מבוא
יעקב גולומב
פרופסור ברל לאנג, מן הפילוסופים המובילים בעולם בניתוח פילוסופי של רצח העם היהודי בידי הנאצים, עשה עבודה נאמנה בשרטטו ביוגרפיה רגישה של פרימו לוי, סופר יהודי רדוּף וגאוני. לכן בחרתי להדגיש תחילה את דמותו של הביוגרף עצמו. לאנג הוא ידיד ישראל מוּשבע המגיע כמעט מדי שנה לירושלים, אליה הוא חש געגועים עזים גם כאשר הוא מתהלך ברחובותיה ונהנה מזוהרה, מעברה ובעיקר מידידיו הרבים המתגוררים בה. דומני כי ראוי להציג בפני הקורא הישראלי את ברל לאנג באמצעות קטעים מאוטוביוגרפיה שהוא חיבר כמבוא לאסופת מאמרים לכבודו על תרומתו המחקרית.[1] נראה בהמשך כיצד באוטוביוגרפיה זו מהדהדת גם הביוגרפיה שכתב על פרימו לוי ולהיפך.
לאנג מדווח כי, בהיותו בן אחת-עשרה פרחחים אחדים קראו לעברו 'רוצח-ישו' תוך שהם מכים אותו נמרצות. בעקבות אירוע זה שאל ברל את בני משפחתו מדוע ילדים אלה שונאים כל כך את היהודים. מאוחר יותר חזר על שאלה זו במחקריו על משמעות רצח היהודים בידי הנאצים ומניעיו. מחקרים אלה עשו אותו לאחד הפילוסופים שדיברו ישירות על השואה בעוד רבים מהפילוסופים האחרים שתקו (היידגר הוא דוגמה בולטת לכך),[2] או שהתייחסו אליה רק בעקיפין (כמו קרל יאספרס בחיבורו שאלת האשמה, שלמהדורתו העברית הוסיף ברל לאנג מבוא מאלף).[3]
מקריאת קטעים משמעותיים אחדים מקורות חייו והתפתחותו האינטלקטואלית של לאנג, נראה בהמשך כי הוא לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים, באשר יישם את עיקריה של אוטוביוגרפיה זו לביוגרפיה שלו על פרימו לוי:
נולדתי וגדלתי בעיירה קטנה בקונטיקט בזמן מלחמת העולם השנייה. נורוויץ (Norwich) היתה מאוכלסת במגוון רחב של קבוצות מהגרים: איטלקים, פולנים, צרפתים-קנדים, יוונים ויהודים… בגיל עשר או אחת עשרה קיבלתי מכות פעמים אינספור מילדי הכיתה שבמהלכן האשימו אותי כי הייתי "רוצחו של ישו", מונח שאותו כלל לא הבינו, בדיוק כמוני. כשנודע לי לאחר מכן פִשרה של אשמה זו היא לא הותירה עלי שום רושם כי אשמה מוּרשֶת לא מעוררת כלל את אותה מידת הכאב שמעוררת אשמה אישית וישירה.
בנקודה זו אפשר כבר לשער מדוע היה ברל לאנג לאחד הפילוסופים החשובים של חקר השואה וכיצד הגיע לנושא בו דן הספר שלפניכם, פרימו לוי, שנלחם באשמה ובשכול, ובכל עוולות שנאת השונה ועִוועי הרוח.
