הביקורות של ריביול

מעולה, כמו - ואפילו קצת יותר מ"ידי הכובסת"!!! בראבה מיכל!!! הכנסת אותנו - הקוראים/ות לנושא מרתק ומורכב ביותר, שאותו תיארת בדיוק מופלא. זהו ספר המוגדר כמתח ופעולה מבחינת הז'אנר שלו, אך מבחינתי, תיאור אופן-החשיבה של 'שרלוק הולמס' ונפתולי-החקירה הם שמגדירים אותו כספר בלשי מהדרגה הגבוהה ביותר. בנוסף - מדובר גם בספרות טובה מאוד! רק, אזהרונת קטנה לגבי הספרים העתידיים של אותה סידרה: אנא, אל תיפלי בתבנית קבועה של נרצח/ת שאישיותו דוחה ומעוררת הרבה שנאה כלפיה, במקביל לרוצח/ת שהקורא יכול להרגיש אמפתיה כלפיו או להבין מה המניע למעשיו.

מעולה!!! עדכני, מותח, מאתגר מחשבתית, דיוק בפרטים, פה ושם גם הומור, עומק של דמויות, ועוד.

מתח כתוב היטב וסוחף. גם אני מקווה - כסופרת עצמה - שתתמיד בכתיבת ספרים מעין אלה.

ספר בתוך ספר, על סופרים, ספרים והוצאות-לאור, וכמובן: רצח ופיענוחו, ולא רק אחד... קצב מהיר של אירועים, דמויות חידתיות ומאתגרות, וכתיבה מעולה.

הספרים של פ"ד ג'יימס שוכנים ליד ספריה של אגאתה כריסטי ודורותי סיירס באותו מדף. "לא עסק לאישה" נכתב ב-1972, כאשר הגיבורה הראשית שלו - קורדליה, צעירה ובלתי-מנוסה, אמורה להחליף את אדם דלגליש (שמופיע אמנם לקראת סוף הספר, אך ללא השפעה אמיתית על מהלך העניינים). הספר כתוב בצורה סוחפת, והתיאורים המרובים שבו אינם מפריעים למהלך הקריאה - להיפך, הם תורמים לאווירה, להבנה וההעמקה של הדמויות, של המקומות והמעמדות הכלכליים-חברתיים השונים שדמויות אלו שייכים להם, אך קשורים בכל-זאת אחד לשני בגלל מקרה הרצח שקורדליה מנסה לפענח. זה במפורש איננו ספר-מתח מהסוג המודרני, ה'תסריטאי', אך התרגום שלו לעברית ניסה (לפי הרגשתי) לעשות לו 'מודרניזציה'. ספר מותח ומהנה ביותר.

הגעתי לספר השישי בסדרת אריקה פוסטר כספר ראשון בקריאה. התרשמתי ביותר מאופן הכתיבה של הסופר, בז'אנר זה המוגדר כמתח ופעולה. אני הייתי מגדירה אותו ראשית-כל כז'אנר של בילוש משטרתי, שמאחד את פעולת-החשיבה בניסיון לפתור מקרה מזעזע של רצח, עם ההיצמדות לפעולות משטרתיות משותפות ורגעים מותחים ביותר כמו-גם רגעי-פעולה. אהבתי את הדגשת החולשות האנושיות של השוטרים ובראשם מפקחת-הבילוש הבכירה, אך בעיקר נהניתי - בניגוד לספרים עכשווים בז'אנר זה, גם אם טובים - מהכרונולוגיות הישנה והטובה של התפתחות והדרגתיות בדרך לפתרון שמציג בפנינו הסופר, בניגוד לתזזיתיות המטורפת של זמנים בכתיבת תסריטי סדרות מודרניות. בקיצור: מדובר בספר ולא בתסריט. בראבו לרוברט ברינדזה!

משפט, פוליטיקה, צדק, מימוש עצמי, וכשמו של הספר - אנטומיה של סקנדל - הכל במינון נכון. במילה אחת: מ-עו-לה!

ציטוט מתוך הספר: "בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות, ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אח"כ כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי - נמצא הרומן הבלשי". מה שז'ואל דיקר עשה ברומן הבלשי שלו: "היעלמותה של סטפני מיילר", היה להעלות אותו מדרגה אחת לפני האחרונה ב'סולם הכבוד' הספרותי, לדרגה הגבוהה ביותר: זו של "הרומן הסתום". ספר מתח ופעולה זה ארוג מ'קורי-עכביש' מתוחכמים ביותר וסוחף אותנו, 'הזבובים'-הקוראים, לתוך מלכודת-הקריאה, ללא אפשרות להשתחרר ממנה, עד העמוד האחרון.

