הייתי החוב

1

ראש העין, מחנה העולים, מרס 1951

ענני גשם שחורים וכבדים התאספו בשקט מקפיא מעל המאהל, ממתינים לברק ולרעם שיכריזו על תחילתה של מתקפה רטובה נוספת. הרחק למטה, על הקרקע הבוצית, פסעה נעמי בזהירות בין יתדות עץ הנעוצות באדמה ובין החבלים המתוחים אל יריעות האוהלים. הקור העז דקר את פניה הצעירות. עיניה התרוצצו לצדדים, מוודאות שאיש אינו ער מלבדה.

בקצה המאהל ניצבה המטרה - קרוון ארוך ששימש כבית הילדים. אור צהבהב הבליח מעבר לריבוע הזכוכית החלבית הישנה של דלת הכניסה הנעולה. מאחורי הדלת, בתוך המבנה, נמצא השומר. נעמי קיוותה שכשאר אנשי המאהל, גם עליו נפלה תרדמה, ואם לא - אבן גדולה וכבדה הוכנה מראש בכיס המעיל העבה שלבשה.

כף ידה מיששה את האבן המחוספסת, שואבת ממנה מעט ביטחון. בידה השנייה החזיקה בדלי פלסטיק שחור שראה ימים טובים יותר. לקראת סוף המאהל פנתה הצדה, הקיפה את בית הילדים והגיעה אל חלקו האחורי. בצעדים מדודים ניגשה אל החלון הראשון בשורה. מבטה נע לצדדים, עיניה השחורות הצטמצמו, אך דבר לא זע בעלטה. גם העננים שהסתירו את אור הירח ונצנוץ הכוכבים נותרו על מקומם.

נעמי הביטה מעלה ותהתה האם בורא עולם שלח לה את העבים כדי להחשיך את האזור בעבורה, או שמא ברגע האמת תרד ממרומים מכת ברק שתכריע אותה ארצה. שפתיה נעו אך קולה לא נשמע: "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה, אדו־ני לי לא אירא, מה יעשה לי אדם, אדו־ני לי בעוזרי ואני אראה בשונאי."

את שלוש המילים האחרונות, סיננה מבין שפתיה בזעם רב.

נעמי חידדה את אוזניה, אך הצליל היחיד ששמעה היה קול צרצר רחוק ועקשן שחזר על עצמו שוב ושוב. היא נשמה עמוקות, שלחה את אצבעותיה הקפואות אל החלון הקר וניסתה לדחוף אותו מעלה, אך ללא הועיל. בזהירות עברה אל החלון השני, שהתעקש אף הוא להישאר תקוע במקומו. החלון השלישי נענה למאמצים הרבים מצד אצבעותיה הקפואות והנחושות, שדחפו אותו בכוח כלפי מעלה. בחריקות קלות הוא עלה מעט ועוד מעט, עד שנוצר פתח גדול דיו שדרכו יכולה היתה לעבור.

נעמי הביטה סביבה שוב והניחה את הדלי השחור הפוך על הקרקע, כמדרגה. בעדינות הניחה את נעלה על הדלי, בחנה את יציבותו וטיפסה אל תוך החדר. הצניחה על המיטה הצמודה לחלון, הפיקה צלילי חלודה מהקפיצים שנמתחו תחתיה. נדמה היה לה שכל צעד וכל תזוזה מתורגמים מיידית לרעש שמתגלגל בפרוזדור ומתעצם עד שהוא מגיע אל השומר שבכניסה, מתפרץ אל תוך אוזניו הגדולות ומקיץ אותו בבעתה.

היא הצטמקה בפינת החדר, מאחורי אחת המיטות, כורה את אוזנה לשמוע את הצעדים המתקרבים. אצבעותיה נלפתו בכוח סביב האבן שבכיסה עד שהלבינו. היא לא התכוונה לוותר ולסגת לאחור.

גם במחיר חייה.

לאחר דקה ארוכה של דממה הזדקפה והסיטה מבטה לעבר המיטות הצמודות אל קירות החדר. בכל מיטה ישן ילד כבן שנתיים-שלוש. אפשר היה לשמוע את קול נשימותיהם. בזהירות הציצה אל מחוץ לחדר וסקרה את הפרוזדור הריק; חדר היילודים שכן בקצה הפרוזדור הקרוב אליה, אך במקום לפנות אליו, נשאו אותה רגליה לעבר דלת הכניסה.

מאחורי שולחן הקבלה, צמוד לקיר, השומר פתח מיטת שדה שעליה ישן בלילה. גופו עלה וירד בקצב נשימותיו הכבדות. היא זיהתה את ידיו השמנמנות מקופלות וראשו מונח על אחת מהן, אולי על זאת שסטרה על לֶחייה בגסות, בהשפלה פומבית, אך לפני שעות מספר.

