עיר הדובים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עיר הדובים
מכר
אלפי
עותקים
עיר הדובים
מכר
אלפי
עותקים

עיר הדובים

4.5 כוכבים (115 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2948מקורי
ספר מודפס
58.868.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2729מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/06/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

פרדריק בקמן

פרדריק בקמן (1981) הוא בעל טור, בלוגר וסופר שוודי. הוא מחברם של "איש ושמו אובה" (2012), "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" (2013), "בריט מארי הייתה כאן" (2014), ""עיר הדובים"" (2017) ועוד. הספרים היו רבי המכר במולדתו שוודיה. ספריו של בקמן ראו אור ברחבי העולם ביותר מעשרים וחמש שפות ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
מחבר רב־המכר "איש ושמו אובה" חוזר עם ספר חדש, מרתק ומפתיע, מצחיק ועצוב, על עיר קטנה עם חלום גדול
 
ליד אגם בלב היער, אי־שם בשוודיה, ניצב איתן אולם הספורט המקומי של עיירה קטנה המכונה "עיר הדובים": זהו היכל הקרח, שנבנה לפני דורות בידי מייסדיה. למרות הדעה הרווחת שעתידה של העיירה הנידחת הזאת כבר מזמן מאחוריה, מעפילה נבחרת ההוקי קרח הצעירה שלה לחצי־הגמר של הליגה הלאומית, וכל התקוות והחלומות של התושבים מוטלים עתה על כתפיהם של כמה נערים בגיל ההתבגרות. זהו נטל כבד, והמתח בעיירה גואה, עד שהוא מתפרץ במעשה אלים ונורא שיותיר חותם טראומתי בתושביה ויחולל מהומה גדולה והרת אסון. האשמות מוטחות לכל עבר, מתפשטות כאדוות באגם בכל רחבי "עיר הדובים" וגורמות נזקים בלתי־הפיכים.עיר הדובים מתאר את הדברים שמגבשים אותנו, את הסודות שקורעים אותנו לגזרים ואת האומץ שנדרש לאדם בודד לצאת נגד קהילה שלמה בשם הצדק והאמת. זהו ספר מרגש, עכשווי ומעורר מחשבה, ובד בבד גדוש הומור ודמויות נהדרות כפי שרק פרדריק בקמן יודע לרקום.

פרק ראשון

1
 
אי־שם במעמקי היער, בשעות הערב המאוחרות בשלהי חודש מרס, אדם ירד על ברכיו בשלג והתחנן על חייו מול קנה של רובה.
 
הסיפור שלפניכם יתאר את השתלשלות האירועים שהובילו לכך.
 
 
2
בום־בום־בום־בום.
זוהי ראשיתו של חודש מרס, ושום דבר עוד לא קרה. היום יום שישי, וכולם פשוט ממתינים. נבחרת הנוער של מועדון ההוקי המקומי, "מועדון הדובים", העפילה לחצי הגמר הארצי בהוקי קרח לנוער, ומחר ייערך המשחק המכריע. כמה משמעותי זה כבר יכול להיות? לא משמעותי במיוחד. לולא הנסיבות.
בום. בום. בום־בום־בום.
העיר, מדויק יותר עיירה, מקיצה מוקדם, כבכל יום. עיירות קטנות נאלצות להשכים קום כדי להשיג יתרון מול העולם. מכוניות העובדים במגרש החניה שמחוץ למפעל המקומי כבר מכוסות דוק של שלג, העובדים המנומנמים ממתינים לתורם מול קורא הכרטיסים האלקטרוני, כדי שזה יאשר את נוכחותם וקיומם. הם בוטשים במגפיהם המרובבים בוץ, עיניהם מזוגגות, והם משוחחים ביניהם בקולות חרישיים תוך המתנה לסם המועדף עליהם, קפאין, ניקוטין או סוכר, שיאפשר להם לתפקד באופן מניח את הדעת עד הפסקת הקפה הראשונה של הבוקר.
אלה שנוסעים מדי בוקר לעבוד מחוץ לעיירה, אלה שחוצים את היערות המפרידים בין העיירה לשאר העולם, עולים בזה אחר זה על הכביש העוקף. הם חובטים בכפפות על פתחי החימום במכוניות שלהם ומסננים קללות מהסוג שמותר להשמיע רק בעת שכרות, מוות או נהיגה בפז'ו קרה מדי מוקדם מדי בבוקר.
אם כולם שומרים על השקט, אפשר לשמוע את זה גם משם: בום־בום־בום. בום. בום.
 
