היהודי האחרון

הבחור ירד מאוטובוס מלא חיילים והניף את הקיטבג על כתפו. האוטובוס הסתלק משם, נמלים חזרו מסיור קרב נושאות גזרי עלים ובדלי עץ, הוא הביט כה וכה וראה בית, נכנס ועל השולחן היו ירקות טריים, סיגריות ומיצים ממותקים. אישה ששערה כבר החליף את ברק השחור לשיבה הושיבה אותו למול הירקות ורצתה לראות כיצד הוא אוכל. הוא בלע את הירקות הטריים ועישן כמה סיגריות ואז הכניס כמה חפיסות לקיטבג ושתה מיץ חמוץ־מתוק. היא שאלה אותו אם הוא רעב והוא אמר, לא, לא. אחרכך נראו כמה נערות ליד החלון בדרך אל אוהל. הוא הציץ בהן ורצה לשאול אחת מהן שאלה אבל לא מצא את השאלה ולכן המשיך לשבת. ניסה לאתר בעצמו זיכרונות ממשיים אבל הכול היה מעורבב. מישהו שחשב שהוא מפקד וענד סרט על כותפתו ניגש ושאל אותו כמה שאלות אישיות והבחור הוציא מן הקיטבג ניירות שהוא עצמו חס מלהביט בהם, והאיש עיין, הוציא שובר תשלום ונתן לו. גם אמר, בטח תיסע הביתה, אבל הבחור, שלא זכר עוד אם באמת הוא חושב לנסוע הביתה ולפתע לא ידע היכן בכלל הבית הזה, רק הנהן בראשו, נטל את הקיטבג, נכנס לג'יפ שחנה בחצר וחיכה. נהג הגיע ושאל אותו מה הוא עושה בג'יפ. הבחור אמר שהוא רוצה לנסוע, לא חשוב לאן. הנהג הביט בו בתהייה די מפוקחת ואמר, חזרתם דפוקים בראש. אחרכך שח מעט על ההגה ולחש, אחי הלך, אני נוסע לגן יבנה. הבחור אמר, קח אותי למרר. הנהג התניע את הג'יפ ולא אמר לבחור שאין עוד מרר. משהגיעו היה ההר ריק. הבחור עמד בכביש, הניח את הקיטבג והביט על מה שהיה כפר וחשב, אני גר לא רחוק מכאן, אבל המרחק בינו ובין ביתו היה עתה מדומיין כמעט והוא החל לסגת כמי שחרד באמת לדעת מיהו.
מאוחר בערב הגיע לתל אביב וישן ליד פועלי הניקיון בתחנה המרכזית. בחורה שחזרה מעבודה דרכה עליו והוא לא אמר מילה. בבוקר אכל כעך ושתה תה פושר, הלך לשדרה ועבר אותה לכל אורכה. כשהגיע לספסל מניח את הדעת שוב הניח את הקיטבג וישב. הוא ישב בלא ניע מתשע בבוקר עד חמש וחצי לפנות ערב. רוב הזמן הביט לעבר הבית ממול. המרפסות היו ריקות.
ילדים עברו בסך ונשאו דגל כחול לבן ושרו. הוא חש רעב אבל לא קם. ממול נפתח חלון ואישה הביטה אל השמים ואחרכך סגרה את החלון. המכוניות עברו בתדירות שגרמה לו לנסות להבין את חוקיותה, אך הדבר לא עלה בידו. הוא מישש את הכסף בכיסו וחשב שאולי הגיעה השעה לקום וללכת. אבל הוא לא קם ולא הלך. כמה אנשים שחוחים פסעו לאורך השדרה. הם החזיקו את ידיהם מאחורי גבם בחיבוק כמעט נועז ופניהם שחו. הם נראו חיוורים אך אולי גם מלאי עליצות מדומה; הם דמיינו לעצמם שמחה. הם עצרו לא רחוק ממנו, אחד מהם דיבר על איזו שעה גדולה שלא הוחמצה והוא שמח על המילים שנשמעו לו מוכרות. אחרי כן עברו לנגד עיניו מראות שרצה לשכוח ודם זלג מתוכו והוא תכנן את הרס הבית ממול. הוא יניח את הטי־אן־טי על הסף מאחורי קיר הביטחון. אחרכך יחבר את הדטונטור ואחרכך חוט אדום וחוט לבן וייסוג עד לספסל, יתחבא מאחורי הספסל ויפעיל. הבית לא יקרוס מיד, אלא ייפקח אל עצמו ואז אט אט יצנח. כשחשב על האנשים האלמוניים שימותו בבית הרגיש אליהם חיבה רחוקה, כמעט געגועים, ובירכתי מוחו היה הבית נפער וקורס, נפער וקורס, והוא הוציא חפיסת סיגריות מן הקיטבג ועישן כמה סיגריות בשרשרת. אחרכך, צמא, מצא את הצינור שהשקו בו את השדרה, פתח ברז ושתה. פועל ניקיון ניסה לעצור בעדו אבל הבחור הביט בפועל בזעם מבוקר והפועל חשב: עוד אחד שחזר, ולמה לי צרות. החגיגה היתה במקומות אחרים.