היא זיהתה את שערו הבהיר, הדליל, שקרחת לבנבנה כבשה חלקים ניכרים ממנו. היא בזה לו, שנאה אותו ופחדה ממנו באותה מידה. אצבעותיה נלפתו בחוזקה, בפעם השלישית, סביב האבן שבכיס מעילה. כמה שניות עמדה כך, שני צעדים ממנו, מנסה להסדיר את נשימותיה. לבסוף הוציאה את האבן מהכיס, הרימה אותה מעל לראשו, אך נרתעה לאחור כשנחירה חזקה נפלטה מפיו.

החזירה את האבן אל הכיס ופסעה בזהירות ארבעה צעדים לאחור, כשידה השנייה מגששת את דרכה בנגיעות על קיר המסדרון. כשעמדת השומר נעלמה מעיניה, הסתובבה והתקדמה, צמודה אל הקיר, עד שהגיעה אל החדר האחרון.

הדלת חרקה כמו כינור מזייף. נעמי נדרכה שוב, אך הדממה לא הופרה. היא נכנסה בשקט אל החדר. מעט מאור המסדרון חדר פנימה. עברה בין גיגיות פלסטיק קטנות, מרופדות במזרנים קטנים, שבהן שכבו תינוקות כהי עור, בני ימים עד שבועות אחדים. אחד מהם היה חסר מנוחה, והיא ידעה שזמנה קצר. אם התינוק יבכה, הוא יעיר את השומר או את האחות שישנה בקצה השני של הקרוון.

הגיגית שחיפשה היתה צמודה אל הקיר. שכב בה תינוק שונה מכל השאר; עורו היה לבן כחלב ושערו זהוב כְּחול המדבר בשעת צהריים לוהטת. נעמי הרימה אותו בעדינות, עטפה אותו בשמיכה עבה שמצאה בארון מתכת ללא דלתות וליפפה את זרועותיה הכהות סביבו.

שוב הציצה אל המסדרון המואר והתגנבה במהירות, צמודה אל הקיר, חזרה אל החדר שממנו נכנסה. זרועותיה נעו לצדדים הלוך וחזור, כמו מטוטלת של שעון נושן, בניסיון להשאיר את התינוק רדום. טיפסה על המיטה הקרובה אל החלון הפתוח והשתחלה בעדו. זרועותיה המחזיקות בתינוק נשענו על אדן החלון, כשרגליה חיפשו אחיזה על הדלי השחור. כשהקרקע היתה יציבה תחת רגליה והתינוק בזרועותיה, נשמה מעט לרווחה. למשך כמה שניות קפאה על מקומה עד שעיניה התרגלו אל החשיכה. ביד אחת עוד דחפה בכל כוחה את החלון הפתוח מטה, לפני שהחלה להתרחק בצעדים מהירים מהמקום.

חולון, חורף 2022

ישנם דברים שלעולם לא ישתנו. אחד מהם הוא הבניין בחולון שבו נולדתי; בניין מלבני, שלוש כניסות, שני ברושים שומרים כחיילי משמר בריטי על כל כניסה, ארבע קומות, נשען על עמודי בטון מכוסים בשליכט מתקלף, שתמיד נראו לי דקים מכדי לשאת את משקלו. כילד נמנעתי ככל האפשר מעמידה תחת הבניין. חששתי שהעמודים הדקים לא יעמדו בעומס והבניין יתמוטט עלי. כשאנחנו הילדים שיחקנו מתחת לבניין, הייתי זה שעומד חצי מטר בצד. אם ייפול הבניין, אני אהיה הניצול היחיד.

פורד פיאסטה בצבע תכלת, מחלידה בקצוות, חנתה בין העמודים. מעליה שלט אין כניסה שנפל מתמרור אי־שם. שביל אבנים לא מסותתות מחבר בין המדרכה לחדר מדרגות אפלולי וקריר. משני צדי השביל אדמת בוץ, שממנה עולה צמחיית פרא שיצאה משליטה. מזגנים ישנים תלויים על ברזלים מחלידים, שרק בדרך נס לא קורסים תחת המשקל הכבד אל חצר הבניין. בקומה הרביעית מתנפנפת כביסה צבעונית, רטובה מהגשם שירד כאן לא מזמן.

התריסים בקומה הראשונה פתוחים לרווחה. נורות לבנות יורדות מהתקרה בשלשלאות מתכת דקות. אמא יושבת על כיסא נדנדה מרופד, צופה אל הרחוב. שׂער הפאה החלק שלראשה, לא ארוך ולא קצר, צבוע חום כהה, כגון פניה. את הכיסא הכין נגר בבית מלאכה קטן באזור תעשייה ישן, מתישהו בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. זאת היתה מתנת יום הולדת מאבא זכרו לברכה. ידיה מחזיקות בספר. ככל הנראה ספר תהילים, רק לפעמים היה זה ספר קריאה או עיון. עיניה המבקשות מזור מתרוממות מפעם לפעם מהדפים אל הרחוב המאכזב.