מִיה מתעוררת. קירות חדרה מכוסים בציורי עיפרון ובכרטיסים ששמרה מהופעות שהלכה אליהן בערים מרוחקות למדי. כמות הכרטיסים רחוקה מהמספר המיוחל, אך עדיין גבוהה בהרבה ממספר הפעמים שהוריה הרשו לה ללכת. היא נשארת במיטה בפיג'מה ופורטת על מיתרי הגיטרה. היא אוהבת את הגיטרה. את משקלה כנגד הגוף, את היענות העץ כשהיא מתופפת עליו בקצות אצבעותיה, את מגע המיתרים הקשיחים בעורה. הצלילים הפשוטים, הריף הרך, הם מזור לנפשה. היא בת חמש־עשרה ואהבה פעמים רבות, אבל הגיטרה תמיד תהיה אהבתה הראשונה. הודות לגיטרה היא שורדת את החיים בעיירה, את היותה בתו של המנהל המקצועי במועדון ההוקי המקומי.
היא מתעבת הוקי קרח, אבל מבינה את אהבתו של אביה, מבינה שהספורט הוא פשוט כלי שונה משלה. אִמה נוהגת ללחוש באוזניה: "אל תסמכי על אנשים שאין להם שיגעונות." אמא שלה משוגעת על איש שמשוגע על מקום שמשוגע על ספורט. זו עיירת הוקי, הגדרה שממנה משתמעת לא מעט בעייתיות, אבל לעומת זאת היא מבטיחה עקביות רבה. מי שחי כאן יודע למה לצפות. מדי יום.
בום.
עיר הדובים לא קרובה לשום מקום, אפילו על גבי המפה המיקום שלה במרחב נראה מופרך. "כאילו איזה ענק שיכור ניסה לצייר את שמו בשלג כשהשתין," יש שיאמרו. "כאילו האנושות והטבע מנהלים מאבק זה בזה," יגידו המיטיבים להתנסח. העיירה, בכל מקרה, מפסידה במאבק. זמן רב עבר מאז שניצחה במשהו. מקומות העבודה הולכים ומתמעטים ובהתאמה לכך גם האוכלוסייה, ומדי שנה היער מספח אליו עוד בית או שניים. בזמנים שבהם עוד היה במה להתגאות, התקינה הרשות המקומית שלט בכניסה לעיירה, ובו סיסמה מהסוג שהיה פופולרי אז: "ברוכים הבאים לעיר הדובים - כאן אנו שואפים לקצת יותר!" הרוחות והשלג הצליפו בשלט ומחקו את המילה "יותר". לעתים העיירה כולה נחווית כניסוי פילוסופי: אם עיירה במעמקי היער נמחקת מעל פני האדמה בלי שאיש שומע על כך, האם באמת היתה קיימת?
כדי לענות על השאלה הזאת יש לרדת כמה מאות מטרים לכיוון האגם, אל מתקן לא מרשים במיוחד, היכל הקרח המקומי. הוא נבנה ארבעה עשורים לפני כן על ידי הפועלים במפעל, גברים שעבדו שישה ימים בשבוע וביקשו דבר־מה לצפות לו ביום השביעי. התשוקה למקום עוברת מדור לדור, ונראה שכל האהבה שהעיירה הזאת מסוגלת להפשיר מוקדשת למשחק ההוא: לקרח ולזכוכית שחותמת את שפת הזירה, לקווים האדומים והכחולים, לצעירים שאוחזים במקלות ושועטים במלוא הכוח והכוונה אל פינות הזירה במרדף אחר הדסקית. היציעים עמוסים מדי סוף־שבוע, שנה אחר שנה, גם אם הישגי המועדון מידרדרים בהתאמה לכלכלת העיירה. אולי משום כך כולם מקווים שכשהמועדון ימריא, העיירה כולה תזנק יחד איתו. המקום הזה מפיח תקווה בקרב הצעירים, הם היחידים שלא זוכרים שפעם היה טוב יותר, ויש בכך ברכה. נבחרת הנוער נבנתה על יסודות הערכים שעליהם מושתתת העיירה כולה: תעבדו קשה, תספגו את המכות, אל תתבכיינו, ותראו למנוולים האלה מהעיר הגדולה מי אנחנו. אין שום דבר יוצא דופן או ראוי להתייחסות במקום הזה. אבל כל מי שמבקר בעיירה מבין שפה משחקים הוקי.
בום.
