבנות, אם אתה לא מגרש אותה, אם אתה לא נותן לה גט, אנחנו נותנים לה להתחתן עם מי שהיא רוצה. אז כשהוא שמע ככה, נתן לי גט.
סבלתי הרבה בדרך לישראל. קיבלתי הרבה צער בדרך מאבא שלי, זיכרונו לברכה. והוא לא אשם, אבא שלי, אנשים הפחידו אותם. לא רק אני, הרבה צעירות קידשו אז בפרוטה עם ילדים ועם זקנים. הרבה, לא רק אני. בקיצור, אני מהבחור הזה התנתקתי. ואחר כך הכרתי את בעלי, זיכרונו לברכה.
בעלי היה הולך תמיד לשיר בחתונות. יום אחד הוא שר בחתונה בעקיר, ואני קמתי לרקוד עם חברה שלי, והוא שם לב עלי. בהתחלה לא רציתי אותו גם כן. הוא היה כבר גרוש עם ילד, יעקב, ולא רציתי לקחת על עצמי ילד, שיישאר אצלי. אבל בסוף התחתנתי ברצוני. וגידלתי את יעקב עד גיל החתונה, היה בגיל ארבע שנים כשלקחתי אותו. ואני ובעלי המשכנו להביא ילדים.
ילד ראשון זה זוהר. ואחר כך מלכה והלאה והלאה, אחד אחרי השני. הייתי יושבת שישה חודשים ונכנסת בהיריון. שישה חודשים נכנסת בהיריון.
דינה, האישה הראשונה של בעלי, המשיכה לגור פה בשכונה, לא רחוק מכאן. היא מזמינה אותי לחתונות של הילדים שלה ואני מזמינה אותה גם כן לחתונות של הילדים שלי. כל מה שיקרה אצלי בבית או אצלה - אנחנו תמיד יד אחת. למה אני לא לקחתי ממנה את בעלה, הם התגרשו ככה. אחרי הגירושים שלהם, כמה שנים אחר כך, התחתנתי איתו, והיא היתה כבר מחותנת על מישהו. בזמן שהתחתנתי לא שאלתי על הגיל של בעלי, בן כמה הוא, אבל היה צעיר, מאוד צעיר. וכשנפטר היה בגיל ארבעים, בדיוק כשנפטר.
אבנר: אם הוא נפטר בגיל ארבעים אז הוא היה בן עשרים ושתיים כשזוהר נולד, ובן עשרים ואחת כשהתחתן עם סבתא. כי זוהר התחתן בגיל שבע־עשרה. וגילי, הבן שלו, נולד שנה אחת מאוחר יותר, ובדיוק אז הסבא נפטר.
יונה: בדיוק, כן.

יונה: זוהר נולד בשבת, ביום שבת, ברחובות. בית־יולדות רחובות. בשלוש אחר הצהריים. נולד בריא, שלוש קילו שלוש מאות. היתה לידה ראשונה, עם תפרים.
בדיוק כשילדתי, בעלי הלך לבית כנסת. והיה שם הרב שרעבי, זה שאנשים פה תמיד הולכים אליו. בעלי אמר לו, "יש לי בן." אז הרב אמר לו, "יופי, נולד לך בן, תקרא לו זוהר." כי הם בדיוק היו קוראים את "הזוהר" בבית הכנסת. הרב אמר: "אנחנו עכשיו קוראים את 'הזוהר', תיתן לו את השם זוהר." אז בעלי קרא לו זוהר.
אחר כך באתי מבית חולים ועשיתי ברית בדיוק בשבת, וביום ראשון עשינו שמח בבית וזהו. אחר כך, אחרי זוהר נתתי את מלכה ואחד אחרי השני הייתי נותנת ילדים, לא רחוק אחד מהשני.
זוהר היה בשני גנים. היה בגן כשהיה בגיל שלוש, והיה בגן כשהיה בגיל ארבע. אחרי הגן הלך לבית ספר "הרואה", ולמד רק ב"הרואה".
מלכה: אמא, סליחה רגע, יעקב למד ב"ישורון", לא?
יונה: יעקב למד שם כי אמא שלו רצתה שילמד שם.
מלכה: ושנה ראשונה של זוהר לא היתה ב"ישורון"?
יונה: זוהר רק פה. יעקב גדול מזוהר בהרבה. כשאני התחתנתי עם בעלי, יעקב היה בן ארבע. וכשאני נתתי את זוהר, אחרי שנה, הוא היה בן חמש. אז היינו משפחה דתית. בעלי לא היה מפסיד בית כנסת, לא היה מפסיד. רק אחרי שבעלי נפטר, אחר כך, הילדים כבר... אבל ככה, כל יום שבת היתה שמחה בבית, בליל שבת ובשבת. ושירים. וזוהר היה הולך לבית כנסת גם על ספר תורה, היו מתלהבים ממנו בבית כנסת.
מלכה: יעקב וזוהר הלכו למורי, את זוכרת את המורי? הנכה הזה משם, שאשתו היתה עובדת במסעדה.
יונה: כן, היה אחד, צולע קצת, היה לוקח ילדים אצלו ומלמד אותם. וזוהר לפני בית הספר היה לומד תורה. גם בבית, ביום שבת, אבא שלו היה מלמד אותו תורה. היה זוהר אומר לו, אם אתה רוצה שאני אלמד, בלי מקל. בלי לתת מכות. אם אתה תיתן לי מכות אני לא אלמד. אז אבא שלו אמר לו, למה אתה אומר לי ככה? אז זוהר אמר, המורי נותן לנו מכות. אז בעלי היה מלמד אותם בלי מכות. אותו ואת יעקב, כן.
אבל זוהר היה לו את הקול שלו, היפה. היה נותן מנגינה כזו, שהיו מתלהבים ממנו. היה הולך לבית הכנסת, היו מקימים אותו לשיר כל שבת והיו כולם מקשיבים בשקט. ואחר כך הוא התחיל ללכת למועדון והתחיל לשיר כמו זמרים.
באותם ימים לא עבדתי, הייתי עקרת בית. יצאתי לעבוד רק אחרי שבעלי קיבל מכה בעבודה, ברגל, ונשאר הרבה זמן עם הגבס בבית, ולא היתה לי עזרה. אז קיבל את הגרושים שהיה צריך לקבל מהצבא, ושיפץ את הבית, קיבל פיצויים מהצבא. אז בנה לי את הבית, בנה חדר ומרפסת והול.