הוא חשב שאולי צריך היה להישאר במחנה ולאכול ירקות טריים עוד כמה ימים. האישה הקודרת עם השיער הכסוף היתה בוודאי מסוגלת להניק אותו. אחרכך יכול היה לשיר לה איך מתים בבאב־אל־וואד. אבל הוא יושב כאן על ספסל בשדרה והיום קרֵב אל קצו והוא עדיין אינו מודע לאיזה דבר עמוק, חשוב מאוד, המציק לו. מישהו יושב כאן על הספסל, חשב, אבל מי באמת יושב כאן? העצים העבותים השתרגו לתוך השמים ויצרו מעין הינומה ענקית וסגולה מעל ראשו. הגזעים שלהם היו סגלגלים. הפריחה היתה גם קצת כחולה. הקיטבג היה מונח על דשא כסוח אבל כמעט מת והריח שהדיף היה ניחוח עבש של עשב גוסס. הוא חש את הרטיבות חודרת אל גב מסעד הספסל שהיה אכול רטיבות ישנה שלא יבשה. העץ מולו היה מסוקס, עלעלים נשרו אט אט כמו מטר עדין של ילדים מתים. כשפקח את עיניו אחרי תנומה מאומצת ראה את העלווה ואת הסגלגלות הכחולה ויכול היה להבחין בשקיעה הרחוקה שהבתים הסתירו אותה, ואז יכול היה לחוש גם את האדמומית ואף לראות קרעים ממנה. השמים המתעמעמים, הלחש הזה מבעד לחשרת הכחול והסגול. שוב הבחין בקיר הבית ממול. הקיר היה צהבהב ונוטה לחלודה. על המרפסת עמדה עכשיו אישה ותלתה ילדה לייבוש. הילדה נשרה ואחרכך קיפצה בצהלה על מה שאולי היה דשא חבוי מאחורי קיר נמוך מבטון. והילדה צחקה. מה שאמור היה להיות אמה צהל בקול שמכונית פורד שחורה מיעכה לכדי דכדוך והבחור שעל הספסל חש חרטה מסוימת, משהו דחוק בירכתי מוחו רצה לראות אישה מייבשת ילדה. האישה נעלמה מן המרפסת, דלת נטרקה, עוד מכונית חלפה, ומצד תיאטרון הבימה הופיעה אישה צעירה לבושה שמלה כתומה שאור הדמדומים הצית בה חן מסוים, עדין, מחובר איכשהו לצהלת הילדה בדשא. היא עצרה, הביטה בו, רכון, רגליו כבדות, פניו מוטות מעט הצִדה, ואמרה, בועז, בועז שניאורסון, מה אתה עושה כאן. הוא לא תפס שהיא מדברת אליו. הוא קם, הרים את הקיטבג ומנקודת מבטו, כשעמד, נראתה עתה סיכה ירוקה לופתת את שערה של האישה הצעירה, שפתיה נראו פשוקות בתימהון שחששה לקבוע לו נוסח הולם, השפתיים נחשקו עכשיו בקשיחות, אולי כניסיון להתגונן, בניין הבימה מימין נראה עטוף באור קעור, לכן אולי פרץ בצחוק. האישה הצעירה אמרה, אתה בטח לא זוכר אפילו את שמי, והוא הנהן. אחרכך אמר, לא את שמך ולא את שמי, אף על פי שקראת לי בועז. היא אמרה, בועז אתה נפלת על הראש, והוא ענה, כן, נפלתי על הראש. פתאום אני בשדרה, מה מציגים בהבימה? היא צידדה פניה, הביטה לעבר השקמים עבותות הגזע, הכיכר החולית, הבניין המתעטף בעלטה, וניסתה להיזכר. כתפה שהחזיקה ארנק תלוי זָעה, הארנק נשמט ארצה, ידה נתאגרפה באי־נוחות, היא ניסתה להתכופף כדי להרים את הארנק ועם זאת כמו ביקשה להישאר זקופה, הילדה ממול החלה לזרוק כדור כנגד הקיר. הכתמים מעל לעלוות נהיו עלוטים, על אצבעה נראתה טבעת זהב בוהקת באור קרן שמש מפזזת והוא קרב אליה, התבונן בטבעת, הניח את הקיטבג על הארץ והחל למשוך את הטבעת מעל האצבע. היא אמרה בכאב, די, אתה מכאיב לי, אבל הוא אמר, אני חייב להוריד את הטבעת. הטבעת היתה צרה ודבוקה לאצבע והאישה הצעירה שהיתה אמורה לרוץ, עמדה במקומה, כתם זעיר של דם נראה מבצבץ על פרק אצבעה. היא הושיטה את ידה השנייה, תפסה אותו בכוח, משכה אותו אליה בניסיון להתנתק ממנו, עיניה היו מלאות כתמי דם, השמים השחירו עתה במהירות ושערה הלפות בסיכה ירוקה נשר על פניה כמסך פראי, לרגע אף לא יכולה היתה לראות, באותה שנייה הצליח לתלוש את הטבעת ואצבעה זבה דם וכאשר נשמטה עמידתה תפס את האצבע, לקלק אותה, וניקה את הדם. היא סטרה על פניו וצעקה, אתה משוגע אמיתי בועז שניאורסון, אתה חיה רעה, אבל אחרי שלקלק את הדם משפתותיו אמר, לא צריך להתחתן בטבעות מזויפות, זה מה שהורג אותי. היא הסיטה את שערה, אספה אותו לאחור, הרימה את הארנק, התבוננה בידה, חשה צמרמורת, משהו נראה רועד אפילו בתוך מפשעתה, ואמרה, אני לא נשואה לאף אחד, לא ענדתי טבעת נישואים, פעם כשפגשתי אותך הלכת ל"חפציבה" וקנית לי טבעת בגרוש. אתה מצחיק שאתה לא זוכר. באת מן המושבה, אולי זאת אפילו אותה טבעת.
דברים התבהרו עתה ואפשר היה לראות זאת על מצחו המתקדר, על גופו המתקשח. הוא דחף את הטבעת לכיסו ונטל בידו את הקיטבג. אַת מינה, אולי באמת הכרנו, מי יודע. היא נשענה על עץ ולא שמה לב לכך שטיפת שרף דבקה בשמלתה והוא יכול היה לראות איך נושרים עלעלים סגלגלים לתוך שערה. היא אמרה, אמרת שתכתוב לי, איפה היית במלחמה? והוא נענע בראשו ואמר יותר לעצמו מאשר לה, איפה שהיו הטבעות הייתי גם, יש לי אוסף של שיני זהב של ערבים מתים. ואוזן שחבר שלי, שמת, היה לועס כמו מסטיק. היא ניסתה לחייך, החשֵכה נתעבתה, החילוף בין ערב ללילה היה חפוז מדי. אז שמי בועז שניאורסון, אמר, הנה קחי ממני טבעת וחכי לי, אני לא צריך טבעות מזויפות. הוא הושיט את הטבעת שהוציא מכיסו והחל להתרחק ממנה, הוא לא הסתובב אלא הלך לאחור, פניו דבוקות אל מראיה, היא עמדה שעונה על העץ, שערה מתכסה בעלטה רווּיה עלעלים, והילדה ממול צעקה, אמא אמא אני רוצה פיפי, ומכונית התיזה מים שאולי נותרו כאן מהשקיה לא מדויקת. בחשֵכה המתעבה נראו השקמים כאנדרטאות ענק, עבות, מסוקסות, קדמוניות, והיא הביטה תוהה בפניו המוארות באור הנורה שמול התיאטרון שנדלקה פתאום. האור לא נגע בקיטבג