לאַמַט ימלאו בקרוב שש־עשרה. חבריו לספסל הלימודים משכונות מבוססות יותר היו מגדירים את חדרו הזעיר כמלתחה, במקרה הטוב. פוסטרים של שחקני הוקי מכסים את הקירות, אבל במבט יסודי ניתן להבחין בעוד שני פריטים: תמונה שלו שצולמה כשהיה בן שבע, הילד הקטן ביותר בזירה, בכפפות גדולות מדי, חובש קסדה שמחליקה מטה על עיניו, ודף לבן שעליו שרבטה אמו פסוקים מתפילה. כשאמט נולד, בצדו השני של כדור הארץ, ושכב על החזה של אמו בחדר היולדות הצפוף, שניהם בודדים בעולם ומופקרים לגורלם, לחשה אחת האחיות את התפילה באוזנה של האם המותשת. על פי המיתוס, זו היתה התפילה שאמא תרזה כתבה על הקיר מעל יצועה. האחות קיוותה שמילות התפילה יעניקו כוח ותקווה לאישה הצעירה. ואכן, שש־עשרה שנה מאוחר יותר, מילות התפילה עדיין תלויות על הקיר בחדרו של בנה, מתועדות על פי מיטב זיכרונה.
מי שבוחר בדרכים ישרות, אולי יבגדו בו. ובכל זאת בְּחר בדרכים ישרות.
מי שבוחר בדרכי נועם, אולי יהלכו עליו רכיל. ובכל זאת בחר בדרכי נועם.
מי שבוחר במעשים טובים, מעשיו עלולים להישכח למחרת. ובכל זאת בחר במעשים טובים.
נעלי ההחלקה של אמט עומדות למרגלות מיטתו. "אמא שלך בטח סבלה מאוד כשהיא ילדה אותך עם נעלי ההחלקה האלה," נוהג אב הבית הזקן של מתקן ההחלקה להתבדח. בעבר הציע לילד לאחסן אותן בארון במועדון, אבל הנער מעדיף להיטלטל איתן בדרכים. רוצה להיות קרוב אליהן תמיד. מאז ומתמיד הוא היה השחקן הנמוך ביותר בכל קבוצה, צנום מכולם, חובט בינוני ומטה. אבל תנועותיו מהירות להפליא ועוד לא נולד השחקן שיצליח להשיג אותו. הוא לא מסוגל להסביר זאת, אבל מניח שהדבר משול לאדם שניצב מול כינור ורואה רק ערימה של פיסות עץ וברגים בזמן שאנשים אחרים רואים מוזיקה. תמיד הרגיש בנוח בתוך נעלי ההחלקה, וכשהוא נדרש לנעול נעליים רגילות, הוא חש כמו מַלח שיורד ליבשה.
בתחתית הדף כתבה אמו:
מי שבוחר לבנות, יצירתו עלולה להיחרב. ובכל זאת בְּחר בבנייה. כי בסופו של דבר זה בינך לבין אלוהים, זה מעולם לא היה בינך לבין אחרים.
מתחת לשורה הזאת הוא שרבט בגיר אדום, בכתב ידו ההחלטי של ילד קטן:
"הם אומרים שאני קתן בשביל לשחק. אני בכל זות יהיה סחקן גדול!"
בום.
לפני שנים העפילה נבחרת הבוגרים של מועדון הדובים למקום השני בליגת האלופות הארצית. זה קרה לפני שני עשורים ושלושה מחזורים, אבל מחר שוב תינתן לעיר הדובים הזדמנות להתחרות בטובים ביותר. אז כמה משקל כבר ניתן לייחס לְמשחק של קבוצת נוער? לא משקל רב מדי. לולא המיקום הגיאוגרפי.
כמה מאות מטרים אחרי שלט הכניסה לעיירה מקובצים להם כמה בתים יוקרתיים יותר, שדייריהם נהנים מנוף לאגם. בתים אלה מכונים שכונת הגבעה או, בפשטות, "הגבעה". השכנים פה הם בעלים של חנויות מכולת או מנהלים בְּמפעל, או נוסעים מדי בוקר למקומות עבודה מתגמלים יותר בערים גדולות יותר ועובדים לצד עמיתים שפוערים לעומתם עיני עגל ושואלים בהשתוממות: "עיר הדובים? אפשר לגור עמוק כל כך ביער?" התושבים הנבוכים נוהגים למלמל בתשובה משהו על הציד והדיג המשובחים, על הקִרבה לטבע, אבל למען האמת, כל מי שעדיין חי שם שואל את עצמו מדי יום אם זה באמת אפשרי. כלומר, עד כמה הגיוני להישאר שם. אם עוד נותר שם משהו בכלל, פרט לנכסי הנדל"ן שערכם צונח יחד עם הטמפרטורות.
ואז הם ניעורים בבהלה מ"בום" נוסף. ומחייכים.