אחר כך התחיל למכור חלב. וזוהר היה מוכר איתו חלב. וגם יעקב. היו מוכרים חלב כאן בשכונה, ולא היתה לו כל כך הכנסה מזה.
אחר כך אני הלכתי לעבודה. ומלכה היתה שומרת לי על הילדים. הייתי הולכת לעבוד בתל אביב במשק בית, וקונה להם ירקות. לא היתה לי עזרה מאף אחד. ובעלי התחיל להיות חולה ולשתות. הוא היה בחור טוב. הוא היה לילדים אבא טוב אבל התחיל, מהמחלה שלו, של הרגל, התחיל להיות צולע, התחילה הרגל לכאוב לו, וכבר לא יכול היה. ישב הרבה זמן בבית עם הגבס, שנה שלמה עם הגבס, ובשביל שישב הרבה, היה נמאס לו כבר והיה רוצה לצאת לעבוד. הוא לא היה רגיל לשבת בבית, אז היה שותה מרוב העצבים שלו. היה הולך לקנות ערק ושותה. היה מקבל מביטוח לאומי כסף ואני ראיתי שזה לא טוב. הלכתי לעבוד במשק בית בתל אביב, הייתי קונה לילדים ירקות, בשר, ומלכה היתה שומרת על הילדים עד שאני באה. התחיל לשתות, לשתות, לשתות כל הזמן. והיינו שוברים לו את הבקבוקים בבית והיינו רודפים אחריו, שלא ישתה ערק וכל מה שהיה.
יום אחד שתה ערק בדיוק כשגילי נולד, הבן של זוהר, לפני הברית. הברית היתה צריכה להיות ביום שבת והוא ביום שישי נפטר. הלך להביא כסף מהבנק ונפל שם בשוק.
הביאו לי אותו שלושה אנשים. אמרו לי שהוא נפל בתעלה והוא בסדר. וכשהוא בא - הוא עוד דיבר איתי. אמר לי, תביאי לי מים. הבאתי לו מים, שתה מים, וחשבתי שהוא שיכור כמו כל פעם. לא ידעתי שהוא נפל וקיבל מכה בראש, ומה שעשו לו, אני לא יודעת. אלוהים יודע.
מלכה: הכבד הפסיק לתפקד, נשרף לו הכבד. כשהביאו אותו, הבנו שהוא שתוי. אנחנו היינו בהכנות לברית, הבן של זוהר נולד, וישבנו עד שלוש לפנות בוקר.
יונה: עד שלוש לפנות בוקר, ואנחנו לא ידענו. חשבנו שהוא שיכור, ולא ידענו. הבאתי לו מים, שתה בקבוק מים, ואני יושבת, אני והיא במטבח עד אור הבוקר, עד שעה שלוש הכנו את הברית. הכול אנחנו הכנו. בעלי כבר הלך וקנה לי הכול. הוא הלך, הביא כסף מהבנק, ראו אותו עומד בבנק, האנשים, הביא כסף, והלך - קנה דגים, בשר, והזמין אנשים לברית.
אחר כך באו השלושה האלו שהביאו אותו. אמרו לי, תשמעי, בעלך, ראינו אותו בתעלה, או שנפל או שהוא שיכור. הביאו אותו באוטו. רחצתי לו את הפנים עם מים והשכבתי אותו. אמר לי, תביאי מים לשתות, הבאתי לו מים לשתות והמשכתי, אני והיא לעבוד.
בשעה שש בבוקר אני הולכת, רוצה להעיר אותו, שיקום, שילך ויביא לזוהר משהו, ואני רואה את כל הפנים שלו בצבע כחול, ויש לו רוק בפה. אני נוגעת פה, כבר קר כמו קרח. התחלתי לצעוק. אני צעקתי. אני עושה לו ככה וככה והוא כבר כמו... אז שכן ממול, היה לי שכן, קפץ מהחלון, שמע את הצעקות שלי וקפץ מהחלון. אמר לי, הוא עוד לא מת. אני הולך להביא לך רופא. אחר כך הרופא בא ואמר שהוא מת.
הוא מת בבית, כן. כשלקחו אותו לבית חולים - אמרו שצריכים לקחת אותו, לדעת מה - אמרו שנשרף לו הכבד מהערק, מהשתייה. אחר כך לא היתה ברית, לא היה שום דבר. ככה עשו לגילי ברית עם עשרה אנשים וזהו.
אחר כך ישבתי וגידלתי את הילדים לבד, בלי אבא, בלי שום דבר.
את הבר מצווה של זוהר עשינו בבית כנסת, ליד הבית. עוד לא היה אולם, אבל היתה בר מצווה טובה. הכנו אוכל ולקחנו אותו לבית כנסת ואחר כך עשינו בבית את כל השמח. במוצאי שבת היה שמח. ביום שבת באו כל האנשים לבית הכנסת, כל השכונה. לקחו את הילד מבית הכנסת, איך אומרים, ביחד עם השירים, עד שמכניסים אותו הביתה.
מלכה: ככה היינו עושים אז בר מצווה. שבת, עולים לתורה, אופים עוגה, קצת סוכריות, תירס, והולכים עם זה לבית הכנסת. יושבים על ספר תורה, מגישים כיבוד קל ושתייה עד שנגמר כל הסיבוב הזה בבית הכנסת. ואז, כל המתפללים, כל הילדים, מבוגרים, סבים וסבתות ושכנות, אפילו מהחצרות, מהבתים, עומדים ועושים לוּלוּלולו. וכך מלווים את חתן הבר מצווה עד הבית, בשירה. ומרימים אותו, ממש חגיגה, הילולה כזו, עד הבית. ובבית מתכנסים כל המתפללים מבית הכנסת, עושים קידוש כללי, כולם ביחד, ובאמצע בעל השמחה.
עושים קידוש, הולכים הביתה לקדש, לילדים ולאישה, אוכלים את ארוחת הבוקר ואחר כך כולם חוזרים לבית של אותו חוגג, ויושבים שם וקוראים בדיוואן. שירים של שבת, של קודש, של שבזי. קוראים את השירים האלה, שרים, עושים שמח.