ולא בידו והוא נראה לה קטוע יד. היא חשבה על יד לעוסה כמסטיק. הקיטבג היה צלו של כלב שלא היה שם. סמוך לגבעות החול היו הבתים פזורים עד שורת ברושים שתוויהם נמחקו עתה באור ממועך על גפיים, לרגע נראה בדל ירח מעל בית שעמד בבניינו ובועז הצית לעצמו סיגריה, העשן נסתלסל לתוך רחוב שלא הוליך לשום מקום. אולי הכיר פעם מישהי שגרה כאן, אולי היה זה בשדרה אחרת. הבית של מינה עם הרעפים האדומים. הכול היה מטושטש מכדי שיתלכד לתמונה ברורה. היא נראתה עזובה על יד העץ, מרחוק, והוא חשב, אולי לילדה הקטנה כבר אין שיני זהב. הוא נעמד באמצע הרחוב וחיכה. אז גם נגמר הרגש המועם של החרטה שהחל למלא אותו קודם, פיו היה עדיין מלא ליח של דם ואז גם חייך. אבל העלטה הגנה בשבילו על החיוך. כשראה את שני אורות המכונית שנסעה לקראתו חשב שזו אותה מכונית שראה קודם אף כי אולי לא היתה. הפנסים נעו לעברו כאיברים של אויב. והלוא כך גם אמר לשלמה בדרך לתל אביב: צריך לחפש את האויב גם אחרי המלחמה, לחפש תבוסה הולמת, ושלמה אמר, אני לא מחפש שום אויב, הולך לזיין עד אמצע השנה הבאה, בלי הפסק, להפסיק רק בשביל לאכול ירקות טריים וחלווה. המכונית קרבה, והנהג שכבר הבחין בבועז החל לצפור. הצפירה היתה רסוקה, שייכת לצופר די מקולקל, לכן חש בועז נדיבות כלפי הצפירה אבל לא היה מסוגל למוש ממקומו. המכונית קרבה ועצרה בחריקה, לאור הפנס נראתה כפרת משה רבנו גדולה. היה שם עוד אדם שהגיח מקיוסק שהיה חבוי מתחת לסככה עמוסה נשורת כבדה של עלים. אורו של הקיוסק היה מועט מחמת הצבע השחור שלא הוסר עם תום המלחמה, האדם שיצא מן הקיוסק החזיק בידו פנקס ועיפרון ורשם משהו. על שפתיו הסתמן חיוך שהביא עמו מתוך הקיוסק ולא היה שייך למה שהתרחש בחוץ. בועז הביט לסירוגין במכונית ובאדם, רצה למעוך את המכונית, אבל הפנקס בידו של האיש הזה הלהיב אותו במידת־מה, כאילו כל מה שביקש לעשות מאז ירד מירושלים וידע שנגמרו הקרבות היה לראות אדם עם פנקס ועיפרון. הנהג יצא מן המכונית והחל לצעוק. קולו היה נמוך, עבה, והמילים יצאו מפיו משוכות מעט, כאילו היה מסוגל להרהר אפילו בשעת כעס. האדם עם הפנקס והעיפרון הפך מיד לְעֵד. עמדת כאן באמצע הכביש, אדוני, והפרעת לתנועה, ציין באדיבות כעוסה. איש גם לא שאל אותו. בועז, שחס על המילים וחשש לבזבז אותן, הניח לשני האנשים להתדיין ביניהם. הניח את הקיטבג וחיכה. האדם עם הפנקס והעיפרון אמר, אנשים כאלה צריך לדרוס, אז כבר לא יעמדו באמצע הרחוב ויעצרו את התנועה, והנהג אמר, אילו לא עצרתי היה מת, והביט בבועז שלא זע ממקומו לפני המכונית. המילה מת הדליקה בנהג שאמר אותה חשש סתום והאדם עם הפנקס והעיפרון נראה עכשיו לבוש בהידור מוגזם מדי, על אפו נראתה בבירור שריטה שאפשר לקבל בציד בלתי חוקי של מכוניות גרר עירוניות, כך חשב בועז ולא ידע אם הוא קשור בכלל לאנשים האלה, אם הוא בכלל מדבר את שפתם, אם הוא מבין מה הם אומרים ומדוע נעליו של האדם עם הפנקס והעיפרון היו נטולות שרוכים. הם דיברו זה עם זה בערנות. הפנקס שבידו של האיש רעד והנהג כבר רצה לנסוע ואז קרב בועז, תפס את שני הראשים בידיו החזקות, הנראות עדינות כל כך, החזיקם לרגע כשהם נדהמים, הצמידם זה לזה, הרחיקם ראש מראש ואז הטיח את הראשים זה בזה. ברגע שנשמע הצליל המרסק של שתי הגולגולות נראתה מכונית המנסה לתמרן דרכה שמאלה. משם הגיעה עגלה שעליה ישב עגלון כפוף גב, והעגלה, בניגוד למכונית, חלפה אט אט, הסוסה היתה זקנה ועייפה והעגלון זמזם שיר ביידיש. הוא שר: היתה מלכה שכּתרהּ היה נוצץ, נוצץ, היתה מלכה שקִברה היה נוצץ, נוצץ. שני הראשים התרחקו כבר זה מזה, המכונית שאורותיה עודם דולקים כלאה את תמונת העגלה והמכונית השנייה, ואחרי הרף דומם נעלמו העגלה והמכונית, הפנקס נשר על הארץ ובועז, דלוק על ידי האורות, זרק במהירות את הקיטבג לתוך המכונית, וכשהנהג צעק בקולו האטי המתנגן, מה אתה עושה, אדוני, ראה בועז על פניו הבעה מעוכה ממשהו שהצליח להדהים בחוסר היגיון אבל שבוודאי יש בו שיטתיות מסוימת. אני לוקח ממך את האוטו, אמר בועז, מה שרציתי היה לשכב על הכביש לבקש סליחה מן הנעליים שלכם. אבל ידיו החלו להכות, בחמת זעם, הילדה נושרת ממרפסת, השלווה הזאת.
מינה רוצה שיזכור אותה, הזעם המם בו, זעם על כך שהוריד למינה טבעת, אני מצטער, אמר, וכשדילג לתוך המכונית צעק, השם שלי בועז אבל צריך לומר, שמי בועז, התניע והחל לנהוג. הנהג הנדהם עמד שם ליד אדם עם פנקס ועיפרון, פניו מעוכות מן המכה שקיבל, האיש עם הפנקס חיפש את העיפרון שאולי נפל וכיווץ את זרועו שנחבטה ובועז נהג במהירות במורד דיזנגוף לעבר הצריפים של נורדיה. ראה כמה אנשים מצטופפים ליד בית קפה שקול קריין חדשות בקע ממנו והמשיך הלאה. הוא עצר ליד גדר פרוצה שכמה שיחים עדיין בצבצו מבין קרעיה ושלד של ברזל נראה מציץ מתוך מה שהיה כנראה פעם מבנה מושלם. החנה את המכונית, כיבה את האורות, נטל את הקיטבג והלך. הוא פסע לאורך רחוב ויכול היה להריח את דם הים. הריח היה מרגיע ודכי הגלים היה נעים והפגין מסירות ועקשנות.
כששכב במיטת שדה באוהל על שפת הים, במחנה הקטן שחיילים שחזרו ולא ידעו לאן ומדוע שהו בו, חשב שאינו זוכר מי היא מינה ובעצם הוא כן זוכר, אבל זה לא היה חשוב לו. ואז עלה בדעתו שמא הוא מחפה על מישהו.