פרדריק בקמן

פרדריק בקמן (1981) הוא בעל טור, בלוגר וסופר שוודי. הוא מחברם של "איש ושמו אובה" (2012), "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" (2013), "בריט מארי הייתה כאן" (2014), ""עיר הדובים"" (2017) ועוד. הספרים היו רבי המכר במולדתו שוודיה. ספריו של בקמן ראו אור ברחבי העולם ביותר מעשרים וחמש שפות ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
115 דירוגים
76 דירוגים
25 דירוגים
7 דירוגים
4 דירוגים
3 דירוגים
25/2/2025

מי שחייב לקרא את הספר בזה כנראה לעולם לא יקרא אותו... ספר מטלטל על החיים בעיירה קטנה ומבודדת. כמו "חברה סגורה" כשהמטרה מקדשת את האמצעים וטובת "הכלל" נמצאת הרבה מעל טובת הפרט. זה ספר על אומץ, מאמץ, נחישות, עבודה קשה, הקרבה ואוסף של סודות. על המחיר שמשלמים בדרך למטרה ומחיר ההערצה העוורת.

1
24/7/2023

הייתי מכניסה את הספר הזה לתכנית הלימודים! מרגש, עצוב, בועט בבטן, ספר חובה לכל הורה גם לדעתי.