יונה: כל היום עד מוצאי שבת. במוצאי שבת שרים ורוקדים.
מלכה: מספרים כל מיני סיפורים עם מוסר השכל. מישהו מספר סיפור וצריכים לפענח אותו, להגיד מה מוסר ההשכל. ממש כמו הרצאה בחברוּתה. ושמח. לא עומדים ומרצים. שומעים. זורקים מילים, אחד עונה לשני.
יונה: כל היום עד מוצאי שבת.
מלכה: עד הצהריים. בשעת הצהריים חוזרים הביתה, ארוחת צהריים, כל אחד בבית שלו, ובערב מתכנסים לשמוח. אז שרים ורוקדים. כי בשבת אסור לשיר ולרקוד, כולם דתיים. אז במוצאי שבת כבר יש שמח.
אני זוכרת שאני מאוד רציתי שתהיה לי בת מצווה אבל לי לא היתה. לבנות הבליגו, לא עשו.
יונה: גם ליעקב עשינו, לכולם עשינו.
מלכה: יעקב גדל אצלנו בבית בטוב וברע. אין, לא היה משהו אחר. הוא גם עזר לאמא שלי. כשהלך לצבא ושאלו אותו איך קוראים לאמא שלך, אמר את השם של אמא שלי. אמרו לו, אתה טועה. היה שם ויכוח והוא בא הביתה והתעצבן ובכה. אמר, היא אמא שלי ולא זו אמא שלי. ואמא שלי היתה צריכה להצטדק ולהסביר לו, "אפילו שאתה מרגיש שאני אמא שלך, היא, דינה, האמא שלך הראשונית."
יונה: כשהיה בגיל שש או שבע הלבשתי לו תלבושת של פורים, הייתי מלבישה להם, מה אכפת לי. הייתי הולכת להלוות אפילו. כשהיה בעלי עובד היינו מפנקים אותם, עשינו להם כמעט הכול, והייתי מלבישה להם פעם קאובוי ואחר כך אינדיאנים. הייתי קונה תחפושת מהחנות. ואמרתי ליעקב שילך לאמא שלו עם התחפושת. שניהם הלכו, זוהר ויעקב, לאמא של יעקב. אז יעקב הגיע לשם והיא הביאה לו חמישה גרושים. וגם לזוהר אותו הדבר. אז יעקב בא, והוא כבר היה יותר גדול מזוהר ויותר פיקח מזוהר. ואמר לי, בשביל מה שלחת אותי לדינה? אמר, ל'דינה'. אמרתי מה יש? אני שלחתי אותך לאמא שלך, מה יש? אמר, את יודעת כמה הביאה לי? אמרתי, כמה הביאה לך? אמר, חמישה גרוש. מה זה חמישה גרוש? אמרתי לו, תראה היא בדיוק כמו שאנחנו, גם היא יש לה משפחה גדולה, גם היא אותו הדבר. גם היא אין לה כסף, מאיפה תביא לך? אמר, טוב, פעם אחרת אל תשלחי אותי אליה.
אמרתי בסדר, לא אשלח אותך. עד שהגיע לגיל הצבא. אמרתי לו, שמע, עכשיו אתה בן שמונה־עשרה, אתה כבר ילד גדול. עכשיו אתה יודע מי אמא שלך. אני גם אמא שלך, היא גם אמא שלך. אני רוצה שאתה תלך ותגיד לה שלום, ושהיא תברך אותך שאתה הולך לצבא, זו אמא שלך. כמו שאני ילדתי את זוהר היא ילדה אותך.
הוא ראה אותי בלידה של זוהר. כשביום שבת לקחו אותי, הוא ישב אז על ידי והיה נותן לי מים לשתות. ואמר לי, מה כואב לך? מה? ילד, היה שואל אותי כל מיני שאלות, ואני אמרתי לו שאני צריכה ללכת ללדת. אז הלך, קרא לאבא שלו מבית הכנסת, ולקחו אותי במגן דוד.
וכשהלך לצבא אמרתי לו, לך לאמא שלך. שמע לי והלך. היתה כאן אצלנו המכולת של זכריה, הלכתי במוצאי שבת, אמרתי מה שחסר לו אני אקנה. קניתי לו משחת שיניים, משחת נעליים, קניתי לו הרבה ממתקים, מילאתי לו את התרמיל שלו ולא החסרתי ממנו שום דבר. אמרתי לו, לך לצבא וכל דבר שיחסר לך אנחנו ניתן לך, אני ואבא שלך. והלך.
הלך. ישב בצבא איזה חצי שנה ואחר כך לא רצה את הצבא, אז הם הכניסו אותו לכלא בחיפה. היינו מכניסים לו סיגריות. נשאר איזה חודש ימים שם ושחררו אותו לגמרי. הייתי אומרת לו, לך לאמא שלך ותגיד לה שלום. היה אומר, אני לא רגיל להיות שם, אני לא יכול לבוא, לפתוח את הפריג'ידר כמו שאני פותח אצלך, ואת הסיר, אני לוקח מה שאני רוצה ואוכל. ואצלה אני מתבייש. היא אמא שלי אבל הוא לא אבא שלי. בצבא היו אומרים לו, אמא שלך דינה. היה אומר לא, אמא שלי יונה. התווכח איתם שם. וכשהוא בא בערב אמר, תסתכלי מה כתבו לי כאן? כתבו לי דינה. אמרתי, אבל היא אמא שלך. נכון אני ילדתי את זוהר? אמר כן. אמרתי, והיא ילדה אותך מהבטן שלה. אחר כך היא התגרשה מאבא שלך ואני גידלתי אותך. אחר כך גדל והבין שזו אמא שלו. אבל לא הרגיש להיכנס אליה לבית בכלל.