אמהות לעולם אינן מתייאשות.

פעמים רבות כל כך ניסיתי לשכנע אותה לעבור דירה. הצעתי לקנות לה דירה בבניין חדש ומפנק, ליד בית כנסת תימני כמו שהיא אוהבת, עם מעלית שבת שיהיה לה קל. העליתי גם אפשרות לבית פרטי, חד־קומתי עם גינה קטנה, שבה תוכל לשתול את הריחן והנענע והכוסברה והתבלינים שהיא אוהבת.

אף מצאתי בית מתאים סמוך לביתי, שיהיה בעבורה קרוב לנכדים, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע. כל הניסיונות והשידולים נתקלו בתשובה הקבועה: "עשרות שנים אני גרה פה. אני עדיין מרגישה את אבא שלך פה. הוא עדיין חי קצת בין הקירות האלה. בין קירות זרים הוא ייעלם. וחוץ מזה, אם מישהו יחפש אותי, הוא יגיע לכאן. ואני אלך?"

כשהיא אומרת מישהו, ברור היטב למי היא מתכוונת.

אני מטפס במדרגות צרות ונעזר במעקה שחור שצבעו מתקלף. כל חיי טיפסתי במדרגות האלה. פעם הייתי מדלג אותן. היום כבר לא. בכל זאת לשרירי הרגליים מלאו שבעים ושתיים שנים. האוויר ספוג בריח עיקש של שקית זבל פתוחה. בקומה הראשונה דלת עץ מחודשת, מעט כבדה. במרכזה שלט מתכת מלבני ועליו חרוטים השמות בזהב דהוי - שמעון ונעמי חבשוש.

אני פותח את הדלת, וניחוח של מרק ממלא את הדירה הקטנה ועוטף גם אותי. אמא באה לקראתי ומעניקה לי חיבוק של אולם נחיתות בנמל תעופה בינלאומי. אני נכנס אחריה למטבח המלבני והצר, יושב על אותו כיסא קטן מתקפל, ליד שולחן עם ארבע רגלי מתכת דקות, מכוסה מפה אפורה מפלסטיק.

המטפלת שוטפת כלים, ואמא מבקשת ממנה להביא אל השולחן צלחת עמוקה עם מרק עוף מהביל בצבע תבלין הכורכום, עם חצי תפוח אדמה מבושל שכאילו נצבע במרקר צהוב, שברי דלעת כתומה, בצל שלם ורך ועלי פטרוזיליה וכוסברה רעננים וירוקים.

המטפלת מכינה את המרק, אבל אמא מתעקשת לתת הוראות מקרוב ולהשליך בעצמה את התבלינים אל הסיר. כל עוד יש לי כוח לעמוד, היא אומרת.

"בן ציון, מה שלום כולם?"

היא היחידה שלא קוראת לי בנצי. מקפידה על השם המקורי - הבן שנולד לה בציון.

"בסדר גמור," אני עונה ויודע שלא תסתפק בכך.

איני זוכר שיחה אחת בינינו שהחלה אחרת, וגם לא תשובה אחרת שלי. אני עובר מהבן לבת, מספר מה קורה עם שניהם, מעדכן על הנכדים שלי, הנינים שלה. היא שותה את דברי בצמא.

יפעת ואני חלמנו על ארבעה או חמישה ילדים, אבל אחרי ההיריון השני הרופאים המליצו באופן חד וברור שזה יהיה ההיריון האחרון. לשמחתנו, הנכדים הגיעו מהר ומילאו את החסר. אני מתאר לאמא חוויות מהביקורים האחרונים אצל הנכדים, מתמקד בשטויות שהם עושים, בפרצופים שלהם, בדברים הקטנים והמצחיקים. החיוך הרחב שלי מדביק אותה, כמובן. היא מקשיבה כשפניה מוארות בחיוך גדול ודורשת, כרגיל, שיבואו לבקר ממש בקרוב.

"הבאת מכשיר הקלטה?" היא שואלת לאחר שמסתיימים העדכונים לשביעות רצונה.

"כן," אני עונה וממתין בסקרנות.

"אף פעם לא סיפרתי לך את סיפור חיי," היא אומרת. "למעשה, לא סיפרתי לאיש."

"אני יודע."

"אתה יודע מעט מאוד," היא מצליחה לסקרן אותי. "למרות שאתה הילד שלי."

יש לי נכדים, ואני עדיין הילד שלה. כאמור, אמהות אינן משתנות. גם הסקרנות הטבעית לא. אני רוצה לשאול למה עכשיו. מה מניע אותה בעת הזאת לפתוח את סגור לבה, אבל מניח את השאלה למועד מאוחר יותר ולוגם מהמרק בשתיקה. נחשול תבלינים זורם בגרוני, כמו נוסעים הממהרים לצאת מהמטוס אל השרוול הצר והארוך, שממנו ייפלטו אל הטרמינל.