1
16/7/2023

אין מילים. פשוט מדהים.

1
21/5/2023

סיום ספר הכי מרגש שקראתי בחיי. בערך מהאמצע בכיתי עד סיום הספר!

1
4/5/2025

ספר מופלא. כתיבה מיוחדת מאוד. שם את הקורא יודע ולא יודע בו זמנית. הספר מתמודד נושא גבריות, בדיחות גברים, החפצת נשים בצורה מיוחדת ומרגשת. הרבה משפטי מפתח על הורות חברות ועוד.

20/4/2025

הוא עשה זאת שוב. דמויות משורטטות ביד אומן ובדקויות מדויקות להפליא. מרתק

2/4/2025

מקסים כרגיל כמו שבקמן יודע לכתוב :)

23/2/2025

מדויק ומרגש מומלץ בחום

29/1/2025

נפלא קשה להניח מהידיים.

24/1/2025

ספר מעולה של סופר מעולה. כתיבה מיוחדת, מקום מיוחד, דמויות ועלילה מיוחדים. אי אפשר להפסיק לקרא והתחושה היא כאילו נשאבתי לתוך עיר הדובים הקרה והקשוחה ולסיפור שמראה כמה קל להדרדר כקבוצה לכדי מעשים מזעזעים ואיך לפעמים צריך מישהו אחד עם אומץ שיאמר את האמת. ממליצה בחום.

12/1/2025

ספר לא קל. הסופר מעולה ויודע לפרוט על כל נימי נפש האדם אבל די רציתי שכבר יגמר..

7/9/2024

ספר מרתק, לא הנחתי אותו מהיד כד שסיימתי לקרוא אי שם בשעות הקטנות של הלילה...

21/8/2024

ספר מ ע ו ל ה !

13/8/2024

ספר נפלא כתוב ברגישות ואהבה. אהבתי מאד את הקריאה הרהוטה ואהבתי מאד את ההתקדמות האיטית בעלילה. מומלץ מאד

9/8/2024

הספר הכי טוב שקראתי השנה. הוא כל כך טוב, שכדי לא לסיים אותו, יזמתי הפסקות קריאה כדי להאריך את זמן הקריאה.

28/7/2024

אחד הספרים הטובים, העמוקים, המרגשים והמרתקים שקראתי אי פעם. חשוב להבנת סיטואציות בין גברים לנשים שלא תמיד מובנות למביט מהצד.

21/6/2024

אין לי שום קשר להוקי, אבל החיבורים האנושיים, המתח והעניין שיוצרת הכתיבה המשובחת- פשוט תפסו אותי חזק! התחלתי מיד את ספר ההמשך.

15/1/2024

ספר נהדר.

10/12/2023

ספר משובח. השימוש בספורט מעולה. נכון שאפשר למצוא כמה נקודות חלשות אבל זה זניח כי היה ממש תענוג לקרוא.

23/9/2023

אוהב כל-כך את המנטליות השבדית, הרגשות שלא מדברים עליהם, הציניות והקשיחות של אנשים שחיים בחושך ברוב השנה. ספר קשוח ורגיש

18/9/2023

ספר שקשה להניח מהיד

10/8/2023

סופר מופלא

5/8/2023

ספר מעולה. קשה להניח אותו מהיד, לפני שמסיימים את קריאתו. ספר מתח, פסיכולוגי וחינוכי כאחד. מומלץ ביותר!

31/7/2023

מעולה !! ממשיכה לספר הבא שלו "אנחנו נגדכם".

28/4/2023

מרגש. פרדריק בקמן, כדרכו, מנתח את ההתנהגות האנושית בכתיבה מדויקת. כמו שירה.

29/11/2022

ספר שתופס אותך בקרביים. רצוי ללמדו בבתי ספר.

2/10/2022

כשהתחלתי לקרוא את הספר, התבאסתי. חשבתי לעצמי "מה לי ולהוקי קרח" (בחוץ 36 מעלות..) ואני כל כך שמחה שהמשכתי לקרוא, כי מדובר בספר פשוט נפלא. כתוב היטב, סוחף, מרגש ומותח

15/8/2022

מדהים

10/6/2022

כרגיל סופר נהדר,

23/5/2022

פשוט נפלא. הדמויות בספר חיות ממש תוך כדי קריאה. הצטערתי שנגמר

11/3/2022

מקסים!! נהנתי מכל רגע, חבל שנגמר

9/11/2021

מעולה!!

28/6/2021

מקסים נוגע ללב מותח ומופלא

15/5/2021

ספר מצוין

14/4/2021

ספר מדהים מעניין וומרתק.ממש ממולץ.פשוט טוב עמוק

9/9/2020

סיפור המשלב מגוון של רגשות מעורבים והזדהות עם הדמויות-החל מצחוק,עצב,כעס ושמחה ועד התרגשות וציפייה לבאות. נקרא בשקיקה והשאיר רושם עז וציפייה להמשך או לעוד ספרים פרי עטו של הסופר.