אבא מת, ואני גידלתי אותם. גידלתי את הילדים שלי לבד, לא עזרו לי כלום. לא הכירה אותי לשכת הסעד. הלכתי אליה פעם אחת. אמרתי לה שתעזור לי. אמרה לי, בעלך נפטר ויש לך מביטוח לאומי כסף. אמרתי לה, אני לא באתי לבקש ממך כסף. אני רוצה שתעזרי לי עם הילדים. היה לי את בצלאל. הוא לא היה כל כך לומד טוב. היה לוקח חתולים, כלבים, קושר אחד עם השני והולך לבית ספר, כן. והמורות היו באות אלי, אומרות שהוא מפריע לבית ספר, לא לומד. אז המנהל המליץ שילך לפנימייה. אז הלכתי לשם, לסעד, לא הלכתי לבקש כסף בשבילי. אמרתי לאישה בסעד, לא באתי אלייך לבקש כסף. אני רוצה שתעזרי לי עם הילדים, שתסדרי לי משהו עם הילדים, עם זה שלא לומד. יש לי מכתב מהמנהל שהוא לא לומד ונכנס עם כלב או חתול ומפריע להם בבית ספר. הוא לא לומד כלום. הוציאה אותי מהחדר. לא הכירה בי בכלל. למה? פעם אמא של יעקב היתה מספרת עלי שאני לא מטפלת בילד. ביעקב. לא מטפלת ביעקב. היתה אומרת עלי שאני לא נותנת לו אוכל. ואני הייתי נותנת, פריג'ידר מלא. בעלי זיכרונו לברכה, אפילו שיכור היה שוחט כבשים. היה הולך להביא כבשים.
מלכה: אצלנו כל חג היה כבש. אני זוכרת שהביא כבש והכבש היה טרף. איך בודקים אם הכבש טרף? מנפחים את הריאות. אם הריאה מתנפחת זה בסדר. הביא את הכבש הראשון, שחט אותו, היה טרף. הביא את השני -
יונה: אמר לרב, חכה עם הסכין עד שאני אבוא.
מלכה: הביא את השני וגם היה טרף.
יונה: שניהם היו.
מלכה: הביא את השלישי, בסדר.
יונה: הנה, זו תמונה של אילנה, אחותו של יעקב. הם למדו ביחד. דינה היתה נותנת אילנה, אני נתתי - זוהר. נתנה את דליה, אני נתתי את מלכה. ואחר כך הילדים, אני אמנון והיא נתנה ברוך. היו לומדים ביחד, כל הילדים היו לומדים ביחד. אני הייתי קמה בבוקר, ונותנת לו פרוסה־לחם ובננות ותפוחי עץ, הכול, לא היה חסר לי שום דבר בבית. היה מביא בעלי הכול, אפילו היה שיכור היה מביא לי הכול. רק אחרי שנפטר, אז באמת היה קשה לי. היה קשה לי כי כולם קטנים. כשהוא מת לא ידעתי איפה הכסף שלו, איפה התעודה שלו, אם יש לו כסף בבנק, בכלל לא ידעתי. כשנפטר היו לי שמונים גרוש בארנק. אבל לא היה חסר שום דבר בבית. באו מהצבא, איפה שהיה עובד, ומילאו את הבית בדברים. ביצים, שמן, סוכר, הכול הביאו.
אחרי שבעלי נפטר אמרו לי בביטוח לאומי שאני אקבל פיצויים, וזהו. אמרתי אני לא רוצה פיצויים, אני רוצה כל חודש בחודשו לפרנס את הילדים שלי. והתקרה כבר נפלה, התקרה בבית נפלה לי. אמרו שיאשרו לי ממשרד השיכון שיבואו לשפץ לי את הבית. אחרי שבעלי נפטר. חיכיתי וחיכיתי. והביאו מעריך שיגיד כמה זה יעלה לי והכול. ובסוף הלכתי לבנק בתל אביב, ואחרי שאישרו לי את ההלוואה, לשכת הסעד לא רצתה לחתום לי. היה ערבי אחד שהיה מתעסק בשיפוצים בבתים. הלכתי, קניתי מלט, חצץ, אמרתי כמה שיעלה לך אנחנו נשלם.
מלכה: זה לא נכון.
יונה: למה לא נכון?
מלכה: את היית צריכה לקבל שבעת אלפים שקל. והם אמרו לך, חכי עד שתקבלי אישור. בינתיים מה עושים? אמרת לי, תלכי מלכה ותוציאי מהפיצויים שלך.
יונה: נכון.
מלכה: נקנה את החומר וכשאני אקבל, נחזיר לך. לקחנו מהפיצויים שלי. אני עברתי תאונה, הייתי בת שלוש־עשרה בערך, ואת הכסף הזה הוצאתי. הוצאנו בערך אלף חמש מאות שקל, קנינו חומרים. בינתיים הפועל התחיל לעבוד. שיפץ את הבית, והגיעו לו עוד אלף חמש מאות על העבודה. והכסף לא הגיע. אז אמא אמרה תביאי עוד מהפיצויים שלך, זה ערבי ועם ערבי אין לדעת מה יקרה. ניתן לו, וכשאני אקבל, אוסיף לך אפילו יותר. ובסוף היא לא קיבלה את הכסף. הם חשבו שאם היא שיפצה את הבית, יש לה כסף. אחרת מאיפה השיפוץ?
יונה: והערבי הזה, התחשב איתי יותר טוב מלשכת הסעד. הוא עשה איתי התחשבות הרבה־הרבה. הוא הוריד לי את המחיר של הדיקטים, ועשה לי טיח בחוץ ושיפץ לי את הבית, הכול.
אחר כך הלכתי שוב לאישה בלשכת הסעד. אמרתי לה, תשמעי, אני לא מבקשת ממך כסף שתעזרי לי בבית. בשביל הבית אני אלך לעבוד ובמה שאעבוד אקנה לילדים שלי אוכל. אני רוצה שתסדרי לי את הילד.
הוציאה אותי מהחדר. אמרה לי, לא מגיע לך עזרה, לא שום דבר. אמרתי למה? למה? אני הבאתי את הילדים שלי מהרחוב? אמרה לי, לא מגיע לך שום דבר, יש לך ביטוח לאומי.
אני התעצבנתי עליה באותו יום, וחטפתי לה את הטלפון. היא היתה... רק הייתי נכנסת אליה היא היתה לוקחת את הטלפון ומדברת, לא היתה עונה לי, מדברת ומדברת. חטפתי לה את הטלפון מהיד ורציתי לדפוק לה אותו בראש, מרוב עצבים. בכיתי. והפכתי עליה את השולחן. אמרתי לה, תראי, באים אלייך עם זהב, באים אלייך מלובשים, ואני באתי אלייך רק שתעזרי לי עם הילד, שתסדרי לי אותו.