בהמשך ברל לאנג שואל את עצמו "האם גנאלוגיה דחוסה זאת חזתה מראש להיכן יובילו אותי מחקרי בעתיד?" ותשובתו:
צללי עבָרי השפיעו לא במעט … אחרי שסיימתי את האקדמיה החופשית בנורוויץ – הלכתי לאוניברסיטת ייל … כאשר ביקשתי מהם בכתב טפסי הרשמה תגובתם הראשונה היתה שלצערם ייל אינה מקבלת נשים. את שמי ביידיש 'ברל' החליפו בטעות עם השם האנגלו-סכסי של נקבה – Beryl …ללא מחשבה יתירה נרשמתי למכינה לרפואה אך שנה של מאבק נואש עם דרישות כימיה ופיזיקה הראו לי במהרה את טעותי… כך מצאתי עצמי פונה לפילוסופיה … לאחר מכן ביליתי שנה באוניברסיטה העברית ששכנה אז בבניין טרה-סנטה. שם מצאתי את עצמי מאזין לליאו שטראוס,[4] גרשם שלום, ארנסט סימון, הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך. זה היה בעיני מיזוג מרתק של אינטנסיביות ושוני שכמוהו לא פגשתי מאז. שנה אחר כך נרשמתי לאוניברסיטת קולומביה … ופניתי לאסתטיקה בה היסטוריה ואמנויות השתרגו עם אתיקה ואפיסטמולוגיה. התזה שלי, 'אמת ואמנות', ניסתה לעסוק בכל אלה וארתור דנטו[5] סייע לי בכך; כמו גם צבא ארצות הברית, שבין מלחמות קוריאה וויטנאם העניק לי את ההזדמנות (מגורים, ארוחות ומעט עבודה) לסיים את כתיבת התזה. היא פורסמה כספרי הראשון: Art and Inquiry (1975) … כשני עשורים לאחר מכן התחלתי לבחון את השאלה מה יש לפילוסופיה לומר על תופעת השואה (Holocaust) או, כפי שאני מעדיף לכנות זאת, רצח העם היהודי בידי הנאצים (Nazi Genocide of the Jews). התפתחות מעין זו נראית כמסמנת, לכאורה, שינוי חד בנטיותיי האינטלקטואליות אך בעיני אין הדבר כך.
מזה זמן רב התעניינתי בהיסטוריה ובהגות יהודית, כמו גם בשפה ובספרות יידיש ועברית וברור כי רצח העם היהודי משמעותי מאוד בהקשר זה. נושא זה חייב את העיסוק בסוגיות מרכזיות באסתטיקה, אתיקה, אפיסטמולוגיה והיסטוריה … השאלה המטרידה בקשר לרצח העם היהודי בידי הנאצים נותרה בעינה: כיצד ומדוע הוא התרחש בכלל…העניין שלי בנושא זה לא היה 'אקדמי' במובן השלילי לו זכה, ובצדק, כינוי זה … רצח עם בידי נאצים הדגיש את הקשר החיוני בכל מחקר בין עשייה לתאוריה או בין 'Act and Idea'. ביטוי מאוחר זה הופיע ככותרת לספרי הראשון (1990).[6] … במחקרים מלומדים על רצח העם שביצעו הנאצים שלטה בתחילה, ובצדק, היסטוריה, ששאלה שאלות, שקדמו אפילו לשאלה כיצד קרו הזוועות הנאציות. כוונתי לשאלות כמו: 'מה קרה', 'מי?', 'למי ?' 'מתי?'…דומיננטיות זאת של ההיסטוריה חלה גם עתה אך באינטנסיביות פחותה מן העבר הואיל ויחד עם הממצאים ההיסטוריים המרכזיים, אכן כתוצאה מהם, עלו על פני השטח שאלות שחרגו מטווח הנתונים ההיסטוריים וחייבו, כך נדמה היה לי ולאחרים, ניתוח פילוסופי מעמיק…למשל בנוגע לטענת ה'ייחודיות' שלפיה השואה היתה בה בעת ללא תקדים ואינה ניתנת לשחזור. שתי טענות אלה הוצגו ללא התייחסות הולמת לשאלה מה בעצם היה ברצח עם על ידי נאצים אשר נשא תכונות אלה בדיוק. כמו גם השאלה הדוחקת של הסיבתיות: מדוע דווקא גרמניה חוללה את הזוועה הזאת ולא גורמים לאומנים אחרים, שברוב דעות נחשבו כמתאימים יותר לכך? והאם אכן נכון הדבר כי 'באין היטלר, אין שואה'?[7] … שאלות מסוג זה העסיקו אותי לאורך חמישה ספרים שעסקו בסוגיות שלא טופלו או לא פותחו דיין ב'מעשה ומחשבה'.[8]
חיבורי האחרון [המוגש כאן לקורא העברי] הוא ביוגרפיה של פרימו לוי, שהיה לדעתי אחד הסופרים העמוקים ביותר בכל הנוגע ל'פרויקט' הנאצי. מחקר זה מנסה לראות את מרבית הסוגיות שהוזכרו לעיל דרך פריזמה של אישיות אחת בחייה ובכתביה הייחודיים כל כך.