"אתה יודע מה זה חושך שבטו שונא בנו?" היא ממשיכה.

אני עושה עם היד תנועה של מכה.

"כן, זה מה שכולם אומרים," היא נאנחת. "אבל זאת לא הפרשנות שלי. חושך שבטו זה מי שחושך מהילד שלו את השבט, מלשון שבטיות. מי שחושך מבנו את המסורת, את זהות אבות אבותיו, את המורשת שלהם, המעשים והמנהגים, הוא נחשב לשונא בנו. הרי איך תבנה את העתיד אם אינך מכיר היטב את העבר שלך? את היסודות?"

אני משגר לעברה חיוך אוהב, מוציא מכשיר הקלטה איכותי שהבאתי מבעוד מועד ומפעיל אותו. "טוב, עכשיו אתה תאכל ואני אספר."

2

נולדתי בצנעא שבתימן ב־1931. בת יחידה לרומיה וסעיד עוזרי. אמא היתה מעירה אותי מדי בוקר כשכף ידה מלטפת את לחיי, אצבעותיה בוחשות בשערי המקורזל וקולה הערב מתנגן בשירה שקטה. היו לי חברות שישנו עם ההורים באותו חדר, אבל לי היה חדר לבד.

אם התעוררתי מוקדם, הייתי מחכה עד שאמא תבוא ותשב לידי. הייתי עוצמת עיניים, כדי שתחשוב שאני ישנה ולא תדלג על הליטופים והשירה. לא תיארתי לעצמי שאמא נהנית מהטקס לא פחות ממני.

אבא היה הולך לבית הכנסת לפני הנץ החמה, חוזר לאכול את ארוחת הבוקר שאמא הכינה לו ומיד יוצא לחנות העורות שלו בשוק היהודי. שעות הבוקר היו הזמן שלנו. רק של שתינו; אמא היתה מסדרת את הבית, מנקה, מבשלת ושומרת עלי תמיד לידה.

בצהריים היתה מכינה ארוחה לאבא שחזר מהחנות, אכל, נח מעט וחזר לעבודה. אחר הצהריים אמא היתה הולכת לחברה, לוקחת איתה מלבדי גם חוטים וכלי סריגה. כל אחר צהריים הן היו נפגשות, כמה נשים, סורגות ומפטפטות. אני לא זוכרת מה עשיתי כשאמא סרגה. יכול להיות שפשוט הבטתי בה. את מראה אצבעותיה הסורגות - את החוטים המלופפים סביבן, את הבגדים שהולכים ונטווים ולובשים צורה - אני זוכרת עד היום. אל תשאל אותי אם זה דמיון שלאורך השנים הפכתי לזיכרון. בכל מקרה, כך חלפו ימי עד שמלאו לי ארבע שנים.

גרנו ברובע היהודי בצנעא, עיר הבירה, ברחוב צר בשם אלכחלאני, על שם בית הכנסת אלכחלאני, שהיה יחסית קטן ושכן מרחק שלושה בתים מאיתנו. הרחובות ברובע היהודי נקראו לרוב על שם בית הכנסת או שוק אם היו באותו הרחוב, ובית הכנסת נקרא על שם המשפחה שבנתה אותו. במובן הזה העולם לא השתנה; גם אז העשירים הנציחו את שמותיהם בעוד שאצל העניים השמות נקברו איתם במותם.

בניגוד לאלכחלאני, שני בתי הכנסת הגדולים ברובע היהודי בצנעא יכלו להכיל מאות אנשים. חצרותיהם היו מארחות עצרות וכינוסים המוניים בעת בצורת, או בזמן שהתרגשה גזירה רעה על היהודים מצד השלטונות. אז יכלו להידחס בחצרות הללו גם אלפיים בני אדם.

בראש חודש כסלו, בגיל ארבע, השתנה מסלול חיי בפעם הראשונה; בביתנו תוכננה להיערך סעודת ראש חודש. באותו בוקר שכבתי בחדרי ערה. האור שחדר מהחלון התחזק והחל לסנוור, ואמא עדיין לא באה. הלכתי לחדרה ומצאתי אותה שוכבת על המזרן.

נשכבתי לידה. היא כיסתה אותי בשמיכה, הניחה את ידה סביבי ונאנחה חרישית. התכרבלתי בה בשתיקה והיא עדיין לא קמה. סובבתי את ראשי אליה. מעיניה השקועות ניבטו דאגה ופחד. פניה היו חיוורות, ושפתיה נעו אך קולה לא נשמע. ארוחת ראש חודש לא התקיימה אצלנו. מאז אותו יום, הייתי מתעוררת בבקרים מקרני השמש המסנוורות והולכת לחדרה, נשכבת לידה ומתחפרת בשתיקה משותפת, בתוך השמיכה. שכנות טובות לב ודאגניות היו נכנסות, מאכילות אותי ואותה, מטפלות בי ובה. אבא היה מחוץ לבית, דאג לפרנסה, ואנחנו היינו נתונות לחסדי השכנות, שמילאו את תפקידן באמונה.