אמרה אני אביא לך משטרה. אמרתי, תלכי תביאי משטרה. אני יושבת פה. אני לא זזה מכאן. ואני רועדת מעצבים.
בא המנהל. אמר מה קרה, למה עשית ככה? אמרתי לו, תראה, יש לי מכתב מהמנהל של בית הספר, והיא לא רוצה לעזור לי, והילד מסתובב עם כלבים וחתולים ולא לומד שום דבר. זה המכתב, הנה, תקרא אותו, זו המלצה של מנהל בית הספר.
הוא קרא את המכתב. אמר טוב, לכי הביתה וביום ראשון תקבלי מקום לילד. אמרתי לו, אתה מבטיח לי? אמר אני מבטיח לך. אמרתי לו, אני מבטיחה שלא אכנס יותר לכאן. היא לא עוזרת לי, לא מסתכלת עלי ולא שום דבר, לא אכפת לה ממני. אז התחלתי לבכות, והלכתי.
וביום ראשון המנהל באמת שלח לי מכתב, לשלוח את הבן לבאר שבע.
מלכה: זה היה בכביש הסעד. מבנה על קומות, עם חדרים לילדים. בצלאל היה בן שמונה-תשע. המוסד היה בצומת עזה, משהו כזה. אני ואמא שלי הלכנו פעם אחת לבקר אותו והפסדנו את האוטובוס ולא ידענו איך להגיע חזרה.
יונה: והכניסו אותו ללמוד שנה וחצי, ולמד לכתוב.
מלכה: התחיל להשתלב יפה.
יונה: התחיל להתרכז בראש שלו, שילמד. פתאום סגרו את המוסד הזה. חזר בחזרה. הלכתי אליה עוד פעם. אמרתי לה הילד חזר, תחפשי מקום בשבילו. אמרה, אין מקום.
בקיצור, הילד למד ככה בכביש, לא ידעתי לאיפה לפנות, איפה שהייתי הולכת. רק היא ידעה לאיפה אני צריכה לפנות. והיתה אומרת, אין מקום עכשיו, אין מקום עכשיו, עד שהילד לא ידע לכתוב. אפילו להתקשר בטלפון היה צריך לחשוב כמה פעמים עד שהתקשר.
וזה מה שקרה לי מלשכת הסעד. לא עזרו לי עם אף אחד. לא עם הילדים ולא עם שום דבר.
מלכה: בהתחלה עזרו לנו עם החלב. אז היינו מקבלים תקציבים. היה מותר לנו ארבעה-חמישה בקבוקי חלב, אחר כך הרשו לנו רק ארבעה, שלושה, אחר כך שניים, ואחר כך בכלל לא.
יונה: טיפת חלב היתה באה אלי, מבקרת אצלי בבית, והיתה רואה את המצב, שלא כל כך נעים. אז המליצה שייתנו לי יותר חלב, לתאומות, ונתנה לי גם עוזרת לחודשיים-שלושה. ככה, עד שאני אתחזק. ואחר כך הפסיקו לי לגמרי. בא החלבן, אמר לי, היום אני לא נותן לך חלב. אמרתי למה? אמר לי, הפסיקו לך. אמרתי לא צריך. והתחלתי לקנות להם חלב בעצמי וגידלתי אותם בלי עזרה של אף אחד. חיתנתי אותם בלי עזרה של אף אחד.
ויעקב הראשון. אחרי שבעלי נפטר, יעקב היה צריך להתחתן ואי־אפשר. היו צריכים לעשות לו באולם, אבל בעלי נפטר וכבר חילקו הזמנות. אמרתי לו, חכה שישה חודשים, אחרי שישה חודשים אני מבטיחה לך שאני אעשה לך אולם כמו לאחיך. אמר לא. אני מתחתן עכשיו. אבל עשינו לו בבית יפה, רק בלי תזמורת. לא היה חסר שום דבר. והוא גם התחתן אצלי.

יונה: בעלי עובדיה היה שר בחתונות כל הזמן. היה שר עד היום האחרון שלו. היה הולך לחתונה, היו נותנים לו את הפח, והוא היה שר.
מלכה: היו מבקשים ממנו.
אבנר: אם למשל אהרון עמרם היה מופיע, הוא ידע שעובדיה עורקבי יודע לשיר, אז בכבוד היו מזמינים אותו לשיר. ככה זה אצל התימנים.
יונה: בעלי היה שר עד היום האחרון שלו. היה בברית מילה ביום רביעי, יומיים לפני שמת. היתה ברית, ואני שמעתי את הקול שלו עד הבית, עם הפח היה שר. שירים בתימנית, מהדיוואן.
וזוהר היה הולך איתו לחתונות, לשמחות. היה הולך איתו והיה עוד יותר הרבה הולך עם אהרון עמרם. כשזוהר היה כבר גדול, היה הולך לשיר עם אהרון עמרם בחתונות. אז היו אוהבים אותו אנשים. היה שר יפה והיו מעלים אותו לשיר, היה שר ככה, בלי כסף, מכניס את עצמו פה, מכניס את עצמו שם.
עד שבאה המורה של בית הספר "הרואה", קוראים לה יפה. אמרה: "תשמע, זוהר, יש לך כל כך קול יפה, בוא נלך ונפתח לך את הקול בירושלים, אתה מסכים?"
זוהר בבית ספר היה לוקח מטאטא, היה לוקח דלי, ועושה מנגינה. היה שר והילדים היו מתופפים והמורות היו שומעות אותו.
קראה לי גם, ואמרה לי את זה. אמרתי לה, אם הוא מסכים למה לא?
אמר לא. אני לא הולך לאף מקום. אני אלך לשיר רק איפה שיש חתונה. זה, כשהיה ילד.
התחילה המורה להתווכח איתי. ואמרה לי, תשמעי, בואי ניקח אותו, יש לו קול יפה. אמרה לאבא שלו. אמר בבקשה. אבל זוהר לא רצה בשום אופן.
היתה חתונה בשכונה - היה הולך לשיר. היתה חתונה באולמי ראשון בגני־הדר - היה מופיע אהרון עמרם, זוהר תמיד היה הולך.