בבוקר חלף על פני בית מלון קטן שעל קירו היה תלוי שלט: "לחיילים הנחה ורחצה חינם". הוא לא ידע מה חינם ומה בהנחה ונכנס. הפקיד היה מנומנם ולמעלה בחדרים גנחו אנשים שאת שמותיהם הבדויים אולי רשם פקיד הקבלה בפנקס. בועז ביקש את החינם ומצא את עצמו בחדר רחצה שקירותיו מזוהמים ומראותיו שבורות. ביקש מן האיש משחת שיניים, הפקיד היה עייף מכדי לסרב לו. בועז מרח משחת שיניים על עט נובע שהוציא מן הקיטבג וצחצח את שיניו. אחרכך הרטיב את פניו ואת שערו ובאצבעותיו סירק את שערו לאחור, והמראה השבורה לא נתנה לו שום מושג איך הוא נראה. כשיצא אמר הפקיד משהו על מלחמה ותקווה ובועז שאל אותו אם הוא מעוניין לקנות שיני זהב של ערבים. הפקיד מישש את משחת השיניים שבועז החזיר לו ואמר, די, די, כל אחד עם הבדיחים האלה. בועז לא תיקן אותו אלא יצא, הטיח אגרוף וראה טיח לח מתפורר, ידו היתה לבנה מן המכה והוא צעד לאורך רחוב הירקון שהים נראה מבליח מבין בתיו. אישה תלתה כבסים לייבוש והוא רצה שהשמש תשרוף את בגדי הגברים שלה. כשהגיע למשרד ראה שלט: "משרד להכוונת חיילים שעזבו את היחידות שלהם שלא באשמתם". הוא עלה במדרגות מצחינות וראה חיילים עומדים בשורה. אחד מהם אמר, יש רומנייה ברחוב שלוש, עשרה גרוש דפיקה. בועז חיכה בשקט ולעס מסטיק מדוּמיין. החיילים רצו מסטיק והוא הראה להם פה בלי מסטיק. במשרד ישב קצין מסורק למשעי, לבוש מדים נאים, ועיניו נצטעפו לבהלה שנתייפתה לחיוך מתפקד כהלכה. בועז העריך את הסמכות הלאומית הזאת. ענה לשאלות של הקצין בשלווה, שלף את הניירות והראה אותם לקצין. הקצין אמר לו, אה, היית גם שם, מגיע לך עוד, איפה הנשק. דיברו כמה דקות ונכנסה חיילת זעופת פנים שכתבה משהו על פתק קטן מנייר דק ורוד. אחרי שחתם רצה להבין עד לאן מגיעים השדיים הענקיים של החיילת, אבל היא הפנתה אליו את גבה ואמרה, כל אחד, כל אחד, והוא הבין אותה, בלבו אולי ריחם עליה, עם שדיים כאלה לפגוש את המזימות האפלות האלו. כשיצא החוצה זכר במעומעם שעליו לנסוע למושבה, אל סבתא, אבל ידע שעדיין לא הגיעה השעה, הוא מסתובב כבר חודש, יחכה עוד כמה ימים. הוא גם לא ידע איפה הסתובב חודש ימים עד שהגיע לכאן, הקרבות נגמרו לפני כן, הוא לא זכר מה היה הקרב האחרון אבל זכר שאמר למישהו, טוב שזה נגמר, אלא שלא ידע אם באמת התכוון לכך. נמלים אחרות מאלו שראה יום קודם צעדו בשורה לעבר גומה שנחפרה ובטבורה ניצב עץ בתוך עציץ גדול. מישהו השקה את העץ בצינור ארוך ועמד מתחת לסוכך חנות למכשירי כתיבה. משם ניתן היה לראות חצר גדולה מאחורי בית שאולי היה פעם בית קפה אופנתי. בחצר גובבו שברי כיסאות ועמודים שעליהם היו תלויים פנסים שבורים. בועז העמיס את הקיטבג על גבו, פשט את ידיו, התכופף כדי שיהיה לו שיווי משקל, כמהלך על חבל, ופסע לעבר החצר שחתולים מסומרים כנמרים מתלמדים ייללו בה. הוא התיישב על כיסא שבור בחצר ושוב ניסה לחשוב. הנמלים והחיפושיות היו אות שהחברים באמת מתו ושהוא באמת חזר, אבל לו יכול היה, היה שואל עכשיו את הקצין עוד שאלות. כיוון שהיה חבל לו על המאמץ הזה לשוב לעלות למעלה, לא הלך. הוא משמש את הכסף שנתנו לו ולא הכיר את הכסף. הכסף היה כתוב באותיות עבריות. לכסף הזה יש כבר מדינה, אמר בקול רם וחתול דילג בפראות מאולפת לעבר פנס שבור ונעץ בו את טלפיו. לכן הלך לבית קפה לא רחוק משם והזמין קפה, עוגה וכוס סודה. כשביקש לשלם נתן למלצר את כל הכסף והמלצר הביט בו בתימהון, ספר את המטבעות הנחוצים, ואמר, תוך שהוא מחזיר לו את רוב הכסף, אדוני מצחיק היום; הוא אמר מסחיק.
בועז חשב שבתור אדם מצחיק, או מסחיק, עליו לראות את המכונית שלקח אתמול אבל הוא ידע שזה רק תירוץ לחזור למקום כלשהו, סתם כך, הלוא המכונית בוודאי לא תהיה שם. הוא רצה לדעת לאן הוא צריך ללכת. כשהגיע, ראה את המכונית חונה במקום שהחנה אותה. האיש מן המכולת שיצא החוצה כדי להכניס את המרגרינה שנהג של טנדר בלוי וחורק זרק למדרכה, אמר, אתה מחפש כאן דירה? יש כאן למעלה, בדמי מפתח. בועז אמר, המכונית הזאת גנובה! האיש הרהר מעט והתכופף להרים את המרגרינה. בועז הרים את ארגז המרגרינה בשבילו וסחב אותו פנימה. האיש נתן לבועז אסקימו והוא נגס ממנו. בועז אמר, מכוניות צריכות לגור בבתים שלהן. החנווני המהם משהו ואמר שהיו כאן אנשים בלילה אבל הלכו. ובועז אמר, כל הזמן באים והולכים. מעל הדוכן היתה תלויה מודעה על קיצוב מזון ותלושי מזון ובועז קרא אותה בעיון, והחנווני אמר, יהיה שלושים מעלות היום. כשיצא מן החנות ראה מרחוק את הנהג, דילג לחצר וטיפס על העץ. הוא הביט וראה איך בודקים את המכונית ואדם שנראה כשוטר בלא מדים חיפש טביעות אצבעות על הידית. זה הצחיק אותו, על העץ, והוא ירד אט אט והחל ללכת. הם אף לא ראו אותו. הוא הגיע לאוהלים, הניח את הקיטבג, לבש חולצה נקייה אבל מקומטת ויצא. אחרי שישב שעות והביט בים, הלך לפילץ. המוסיקה בקעה החוצה וגלי הים נראו מוכספים, הוא שתה שני ספיטפיירים ומנשקה בהרב ניגן שירים באקורדיון. אחרכך ניגנו רומבה והכול רקדו. בחורה שבועז גילה לאחר זמן מה בין ידיו, ניסתה להגן על עצמה מפני מהלומה שנראתה יושבת על פניו. אבל היא קיבלה נשיקה שבועז נשקה בשפתיים ריקות ומנותקות מעצמו. היא נעלבה וניסתה להביט לתוך עיניו אבל באמצע הנשיקה השנייה, עם שני ספיטפיירים בבטן ובראש סחרחר, עזב אותה פעורת פה והלך לכיוון כיכר לונדון. היא צעקה משהו שרעש הים בלע אותו. הוא חיכה שתהיה בתו של נהג המכונית ותתבע אותו לדין. לכן מישש את הכיס הריק שבו היה מחזיק קודם שיני זהב. אחרכך ישב על סלע והביט בספסל שניצב לא רחוק ממנו. הספסל היה בוודאי נוח לישיבה מפני שבבוקר, כשהלך למשרד, ראה שהוא צבוע מחדש. הים היה פרוש מנגד. הבחורה צעקה עדיין, או שהצעקה היתה קודם ורק הדהּ נשמע עכשיו. הים היה נעול מחמת החשֵכה. הירח זרה מעט אור אבל הוא היה דק וחרמשי, ומכונית שאולי התקלקלה חנתה באורות מלאים והאירה את הקטע הלא נכון של הים. בועז, שהיה רכון על סלע ומאחוריו בתים לבנים ובוהקים באור החרמשי, ראה בעיניים פקוחות נשרים בלתי קיימים עטים, מזנקים, ושביל בהר, ואיש צועק, הם מתו, צריך להציל את השחור. בועז ישב שם נבעת, אפוף חרדה שלא ידע מה מקורה, חשב על התינוק שיכול היה ללדת אילו היה אישה שנושקה נשיקה אדישה על יד פילץ, שצועקת משהו. אולי בועז ממזר שנפל על הראש, חשב; אולי זאת מינה, הלוא פעם הכיר, או לא הכיר, את מינה, ומה לו ולכל המינות האלו, הוא אמר לתינוק שבטש בתוכו, חכה מעט, עוד אוליד אותך, יפה אחד, עם שתי אמהות, שלושה אבות ושני סבים. אחרכך ירד אל הטיילת ונתקל בחוטי תיל שאורות המכונית לא הגיעו אליהם. הם אולי הונחו כאן זה לא כבר כשהמלחמה היתה קרובה לתל אביב, שתמיד ציפתה למלחמות על גבולה.