27/6/2020

אהבתי מאוד! לקח לי זמן להיכנס, אבל משנכנסתי, נשאבתי. מקסים, כתוב נפלא, רגיש ומעלה סוגיות חברתיות חשובות. ממליצה מאוד.

11/4/2020

ספר מצויין. כתוב היטב ומציג בפנינו מראה כואבת על החברה האנושית. על הון ושלטון, על ערכים כמוצר הניתן להחלפה. הסוף מפתיע, וטיפה פוגם בעלילה. נקרא בנשימה עצורה וכמובן מומלץ.

13/1/2020

נפלא

10/9/2019

ספר מצויין, כתוב מעולה, מעלה הרבה מחשבות על טיבו של המין האנושי.

14/8/2019

ספר מצויין. כתוב היטב וברגישות

10/7/2019

ספר מעולה אהבתי את הדמויות ואת צורת הכתיבה .

3/7/2019

ספר מעולה ומרתק עד סופו. מותח ומשעשע בו זמנית. הרבה ציניות והומור מאבקי כיתות ומעמדות משתקפים במשחק ההוקי וכל מה שסביבו בעיירה שאין בה כלום מלבדו. הוא עוסק בדרך מקורית בתחלואי החברה הבוגרת והמתבגרים:במעמדות החברתיים. באונס ותוקפנות אלימות. ניצול ושיימינג. אני לא חסיד ספרים שבדיים בגלל השמות הארוכים ספר זה לא משעמם לרגע נקרא מהר ובהנאה רבה. מומלץ

10/5/2025

כל הספר מספר על עיר קפואה בצפון שבדיה המכורה למשחק הוקי קרח. ההתמכרות לספורט האלים הזה אינה עוברת בלי צרות, והספר מתייחס לצרות שקורות כשמלמדים נערים להיות אגרסיביים ולשאוף לנצחון בכל מחיר. הספר עמוס במידע על הוקי קרח, ומי שנגעל (כמוני) מהמשחק האלים הזה לא כל כך יהנה. אבל המסר הוא בכל זאת חשוב.

22/10/2024

ספר טוב, מעניין, רגיש מאוד. לפעמים הסופר משאיר אותנו במתח באופן מכוון קצת יותר מידי פעמים ופחות התחברתי לזה. חוץ מזה, הסיפור רגיש וחכם ומעורר השראה סך הכל מומלץ

14/10/2024

מצוין

23/3/2024

מרתק

15/3/2024

ההתחלה היתה קצת קשה ומסורבלת, אך כשהתחלתי להכיר את הדמויות לעומק נהניתי מאד מהאבחנות החדות באשר לאופי של כל דמות והתפתחות מערכות היחסים בין הדמויות

23/1/2024

תחילתו של הספר היתה מדשדשת עבורי. אך ככל שהתקדמה העלילה נהנתי יותר. דמויות התגלו והתקלפו יותר ויותר אם כי לא כולם ויש דמויות שהייתי רוצה להכיר יותר. הספר נגע בי אישית וסופו היה חיובי בעבורי. נהנתי ובסוף אף נסחפתי.

11/1/2024

כמו בכל הספרים של ברמן, מתחת לסיפור יש המון תובנות חכמות ומרגשות על הטבע האנושי. בספר יש לדעתי יותר מידי דמויות, שחלקן לא ממש אמינות. ועדיין, הספר מרתק, מותח, מקסים, מצחיק וסוחף. כיף גדול!

1/12/2023

מרתק, למרות שיש בו קצת יותר מידי פרטים לגבי הוקי קרח - אבל כתוב מעניין ומותח

14/10/2023

לסקירה - 3.5 כוכבים מעוגלים ל 4 - https://sivi-the-avid-reader.com/עיר-הדובים-פרדריק-בקמן

7/8/2023

זה ספר טוב. הוא קצת ארוך מדי ויש חזרה על חלק מהדברים שוב ושוב. בסך הכל קריאה טובה.

28/2/2022

ספר ראוי. המון דמויות, הרבה עלילות. על ספורט כשיגעון, על איך זה בעיירות נידחות בצפון שבדיה. על אונס של נערה שמוכפל בשלוש: האמיתי, זה של החקירה והמשפט, וזה של הנידוי ע"י הקהילה. לפעמים קצת דידקטי מדי.

18/3/2021

ספר יפה מאוד. כתוב טוב כמו שאר הספרים שלו

4/11/2020

ספר ראוי בהחלט. ההתחלה קצת מקרטעת אבל הדברים מתלכדים לכדי תמונה שלמה ומעניינת. חסרה יד קפדנית יותר של עורך שהיתה מהדקת את העלילה ומוותרת על ברברת מיותרת.

5/5/2020

מעניין ומותח

7/8/2019

כתוב היטב. החסכון בתאור הרגשות מאפשר הזדהות עם הדמויות. ניתן לחוש היטב את האווירה

9/6/2019

ספר מצויין. כתוב בצורה מרתקת. אהבתי מאד. ממליץ בחום

20/1/2019

מדהים, לא יכולתי להפסיק לקרוא. כל כך מרגש ועצוב.