מלכה: בהתחלה הלך עם אבא. רק אחר כך הכיר את אהרון עמרם.
יונה: היה הולך עם אבא שלו איפה שיש חתונה. והלך יותר עם אהרון עמרם. היו מעלים אותו לשיר, הילד הזה יעלה לשיר. זוהר היה הולך לחתן ואומר אני רוצה לשיר. או שהולך ואומר לאהרון עמרם אני רוצה לעלות לשיר. פעם אחת אמר וכבר הם מזמינים אותו לבד. והמשיך ככה.
מלכה: אהרון עמרם היה מאוד מפורסם באותה תקופה.
יונה: כן. תמיד.
אבנר: מאז שאני זוכר את עצמי ילד, אני זוכר אותו זמר.
יונה: וזוהר אהב אותו, והוא אהב את זוהר.
מלכה: אהרון עמרם גר אז בראש העין. ולאבא שלי יש אחות בראש העין והוא גר לא רחוק. וכשאבא שלי היה הולך לשישי־שבת, היה מתארח אצלו, לא ישן, אבל מבקר, כך זוהר הכיר אותו.
יונה: כן, הכיר אותו מחתונות ומהכול, אבל זוהר לא היה שר בתימנית. היה שר ביוונית. כל השירים ביוונית. היה מתאמן בחצר.
מלכה: היה שומע את המוזיקה בתקליטים, לא היו קסטות. היה מקשיב למילים ומחקה אותן. ואם זה שיר שמאוד משך אותו היה יכול לשים את התקליט למשך כמה שעות ומקשיב ושר. איפה שלא הבין מילה היה מרים את המחט, מחזיר אותה, ועוד פעם, עד שקלט את המילה. כי הוא לא דיבר יוונית, לא הבין את השפה.
יונה: אהב שירים של ג'ו עמר. היה כל הזמן עם השירים שלו. היה נסגר בחדר לבד, וכל פעם מעביר, ושר בקול רם. והיתה השכנה שלנו פולה. היא היתה מבקשת, "זוהר, תן לנו לישון כפרה, תן לנו לישון עכשיו, אנחנו במנוחה רוצים לישון."

יונה: זוהר הכיר את אשתו ברכה מגיל שלוש־עשרה. היו הולכים לריקודים, לרקוד, בראשון, במועדון. הכיר אותה מבית ספר. היה כל הזמן ברמת אליהו, היו לו חברים ברמת אליהו, היה הולך לשם כל הזמן, והכיר אותה. מגיל שלוש־עשרה היו הולכים ביחד. חברים מגיל שלוש־עשרה. וכל הזמן הלך רק איתה, לא עם אחרת.
אז היה מביא את ברכה לבית, יושבים שניהם בבית והיה נכנס למנגינה, והיא היתה יושבת על ידו עד שכבר היתה השעה עשר או אחת־עשרה בלילה. אז היה מזמין מונית לקחת אותה הביתה. לא היתה הולכת בכלל לבד. היה לוקח אותה עד שם וחוזר. ככה היה.
בזמן ההוא זוהר עוד לא עבד. רק אחרי בית ספר מכר קצת חלב עם אבא שלו, ורק אחרי החתונה שלו הוא התחיל לעבוד בבניין. בגלל זה אמא של ברכה, באותו זמן, לא רצתה את זוהר. והם, כבר אחד אוהב את השני. אז אמא שלה התחילה להתעקש שלא תתחתן, שהיא צריכה ללמוד, שהיא צריכה להיות מורה, אני יודעת מה. ובקיצור, הוא התחתן איתה והאמא שלה לא היתה מבסוטה מזה. ומאותו זמן שהם התחתנו, הלך ביניהם הרבה־הרבה מאמא שלה, כל הזמן עשתה צרות.
היתה לו חתונה מאוד יפה. באולמי ראשון בגני־הדר עשינו לו. זוהר הלך לבעל האולם בעצמו, הכיר אותו בגלל שהיה שר שם, כל חתונה היה עולה לשיר. ואמר לבעל האולם, תראה, אני רוצה להתחתן ואין לי כסף מספיק, לאבא שלי אין כסף מספיק. אמר לו בעל האולם, זוהר מה אתה רוצה? אמר לו, אני רוצה להתחתן. אמר לו, מה אתה מבלבל את המוח, אתה רוצה להתחתן? אתה עוד ילד. אמר לו, נשבע לך, אני הולך להתחתן. אמר לו, בן כמה אתה? אמר לו, אני בן שבע־עשרה. אמר, וזאת שאתה מתחתן איתה? אמר בגיל שמונה־עשרה. היתה גדולה ממנו בשנה. אמר לו, אתה צוחק עלי? אמר לו, באמת שאני לא צוחק עליך. מה דעתך שאני אתחתן אצלך פה? ומה שאני אקבל מתנות אני אתן לך? אבא שלי ישלם לך כמה שיהיה לו, והשאר אני אשלם מהמתנות.
ראה שהוא רציני, אמר תביא לי את אבא שלך. הלך זוהר, הביא את אבא שלו. בדרך אמר לאבא שלו, אתה לא תשלם את כל האולם, אני כבר גמרתי עם בעל האולם, מה שיגיד לך תגיד בסדר. אמר בסדר. שילם בעלי מה שצריך היה לשלם בהתחלה, והשאר, אחרי שזוהר קיבל את המתנות, שילם לבעל האולם.
אחרי שזוהר התחתן, היה בית פה על ידנו, למעלה, לקח אותו בשכירות, וישבו כמה שנים. אהב לשבת אצלי בבית, אהב לאכול את האוכל שלי. לא היה אוכל אצל אף אחד, רק את האוכל שלי. אפילו אצל האחיות שלו לא אהב לאכול, רק את האוכל של אמא.
כשהיה עם אשתו לא ביקשתי ממנו עזרה עם כסף. ידעתי שהוא בעל משפחה ויש לו, ולא הייתי מבקשת ממנו. מה שהיה מרוויח היה מטפל בבית ובאישה. היא היתה עובדת והוא לא היה מרוויח כל כך הרבה כסף. עד שלא עלה ב"הפרח בגני" וקיבל את המקום, רק אז התחיל להרוויח.