שני בחורים עמדו ליד פתח בית קפה שנראה נעול. הם דפקו על השער אבל איש לא פתח להם. הוא יכול היה לתאר לעצמו שבעל בית הקפה נטש אותו, ברח בסירה, ועדיין לא חזר. נערה בשמלה קצרה עמדה בתוך קוער מצולל ליד השער. לרגע הפשילה מעט את שמלתה ושני הבחורים צחקקו וקרבו אליה כבמחול אטי. היא הרימה את השמלה כאילו היו ידיה ידי רופא, אבל המגע היה חיישני, מָחוּץ, ובגלל אורות של מכונית חולפת יכול היה לראות איזה בוז עמוק ניצת בעיניה. האורות של המכונית שאולי היתה מקולקלת כבר כבו והים שוב נותר כסוף, רגוע, חתום בצללי הירח. שוטר על אופניים חלף עתה והאיר בפנס כיס את הספסל שקודם בועז כמעט ישב עליו. עובי החשדות במקום היה מטויח אם כי מוחש. ריח עתיק של טחב וצינה מזויפת נדף מן הגן. לרגע חש אושר כמוס על שהוא יכול לחוש שותפות גורל עם שני הבחורים האלה ולבוז יחד עם הבחורה לצעדיהם הקפיציים, אבל הנערה, שכנראה פחדה מן השוטר, סבה והורידה שוב את שמלתה בגסות שאולי לא ציפו לה. הם עמדו שוב בפני שער נעול ואחד מהם החל לבכות. עתה יכול היה בועז להבחין כמה גדולים היו, כשורי בר שהיה רואה בין מרר למושבה. הם בוודאי מחפשים ילדה ענוגה עם צמות ועם סרפן שהיתה אהובת ילדותם, חשב. אבל הרי היתה מלחמה ואם שני טמבלים כאלה לא מתו הרי הם מיותרים כמוני. השניים פסעו לעבר רחוב הירקון ומשם לעבר הבית האדום. בבית האדום מישהו ניגן את האינטרנציונל במנדולינה. אישה שכלל לא נראתה שרה בלחש את המילים שנעו לעבר הים ונבללו בו. על יד הבית היתה גדר תיל ושתי חיילות עם סטנים שמרו עליה. הגדר היתה חלודה ומאחוריה היו רק גבעות כורכר וים. הזיזו להן את התותח שאולי באמת עמד פה פעם. בתוך הבית האדום נראו פדחת ועל ידה שתי רעמות שיער של גברים. הבחורים המגודלים עמדו מול החיילות ודיברו גסויות. החיילות עטו מעטה סודי שנכפה עליהן מזמן וניסו לא לכעוס ויותר מכך ניסתה השנייה (הראשונה היתה שמנה יותר) לא לחייך. הילדה שבועז בדה קודם לכן עם הסרפן ושער הפשתן, בת שתים־עשרה, מלאה תום, חלפה עתה על פני החיילות בדרך לשיעור פסנתר מאוחר. המרפסות בבית ממול, שהיה בוודאי בית הוריה, היו עטורות עציצים ופרחים וריח נעים עלה מפרחים שזה לא כבר הושקו. יפי הילדה המם את שני הבחורים והם הלכו אחריה. הם שבו לבכות בקול ושתי החיילות ניסו לא לחוס עליהם. הילדה הצילה לו את הרגע ובועז ראה כיצד צחקה בשמחה פתאומית של שדיים שאולי כבר החלו לצמוח. אחת משתי החיילות אמרה, באים חיילים ובוכים כל הזמן, לך דע. נכון, אמרה החיילת השנייה, הרבה בוכים חזרו, מה היה שם, ובועז אמר, היה שם אגם של דמעות ומי שחזר הביא איתו את הדמעות אבל אתן שמרתן כאן על אונייה סודית ולא ידעתן. החיילת אמרה, על התותח, ובועז אמר, אבל אין תותח, והיא אמרה, אז מה, מפני שאין תותח כבר לא צריך לשמור? הוא ניסה להבין את ההיגיון שלה, אבל הירח המחורמש הפיק עתה את מלוא אורו והן ראו עד כמה אפוף סלידה היה מבטו וחששו להיות מעורבות באיזו הרפתקה רגשית שעדיין לא היתה רצויה והפכו אליו את גביהן הקשוחים. השמנמנה נראתה טוב יותר מאחור.