"כל העולם במה" אמר שייקספיר. וכמו שחקנים המופעלים ע"י במאי, מופעלים גם גיבוריו של הספר "התעלומה של חדר 622", בידי ז'ואל דיקר - סופר שוייצרי צעיר הכותב בצרפתית. ספר-מתח זה כתוב באופן מעורר התפעלות וסוחף בקריאתו. יש בו סיפור בתוך סיפור ושלושה מישורי-זמן. החילוף המהיר בין מישורים אלה, מופיע בעיקר בסדרות טלוויזיוניות וסרטים מודרניים, ונועד לרתק את הקורא, לבלבל אותו, ולא לאפשר לו להפעיל את"התאים האפורים" במוחו, בניסיון לפתור בעצמו את התעלומה. בדרך-כלל, בספרים מקטגוריה בלשית זו, זהות הנרצח נמצאת בין הדפים הראשונים של הספר ובהמשך, עיקר הספר מטרתו למצוא את זהות הרוצח. כאן לעומת-זאת זהותו של הנרצח נשמרת עד מעבר למחצית השנייה. בצורה מתוחכמת זו, הצליח ז'ואל דיקר לטוות את 'קורי-העכביש' שלו, סביבנו הקוראים. לולא המידור הקטגורי של "מתח ופעולה" ש'מכריח' או מפתה סופרים צעירים להיכנע לטרנד זה של חילוף מהיר בין מישורי-הזמן ושינוי מהיר של 'תפאורת הבמה' - ספר זה יכול היה מבחינתי להיכנס אפילו לקטגוריה של ספרות טובה. הקריאה בו מומלצת.

אחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שקראתי, עם הפתעות על כל צעד ושעל - עד לרגע האחרון, מה עוד, שמדובר בסיפור הראשון שקראתי שקשור ישירות לימי הקורונה.

סיפור מוזר ונהדר כאחת. היותו של סופר הפנטזיה הזה חובב סייף, מסביר לי את דו-הקרב המוחי והתודעתי שמתחולל בין שתי הגיבורות הראשיות ואולי בתוך המגית האלמנה בתוכה היא. דווקא כאישה מבוגרת, עניין אותי לקרוא סיפור מז'אנר שאינני מכירה, המופנה לילדים ולנוער.

אסופה מצויינת של חמישה סיפורי-רוחות קצרים, כולם טובים, והטובים ביותר הם "האורח של דרקולה" מאת ברם סטוקר, שפורסם כסיפור קצר מתוך "דרקולה" המקורי, ב - 1914, ו"לאור היום" מאת המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס. כולם בלשון "אני" של המספר, חלקם כסיפור בתוך סיפור, ובחלקם עוקץ הומוריסטי או אירוניה עצמית - כמו ב"נפוליאון ורוח-הרפאים" מאת שרלוט ברונטה (המוכרת היטב מספרה: "ג'יין אייר"), "האיש שנתגורר בחצר כנסייה" מאת מ. ר. ג'יימס הרומז ל"אגדת חורף" מאת שייקספיר. בקיצור: חווית קריאה מהנה ומושלמת.

מבריק! האירועים המתגלגלים משפיעים על אופן-החקירה, שהופך גם הוא מחקירה מסודרת, סטנדרטית, עפ"י הכללים, לחקירה מתגלגלת, שאמנם עונה לשאלה who done it, אך משאירה שאלות רבות ללא מענה. רב-פקד אבי אברהם 'מדבר עם המתים': הוא חורג מתחומי תפקידו "להבין מה קרה" (עפ"י הוראותיה של אילנה) ומנסה לדעת "למה זה קרה". וזה יתרונו כחוקר, יתרון הפוגע בחייו האישיים. בספר שלישי זה, נוסף למהות הבלשית, גם מוטיב (מוסתר, אמנם) של אימה, בבחינת "לישון עם האויב". רב בו הנסתר על הגלוי, כמו הקשר בין הציטטה המקדימה מתוך "התופת" מאת דאנטה, לסיפור עצמו. לא תמיד מתחברים ה'חוטים' הסמויים זה לזה - טכניקת כתיבה שמעצימה את המיסתורין ומשאירה טעם של 'עוד' (גם בספר השני בסידרה נראה היה שאיזכורם של מקרים לא-פתורים לא מובן לכשעצמו, כמו האיזכור של נפילת המטוס ובו קבוצת-הכדורגל בסופרגה-טורינו בצפון-איטליה בשנת 1949, ביחד עם איזכור רציחות לא מובנות ולא-פתורות כאן בארץ). הדבר היחיד שהייתי מבקשת מהסופר או מעורכת ספרו לעשות, הוא לקחת בחשבון שלא כל הקוראים מכירים את רזי השתייה וסוגי-המשקאות השונים: לפני השם "בחרובקה", הייתי מוסיפה את המילה "ליקר-" וכך הייתם חוסכים לי שבירת-ראש בלנסות להבין אם מדובר בטעות-דפוס או בורות שלי, וזמן-חיפוש בגוגל :) תודה על חוויית-קריאה מושלמת של ספר נוסף מספריו המעולים של דרור משעני.