***
אעבור עתה לביוגרפיה של לאנג על פרימו לוי. בשנת 1943 החל פרימו לוי קריירה בחקר כימיה ואז, לאחר הצטרפותו לקבוצת פרטיזנים, נשבה על ידי קלגסיו הפשיסטים של מוסוליני והועבר לאַַוּשוויץ. מכל 650 היהודים האיטלקים בטרנספורט זה, לוי היה אחד מעשרים וחמישה ששרדו. הוא שוחרר מן המחנה לאחר אחד-עשר חודשים. כאשר שב, כעבור אחד-עשר חודשים נוספים, לעיר הולדתו טורינו, חזר גם לעבודתו ככימאי והועסק שלושים שנה על ידי חברה שהתמחתה בצבעים ובציפויים כימיים אחרים. לאחר שובו לטורינו החל לכתוב: זיכרונות[9] ומסות,[10] סיפורים קצרים,[11] שירים[12] ורומנים.[13] בזכות חיבורים אלה זכה להכרה בינלאומית רחבה. ספרו הראשון Se questo è un uomo[14] משנת 1947 נותר ציון דרך חשוב ומסמך מרתק של המאה העשרים. הכימאי פרימו לוי מתגלה בו כהומניסט רגיש ועמוק, כמענטש אמתי. רק מענטש יהודי-אמריקני יכול היה לכתוב כך על המענטש האיטלקי הענק הזה. תוצאת מפגש זה היא מסמך אנושי מרגש על אישיות שעליה יכלו לחוּל דבריו של ויקטור הוגו על ווֹלטר: 'ומה היה כלי נישקו, אם לא העט שבידו?'
הביוגרפיה של לאנג שופכת אור חדש על מעמדו של לוי כדמות אינטלקטואלית וספרותית מן המעלה הראשונה, סופר ועֵד חשוב של השואה, אך גם הוגה מוסרי מעמיק שבו שני עיסוקיו: כימיה וספרות, התלכדו לאחדות אחת שהעניקה לו ולנו את 'החומר' והעניין של 'חייו'. כתביו של לוי מיזגו דיוק מדעי יחד עם דמיון אירוני ומוסרי נלהב ועצמתי, ואילו ספרו של לאנג מספק לנו את הניתוח הפילוסופי החד, רווי הניואנסים של לוי כהוגה, כעד וכסופר ממוצא יהודי.[15]
יתר על כן, ספר קצר זה של לאנג מהווה דוגמה טובה לכתיבה בהירה שחושפת את מה שמובלע בין דפיה ולוֹ ראוי הכינוי: ars biographica, מונח ששאלתי כפרפראזה על ars poetica, דהיינו כתיבה על אודות הכתיבה, בה מציג הסופר או המשורר במרומז, או בעקיפין, ולעתים גם באופן ישיר, תוך כדי סיפורו או שירו, את דעותיו על אופייה ותכליתה וסגנונה הראויים של היצירה הספרותית אותה הוא פורש בפני קוראיו. מכאן שבכינוי הזה ars biographica אני מתכוון לכך שברל לאנג לא רק משרטט בפנינו את חייו ויצירותיו של פרימו לוי, אלא שהוא אף מרמז כיצד, לדעתו, צריך לכתוב ביוגרפיה מסוג זה וכיצד יש להתמודד עם הבעיה הקרויה בשפה הטכנית: representation of the holocaust, דהיינו כיצד אפשר וכיצד רצוי לכתוב באופן אמין על השואה בלי להיגרר לצדקנות, לסנטימנטליות או לפתוס משתפך יתר על המידה. לא זו בלבד. אם נזכור את קטעי האוטוביוגרפיה של ברל לאנג שהובאו לעיל, ניווכח כי מופיעים כאן רמזים ברורים כיצד לדעתו של ברל לאנג יש לכתוב אוטוביוגרפיה כזאת. זוהי, לכל הדעות, כתיבה על אודות הכתיבה על חיי הכותב ונאה לה, כמדומני, הכינוי: ars autobiographica. כל זה יפורט בהמשך.
***
ברל לאנג פותח את הביוגרפיה של פרימו לוי מן הסוף ומחפש למותו, וגם לחייו, מעין "גנאלוגיה" (אותה הוא מזכיר גם באוטוביוגרפיה הקצרה שלו). גנאלוגיה זו תסביר, לדעתו, הן את פשר מותו והן את פשר חיבוריו. הוא מזכיר את הדיכאון ממנו סבל פרימו לוי בתדירות גבוהה בטורינו, את מכאוביו הפיזיים (בעיקר את בעיות בלוטת הערמונית) וקובע שכל הגורמים הללו, ולאו דווקא סבלו באַוּשוויץ, הם שהביאו אותו, ארבעים שנה לאחר מכן, להתאבדות אניגמאטית משהו (אניגמאטית במובן שקשה לקבוע עד היום באופן חותך האם אכן היתה זאת התאבדות רצונית או שמא מותו היה בגדר תאונה ונגרם עקב נפילה מגרם המדרגות בביתו).