אמא נפטרה כמעט חודש לאחר מכן, בנר שני של חנוכה.

באותו בוקר התעוררתי בטרם קרני השמש סנוורו, לשמע קולות עמומים. שכבתי בחדר וניסיתי להקשיב. הקולות דמו להמיית גלים כשהקצף על הגלים נשמע כמו שברירי מילים. יצאתי מהחדר אפופת שינה, אל בית מלא באנשים. זה היה מוזר, אבל לא חשבתי יותר מדי. המוח עדיין היה רדום. רציתי רק לחצות את ים האנשים ולהגיע אל אמא, אל חוף המבטחים בין זרועותיה.

הלכתי בצעדים קטנים על שטיחי הצמר השחורים שכיסו את הרצפה, בין גלים תוססים של לחישות עצובות. פילסתי דרך ביער של כפות רגליים גדולות ושעירות שיצאו מהגמיס, אותו בגד דמוי שמלה שלבשו הגברים. בצד אחר של החדר עמדו הנשים. הבטתי למעלה וחיפשתי ביניהן את אמא. היא לא היתה שם. הגעתי אל המטבח שרחש פעילות. נשים שלא הכרתי רכנו על קדירות גדולות, ערבבו מרקים והוסיפו תבלינים. שתיים השטיחו בצק על דופנות התנור, טבלו יד בקערת חילבה ומרחו אותה באצבעותיהן על הבצק.

נשמתי את הריחות המוכרים שמילאו את החדר. חשבתי שאמא תכף תיגש אלי, אבל מישהי שלא הכרתי הבחינה בי, אחזה בידי, ליטפה אותי בקולה ולקחה אותי לשטוף פנים. לאחר מכן הובילה אותי בין יערות הגמיסים והשמלות אל חדר השינה של הורי.

אבא עמד שם בפנים חתומות. הוא הקשיב לאדם לבן זקן בעל פנים חרושות קמטים, שדיבר בנימה של תפילה. החלון היה פתוח אל הרחוב, שהיה שקט מהרגיל. עננים כהים התקדרו בשמים, אבל גשם לא ירד. כשהבחין בי אבא, ניגש אלי, חפן את פני הקטנות בכף ידו הגדולה וחיבק אותי. יכול להיות שהיה זה החיבוק הראשון שהעניק לי מיום הולדתי. הוא הצביע על אמא ששכבה על המזרן כבכל בוקר, רק שהפעם גופה היה מכוסה בסדין לבן מכף רגל עד ראש. ואז אמר בקול רך ובלי שום הכנה, את המשפט המצמרר שאשא עד יומי האחרון: "אמא שלך מתה."

מבלי לבחון את תגובתי הצביע לעבר פינת החדר ואמר: "אבל לא תהיי לבד. עכשיו זאת אמא שלך."

כן, סבא שלך לא ניחן ברגישות יתרה. הבטתי לעבר ילדה כבת שתים־עשרה שעמדה שם, לבושה בשמלה בצבע אפור כהה שהשתלשלה עד כפות רגליה היחפות. מטפחת חומה היתה קשורה לראשה, מסתירה תלתלים שחורים. היא דמתה לדחליל רע שמישהו השליך עליו בגד גדול מכפי מידותיו והוציא אותו במהירות כדי שיפחיד ציפורים בשדה זר ועוין.

רוח מפתיעה נכנסה מהחלון ושיחקה בקצות מטפחתה. עיניה השיבו אלי מבט, שהיה בו שילוב של פחד ועוינות. הסטתי את מבטי ממנה וזינקתי אל המזרן כדי להעיר את אמא. משכתי את הסדין וצרחתי בבהלה. אמא שכבה שם כמו בובת חרסינה. פניה החיוורות היו חסרות חיים ועיניה עצומות. רעדתי. ידיים חסונות הרימו אותי מהמזרן. בעטתי באוויר וצרחתי. האיש שחרר את אחיזתו, ולפני שהספיק לתפוס בי שוב, רצתי בחמת זעם אל ילדת הדחליל שעמדה בפינה והטחתי בגופה הצנום את אגרופַי הקטנים.

היא החלה להדוף אותי כשידיים חסונות אחזו בי שוב, הפעם בכוח רב. האיש שלא הכרתי גרר אותי אל מחוץ לחדר כשאני מתייפחת בבכי מר. עוד הספקתי לראות את האיש לבן הזקן וחרוש הקמטים מכסה בחזרה את ראשה של אמא בסדין הלבן.

אחת־עשרה שנים לאחר מכן השתנו חיי שוב.