27/7/2024

מצד אחד ספר מאוד מרגש, כתוב מצוין, נוגע ללב, עם המון תובנות על החיים. תובנות חזקות. חדות כתער. (למרות שלפעמים פסקניות מידי), אך מצד שני, מרוב המחשבות, התובנות וההגיגים - העלילה בקושי נראית עד למחצית השנייה של הספר. כמעט חצי ספר אנחנו רק נכנסים לדמויות והרקע שלהם. וההתקדמות בעלילה עצמה, מאוד מאוד איטית. היה אפילו שלב ששקלתי לנטוש, אך אני שמח שנשארתי. (לא מתכוון לקרוא את ספר ההמשך ("אנחנו נגדכם"))

1
26/6/2023

ספר קצת מתיש רק לקראת הסוף ניהיה מעניין הכל נמשך עם יותר מידי פרטים וזה מעייף לפעמים

1
18/1/2020

לא משתווה לספרו המצוין של בקמן ׳איש ושמו אובה׳ וגם לא לספרו המפתיע ׳סבתא שלי מוסרת תודה וסליחה׳. בספר זה בניגוד לקודמיו הסגנון האירוני דק מאד והוא אינו משעשע, למרות שיש נקודות זעירות של אתנחתות קומיות. כמו בספרים הקודמים הסיפור מאד אנושי ונוגע ללב. החברה השוודית מוצגת כמארג של קבוצות שונות והסיפור מתבסס על המתח ביניהן: מקומיים ומהגרים, נשים וגברים, אנשים בריאים ואנשים עם מגבלה גופנית, סטרייטים ולהטבים, אנשים קשי יום מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית ואנשים מסודרים כלכלית מהעיר הגדולה.

1
5/8/2024

סביר מינוס

16/8/2023

ציפיתי ליותר מבקמן

25/6/2023

נחמד

16/1/2019

קניתי את הספר על בסיס ספריו הקודמים של הסופר וחטפתי כוויות קור.
בספר הזה, יש הווי שבדי של עיירות קטנות.
עד עמוד 100 בערך, עוד היו הסברים לסיפורי רקע על הדמויות והסופר הלאה בכל תו אופי. גם באיזוטריות.
אפילו כשמגיעים לדרמה המובטחת לאורך הספר, היא שטוחה מאוד.
לא התחברתי.

2
21/12/2023

מצטערת אבל בעמוד 100 החלטתי שאני לא ממשיכה, בקושי הגעתי לעמוד הזה, קניתי את הספר כי כל כך נהניתי מהספר הקודם ״ איש ושמו אובה״, אבל הספר הזה כל כך כבד, קשה לי לעקוב אחרי שלל הדמויות והשמות, העלילה ממש לא מתפתחת והכל כל כך כבד ואיטי.

1
25/3/2024

אף איזה ספר מעייף וטרחני. חשבתי שהוא יהיה כייפי, טעיתי.

15/9/2024

מתיש. 20% עלילה 80% תיאורים ופילוסופיות. לא קרוב לרמה של שלושת הספרים הראשונים שלו

10/1/2024

חלש

27/11/2022

סבלתי רוב הזמן, רפרפתי על הרבה הגיגים כדי להגיע לרגעי עלילה, בתחושה של דשדוש במסר של יאוש, פסימיות, קושי ואומללות.

עיר הדובים פרדריק בקמן
1
 
אי־שם במעמקי היער, בשעות הערב המאוחרות בשלהי חודש מרס, אדם ירד על ברכיו בשלג והתחנן על חייו מול קנה של רובה.
 
הסיפור שלפניכם יתאר את השתלשלות האירועים שהובילו לכך.
 
 
2
בום־בום־בום־בום.
זוהי ראשיתו של חודש מרס, ושום דבר עוד לא קרה. היום יום שישי, וכולם פשוט ממתינים. נבחרת הנוער של מועדון ההוקי המקומי, "מועדון הדובים", העפילה לחצי הגמר הארצי בהוקי קרח לנוער, ומחר ייערך המשחק המכריע. כמה משמעותי זה כבר יכול להיות? לא משמעותי במיוחד. לולא הנסיבות.
בום. בום. בום־בום־בום.
העיר, מדויק יותר עיירה, מקיצה מוקדם, כבכל יום. עיירות קטנות נאלצות להשכים קום כדי להשיג יתרון מול העולם. מכוניות העובדים במגרש החניה שמחוץ למפעל המקומי כבר מכוסות דוק של שלג, העובדים המנומנמים ממתינים לתורם מול קורא הכרטיסים האלקטרוני, כדי שזה יאשר את נוכחותם וקיומם. הם בוטשים במגפיהם המרובבים בוץ, עיניהם מזוגגות, והם משוחחים ביניהם בקולות חרישיים תוך המתנה לסם המועדף עליהם, קפאין, ניקוטין או סוכר, שיאפשר להם לתפקד באופן מניח את הדעת עד הפסקת הקפה הראשונה של הבוקר.
אלה שנוסעים מדי בוקר לעבוד מחוץ לעיירה, אלה שחוצים את היערות המפרידים בין העיירה לשאר העולם, עולים בזה אחר זה על הכביש העוקף. הם חובטים בכפפות על פתחי החימום במכוניות שלהם ומסננים קללות מהסוג שמותר להשמיע רק בעת שכרות, מוות או נהיגה בפז'ו קרה מדי מוקדם מדי בבוקר.
אם כולם שומרים על השקט, אפשר לשמוע את זה גם משם: בום־בום־בום. בום. בום.
 