בלילה ישן בבגדיו והזיע למרות שלא היה חם במיוחד. בבוקר פקח את עיניו לקול אדם שעמד מעליו ונראה מנקודת מבטו כקורע את האוהל בשערו המקורזל. האיש קרא לבועז פקודת יום חדשה ובועז, שכבר התעורר וחש את רטיבות בגדיו, אמר, אני משוחרר, טיפש. האיש ניסה להיות חביב. שיניו הצהובות נראו מחפשות פה הולם יותר. האיש אמר, זה ההלם שלך, בועז, אתה לא זוכר אותי? בועז הביט בו ולא זכר. הוא אמר, טוב, נלך, וכיוון שלא היה לו צורך להתלבש יצא החוצה, לקח חול ושפשף את צווארו ואת פניו בחול. אחרכך צעדו בין אנשים שנראו משום מה נחפזים כאילו היו שחקנים בסרט אילם. הם נכנסו לבית קפה קטן ובועז נתקף חשש שמא איבד את שמיעתו. הוא אמר לאיש, צעק משהו, והאיש צעק, ובועז אמר, שמעתי אותך, רות, סוף. ואז הכניס אצבע לאוזן וחיטט שעה קלה ואמר, אני שומע. האיש אמר, הוא שומע, שככה יהיה לי טוב. בעלת המקום הביטה בבועז. היא ראתה כמה מקומט הוא וכאילו משום כך הכירה אישית את הכאב שלו ואמרה, פשוט את הבגדים ואנקה לך אותם. אבל בועז אמר, אין טעם, קחי כסף והביאי לי בגדים חדשים, תבחרי בעצמך. הוא פשט את בגדיו ונותר בגופייה שחורה ובתחתונים, הוא גם נהנה מרוח הציות שלה, ישב לבוש תחתונים וגופייה עם איש שבוודאי לא הכיר, אחרת לא היה יושב עמו בבית הקפה, ואנשים שהציצו פנימה ראו איש בגופייה ובתחתונים ושאלו מה קרה ובועז צעק, האויב הרג לי את הבגדים, האיש הזה אנס את אמי, מעמיד פנים שהוא אבי. האיש צחק ובועז לא. הוא שתה קפה ואכל לחמנייה שמרח אט אט במרגרינה שלא ידע אם סחב קודם מן המדרכה אל החנות או שזה היה לפני שבוע, ופתאום רצה לדעת מי היא מינה. אולי היא באמת בתו של הקבלן גלבוע? בועז ליקק את הריבה מן הצלוחית ושתה עוד קפה. בתחילה ניסה לספור את ספלי הקפה, אחרכך חדל. האישה חזרה עם חבילת בגדים חדשים ופרמה סיכות מן החולצה. כשנשרו השרוולים חש התרגשות מה, כאילו תינוק נולד, הוא מדד את הבגדים החדשים, הוציא החוצה את חבילת הבגדים הישנים והניח אותה על יד חבילת בגדים שעולים חדשים שהציצו מן החדר השכור שלהם למעלה שכחו למטה, או שמא חיכו לשעת כושר כדי להעלות אותם למעלה. הם גם לא ידעו מה לעשות בעציצים החדשים שנתנו להם. האיש שישב איתו אמר, אתה צריך לשכוח, בועז, לחזור הביתה, התחילו לחפש אותך, אמרו שאתה מסתובב כבר חודש ימים, אני לא יודע מדוע הם דואגים לך כל כך, יש לך סבתא עם פרדסים וכרמים ויש לך כסף. מה, אתה צריך עזרה?
אני לא, אמר בועז וליקק עוד צלוחית של ריבה.
כתוב כאן, אמר האיש, שהקרבות היו קשים. בועז שאל איפה כתוב, והאיש הראה לו דף נייר. על הדף היה כתוב: בועז שניאורסון, הגדוד הרביעי, הראל. בועז אמר, מה עוד כתוב שם? והאיש אמר, כתוב שהתגייסת בארבעים ושבע. שהתאמנת בסירות בקיסריה ואחרכך לחמת בירושלים. כתוב שהשתתפת ב... והוא מנה קרבות בזה אחר זה עד שבועז השתעמם וחדל להקשיב. האיש הוסיף, נקלעת לאמבוש, אז מה? כתוב שהתחפשת למת. ששכבת והם ירו לעבר המתים, כל רגע ידעת שתמות ולא מַתָּ, היו שם עורבים ועיטים, אולי נצים? אולי בזים? אולי נשרים? אני יכול לתאר לעצמי שזה היה נורא, כתוב כאן שאחרכך קמת והיו עוד שניים שקמו באותו רגע ורצתם.
אני לא זוכר, אמר בועז.
האיש חייך ואמר, הם לא ירדו לבקעה עם ההרוגים מפני שליהודים היתה פצצת אטום. והפצצה היתה שם פגז של דווידקה, שמתפוצץ כל ירייה שביעית. חמישים אחוז של הפגזים הענקיים לא מתפוצצים. הפגזים באמת היו ענקיים, אמר בועז, היתה להם צורה של פצצת אטום.
היהודים קיבלו פצצות אטומיות מזקני ציון, אמרו הערבים. ציירתם שעונים וכתבתם מספרים מסתוריים על הפגזים כדי שאם לא יתפוצצו, לפחות יפחידו. הפצצה פעלה לפי הריח, אמרו הערבים, אם קרב אליה חייל ערבי היא מתפוצצת מן הריח. היהודים מחוסנים נגדה, אמר האיש, למשל, בהירושימה לא נהרג אף יהודי. ההיגיון היה מוחלט, אמר לו בועז. לכן ניצלת, אמר האיש, אני לא זוכר, אמר בועז, אבל הוסיף, סבתא אמרה תהילים כל המלחמה והצילה אותי, גם מן הקרב הזה שאני לא זוכר.
זה מפריע לך להשתקם, אמר האיש.
אבל אני לא הייתי שם, אמר בועז. זאת טעות. והאיש אמר, סע הביתה ותזכור, זה יעזור לך. בועז אמר, אני עוד צריך לברר מי באמת יצא מן הקרבות האלה, לא בטוח שזה אני. האיש מנה שמות של מתים אבל בועז קם ורצה לשלם. הוא אמר, אני לא זוכר אותם. האיש אמר, אני אשלם, ובועז ראה איך דבוק השיער לקרקפתו וחשב, אולי אנטיטוקסין לשיער, המצאה עתידית, ובסכין הגילוח שהיה תמיד מחזיק בכיסו בתוך קופסת סיגריות ישנה ומקומטת, רצה לחתוך את ברית המילה שלו, אבל גם את השיער של האיש הזה, גם את הזעם המריר שהזיכרון המיותר הזה מעורר בו.