כבר בעצם הארגון המקורי של 'החומר של חייו', מן הפרק הראשון ואילך, בולטת ה-ars biographica המגולמת בספר. כוונתי לסדר 'המוזר' בו מארגן ברל לאנג את הביוגרפיה הזו. הפרק הראשון עוסק "בסופו" של פרימו לוי, הפרק הששי, הלפני-אחרון, קרוי 'ההתחלה', והפרק הבאמת אחרון קרוי 'הקדמה', ובו מגיע הביוגרף אל עצמו ומשרבט הערות אחדות על אופייה של ביוגרפיה זו, על קשיי כתיבתה ועל מניעי הביוגרף בכתיבתה. האין סדר 'מוזר' זה מן הסוף להתחלה מרמז כי לדעתו של לאנג כל ביוגרפיה של אישיות רבת סתירות ועצמה רוחנית חייבת לפתוח בסוף חייה, מלשון 'סוף מעשה במחשבה תחילה'? זאת מאחר ונסיבות מותו של האדם והדרך בה הוא מתמודד עם עובדת מותו המתקרב הם הם אלה המעניקים לחייו פשר וחוֹתם סופי ובל-יימחק?[16]
בעניין הסדר בו נכתבה ביוגרפיה זאת, לאנג מביא עדויות לכך כי לדידו של לוי רציפות ליניארית בזמן נראתה חשובה פחות מדיווח אמין ואפיון חד של הדמויות שברומנים שלו. זה בדיוק מה שביקש לעשות לאנג בשרטטו את דמותו המופלאה והמרתקת של לוי.
הביוגרפיה של לאנג היא יותר מביוגרפיה גרידא, לא רק בגלל קיומה של 'כתיבה על אודות כתיבת ביוגרפיה', אלא בגלל מוטיבים אקזיסטנציאליסטים כלליים המשובצים במהלך 'העלילה' והם כאבני ברקת בתכשיט יקר ערך. כך למשל, בפרק השלישי, העוסק בכתיבה, מעלה לאנג את הקרע בתפיסתו של לוי בין 'מה שהוא' לבין 'מה שביקש לעשות'. לאנג מעיר כמו כן שבכדי להשתחרר מהדחקת הטראומה לוי כתב על אודותיה, הוא ביקש להשתחרר מכיעור העולם על ידי האסתטיקה, שללא כל ספק נמצאת בכתביו גם אם לא תמיד היא מכוונת. כלומר, אין כאן כתיבה לשם כתיבה בלבד אלא ישנה לכתיבתו פונקציה של קתרזיס והתעלוּת על הנאמר ויהא מכוער, מפלצתי ומרושע ככל שיהא. האם אין זאת גם תובנתו של ניטשה אשר מסיים את הולדת הטרגדיה שלו על תרבותם העתיקה של היוונים בקריאה היאה ביותר גם לפרימו לוי: "מה רב, בהכרח מה רב היה סבלו של העם הזה, עדי יכולתו להיות יפה כל כך!".[17]
בפרק הראשון, הנכתב כמו רומן בלשי מעולה, מגיע לאנג למסקנה, שגם כותב שורות אלה שותף לה, כי מותו של פרימו לוי (ב-11 באפריל, 1987 בטורינו) נגרם כתוצאה מהתאבדות. הוא עורך ניתוח וירטואוזי ממש בכדי לחלץ את לוי מן הטענה כי התאבדותו באה בעיקר (אך לא בלבד) מאירועים מזוויעים שלהם היה עד וקרבן באושוויץ ב-1944. ללאנג, כרציונליסט מושבע המאמין בנאורות התבונה האנושית והתגלמותה בהיסטוריה, קשה לקבל את עובדת קיומם של תהליכים בלתי-מודעים לנפש שיש בהם כדי מתן פשר חלקי (אם לא הסבר מדעי חמור) למעשים בלתי-רציונליים בעליל הנעשים על ידי אנשים הנדחפים לפעולות על ידי כוחות נפש שאין הם מודעים להם, ולכן אינם יכולים להעיד על קיומם באופן מסודר ומוּדע, ובעיקר אינם יכולים לשלוט בהם כל צורכם.
למעשה, כל חייו של לוי, אחרי שחרורו ממחנה ההשמדה – הובילו להתאבדותו ואילו התאבדותו הגדירה את חייו והקנתה להם משמעות נוספת. יצירותיו שמרו על חייו וברגע שנסתתמו מעייניהן חש כי כבר אין לחייו יותר משמעות ונכנע לרגשי האשמה והשכול ולחלל הזהותי שהביאו לאי-כבוד (כטענתו על הנס מאייר).[18] בסופו של דבר דברים אלה הכריעו את הכף[19] ואף הביאו את פרימו לוי לשים קץ לחייו בגיל 68.
לאנג, החותר לאמינות ולתוקף רציונלי, מגיע אליהם כאשר הוא קובע כי לוי חש שהזהות האישית שלו קרועה בין העולם החילוני לייחודיות יהודית (יהא תוכנה הקונקרטי מה שיהא). במונחים, המקובלים היום אף יותר, לוי נמנה אל אותו דור בעייתי וגאוני כאחד של 'יהודי שוליים'[20] בקרב משכיליה היהודים של אירופה שכל חייהם נחתמו בחוויית התמוטטות הערכים המסורתיים. הם הרגישו בחריפות יתרה את בעיית הזהות היהודית, שהפכה לגביהם לבעיה קיומית קשה. הם היו שוליים במובן הרוחני העמוק: אף שזנחו את המסורת היהודית לא נטמעו סופית בחברה החילונית הגרמנית או האוסטרית או אפילו האיטלקית.
יהודים מעוּרערי-זהות אלה אשר חיו בשולי כל הזהויות, ניסו לפתור את הבעיה הממארת של שוליותם בקשת רחבה של פתרונות: מהתבוללות מלאה, אפילו המרת דת (גוסטב מאהלר, קרל קראוס), להזדהות עם אידאולוגיה מוגדרת כלשהי או עם מטרה פוליטית ברורה כמו סוציאליזם (ארנסט בלוך, קורט טוכולסקי, וארנסט טולר), אפילו קומוניזם (ארנולד צווייג) או ציונות (תיאודור הרצל, מרטין בובר, גרשם שלום, מכּס נורדאו). מעבר לפתרונות אלה היה גם ניסיון לגבש זהות קוסמופוליטית, נוסח 'האירופאי הטוב' אותה אימץ לעצמו סטפן צווייג. פתרון זה, לפחות במקרה של צווייג, לא החזיק זמן רב מים, כפי שמוכיחה התאבדותו, רחוק מאירופה האהובה שלו, בשנת 1942, בפטרופוליס, ברזיל.[21]
על רקע כל זה אפשר להתרשם כי התאבדותו של לוי, נבעה יותר מתחושת שוליותו הקיומית וזהותו האישית המעורערת מאשר מהתנסותו בת 10 החודשים באושוויץ ותהיה זו טראומטית ככל שתהיה. בנוסף, הטראומה האישית שלו התעצמה עקב תחושתו כי הוא סובל ומתענה כיהודי למרות שאינו מרגיש כלל ככזה. לתחושת אי-הצדק הכללית של קוֹרבניוּת החפה מכל עוון התווספה גם תחושה חזקה מאוד של 'על לא עוול בכפו', בגלל היעדר הכיפה.
לאנג מביא בביוגרפיה שלו מספר פעמים הוכחות (בעיקר בפרק השני) לכך כי פרימו לוי סבל מרגשי אשם. אלה היו אמנם קשורים בעיקר לתקופת שירותו בקבוצת פרטיזנים טרם נשלח לאושוויץ אך הרי גם תקופה זאת היתה למעשה חלק מההתנסויות הטראומטיות שעבר בתקופת הכיבוש הנאצי. ברל לאנג מספר כי לוי חש רגשי אשמה על כי היה שותף (פסיבי למדי) בהוצאתם להורג של שני פרטיזנים איטלקים על כי בהיותם שיכורים בזזו מכל הבא ליד. לאנג מציין כי לוי לא היה כלל שותף ישיר להוצאה להורג זו ואפילו לא היה לה עד – אך בהיותו "רגיש לכל סוגי אלימות" חש עצמו מוג לב על כך שלא התערב למנוע את ההוצאה להורג. הוא גם מביא ציטטה ארוכה מהטבלה המחזורית בה (בפרק הדן ב'זהב') מדבר לוי על "הסוד המכוער" שהכביד עליו וקשור לתקרית טרגית זאת. לדעתי, אם תקרית זו, למרות שלוי לא היה אחראי לה, זעזעה אותו ועוררה בו רגשי אשם, אז קל וחומר שהיה צריך לחוש כאלה (ואולי אף כבדים מהם) בעקבות שהותו ב-Lager שבו עבד למען תועלתם של הקלגסים הנאצים ככימאי במעבדות שלהם,[22] בלא להזכיר את העובדה כי אחדים ממכריו בתקופה חשוכה זאת לא שרדו את המשרפות, ואילו הוא כן.[23]
ברל לאנג אינו מתעלם כלל ממוטיב האשמה אך דוחה בעקיפין את הרעיון של 'תחושת האשם של השורד' באשר לטענתו כל אחד משורדי אושוויץ היה צריך לחוש אותה.[24] במקום דיון ממוקד יותר ברגשי אשם של השורדים מדבר לאנג באופן כללי על תחושת 'החטא הקדמון' שכביכול היתה ללוי על כי כל אדם, באשר הוא אדם, מסוגל להגיע לתחתיות השאול ולהתבהמות מוסרית ברוטלית כל כך. לאנג מציין כי לוי הודה במידה מסוימת של תחושת אשמה בכך שלא עשה יותר כדי לעזור לאחרים וקובע כי לוי חש אשם בשל מודעותו על היותו שייך לגזע האנושי שהיה מסוגל לבצע מעשי זוועה כאלה על בני מינו. נוסח זה נשמע קצת אנמי ומופשט, כלומר נוצרי ופילוסופי, ודבריו של לאנג כאן מעוררים את ההשערה שכל כתיבתו של לוי אינה אלא וידויו וניסיונו לזכות בכפרה (נוסח הוידוי הנוצרי ממש). אין לכך עדות מפורשת אלא דחף, אותו מציין יפה לאנג, לכתוב ולחשוף את עצמו כאשר ברקע מרחף mea culpa. זה עשוי גם להסביר מדוע לוי בושש לחזור לעירו ולביתו אחרי שחרורו מאושוויץ, בושש אולי גם מלשון בוּשה בפני מכריו בטורינו ומבני דתו שלא הצליחו להישרד, בושה על היותו אדם השייך לאנושות שמסוגלת לנהוג כך. 'החטא הקדמון' מוכלל על ידי לאנג והופך לחטא מטפיסי – אנושי כללי שבו נבלעת אשמתו הפרטית וזוכה למעין מרוק עוונות וטיהור חטאים.
לאנג מנתק את התאבדותו של לוי מיצירותיו ומבקש לשמור על האוטונומיה היצירתית שלהן בכך שהוא מנתק אותם גם מהתנסויותיו באושוויץ. עניין זה חשוב לו כדי להגיע למסקנה (המופיעה בסופו של הפרק הראשון, שגם כותב שורות אלה מסכים עמה):
סופו [של פרימו לוי] משאיר כל דבר אחר בלא שינוי ובלא פיחות ערכו. סופו תובע שנבין אותו כהתחלה – התאבדותו לא מגדירה את חייו [רמז שקוף נגד עמדת היידגר?] ולא צובעת במשהו באופן רטרוספקטיווי את יצירותיו.
הבה נחשוב, אם כן, יחד עם לאנג, כי לפרימו לוי היתה רק התחלה שכן תרומתו רבת הפנים, הבוערת וניזונה מן הנעלה שברוח האדם – חיה עמנו דרך יצירותיו ונעשית בכך לנצחית. בכך מוכיח לוי ביצירות על חייו ובחיי יצירותיו את אמיתוּת האמרה: Vita brevis, ars longa, או בניסוחו של גתה בפאוסט (חלק א'): "ארוכה דרך האמנות וחיינו קצרים". אמרה זו מקבלת משמעות מצמררת בשירו של פרימו לוי 'לאדולף אייכמן' בו הוא זועק כלפיו ביגון אירוני מר:
האם תקפֹץ לקברך שמח?
או שתָצֵר – כאיש חרוּץ המֵצֵר בסוף-דרכו
על שחייו קצרים, האמנות ארֻכה –
על מפעלך הנתעב שלא הֻשלם,
על שלושה עשר מיליונים שנותרו בחיים?[25]