המשכנו לגור באותו בית ברחוב אלכחלאני, אבל המצב לא היה קל. עם השנים נקלע אבא לקשיים כלכליים, וחיינו חיי מחסור וצמצום. הייתי בת חמש־עשרה. מרגלית, אמי החורגת, היתה בת עשרים ושלוש וכבר הספיקה ללדת שלושה בנים ובת. העוינות שנולדה ביום מותה של אמא, העמיקה ופערה בינינו תהום בלתי ניתנת לגישור. הניסיונות, המועטים יש לומר, של אבא לבנות גשר מעל התהום, העלו חרס. שתינו בעטנו בגשר, כל אחת מהגדה שלה, והפלנו אותו מטה, למעמקים, שם התרסק לרסיסים.

התייאש אבא מניסיונותיו מהר, אולי מהר מדי. קשיי הפרנסה גזלו את מלוא תשומת לבו. אמי החדשה הטילה עלי עבודות בית רבות, רבות מדי. כשהייתי מתעכבת בביצוע המטלות, היתה מראה לי את נחת זרועה. בגיל שש כבר הייתי עצמאית בניקיון הבית. שנה לאחר מכן מרדתי. סירבתי להמשיך לסדר ולנקות והייתי בורחת מהבית אל הרחובות והשווקים.

מהרחוב שלנו אפשר היה לצאת, דרך שתי סמטאות צרות שהתעקלו שמאלה וימינה, אל רחוב אלפיש הרחב והארוך. סמוך לו שכן בית המרחץ ומאחוריו גינות ופרדסים. אם הלכתי בכיוון מזרח, הגעתי אל רחבת אלצולבי, רחבת המסחר הגדולה והארוכה שהפרידה בין הרובע היהודי לבין השכונות המוסלמיות.

בצדה השני של הרחבה התרוממה חומת העיר. שני שערים הובילו לשכונות המוסלמיות השכנות, אחד לשכונת אלבלקה והשני לשכונת אלבוניה. ברחבת אלצולבי שכן שוק גדול, משותף ליהודים ומוסלמים. ניתן היה לקנות בשוק עצי הסקה שהובאו מרחוק על גבי גמלים, חומרי בעירה שהוכנו מעורות של חיות, שמנים ונפט. היו בשוק גם חנויות של בעלי מקצוע יהודים ובהם נגרים, נפחים, אורגים, צבעים, צורפים ועוד. החנות של אבא היתה גם היא ברחבת אלצולבי.

בהתחלה הייתי בורחת בבקרים מהבית, הולכת לפרדסים ולגינות שליד בית המרחץ, אבל מהר מאוד השתעממתי שם. גם רחוב אלפיש הרחב היה ריק וחסר אטרקציות, אז שיניתי כיוון. הייתי יוצאת מהבית ופונה אל הצד השני, עוברת בסמטאות צרות אל רחוב צאלח הקצר, שהיה דומה לרחוב שלנו, ומשם אל רחוב השוק הארוך.

השוק הראשון ברחוב, מהפנייה מרחוב צאלח, היה שוק אלבז, שוק הבדים. היו חנויות שבהן מכרו רק בדים, וחנויות שבהן מכרו בגדים ושאר אביזרי לבוש מוכנים. את שוק אלבז עברתי מהר, די באדישות, אלא אם הסתובבו בו דמויות לא שגרתיות שמשכו את תשומת לבי.

מיד אחריו החל שוק אלחב, שבו העמידו הסוחרים שקים ענקיים שהיו פתוחים בחלקם העליון. משק אחד בצבצה חיטה, מהשני שעורה, מהשלישי עטר וכך הלאה - אפונה, פול, שקדים וכל מיני דגנים וקטניות. בהתחלה עוד הייתי צריכה לעמוד על קצות אצבעותי כדי להציץ אל פנים השק. חלק מהסוחרים חשבו שזה משעשע וחייכו אלי בחיבה. אחרים לא חיבבו את הילדה שמסתובבת לבדה בניגוד גמור למקובל ומרחרחת סחורה כמו חתול רחוב ששוקל אם להושיט את לשונו הדביקה אל התכולה הצבעונית. אני חושבת שחלק מהם גם העבירו את הביקורת לאבא שלי, ששמר את הדבר בלבו.

הייתי צופה בהם אוחזים בידם הגדולה כף מתכת, תוקעים בשק ומוציאים אותה גדושה בכל טוב. חייכתי בסתר לבי אל הדגנים שקפצו מהכף חזרה אל השק וניצלו זמנית מחום התנורים של נשות הרובע. הדגנים שלא ניצלו היו מוכנסים אל שקית נייר, שאותה הניחו על המאזניים.