מִיה מתעוררת. קירות חדרה מכוסים בציורי עיפרון ובכרטיסים ששמרה מהופעות שהלכה אליהן בערים מרוחקות למדי. כמות הכרטיסים רחוקה מהמספר המיוחל, אך עדיין גבוהה בהרבה ממספר הפעמים שהוריה הרשו לה ללכת. היא נשארת במיטה בפיג'מה ופורטת על מיתרי הגיטרה. היא אוהבת את הגיטרה. את משקלה כנגד הגוף, את היענות העץ כשהיא מתופפת עליו בקצות אצבעותיה, את מגע המיתרים הקשיחים בעורה. הצלילים הפשוטים, הריף הרך, הם מזור לנפשה. היא בת חמש־עשרה ואהבה פעמים רבות, אבל הגיטרה תמיד תהיה אהבתה הראשונה. הודות לגיטרה היא שורדת את החיים בעיירה, את היותה בתו של המנהל המקצועי במועדון ההוקי המקומי.
היא מתעבת הוקי קרח, אבל מבינה את אהבתו של אביה, מבינה שהספורט הוא פשוט כלי שונה משלה. אִמה נוהגת ללחוש באוזניה: "אל תסמכי על אנשים שאין להם שיגעונות." אמא שלה משוגעת על איש שמשוגע על מקום שמשוגע על ספורט. זו עיירת הוקי, הגדרה שממנה משתמעת לא מעט בעייתיות, אבל לעומת זאת היא מבטיחה עקביות רבה. מי שחי כאן יודע למה לצפות. מדי יום.
בום.
עיר הדובים לא קרובה לשום מקום, אפילו על גבי המפה המיקום שלה במרחב נראה מופרך. "כאילו איזה ענק שיכור ניסה לצייר את שמו בשלג כשהשתין," יש שיאמרו. "כאילו האנושות והטבע מנהלים מאבק זה בזה," יגידו המיטיבים להתנסח. העיירה, בכל מקרה, מפסידה במאבק. זמן רב עבר מאז שניצחה במשהו. מקומות העבודה הולכים ומתמעטים ובהתאמה לכך גם האוכלוסייה, ומדי שנה היער מספח אליו עוד בית או שניים. בזמנים שבהם עוד היה במה להתגאות, התקינה הרשות המקומית שלט בכניסה לעיירה, ובו סיסמה מהסוג שהיה פופולרי אז: "ברוכים הבאים לעיר הדובים - כאן אנו שואפים לקצת יותר!" הרוחות והשלג הצליפו בשלט ומחקו את המילה "יותר". לעתים העיירה כולה נחווית כניסוי פילוסופי: אם עיירה במעמקי היער נמחקת מעל פני האדמה בלי שאיש שומע על כך, האם באמת היתה קיימת?
כדי לענות על השאלה הזאת יש לרדת כמה מאות מטרים לכיוון האגם, אל מתקן לא מרשים במיוחד, היכל הקרח המקומי. הוא נבנה ארבעה עשורים לפני כן על ידי הפועלים במפעל, גברים שעבדו שישה ימים בשבוע וביקשו דבר־מה לצפות לו ביום השביעי. התשוקה למקום עוברת מדור לדור, ונראה שכל האהבה שהעיירה הזאת מסוגלת להפשיר מוקדשת למשחק ההוא: לקרח ולזכוכית שחותמת את שפת הזירה, לקווים האדומים והכחולים, לצעירים שאוחזים במקלות ושועטים במלוא הכוח והכוונה אל פינות הזירה במרדף אחר הדסקית. היציעים עמוסים מדי סוף־שבוע, שנה אחר שנה, גם אם הישגי המועדון מידרדרים בהתאמה לכלכלת העיירה. אולי משום כך כולם מקווים שכשהמועדון ימריא, העיירה כולה תזנק יחד איתו. המקום הזה מפיח תקווה בקרב הצעירים, הם היחידים שלא זוכרים שפעם היה טוב יותר, ויש בכך ברכה. נבחרת הנוער נבנתה על יסודות הערכים שעליהם מושתתת העיירה כולה: תעבדו קשה, תספגו את המכות, אל תתבכיינו, ותראו למנוולים האלה מהעיר הגדולה מי אנחנו. אין שום דבר יוצא דופן או ראוי להתייחסות במקום הזה. אבל כל מי שמבקר בעיירה מבין שפה משחקים הוקי.
בום.
לאַמַט ימלאו בקרוב שש־עשרה. חבריו לספסל הלימודים משכונות מבוססות יותר היו מגדירים את חדרו הזעיר כמלתחה, במקרה הטוב. פוסטרים של שחקני הוקי מכסים את הקירות, אבל במבט יסודי ניתן להבחין בעוד שני פריטים: תמונה שלו שצולמה כשהיה בן שבע, הילד הקטן ביותר בזירה, בכפפות גדולות מדי, חובש קסדה שמחליקה מטה על עיניו, ודף לבן שעליו שרבטה אמו פסוקים מתפילה. כשאמט נולד, בצדו השני של כדור הארץ, ושכב על החזה של אמו בחדר היולדות הצפוף, שניהם בודדים בעולם ומופקרים לגורלם, לחשה אחת האחיות את התפילה באוזנה של האם המותשת. על פי המיתוס, זו היתה התפילה שאמא תרזה כתבה על הקיר מעל יצועה. האחות קיוותה שמילות התפילה יעניקו כוח ותקווה לאישה הצעירה. ואכן, שש־עשרה שנה מאוחר יותר, מילות התפילה עדיין תלויות על הקיר בחדרו של בנה, מתועדות על פי מיטב זיכרונה.
מי שבוחר בדרכים ישרות, אולי יבגדו בו. ובכל זאת בְּחר בדרכים ישרות.
מי שבוחר בדרכי נועם, אולי יהלכו עליו רכיל. ובכל זאת בחר בדרכי נועם.
מי שבוחר במעשים טובים, מעשיו עלולים להישכח למחרת. ובכל זאת בחר במעשים טובים.
נעלי ההחלקה של אמט עומדות למרגלות מיטתו. "אמא שלך בטח סבלה מאוד כשהיא ילדה אותך עם נעלי ההחלקה האלה," נוהג אב הבית הזקן של מתקן ההחלקה להתבדח. בעבר הציע לילד לאחסן אותן בארון במועדון, אבל הנער מעדיף להיטלטל איתן בדרכים. רוצה להיות קרוב אליהן תמיד. מאז ומתמיד הוא היה השחקן הנמוך ביותר בכל קבוצה, צנום מכולם, חובט בינוני ומטה. אבל תנועותיו מהירות להפליא ועוד לא נולד השחקן שיצליח להשיג אותו. הוא לא מסוגל להסביר זאת, אבל מניח שהדבר משול לאדם שניצב מול כינור ורואה רק ערימה של פיסות עץ וברגים בזמן שאנשים אחרים רואים מוזיקה. תמיד הרגיש בנוח בתוך נעלי ההחלקה, וכשהוא נדרש לנעול נעליים רגילות, הוא חש כמו מַלח שיורד ליבשה.
בתחתית הדף כתבה אמו:
מי שבוחר לבנות, יצירתו עלולה להיחרב. ובכל זאת בְּחר בבנייה. כי בסופו של דבר זה בינך לבין אלוהים, זה מעולם לא היה בינך לבין אחרים.
מתחת לשורה הזאת הוא שרבט בגיר אדום, בכתב ידו ההחלטי של ילד קטן:
"הם אומרים שאני קתן בשביל לשחק. אני בכל זות יהיה סחקן גדול!"
בום.
לפני שנים העפילה נבחרת הבוגרים של מועדון הדובים למקום השני בליגת האלופות הארצית. זה קרה לפני שני עשורים ושלושה מחזורים, אבל מחר שוב תינתן לעיר הדובים הזדמנות להתחרות בטובים ביותר. אז כמה משקל כבר ניתן לייחס לְמשחק של קבוצת נוער? לא משקל רב מדי. לולא המיקום הגיאוגרפי.
כמה מאות מטרים אחרי שלט הכניסה לעיירה מקובצים להם כמה בתים יוקרתיים יותר, שדייריהם נהנים מנוף לאגם. בתים אלה מכונים שכונת הגבעה או, בפשטות, "הגבעה". השכנים פה הם בעלים של חנויות מכולת או מנהלים בְּמפעל, או נוסעים מדי בוקר למקומות עבודה מתגמלים יותר בערים גדולות יותר ועובדים לצד עמיתים שפוערים לעומתם עיני עגל ושואלים בהשתוממות: "עיר הדובים? אפשר לגור עמוק כל כך ביער?" התושבים הנבוכים נוהגים למלמל בתשובה משהו על הציד והדיג המשובחים, על הקִרבה לטבע, אבל למען האמת, כל מי שעדיין חי שם שואל את עצמו מדי יום אם זה באמת אפשרי. כלומר, עד כמה הגיוני להישאר שם. אם עוד נותר שם משהו בכלל, פרט לנכסי הנדל"ן שערכם צונח יחד עם הטמפרטורות.
ואז הם ניעורים בבהלה מ"בום" נוסף. ומחייכים.