אבל אחר כך הם עברו מכאן לראשון. אשתו אמרה, לא מתאים לה לגור בשיכון, רוצה מקום אחר. אמר לה, איפה שתרצי אני אתן לך.
ליד היקב, למעלה, היה בית בשכירות. לקח אותו. ישבה שם, אחר כך התחילה ללכת אצל אמא שלה, והיה הולך להחזיר אותה עוד פעם ועוד פעם היה הולך להחזיר אותה. היתה באה הביתה ועוד פעם הולכת. כל הזמן. לא היתה מרוכזת לשבת בבית. אבל היא אהבה אותו. וכל הזמן האמא היתה מציקה לה.
אמר לה, אם כבר ככה, כל הזמן את הולכת לאמא שלך, ופעם אני אבוא הביתה ואת לא בבית ועוד פעם, אז בואי נלך בטוב. אז היה הולך לשיר, והיה בא קצת מאוחר. היה בא בבוקר לפעמים, לפעמים בלילה. הלכו והתגרשו כמו זוג יונים.
אז כשהתגרשו, הוא לקח אותה הביתה. עוד ישבו אצלי בבית, אחרי הגירושים, כל הזמן היתה הולכת להופעות שלו. והיו ביחסים טובים. עד שאחר כך אמא שלה ראתה שהיא לא מפסיקה ללכת ממנו, אז כבר חיתנו אותה עם הבחור הזה מהר־מהר.
אני אוהבת אותה עד היום, באמת. הוא גם כן אהב אותה, לא רצה אף בחורה אחרת. הייתי אומרת לו, אולי חודשיים או שלושה לפני שקרה לו המקרה, לפני שמת בבית הסוהר, אמרתי לו. הוא בא עצבני אותו יום. ואמרתי, זוהר מה קרה לך? למה אתה עצבני? תסתכל, יש לך קול יפה ואתה מרוויח כסף, ובשביל מה אתה כל הזמן ככה?
אז אמר לי, את רוצה שאני אגיד לך מה כואב לי? אמרתי כן, תגיד לי מה כואב לך, ואם אני יכולה לטפל, אני אטפל בך. אמר, אני אוהב את אשתי. אמרתי לו, היא כבר מתחתנת עם אחר, למה אתה ממשיך ככה? אמר לי, אני כל הזמן לא אשכח אותה, עד שאני אכנס לקבר. אז התחיל לבכות, ככה דמעות שלו ירדו. ואמרתי לו, היא כבר מחותנת. אמרתי מה? אתה יש לך ילד ממנה, אתה לא הפסדת אותה, יש לך ילד ממנה, ואתם עכשיו בשר אחד, היא הבשר שלך ואתה שלה. עכשיו תחפש לך בחורה ותתחתן, ויהיו לך חיים אחרים ולה יש חיים אחרים. יש ביניכם את הילד הזה, תגדלו אותו בשקט, העיקר שיש ביניכם את היחס בשביל הילד.
אמר לי, אני לא אתחתן עם אף אחת, אני לא אהבתי אף בחורה. אמרתי, תראה כמה בחורות באות אליך. אמר, אני בכלל לא רוצה לראות אותן. והיה כל הזמן מדבר, אני אוהב את אשתי, כל הזמן היה מזכיר לנו.

אני המשכתי עוד לעבוד הרבה במשק בית. משק בית ומדרגות, הייתי עובדת. ראיתי שזה לא כדאי. אמרו לי, אם תלכי לעבוד בצבא יחסכו לך כסף. יום אחד הלכתי למנהל של ביטוח לאומי. אמרתי לו, יש לי עשרה ילדים בבית ולא מספיק לי הכסף שאני מקבלת מביטוח לאומי, אני יכולה לעבוד באיזה מקום? אמר לי, כן גברת. את יכולה לעבוד איפה שתרצי.
אז ביקשתי משכנה שלנו, שעובדת בצבא, שתכניס אותי לעבוד בצבא. אמרה לי, איפה יש עבודה בצבא? אין, לא מקבלים אף אחד. והבן שלי אמנון היה לומד בצבא מכונאות רכב, למד שלוש שנים עד הצבא. אמר לי, אמא בואי, תעזבי את העבודה הזו ואני אכניס אותך לעבוד בצבא. אמרתי, אתה תכניס אותי לעבוד בצבא? לא שמעתי לו.
אחר כך אמנון הלך לצבא ועשה שלוש שנים בסדר גמור. ויום אחד הוא בא אלי לעבודה. הייתי עובדת אז בסופר בראשון. הוא בא לבקש ממני כסף, בא מהצבא, פעם ראשונה שהוא בא. ובדיוק אני סחבתי ארגז חלב, אני רציתי למלא את הפריג'ידר בקבוקים של חלב. אני שמתי את הארגז על הבטן והלכתי איתו עד הפריג'דר. בדיוק כשיצאתי מהדלת הוא פגש אותי.
אמר לי, זו העבודה שלך?
אמרתי כן.
אמר, את עובדת בסבלות?
אמרתי לו, זה מה שיש, מה אני אעשה?
אמר איפה המנהל שלך, שאת עובדת איתו?
אז הוא עלה אליו ואמר לו, תגיד לי, איך אתה נותן לאמא שלי לסחוב ארגזים? למה, אין פועלים פה? אמר לו, הערבים לא באו היום, נתתי לה למלא. ואני כל יום מילאתי, רק בשביל שלא יפטרו אותי מהעבודה. מילאתי בקבוקי חלב, ביצים, מה שצריך. ואחר כך, כשהאנשים היו הולכים, הייתי מתחילה לשטוף את החדרים.
הייתי עובדת מפוצל. הייתי מוסרת את הכוח שלי עבור גרושים. אז אמנון אמר לו, שמע, אם אמא שלי פה סבלית, מיום ראשון היא לא באה לעבוד. ובאמת לא נתן לי ללכת לעבודה. אמר לי, אני לא אלך לצבא ואשב ואשמור אותך כאן. אז אמרתי, אני מבטיחה לך שאני לא הולכת. והלכתי לעבוד במשק בית. לקחתי מדרגות על שבע קומות. הייתי עושה אותן ואחרי שהייתי גומרת את המדרגות הייתי נכנסת לעשות אצל הגברת. וככה המשכתי. עד שתפסתי מישהו שעובד בצבא, קוראים לו אהרון חשבי.