לימים, כשהתחלתי לעשות שליחויות ולהרוויח מעט כסף, הייתי קונה בחנויות האלה מעט ג'עלה ומתענגת עליו כמעט בהיחבא. משוק אלחב הייתי פונה שמאלה לרחוב צר שאכלס את שוק הפירות והירקות. שוק אלענב קראו לו. היו בו דוכנים של כרוב ודוכנים של חצילים ושל עגבניות וכרובית כמו בארץ ישראל, אך הפירות בו היו חיוורים יותר, רזים יותר, עסיסיים פחות וגם טעימים פחות. היו חמישה גוונים של גזר: כתום, אדום, צהבהב, חום ולבן. היה ירקן שערבב את כולם ביחד, והיה מי שטרח ומיין וסידר כל צבע בנפרד. גם הצנון הגיע בכמה צבעים, אבל פלפל היה רק בירוק. אצל הירקנים היה אפשר למצוא גם פטרוזיליה וכוסברה ונענע, אם כי לא מעטים מתושבי הרובע גידלו את העשבים הללו בחצר ביתם.

חלק מיוחד בשוק אלענב הוקדש לענבים. בתימן, כל ראש משפחה היה מכין את היין שלו בביתו. בין חודש אב לתשרי, אשכולות ענבים רבים מספור היו משתלטים על שטח גדול בשוק אלענב. ראשי המשפחה היו מגיעים אל השוק, בוחרים את הזנים המתאימים להם, וסבל היה מוביל את הסחורה אל ביתם, שם היו מתחילים במלאכת הייצור הארוכה שעתידה לספק להם יין לכל השנה. עניים שלא היתה להם גישה לאמצעי ייצור פרטיים, קנו יין מוכן מסלימאן צארום, שזכה לכינוי "היינן של הרובע".

כפי ששוק אלחב התאפיין בניחוחות שלו, כך גם שוק אלענב. בימים שבהם הפירות והירקות הגיעו, אפשר היה לרכוש אותם במצב טוב, אבל הם גם עלו בהתאם. העניים היו מחכים עד שהנותרים ייהפכו לרכים ופצועים, אז היו קונים אותם במחיר זול יותר.

בפעם הראשונה שאחזתי בפרי זול, אצבעותי שקעו בו כמו רגליים כבדות בחול טובעני ונעצרו רק בגרעין. הסוחר, שנתן לי את הפרי ללא תמורה, הפך באחת מאדם נחמד לסר רוח וזועף בגלל הפרי שקלקלתי. את הפרי הזול הבא כבר אחזתי בעדינות ובזהירות.

משוק אלענב היתה פנייה ימינה אל השוק האחרון ברובע היהודי, שוק אלקץ. בשוק הזה מכרו את עלי הגת המפורסמים שיש יהודי תימן שלועסים אותם עד היום. השוק הזה היה יחסית קטן עם מעט סוחרים, והוא נשק לרחבת אלצולבי. בין השווקים היו חנויות עם מיני מתיקה צבעוניים. גם לידן הייתי מתעכבת בתקווה שמישהו יחוס עלי ויזרוק לי סוכרייה. עם הזמן, ניסיתי לאמץ ארשת פנים עצובה, אבל לא ממש הצלחתי לרכוש את אמונם. בין לבין ניתן היה למצוא גם חנויות תכשיטים ובהן מגוון תכשיטי כסף וזהב כמיטב צורפי תימן היהודים. לעתים מתכות הכסף והזהב היו אמיתיות ולעתים הצבע היה אך ציפוי. הצורפים היהודים הכינו לא רק תכשיטים, אלא גם פמוטים, גביעי יין מעוטרים ומעוצבים ותשמישי קדושה, בעיקר לשבתות וחגים.

בלעתי בעיניים כל דבר וכל פרט, גדול וקטן, בפרט דברים חדשים שהתווספו בחנויות.

לאחר מכן, בעומק רחבת אלצולבי, הייתי נעצרת ליד חנות קטנה ובה סנדלר אדיב וצנוע, חייכן ובעל עיניים טובות. אהבתי לצפות בו מפתח החנות כשהוא מתקן את הנעליים שהביאו לו, מצחצח והופך אותן לחדשות, מעשה קוסם. לא רק אני הייתי שם. עוד ילדים אהבו לשחק בחנותו ולידה בזכות חיוכו הטוב, סבלנותו וגם ממתקים שהיה מכבד אותנו בהם. בשלב כלשהו הוא נעלם מהשוק. לשאלתי, ענה אבא שהוא לקח את אשתו ושמונת ילדיו ויצא אל המדבר במסעם לארץ ישראל.

הבנות בתימן היו נלוות לאמן מגיל קטן. במטבח הן היו לומדות ממנה את עבודות הבית, בגיל שש כבר עוזרות בניקיון ומתרגלות את עבודות הבישול, ואחר הצהריים מתלוות אליה כשהיא מארחת או מתארחת לסריגה ושיחה אצל חברות. תוך כדי הביקור היו צופות באם ובחברותיה ולומדות מהן הלכות צניעות והתנהגות בחברה וכמובן את מלאכת הסריגה. לעתים היו הבנות משחקות ברחוב, רוקדות ושרות במקומות שבהם בנים לא יכלו לראות אותן.