בכותרת "אפשרות של אלימות" גלום המוטיב העיקרי שמאפיין את ההתלבטויות ומגוון האפשרויות של תיקי-החקירה שהבלש אבי אברהם מפענח. כמו בספר הראשון בסדרה, גם כאן - בספר השני, מוצגות מחשבותיהן של שני הגיבורים (או יותר נכון: האנטי-גיבורים) הראשיים והאנושיים כל-כך: החוקר מול החשוד. באורח מוזר למדי, מצליח הסופר דרור משעני, לגרום לנו, הקוראים, להזדהות עם המחשבות של שניהם, כמו-גם להטיל ספק קל בתוצאות החקירה. ספר זה זכה אף הוא, מבחינתי, בחמש מתוך חמש נקודות-הדירוג. הדבר היחיד שהפריע לי במקצת, פה ושם, היה ההרגשה של התרשלות קלה בעריכה הלשונית במבנה המשפט, אך זה לא פגם בהנאת הקריאה, בחווייה המושלמת שהיתה לי עם הקריאה, וברצון לקרוא את הספר הבא, השלישי בסדרה מצויינת זו.

הטוב ביותר והאמיתי ביותר בין ספרי החקירות הבלשיות שקראתי מעודי: הטוב ביותר - כי הוא פורץ את גבולות הז'אנר של "מתח ופעולה" כפי שהוגדר ומודר, לעבר ספרות-פרוזה בעלת איכות אמנותית. האמיתי ביותר - כי הדמויות (הישראליות), מיקומן (בחולון) ואופן מחשבתן ודרך פעולתן - מוכרות לנו מחיי היום-יום שלנו. וגם אם זה יישמע קונטרדיקטי, דרור משעני הצליח לתאר מציאות ישראלית זאת באופן שיפרוץ גם את גבולותיה היא, וייגע באמיתות משותפות לאנשים ברחבי-העולם (תיאור החולשות האנושיות והיחסים בין הדמויות). בתחילת תגובתי, גם אני חטאתי בהגדרה ומידור, כאשר שמתי ספר זה בקטגוריה של "חקירות בלשיות" אך עשיתי זאת בכוונה כי תהליך החקירה עומד, לדעתי, במרכזו של הספר, יותר מאשר התוצאה הסופית (?) החמקמקה והלא-ברורה שלו: תחביבו של החוקר אבי אברהם, גיבור הסיפור, הוא להטיל ספק בתוצאות החקירה בסיום הספרים של מלכת ספרי-הבלש, הלא היא אגאתה כריסטי, ולהציע פיתרון אחר ממה שהציעה, כפי שקורה גם בספר זה. ה'חיסרון' היחיד בספר זה לגביי - פנסיונרית שצריכה להחליט בין אוכל לתרופות, הוא שאצטרך להוסיף לשני מרכיבים אלה גם את תאוות הקריאה שלי והיא כנראה תגבר עליהם... :)

הסופר מרשים מאוד ברוחב ידיעותיו בתחומים שונים - דבר שפוגם קצת בשטף הקריאה, אך גם מוסיף עניין רב בעת הקריאה. חלקו השני של הספר נוטה יותר לכיוון של סרט-פעולה - דבר שפוגם בשיוכו לז'אנר של ספרים המנסים לפתור תעלומת-רצח ובאיזון עם מוחה הגאוני של הגיבורה הראשית. מצד שני - הוא מכשירו להיהפך לסדרת-טלוויזיה מוצלחת ו/או סרט מרתק. הביקורת שלי מופנית לתרגום: אני מצפה ליותר הערות-תחתית שתסברנה משפטים כגון: (הוא ראה) "שני מירו". לא כולם בקיאים בעולם-האמנות ולא כולם חייבים לדעת שהכוונה היא לשני ציורים של הצייר חואן מירו. בסך-הכל, נהנתי מאוד מקריאת הספר, אך אני מצפה מהסופר להגביל את שפע המידע בתחומים השונים והמגוונים, ולהתאימו לקורא הממוצע.

ספר טוב, מעניין, מסופר משתי זוויות-ראייה, ו... סופו האופטימי נותן הרגשה טובה לקורא.

גיל-הפנסיונריות שלי ועשרות שנים של קריאת ספרי-בלש בעיקר בריטיים, לא מאפשרים לי לדרג את "סביבונים" ב 4-5 כוכבים. הגיע זמנו של יניב ברמן הסופר, להתבגר ולבגר את גיבורי סיפוריו/סרטיו, להוריד את כמות תיאורי-הסקס, ניבולי-הלשון והתיאורים הגרפיים של האלימות לכדי מחצית (אחרת הם מתחילים לשעמם), ולהסריט את ספרו זה (בהיותו במאי, מפיק ותסריטאי מוכשר ביותר). עלילת-הסיפור המועברת למדיה הקולנועית, היתה מאפשרת לי לתת לו בלב שקט 5 כוכבים.