פגשתי אותו. אמרתי לו, מותק, אתה יכול להכניס אותי לעבוד בצבא? אמר לי, למה לא? בואי ביום ראשון, תפגשי אותי בתחנה ואני אקח אותך. באתי, לקח אותי, הכניס אותי למפקד, אמר: "שמע, זאת אישה אלמנה עם עשרה ילדים. אני רוצה שאתה תמצא לה מקום לעבוד פה." אמר, למה לא? כתב פתק ונתן לי אותו ואמר: "את הפתק הזה תיקחי ללשכה, ותגידי שאני שלחתי אותך."
הלכתי. היה מנהל תימני שם, קוראים לו שרעבי. מילא לי את הטופס והכול. אמר לי, תיקחי לצבא. לקחתי לצבא ושם אמרו לי, מהראשון בחודש את מתחילה לעבוד. ובדיוק בראשון בחודש הלכתי לעבודה.
הכניסו אותי. היו ארבע תימניות עובדות בצבא. היתה אחת, אלוהים ישמור, רק ראתה אותי אמרה מה אתה מביא לנו עוד פועלות? אנחנו לא מקבלים אף אחד, מספיק שאנחנו עובדות פה, אנחנו לא צריכות עוד אחת על הראש שלנו. ואני רק שמעתי אותה, כבר נחנקתי מבכי.
אמרתי לו, אתה יודע מה? אני רוצה לחזור הביתה, אני לא רוצה לעבוד עם הבחורות האלו. אמר לי, למה? היא משלמת לך משכורת מהכיס? אמרתי, אני לא רוצה לעבוד איתה, מספיק לי כבר מהיום הראשון, אני לא אהיה שקטה, לא אוהבת לריב עם אף אחת.
החזיר אותי למפקד. אמר לו, תראה, ההיא התנפלה עליה, ואמרה שהיא לא מקבלת אותה. אמר מה, היא בעלת הבית? אני יכול להוציא אותה. אמרתי אני לא רוצה, אני רוצה שתיתן לי שירותים פה בצבא, לעשות את השירותים של הצבא ואל תכניס אותי עם הבחורות, אני רוצה מקום לבד. אמר אל תדאגי, ובאמת נתן לי מחלקה. אנחנו שניים במחלקה הזו. אני עושה ניקיון וקפה לאנשים שבאים, למפקד. עשר שנים באותו מקום. לא זזתי מהמקום. עד היום אוהבים אותי ועד היום שומרים עלי. אפילו אחרי שזוהר נפטר, הם לא נותנים לי לעבוד קשה ומשמחים אותי, כמו משפחה ממש. אני עושה את העבודה שלי, אני מנקה את החדרים שלי, הם רואים שאני עובדת קשה, אומרים לי תנוחי. אבל אני מסתדרת עם העבודה. אני כל יום מחלקת לי. פעם אני שוטפת, פעם מטאטאת.
עכשיו אני יוצאת לעבוד בבוקר, בשבע יש לי הסעה. בשבע אני הולכת ועד ארבע וחצי, אני עובדת שמונה שעות וזהו. מאותו זמן שנכנסתי לעבוד בצבא, באמת הסתדרתי. יש לי ביטוח, יש לי בית הבראה, יש לי חופש, אבל גם כשבעלי היה, לא היה מחסיר ממני שום דבר. רק מהרגל שלו הוא שתה. היה יושב בבית עצוב. ככה הוא היה בחור זהב. זאת אומרת לא היה שותה. ואפילו שהיה שותה היה הולך לקבל כסף עבור הרגל שלו, ומביא הכול הביתה, קונה בשר ודגים וחלב ולחם ולא היה מחסיר ממני שום דבר.
כשהיה שותה, היה עושה לי בעיות. עושה לי בעיות הרבה. היה מקלל וזורק את האוכל מעל הגז. והיה מוציא אותי בחוץ עם הילדים בלילה, מזה שהיה שותה ערק.
אז לא ידעתי מה לעשות. הייתי יושבת בחוץ עם הילדים, ולא הולכת לשום מקום. עם התאומות הוא היה מוציא אותי מהבית. ויעקב וזוהר היו בוכים. למה? למה אתה מוציא את אמא שלנו בחוץ?
והוא לא ידע מה הוא מדבר, היה שיכור. אחר כך כשנרגע היה אומר: "אני עשיתי? אני? אני עשיתי לך?"
והייתי, לא כמו הבחורות של עכשיו, הייתי צריכה ללכת לבית משפט או לעשות לו צרות או משהו, אבל הייתי סובלת את הצרות שלי לבד. ומה היה? ממול הבית שלנו היה שכן פולני, היה שחקן של קולנוע. הוא היה רואה אותי בחוץ עם הילדים, והיה בא ומרגיע אותו, מכניס אותו. תסתכל, היה אומר לו, יורד גשם, והיה קר בחוץ ואני עם הילדים.
אז פעם אחת כבר נמאס לשכן, כל פעם היה רואה אותי בחוץ, אז התקשר למשטרה. ויום אחד באה המשטרה, ואמרה לבעלי: "אם עוד פעם אתה תוציא את אשתך מהבית עם הילדים בלילה, אנחנו ניקח אותך." ובאמת לקחו אותו ערב אחד, כשהיה שיכור. ומאותו זמן לא עשה לי בעיות. היה פוחד מהמשטרה, אז היה שובר בבית וזורק. ואני לא הייתי שמה לב. הייתי יודעת שהוא לא עושה את זה בכוונה, אחר כך היה מבקש סליחה, ועברתי את זה. לא הייתי מהבחורות של עכשיו, חשובות, יכולות ללכת למשטרה, לעזוב את הילדים לבד, לברוח.
אני סבלתי מאוד. מאותו זמן שהוא התחיל לשתות ערק, סבלתי הרבה בבית. אבל הייתי סובלת וטוחנת את הכול בפנים, עד שהוא נרגע. ועד שהיה מחזיר את עצמו, ובעצמו אומר סליחה. היה מדוכא. מדוכא, ופגע רק בי. לא בילדים, רק בי. בילדים בכלל לא.