בערב ירד לשפת הים. ישב שם איש שפיסל. בועז התבונן בו. זוג שכב בין העלטה ובין גבעת הכורכר והתהפך מצד לצד. הפסל אמר, מה יש, אני מפסל פסלים נצחיים במים. אני מפסל את יהושע, את משה, את נמרוד גיבור חיל, את בן גוריון. למעלה כבר החלו לבנות את הווילות האחרונות של רחוב קדושי־השואה. באחד הבתים נערכה מסיבה ומוסיקה בקעה מחלון פתוח. ילד סחב סרדינים ובירה למסיבה. על יד מעקה הטיילת נמוגו שני עורבים לתוך השקיעה. קירות בלתי נראים קרסו עליו ובועז אמר לפסל, השקיעה הזאת מתוקה כמו אש, והפסל אמר לו, צריך לדעת איך כולאים צעקות, ובועז קינא בחול שמתחת לזוג הנאהבים. הוא פסע לאורך המעקה של הטיילת עד שעצר. הים זרח באור חיוור של עיר מחוקת בתים, פנס האיר קסם־ים, הברזלים של המעקה היו חלודים ועל יד המעקה עמדה אישה צעירה והביטה בים. בועז עמד לא רחוק ממנה והביט אף הוא לים. אף לא ידע שהיא עומדת, מכל מקום בוודאי לא חשב על כך, הוא חשב על מינה, מדוע תלש ממנה טבעת. כשגילה את האישה הביט בה. היא לא נעה, כאילו חיכתה למישהו שכבר מזמן אינו בא. על פניה היתה זרויה דממה פראית שכבתה. אפה היה סולד ולחייה לא סימטריות. עיניה שנפנו לעברו לא ראו אותו. השאלה שהעבירה לו במבטה הלא־רואה היתה: איך יכול איש צעיר להיות בעל עיניים בנות שלושת אלפים שנה. כך קרבו זה אל זה ואז נישק אותה בעדינות שחש שהיא זכאית לה ולא ידע שהיתה מצויה בו. חבוקים אבל איש איש לעצמו עלו בשביל לעבר בית המלון הקטן עם ההנחה לחיילים ורחצה חינם. הם קיבלו את ההנחה וכמו כולם כתבו שמות בדויים. אחרכך ניסתה לבכות ולא לומר שום דבר שתתחרט עליו אחרכך. חבל שלא שאלתי אותה לשמה, חשב אחרי ימים רבים, אבל היתה שם עריסה והם אמרו, זה יהיה הילד שלנו, היא דיברה עברית עילגת ואמרה, שָׁמָה היה רע, והראתה לו סימנים על ידיה והוא ניסה לספר משהו ולא ידע מה, והם צחקו כי היא היתה אהובה כמעט דמיונית של אדם שבועז לא יכול היה לשער את אכזריותו, אבל החום שנבע ממנה, הלהט הזה שהמס אותה, ובשלוש לפנות בוקר אמרה, הייתי יפה והם ראו רק את הגב שלי. והוא רצה לומר לה כמה היא יפה עכשיו במיטה, עירומה, אבל לא היו לו נשים שחלם עליהן לפני שנים ולכן שתק. רצה להבין איך חודרים לתוכה, איך לא שואלים שאלות, והמצוקה שלו נהייתה בלתי נסבלת, הוא, ששאף להיות בלתי תלוי באהבה, החל לרחם עליה ועל עצמו וכמעט דיבר, ואז לחשה לו שלא יאמר אני אוהב, שלא יעז, והוא התרגז על שהחלה לחנך אותו ואחרי שהתקוטטו הביא לה מים והיא שתתה מידיו, לִקלקה כמו כלב, והוא ירד על ארבע ואמר, לא אוהב, לא אוהב, והיא אמרה, תראה אני עברית לא יודע אבל יכניס לי לתוך הגוף את הדבר שזה עומד לכבוד יהודיות, והוא ראה בעיני רוחו כיצד עמדה שם בודדה מחכה למישהו אחר על חוף תל אביב והחל לתהות שמא אף הוא היה שם, והלחץ בחזהו גבר ואז הלוא היה חייב להכות אותה, לעלוב בה, ולפני שהספיקה לומר לו מה שמה התלבשה בחופזה ואמרה, אני הולכת, והוא אמר טוב ורק אחרי כן, אחרי ששכב כשעה וניסה לעצום את עיניו, הבין מה הוא מפסיד אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא חשב על הילדה עם שער הפשתן על יד העציצים ורצה להבין מה קורה לכולם ואמר, אני בועז שניאורסון, וירד לטלפון ציבורי וטלפן לסבתו שבמושבה ודיבר איתה שעה ארוכה ויכול היה לחוש בצחוק הזדוני שלה.
אחרי שראה את המלט במוגרבי אכל נקניקייה בלחמנייה בכיכר. מאחוריו התנוססה תמונה מעוותת של לורנס אוליביה, ומוכר הנקניקיות שוב ניסה להוכיח לו שגתה גדול משייקספיר, פחות אלים, יותר מתוחכם. השעון הראה את השעה הלא־נכונה ובועז נזכר שבמלחמה אמרו שאחרי שהכול ייגמר תתקיים פגישת גדוד בתא הטלפונים על יד מוגרבי. הוא החל לחפש נואשות את האישה הצעירה שאיתה בילה את הלילה אבל היא לא היתה בשום מקום. מבין הדברים החלו מתבהרים פרטים. איש צלע לעבר קופת קולנוע ואישה חלפה מולו, נתקלה בו, שיהקה, ובועז צחק. היו לה שיניים אכזריות וקטנות, היא הפילה כובע וכשהרימה אותו פתחה את הארנק שלה, הוציאה פודרה ומרחה את לחייה ואחרכך לאור פנס הרחוב מרחה ליפסטיק על שפתיה. כיוון שהיה דבוק לפינה יכול היה לראות את פעירת הפה, את הצטמצמות העיניים, את השיניים שמעט אודם דבק בהן, ואז ליטפה את האודם בממחטה. בועז ניסה להיזכר במתים, זכר שמנחם חנקין שכב על ידו, אבל היה מת והדם שלו דבק בו, לכן רצה בועז לשבור קולב כי מנחם חנקין היה שובר קולבים בילדותו, כך סיפר מנחם חנקין לבועז.
אחרכך הלך לראות הצגה שנייה של סרט ששמו נשכח ממנו, וחש כאילו נגמרו לו הדרכים ולאן יברח עוד, ואז אירע לו המקרה המוזר שעליו בעצם אני מספר בטייפים האלה. בועז עמד ליד קיוסק וניסה לקרוא את הכותרת של ידיעות אחרונות, וסמוך יותר לדוכן, על יד מנורת לוקס עמד בחור שבועז היה בטוח שיצא מן הקרב שעליו סיפר לו האיש בבית הקפה. ראשו היה עטור הילה של אור ופניו היו דומות לפניו של בועז שהאיש סיפר לו עליו. הקיוסקאי אמר לבחור, אז מן האונייה הלכת ישר למלחמה? הבחור אמר, לא, קודם הייתי בנמל חיפה. וכל כך מוכר היה הבחור, שבועז הביט בידו לאור מנורת הלוקס וראה שהיא זזה מכתפו הוא. הבחור גמר לשתות ועכשיו הסתיר לבועז את הכותרות של העיתון ומעל לראשו היתה תלויה פרסומת לבירה "נשר". בועז חשב, הבגידות ייגמרו לתקופת מה, לכן גם הבין ששום קנאה לא תציל אותו אבל ידע שמאותתים לו מעמקי מלחמה שהוא לחם בה, או שהבחור הזה לחם בה למענו. אורות של מכוניות הבזיקו ועדיין היו פנסים רבים צבועים מן המלחמה והאורות נראו מלטפי־עלטה. מחשבות שלא הגיעו ממקום מסוים נתקעו במוחו וציפור בנתה לה קן על גג הקיוסק. האיש אמר, זהו יונק הדבש, כל כך קטן, כל שנה הוא בא ומקים את הקן שלו על הגג. והבחור שאל אם לא יכול להיות שהיונק הזעיר הזה אינו אותה ציפור, ובועז, שידע את התשובה מילדות, לא יכול היה לדבר, עמד בצד, מאופל, חרד, עורפו של הבחור מילא אותו געגועים לאצבעה של מינה הנוטפת דם, הוא ניסה לזכור מתי קנה לה טבעת ב"חפציבה", שסבתא חשבה שהוא גונב שם עטים ומחקים, אבל לא יכול היה להיזכר. כשזז הבחור נראה היה כאילו הוסט צל או שמא נפרש וילון. הקיוסק היה פעור כמו פצע. תעלול של אורצל גרם לכך שהבחור נראה מהלך בתוך הילה של אור ואינו אלא תוואי של אי־גוף.