פעם עברתי ברחוב צדדי בדרך הביתה. כמה בנות גילי חפרו גומחה בחול, הכניסו זרדים והדליקו מדורה קטנה. הן שרו ורקדו לצלילי המדורה. אחת מהן הזמינה אותי להצטרף, אבל שתיים אחרות היסו אותה. הייתי מוזרה בעיניהן. יוצאת דופן. בגיל שתים־עשרה הן היו כבר מוכנות לחתונה, מיומנות בכל עבודות הבית, המטבח והלכות ההתנהלות בחברה.

כשהייתי שבה הביתה, אמי החורגת והזועפת היתה זורקת עלי מכל הבא ליד. הייתי צורחת, משתוללת ובוכה. כשאבא היה חוזר, הייתי מעלילה עליה עלילות - מספרת כיצד היא זורקת עלי סירים ומחבתות ואפילו את הסכין הגדולה של חיתוך הבשר. הייתי מעוותת את גופי בכאב מדומה, אף שלפעמים היא אכן פגעה והכאב היה אמיתי. ההגזמות שלי הגבירו את זעמה והחריפו את יחסי העוינות בינינו.

באחד הבקרים, כשהיינו שתינו במטבח, היא הורתה לי לשטוף את הרצפה. סירבתי בהתרסה, והיא סטרה לי בחוזקה. מיד תפסתי קנקן עם גישר רותח שהיה לידי, שפכתי את הגישר על רגליה וברחתי מהבית. זוכר כשהיית ילד הייתי מכינה גישר? משקה מקליפות של קפה? אהבת את זה. בתימן זה מה ששתינו במקום קפה.

בכל מקרה, צרחות הכאב של מרגלית נשמעו היטב ברחוב אלכחלאני. עדיין שמעתי אותן כשעברתי אל רחוב צאלח. המשכתי לרוץ לאורך רחוב השוק, עד שהגעתי לחנות של אבא. סיפרתי לו בנשימות מהירות שהיא הרביצה לי מכות נמרצות ונשפך עליה קנקן רותח של גישר. אבא השאיר את העובד בחנות ומיהר הביתה לבדוק את מצבה. היו לה כוויות לא פשוטות ברגליים. אחת מנשות הרובע המתמחה ברפואות, טיפלה בה באמצעות משחה שמופקת מצמחים. רגליה נחבשו והיא הושכבה במיטה. ימים אחדים עברו עד שחזרה לתפקוד, ותקופה נוספת עד שהגלידו הכוויות. מאז אותו יום לא דיברנו, היא ואני. היא לא דרשה ממני לבצע את עבודות הבית, ואני יצאתי מהבית בבוקר וחזרתי רק לפנות ערב. שביתת הנשק המתוחה נמשכה שנים ארוכות ונשמרה בקפדנות על ידי שתינו.

שכן שלנו, שלמה עמר, היה יצרן סבונים. היום אפשר לבחור בין סבונים זולים שעשויים מכימיקלים ובין סבונים יקרים שעשויים משמנים טבעיים וצמחים. בתימן השתמשו בחֵלֶב של פרות לאחר שחיטה. היה מקובל שהחֵלֶב של הבהמה והעור שלה נמסרים לרבנים. הם היו מוכרים את העור והחֵלֶב, והכסף שהתקבל היה מחולק לעניים.

שלמה עמר היה קונה את החלב, מכניס אותו לדודים גדולים, מבשל על אש קטנה ומוסיף צמחים ותבלינים על פי נוסחה שרק הוא ידע. התהליך נעשה פעמים בודדות בשנה, בקומת הקרקע של הבית.

בישול החלב היה מעלה ריח נורא ובלתי נסבל. לפני כל בישול היה מעדכן אותנו שנסגור את החלונות, אבל זה לא ממש עזר. בכל פעם שבישל את החלב, היה מפצה אותנו כספית. אותי הוא העסיק אצלו בייצור. עזרתי במיון התבלינים, בטחינה שלהם ושל הצמחים שהיה מוסיף לחלב. בחצר ביתו לא היו תרנגולות או ערוגות תבלינים, אלא מסילות צרות מאלומיניום לכל אורך החצר. לאחר הבישול של החלב עם הצמחים והתבלינים, הוא היה שופך את חומר הגלם לתוך המסילות עד שאלה התמלאו לכל אורכן. לאחר מכן היה מכסה אותן וממתין כך כחודש ימים, עד שהחלב התקשה. או־אז היינו מוציאים את החומר מהמסילות וחותכים אותו לסבונים קטנים. היתה תקופה שבה העבודה הזאת והפיצוי הכספי על הריח הנורא הצילו אותנו מעוני של ממש.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא