חסידי אומות העולם

באמצע 1980 הגיעה מירושלים לכתב־העת 'סימן קריאה' מעטפה חומה ובתוכה סיפור בשם "חמורים", מאת מחבר לא־ידוע בשם דויד גרוסמן. הסיפור נכתב בכישרון עולה על גדותיו, והיה יוצא־דופן בחומריו בסיפורת הישראלית של אותם זמנים. הוא נדפס בכתב־העת וחנך את הקשר הנמשך עד היום בין דויד גרוסמן לספרי סימן קריאה.

בתחילת 1981 הביא אלינו גרוסמן את הנובלה "רץ", שאותה החל לכתוב עוד לפני "חמורים" – סיפור מבשר, שכבר נמצאים בו רבים מן המצבים שגרוסמן עתיד לחזור אליהם בהמשך כתיבתו.

לאורך השנים נתן לנו גרוסמן עוד ועוד כלים להבין את עולמנו ואת עצמנו. כהומאז' לסופר, לאדם ולחבר, במלאת לו 70, אנו חוזרים אל שני הסיפורים הראשונים לקריאה מחודשת, מהתחלה. הם מובאים כאן בנוסחים מרועננים.

לקוראיו הוותיקים של גרוסמן, הקריאה בסיפור ובנובלה הללו היא בהכרח קריאה כפולה. השניים מזמינים להיזכר בחוויית הקריאה הראשונה ולשוב ולהתפעל מגודל ההישג שניכר כבר בהתחלה. אבל ספריו של גרוסמן שבאו בהמשך עולים עד מהרה בזיכרון ומטילים את תאורתם לאחור. בדיאלוג המרתק של הסיפורים הראשונים עם כל מה שאהבנו בהמשך הופכים הסיפורים האלה לאחרים, ומתגלים בהם גוונים שאת קיומם לא שיערנו.

"חָלַמְתִּי חֲלוֹם עַל חָתוּל", אָמְרָה מַעֲיָין לְעַלְמָה.
"גַּם אֲנִי", אָמְרָה עַלְמָה.
"הוּא הָיָה צָהֹב", אָמְרָה מַעֲיָין.
"הָיוּ לוֹ עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת", אָמְרָה עַלְמָה.
מַעֲיָין וְעַלְמָה הִבִּיטוּ זוֹ בָּזוֹ –
וּפִתְאוֹם הֵן אָמְרוּ מַהֵר, בְּיַחַד: "אֵין פֹּה רֶגַע בְּלִי חָתוּל!"  

הסופר דויד גרוסמן, המאיירת נעמה בנזימן וחתול מסתורי אחד מובילים את מעיין אל בוקר קסום, שמתערבבים בו חלום ומציאות ודמיון.

שמשון הוא הסוער, הצבעוני והמרתק בין גיבורי התנ"ך. סיפורו שופע פעילות ודרמה, זיקוקים סיפוריים ורגשות קיצוניים, עם שלוש־מאות שועלים קשורים זנב־אל-זנב ובוערים, אריה משוסע במו ידיים, נשים בוגדות, התאבדות מרהיבה. ועם זאת שמשון הוא אדם בודד, מעונה, שביר ופגיע, המשועבד למשימה שהטיל עליו האל, אך מצליח להסתבך פעם אחר פעם בקטטות פרטיות עם פלשתים, בעודו נמשך רק אל פלשתיות. כוחו הפיזי המפתיע וממדיו הענקיים הם הקללה שלו. יצריו קורעים אותו לגזרים, ולעומתם יש בו דחף לביטוי אישי, ונחישות לשמור לעצמו את סודו יחד עם צורך נואש בנפש אחת שלפניה יוכל להתגלות. כזה הוא שמשון של גרוסמן, דמות שסיפורה הוא סיפור־אופי של אדם הנאבק בגורלו.
 
זהו בהיבטים רבים שמשון במבט חדש. גרוסמן נצמד לפסוקי התנ"ך, פסוק־פסוק, ותוהה עליהם, פותח את אפשרויותיהם, מייחד להם רוב קשב ומנחש את המשתמע מהם להרגשתו. בדרך זו מגיע הספר פוקח־העיניים לשרטוט לא־צפוי של שמשון כאדם בעל סגנון ונטייה של אמן, שעד סוף חייו מוסיף להיות כמין ילד זר, עדין־נפש בסתר.

"סַבָא, מָה יֵשׁ לְךָ עַל הַפָנִים?"
"עַל הַפָנִים שֶּׁלִי?" מִתְפַלֵא סַבָא,
"אֵין לִי שׁוּם דָבָר עַל הַפָנִים,
רַק מִשְׁקָפַיִם".
"יֵשׁ לְךָ קְמָטִים", אוֹמֵר יוֹתָם,
וְסַבָא אוֹמֵר, "אָה, טוֹב,
הַקְמָטִים שֶּׁלִי...
אַתָה כְבָר מַכִיר אוֹתָם, יוֹתָם".
"אֲבָל לאֹ אָמַרְתָ מִמָה הֵם נִהְיוּ לְךָ",
אוֹמֵר יוֹתָם.
בשיחה מלאה רוך בין סב לנכדו שוזר דויד גרוסמן את חוויות החיים,
השמחות והעצב ואת קשר האהבה הנטווה ביניהם.
את הסיפור מלווים איוריה רבי־ההבעה של מאיה שלייפר.

הופעת סטֶנדאַפּ במרתף בנתניה הולכת ומשתבשת, מתפוררת לעיני הקהל. בין אם הערב נשמט מידיו של הסטֶנדאַפִּיסט, ובין אם תוכנן מראש להיות כזה – הקהל שבא לבלות ולצחוק נדהם לקבל הופעה מסוג אחר לגמרי. האנשים היו קמים ועוזבים, או מורידים את אמן־הסטנדאפ הוותיק מן הבמה בשריקות בוז, אלמלא נמשכו כבחבלי קסם להציץ לגיהינום של אחר.

הסטנדאפיסט דוֹבָלה גִ'י, הפכפך מרתיע ומקסים, חושף בערב הזה את השריטה של חייו –  הבחירה המבעיתה והגורלית שנאלץ לעשות בין שתי נפשות קרובות.

זהו ספר סוחף, כתוב בתנופה ובגַעַש, על בגידות באהבה ובחברוּת, על אשמות שמבקשות גזר־דין. האמן נקרע בו בין חובתו לקהלו לבין חובתו לעצמו. לכן מתנהל הספר על קו הגבול המרוסק בין יסודות ומצבי־רוח ורגשות לא־מתיישבים. בדיחות מפולפלות מפלחות את האפיזודות הכי מעוררות חמלה, הזדהות ועצב. הבעות פנים מנוגדות חוצות זו את זו במעופן.

גרוסמן מגיע בספר זה לשיא חדש של כתיבה מופלאה, מלאת מתח ורגש עז, מלהיבה בהמצאותיה ובמורכבות שלה, וגם בתפירה העילית של פרטיה והסתעפויותיה.

איש קם פתאום משולחן ארוחת-הערב שלו, נפרד מאשתו, אחרי שחמש שנים שתקו את "הלילה ההוא", ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.
מיום ליום מתעצמת הליכתו העיקשת במעגלים סביב העיר ויוצרת מעין שדה מגנטי שפועל על העיר כולה. נסחפים אל ההלך אלה מאנשי העיר שאולי רק חיכו שיקום איש כמוהו, אשר בכוח המשאלה הגדולה שלו יעז לקרוא תיגר על הגבול שבין כאן לבין הצד האחר, תשליל החיים.

שיירה קטנה מתנהלת עכשיו בגבעות על קו האופק. כל אחד מאנשיה הוא נֶשֶׁל ריק של אב או אם, שהמוות של בנם או בתם לא מת בשבילם. שנים הם היו שרויים באלם, או בגמגום, או באין-מלים מטריד; כלואים באיזו גזֵרה על הדיבור, על הזיכרון. עכשיו הם מגששים אחרי קולם.

מתקנת רשתות אילמת, החיה בסבך של רשתות ואצות על שפת האגם; מורה קשיש שפותר תרגילי חשבון על קירות בתים; מיילדת שאיש אינו רוצה להעסיק אותה; בעלה הסנדלר; דוכס המואס במשרתו; איש הרושם בשקדנות תמוהה את קורות העיר, ואשתו, שהאיש גזר על עצמו גלות מחייהם המשותפים – כולם מצטרפים למסע אל מי שכבר אי-אפשר לגעת בהם ועדיין אי-אפשר להרפות מהם. ומחלונו הרחוק עוקב אחריהם איש זועם המכונה "קנטאור", המרותק אל שולחנו ומשותק באי-יכולתו ליצור את בנו מחדש בעזרת סיפור.

'נופל מחוץ לזמן' הוא סיפורו של ניסיון הרואי וסוחף "למצוא לזה מלים". דמויותיו ימצאו את עצמן על קו הגבול, מול החומה שהן-עצמן אולי יצרו, ורק כך יוכלו, דווקא אחרי ש"הדבר קרה", להבין מי הן, כי "החיים במלוא יֵשָׁם הוֹוִים רק שם בקו הגבול".

הספר כתוב כ"סיפור בקולות", וכולל קטעים הכתובים בריתמוס שירי. ועם זאת, הוא אינו פואמה ולא מחזה.

אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה. בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ברגל, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו. "אשה בורחת מבשורה" הוא סיפור על שני גברים ואשה ושני בניה, על אהבה ואהבה נכזבת, על חברוּת ורגש ונדיבוּת בין גברים, על הוֹרוּת ונתינה, ובעיקר על 'עבודת-המשפחה', המאמץ הכמעט הרואי לקיים את רקמתה העדינה של משפחה בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית. זהו סיפור שמתלכדות בו השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי כולו עם אלה של תא משפחתי אחד. "הספר המכונן של המאה ה-21" אריאנה מלמד

"איך היא עומדת בזה, הוא חושב. עוד פעם ועוד פעם הטקסים המדוקדקים שהיא חייבת לערוך, וההתרוצצות העצבנית בחדרים לפני שהיא יוצאת, דלתות של ארונות נטרקות, מגירות נפתחות ונסגרות, משהו צר ואטום נאחז בפנים היפות שלה ברגעים האלה, חס-וחלילה שתשכח איזה פרט, מסרק או ספר או בקבוק שמפו, ולא, הכל יקרוס. הוא מתיישב אל שולחן-העבודה הריק שלו ואוחז את ראשו בידיו, בעוד היא זורקת שלום חטוף מהדלת, ולבו שוקע, אפילו לא באה להיפרד, היום יהיה שם משהו מיוחד, וכבר היא יוצאת אל הרחוב במהירות, בעיניים מושפלות, שלא תפגוש במבט ותיקלע לשיחה מיותרת. איך היא לא מוותרת, מאיפה יש לה כוח לעבור את זה כל יום מחדש. אחר-כך, כאילו התרשל על משמרתו, הוא עוצם את עיניו וממהר ללוות אותה כשהיא נכנסת למכונית שלה, פולו קטנה וירוקה מאוד. הוא קנה לה אותה בהפתעה. היא התחלחלה מהצבע וזעמה על הבזבוז. אבל הוא רצה שתהיה לה מכונית משלה, שתוכלי לנסוע חופשי, אמר, שלא נריב כל הזמן על האוטו. ורצה שתהיה לה מכונית ירוקה מאוד. בדמיונו היתה המכונית כמו רכיב אלקטרוני זוהר שמוחדר למערכת הדם כדי שמצלמה תוכל לעקוב אחריו. לאט הוא מניח את ראשו על מסעד הכיסא, והיא נוהגת. פניה מתוחות וקרובות מדי לשמשה הקדמית. ייקח לה בערך שמונה או תשע דקות להגיע. וצריך להוסיף לזה עיכובים לא צפויים (פקק תנועה, קלקול ברמזורים, האיש שמחכה לה שם בדירה לא מוצא את המפתחות ומאחר לפתוח לה את הדלת), וכבר אבדו עוד ארבע-חמש דקות יקרות. אלישבע, הוא אומר בקול, לאט, הוגה כל הברה. ועוד פעם אומר, בשביל האיש ההוא..."

איש בודד, חייל אמריקני עריק, נודד בדרכים בארץ לא לו ומוצא חום וניחומים במלון קטן, וחמלה – בחברת משפחת חמורים. זהו סיפורו הראשון של דויד גרוסמן, שנכתב בשנת 1979. יצא לאור מחדש בסדרת ''קצרים'' של כתר ספרים

'מישהו לרוץ אתו' הוא סיפור מתח, וחיפוש, ואהבה. אסף, נער ביישן וגמלוני בן שש-עשרה, נעקר משגרת-יומו כשהוא נשלח למשימה חסרת-סיכוי: לאתר את הבעלים של כלב גדול ופרוע שנמצא משוטט ברחובות ירושלים – והוא זה שיריץ כבסחרחורת את העלילה של אסף בספר. כך מגיע אסף לאנשים ולמקומות שבאמצעותם נגלה לו, כמו בפאזל, סיפור מופלא השואב אותו לתוכו – סיפורה של תמר, נערה בודדה וסוערת, שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן, ונאבקת בו באומץ. לתמר תוכנית-הצלה נועזת, כמעט מטורפת, ולאסף הנדהם והמוקסם אין ברירה אלא להילכד איתה בסיפור שלה, לרוץ איתה עוד לפני שהוא פוגש אותה ממש. לשניהם יהיו אלה ימים של מסע אל גבולות ההעזה, הנדיבות וההקרבה; מסע של התבגרות מואצת. סיפור-התשתית מעולם האגדות על הנסיכה השקועה בשינה עזה, ועל הנסיך הגואל, מהדהד בספר, אך גם מתפרק בו ונבנה-מחדש אחרת. אפשר לגלות כאן את המגדל, המבצר או הטירה החסומים, האי הנעלם בלב ים, סבך השיחים הקוצניים, היער, המערה, הבריכה או הבאר שהנסיכה משוקעת בהם, מעגל-האש הלא-עביר, הסם שהישקו אותה תחליפי-ההורים המאיימים, בעל-החיים המוליך את הנווד-הנסיך ליעדו, המבחנים שעליו לעבור בדרכו להבקיע את הסבך, המפתח, התיבה בה מופקד האוצר, מחלפות השיער הנגזזות, וכו'. אבל כאן 'הנסיכה' היא זו שגואלת באומץ; 'הנסיך' (אסף) הוא זה שרדום; ודווקא בהורים כמו הוטל ה"כישוף שרוקן אותם מעצמם, רק קליפת הוריה נשארה"; ומן המגדל פורצת דווקא תחליף-האם, לאחר שבאה הדקירה שנקבה את קרום המלים שהיו חייה עד אז... ויותר מכל, זהו ספר שמגלה מחדש את עונג הקריאה. 'מישהו לרוץ אתו' הוא ללא ספק אחד הספרים האהובים ביותר על הקוראים בישראל, אולי אף האהוב מכולם. הוא ריגש מאות אלפי קוראים, זכה בפרס ספיר לספרות לשנת 2001, קיבל אינספור ביקורות חמות ונלהבות, ואף עובד לסדרת טלוויזיה ולסרט קולנוע מצליח. בני-נוער, מבוגרים אוהבי-ספר ומבקרים דעתנים מתענגים על עלילתו רבת-התהפוכות, מתרגשים מן המבט החם והחכם שנותן גרוסמן בדמויותיו, ושואבים מן הספר הקסום הזה עידוד רב לנפשם.

גבר רואה אשה לא-מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם; היא נוגעת ללבו (מדוע?); הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל-אחד עם בנזוגו וילדו, אבל הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות מלים כתובות. פנייתו, הנואשת-כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה (למה?); היא נענית לו, אבל מקווה שתצליח להפוך אותו ממלים כתובות לבשר-ודם של מציאות חיה. הספר מביא את התכתבותם, אך רק מצד אחד – מצדו של הגבר, יאיר. את מכתביה של מרים נותר לנו רק לשער. שניהם כותבים כדי להיות. הסיטואציה השברירית, של שני אנשים בתוך סוגריים משותפים הבוראים יחד עולם פרטי ואינטימי, אמורה לאפשר לכל אחד מהם "להיות כל מי שמבטך יראה בי". התהייה למה כזה הוא הקשר ביניהם, למה נכנסו אליו, למה הוא נקטע (זמנית או סופית), זוכה שוב ושוב לתשובות משתנות, וההתמודדות השונה של כל אחד מהם עם התשובות הללו הופכת לסיפורו. דרך ארוכה עובר אדם עד שהוא גובר על הפחד לגעת נגיעה מלאה וחשופה בנפשו של אדם אחר. אולי יאיר (שמצטייר כבן-דמותו של אהרון מ'ספר הדקדוק הפנימי', לאחר שבגר ו"ניצל" – התחתן, הוליד ילד, מצא את מקומו בעולם) ייוולד מחדש כשיוותר על ההפרדות האלימות שהוא עושה בתוכו, ויאפשר לעצמו להתגלות בפני אדם אחר. ספר חשוף ואינטימי מאוד, בעל עומק רגשי בלתי מצוי.

מכל בני המשפחה, רק האח הגדול של אורי הקטן מבין מה הוא אומר - מצחיק ומשעשע.

נונו הוא בנו של איש משטרה בכיר. אמו מתה כשהיה תינוק, והנפש הקרובה אליו ביותר היא גַבִּי, מזכירתו וחברתו של אביו. בתחילת הסיפור הוא עולה על הרכבת בירושלים ונוסע לביקור משפחתי בחיפה. הוא לא יגיע לשם. בדרכו הוא יקלע ל"חטיפה" ולמסע של פשעים קטנים וגדולים, מטורפים ואביריים, בעוד הוא נמלט מן המשטרה המחפשת אחריו. במהלך המאורעות המתעתעים ייחשף בפניו הסיפור האמיתי של הוריו ושלו, והסיפור הזה ישלח אותו הלאה, אל תוך ההרפתקה המסעירה של גילוי עצמו וגורלו. מה קרה לו ששינה, כך לפתע, את כל מהלך חייו? מדוע הוא מתחיל לשאול "מי אני בכלל?" את מי פגש? מה גילה על עצמו ועל הוריו? והאם אביו, המנהל את החיפושים אחריו, מתכוון רק לטובתו? דויד גרוסמן כתב ספר מרתק ומיוחד במינו, המיועד לבני-הנעורים ולמבוגרים כאחד. הספר הזה הוא פלא. מצד אחד הוא אחד הרומאנים הטובים ביותר לנוער שנכתבו בספרות העברית, ובלי פשרות. מצד אחר – קוראיו המבוגרים של גרוסמן עשויים לקרוא בו כבבן-זוגו של 'ספר הדקדוק הפנימי'; כברומאן התבגרות, המתמודד עם תהליך התגבשותו של ה'אני' ועם גבולותיו. הצד הפראי, החופשי, הפורע-גבולות של האדם מתגלה כאן כאמיתי וקוסם, ובו- בזמן כרווּי מישחק והתחזות. כוחו של הספר הוא בכך שאין הוא מזמן קריאה אחת של בני-נוער וקריאה אחרת של הקורא המבוגר: הקוראים השונים נפגשים כאן באותה קריאה עצמה, על-גילית, בספר פורץ גבולות, מרגש, מצחיק וחכם.

"בכל כוח הריאות. כפות הידיים בזוויות הפה: עאאאסם! מן ההרים סביב חוזר אלי הד. עצי האורן נדים לי. המכונית, בפה פעור לרווחה, מעלה סילון של אד סמיך: עסאם... אמר שיחכה בתשע מתחת לעץ החרוב. אולי טעיתי בשעה.  אולי טעיתי בחרוב. בהוראות שקיבלתי בטלפון נאמר שביער יש דרך אל הכפר. וכבר כמעט שעה אני סובב ותועה כאן, ואי-שם בלב היער יש כפר שאיננו, ובכפר אנשים שאני הולך לבקרם משום שהם אינם. ואל הכפר הנעלם מוליכות דרכים הרבה, והפז'ו שלי, שכבר איננו עול-דרכים, מיטלטל ונזרק מבור למהמורה, מכף לקלע... פתאום – קול קורא לי. מי קורא? מהיכן? האם זה עסאם? קשה לדעת. ההדים מתגלגלים מכל עבר. מישהו שמע את שוועתי והוא קורא אלי. ואולי לא אלי? אני צועק שוב, מחכה שוב, עד שיימוגו ההדים. והאיש משמיע אלי קול. אבל שיחה של ממש לא תיתכן בקונכיית היער הזו. המלים נבללות זו בזו, אפילו אינני יודע מניין הן מגיעות... כמעט באותו רגע שנינו מבינים שעל-מנת לשמוע את הזולת ולהצליח בניסיון העדין הזה של קירוב העמדות עלינו להמעיט ולקצר מאוד בצעקותינו: אז, לפתע, מצטרפים אלינו קולות נוספים, אולי פועלי-יער. הם רואים את שנינו, אבל בעצמם אינם נראים. מתווכים בינינו, מכוונים אותנו זה אל זה...".
בראשית שנות התשעים, חמש שנים לאחר "הזמן הצהוב", יוצא דויד גרוסמן לעשרות פגישות מחוץ "למסלול המוכר" – הפעם עם ערביי ישראל, שבגבולות הקו-הירוק. זהו ספר על אנשים שישנם וכאילו אינם; על מה שעושים השכנים בעל-כורחם, כארבעה מיליון יהודים וכתשע-מאות אלף ערבים, כדי שלא לשהות יחד, ממש; ספר על המבוך והתעייה, על מה שעוּות והודחק למעלה מארבעים שנה. במציאות שבה כל צד שומע בעיקר את הד עצמו מנסה גרוסמן להפריד מידע מן התהודה.

על רקע שכונת בית-הכרם בשנות השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך ארבע שנים של התבגרות מעוכבת, מגיל אחת-עשרה וחצי ועד אחרי גיל חמש-עשרה. מילד מוצלח שזוכה תמיד לשבחים על המצאותיו מלאות הדמיון הופך אהרון למישהו שהחיים פסחו עליו, ובמקום להשתתף עם בני גילו בכניסה המרגשת אל עולם המבוגרים הוא מתבונן בה מבחוץ, בזעזוע. תחת מבטו נחשפת ההתבגרות כאובדן נורא של העצמיות, מטמורפוזה שמצמיחה גסות, זיוף ובגידה בכל מה שיקר לך. אבל מי שהשינוי הזה פוסח עליו, מי שנשאר מאחור, נידון להיוותר בודד ומעורר-גיחוך, בלתי-מובן, בושה גדולה להוריו, ילד דחוי שילך וייעלם יותר ויותר לתוך עולמו הפנימי. אהרון הוא ילד עם קשב גדול למלים. העולם מתפענח לו כצופן אינסופי של אותות ומשמעויות נסתרות. זהו ספר על מאבק איתנים בין נפשו העדינה והילדית של אהרון לבין גופו הדחוי, המסרב להתבגר; על הגבולות המבדילים בין אדם לאדם, שאוסרים לחשוף את מה שבאמת מרגישים, כי יצחקו עליך; על הזרות הקשה בין הורים לילדים; על ייסורי חוסר ההשתלבות של ילד שהכנות והרגישות שלו מחסירים ממנו את הקלילות הדרושה כדי להשתתף במשחקים החברתיים של בני גילו. מדהים עד כמה חושני יכול להיות ספר שבמרכזו מחשבות ותחושות ורגשות. גרוסמן מפליא לתאר את התבשילים שבהם מבקשת אמא של אהרון לפטמו, שיגדל סוף-סוף; את הארוחות הנועזות שמגישה השכנה עדנה בלום לאבא שלו שעושה אצלה שיפוץ המערער לזמן מה את סדרי המשפחה; ואף את מִנחת-אהבה האפויה שמכין אהרון עצמו בעזרת אביו, באחד הרגעים המצחיקים ושוברי-הלב בספר. כי באופן מפתיע יש בספר המפעים הזה גם הרבה רגעים קומיים.

במשאל שערך עיתון 'מעריב' (יוני 2007) בין אנשי ספרות מובילים – מבקרים, עורכים, מו"לים וחוקרי ספרות – נבחר 'ספר הדקדוק הפנימי' בין עשרת ספרי הפרוזה "הטובים ביותר שנכתבו בעברית מקום המדינה". הסרט על פי ''ספר הדקדוק הפנימי'' בבימויו של ניר ברגמן זכה בפרס פסטיבל הקולנע הבינלאומי בירושלים 2010

20 שנה לאחר מלחמת ששת הימים יזם השבועון 'כותרת ראשית' את חשבון-הנפש הזה, הזמן הצהוב, פרי שבעה שבועות קדחתניים של שיטוטיו של גרוסמן, דובר ערבית, בגדה המערבית, במחנות פליטים, בבית-המשפט הצבאי, בהתנחלויות, בערים ובכפרים.

הספר מתבסס על 14 הפרקים שראו אור תחילה בגיליון מיוחד של השבועון (יום העצמאות 87), אשר עורר התרגשות נדירה בממדיה. עליהם נוספו, במיוחד לספר, פרקים חדשים (כשליש מהיקפו). המציאות המדוּבבת כאן – שאפשר היה להתענג עליה כעל ספרות חזקה, אלמלא היינו גם גיבוריה – היא המשך לתפיסת המציאות ברומאן של גרוסמן 'חיוך הגדי' שבע שנים קודם לכן.

אנו עומדים ומביטים יחד אל העמק היפה והשליו, ועשן התַּבּוּנים מסתלסל באוויר, והדרדרים והסביונים פורחים וממלאים את העין. זה זמן הפריחה הצהובה כעת. סיפרתי לאבו חַרבּ שקראתי לספרי 'הזמן הצהוב', והוא חייך ושאל אם שמעתי על הרוח הצהובה שתבוא בקרוב, אולי עוד בחייו שלו: משער הגיהנום תבוא הרוח, 'רִיח אָספָר' שמה בפי תושבי המקום, והיא רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד. אחרי יום שכזה, מספר אבו חרבּ, תהיה הארץ מכוסה גוויות, הסלעים יהיו מלובנים מרוב החום, וההרים יתפוררו לאבקה שתרבץ על הארץ ככותנה צהובה.