איש שלעס סומסום ושתה סודה החזיק בין אצבעותיו עלה של לענה ריחנית והריח היה מענה ומתוק. פראות המדבר ברחוב העירוני היתה פתאומית וכיבתה איזה כאב שכסס בו. האיש שילם והבחור החל ללכת ובועז מצא את עצמו מדדה אחריו, הוא דידה משום שעתה חש כאב ברגלו, ביקש להיעצר, לסגור דברים, אבל היה מהלך כסומא אחרי הבחור. ואז אמר, הבחור הזה הוריד טבעת למינה, מאוהב בדם, מחופש לעורב. אוכלים סומסום בתל אביב עם לענה מדברית. אני מהלך אחרי צעקה שמתוכי באה, אמר לעצמו, אבל מה קורה לי, מה אני, גנב מכוניות, רעב למלחמה, הדממה הזאת תוציא אותי מדעתי. הבחור פנה לרחוב חשוך וסטה לעבר בית שמתוכו צמח עץ עבות. העץ היה מת אך הבית סביב העץ לא נחרב. צמרת העץ לא נראתה בחשכה. הוא חיפש מספר של בית על גבי הקיר ולא מצא. אפילו שם הרחוב לא היה כתוב שם. הגדר היתה נמוכה ומעבר לבית נראו מצֵבות, העלטה מחתה את ראשי המצבות, אבל מצֵבה אחת נראתה בבירור ואפילו הכתב החקוק עליה נראה בולט, אולי בגלל אור שנפל מחלון שתריס שבור לא אטם אותו. אחרכך התברר שחוץ מן המצבה ששכבה כאן, מחכה לעקור לבית קברות, היה זה בית קברות למכוניות מתות, אולי אפילו שלל מלחמה. אדם היה מהלך בחצרות, היו לו אבנים בכיס וחיפש חתולים ליידות בהם את האבנים. החתולים נראו בורקים באורות מכוניות חולפות, צנופים על יד גזעי עצים שנראו כאילו אין להם צמרות. הבחור נראה כחוכך בדעתו. רציתי לשוב, יספר לאחר שנים, כסיום לסיפור על אנשים שמחופשים לעצמם, רציתי לשוב כמו ניגון שנוגן מזמן. בחצר שאליה נכנס הבחור אפשר היה להרגיש במסמרים החלודים ובשברי הבקבוקים ולשמוע את טלפי החתולים המדלגים לעבר הגזעים הכרותים. העץ שבקע מתוך הבית נראה מן הפינה שבה עמד בועז כמשומר בתוך חומץ, הבית אולי לא היה אלא קופסה.
הבחור חיפש שביל בין שברי הבקבוקים והמסמרים ולפתע חש בזרם מים שזרם מחצר סמוכה. בחלון שהאור האיר בו רדוד נשמע קול רדיו ובדמיונו יכול היה בועז לשער את הרחוב מתמשך אף מעבר לבית שעמד באמצעו וקטע אותו. הלאה משם היה בניין דמוי היכל יווני ולידו בית המשפט העירוני ואחרי כן הים שדכיוֹ נשמע אף מבעד לרחש המים וּפְרֵרַת החתולים. על מרפסת קטנה סבוכת צלבים, ארוגת ברזל כמִתחם צבאי, אולי נגד נחשים או פגעי טבע אחרים, בתוך פח חלוד צמח שיח גרניום, וריחו החריף שבוודאי בא לו בגלל המים שהשקו אותו זה לא כבר מילא את נחיריו של בועז. עתה הלך אחרי הבחור ופנה ימינה לעבר הצד הקדמי של הבית, היתה תלויה שם נורה עירומה ללא אהיל וחלוק של אישה על וו שנראה כקרס. על הקרס עמדה ציפור. הציפור זעה כל העת ומקורה היה תר אחרי מקור המוסיקה שבקעה מן הרדיו ואפילו בעלטה אפשר היה להבחין בצבעו הכתום של המקור, אולי היה אדום ובועז לא יכול היה להבחין בהבדל הדק. הוא חשב: היתה לנו הגורן במושבה ועכשיו יש שם חורבן.
ואז נִצנצה תמונה במוחו והוא חייך. המורה חד וחלק עומד מול הכיתה במושבה, נרגש, כתם כהה מתחיל להסתמן על יד חנות מכנסיו, כיסו תפוח בגלל הצמרגפן שקנה בצהריים לחוה רעייתו והחביא בכיסו, והבנות מצחקקות והבנים זולגים דמעות של צחוק והמורה חד וחלק מדבר בהתלהבות על סולם יעקב... מוצב על הארץ, כל ארץ ישראל מקופלת תחת אבן הכר של אבינו, הסולם פונה מעלה... הו איזה עם אומלל ונשגב, אמר, ובועז זוכר עתה את הסומק בפניהן של בנותיהם היחידות של האיכרים שראו לא אחת פרים מטפסים על פרות ואת גברת צ'חסטנובקה עומדת ליד דגלים לאומיים ומחכה לחתן שמעולם לא הגיע, אבל הן לא היו רגילות לראות מורה עם מכנסיים מתרטבים האומר, הו, איזה עם אומלל ונשגב, שָׂרה עם אל! ישראל! מאבק נצחי של עם ואלוהיו, עם וארץ, לשון וגורל... והן מצחקקות, הבנות, והכתם הולך ומתרחב ואולי נוגע בצמרגפן שמרגלית ראתה במו עיניה שהוא קונה אצל גרינשפן הזקן שבנו התאבד. והוא אמר, קשי עורף, נאבקים מאבקים גורליים, נכזבים אבל לא חדלים להאמין... אולי כדי להפסיד! והלוא את זה אין הסופרים החדשים מבינים כלל! והוא הביט בצאן מרעיתו שכלל לא ידעו מי הם הסופרים החדשים ולמה הם מתכוונים, ופה, חושב בועז, עומד בחור, אולי אני עומד שם, וחושב על כתמים על מכנסיים של מורים לעברית. גינת מסמרים לכודה באור חיוור וריח הגרניום משכר וגדר האבן מתפוררת והעץ בודה את הבית והכול פה מתגעגעים.