התעלומה של חדר 622
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התעלומה של חדר 622
מכר
אלפי
עותקים
התעלומה של חדר 622
מכר
אלפי
עותקים

התעלומה של חדר 622

3.8 כוכבים (90 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
4078.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • תרגום: לי עברון
  • הוצאה: מודן - כנרת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 520 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 40 דק'

ז'ואל דיקר

ז'ואל דיקר הוא מחברם של הספרים האמת על פרשת הארי קברט, היעלמותה של סטפני מיילר, בני בולטימור והתעלומה של חדר 622 , שתורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה גדולה בעולם ובישראל.

תקציר

בדצמבר 2018 מגיע למלון יוקרתי בהרי האלפים השוויצריים סופר בן דמותו של המחבר, ז'ואל דיקר.
הוא זקוק לחופשה לאחר שסיפור אהבה שהחל כהבטחה גדולה הסתיים במהרה והשאיר אותו שבור לב.
במצבו הוא גם מתקשה להתקדם בכתיבת ספר על המוציא לאור שלו, שמת בתחילת השנה, ולו הוא חב את הצלחת ספריו הקודמים. פקיד הקבלה מוסר לו מפתחות לחדר 623 שבו יתאכסן ומורה לסבל לשאת לשם את מזוודותיו. בעודו פוסע מאחורי הסבל ומבטו חולף על מספרי החדרים, הוא מבחין שאחרי חדר מספר 621 מופיע חדר מספר 621א ואחר כך 623.
דיקר תוהה, לאן נעלם חדר מספר 622?! אורחת נוספת של המלון, שהוא מסב את תשומת ליבה לעניין, מחליטה לצלול לעומק התעלומה ומשכנעת את הסופר לחבור אליה. עד מהרה מתברר לשניהם שלפני חמש־עשרה שנים התבצע בחדר שנשא בעבר את המספר 622 רצח, והוא מעולם לא פוענח. לאן תוביל החקירה את הסופר, שכל משאלתו הייתה לנפוש מעט אל מול הנוף האלפיני הרוגע?

פרק ראשון

יום הרצח

(יום ראשון, 16 בדצמבר)

השעה הייתה שש וחצי בבוקר, פּאלאס וֶרְבְּיֶיה היה חשוך. בחוץ עדיין היה לילה שחור ושלג כבד ירד.

דלתות מעלית השירות נפתחו בקומה השישית. אחד מעובדי המלון יצא ממנה ובידיו מגש ארוחת בוקר, ופנה לעבר חדר 622.

כשהגיע לשם ראה שהדלת פתוחה למחצה. אור בקע מהפתח. הוא קרא בקול אבל לא נשמעה שום תשובה. לבסוף החליט להיכנס, כי הניח שהדלת הושארה פתוחה בשבילו. מול המראה שנגלה לעיניו נפלטה צעקה מפיו. הוא רץ משם לקרוא לעמיתיו ולהזעיק עזרה.

השמועה נפוצה במלון, ואט־אט נדלקו אורות בכל הקומות.

על השטיח בחדר 622 מוטלת גופה.

1
אהבה ממבט ראשון

בתחילת קיץ 2018, כשהגעתי לפּאלאס וֶרְבְּיֶיה, מלון יוקרתי בהרי האלפים השווייצריים, כלל לא העליתי על דעתי שאקדיש את חופשתי לפענוח פשע שבוצע במלון הזה שנים רבות לפני כן.

החופשה הזאת הייתה אמורה להעניק לי הפוגה נחוצה אחרי שתי טלטלות אישיות שהתרחשו בחיי. אבל לפני שאספר לכם מה קרה באותו קיץ, עליי לחזור קודם כול לדבר העומד בבסיס כל הסיפור הזה: מותו של המו"ל שלי, בֶּרְנַאר דֶה פָלוּאָה.

ברנאר דה פלואה הוא האדם שאני חב לו הכול.

בזכותו זכיתי בהצלחה ובפרסום.

בזכותו קראו לי "סופר".

בזכותו קראו אותי.

כשפגשתי אותו, הייתי סופר שעדיין לא פרסם דבר. הוא הפך אותי לסופר שנקרא ברחבי העולם כולו.

ברנאר, שהיו לו גינונים של פטריארך אלגנטי, היה אחד מאנשי המפתח בעולם המו"לות הצרפתית. מבחינתי הוא היה מורה, ומעל לכול, למרות שישים השנים שהפרידו בינינו — חבר טוב.

ברנאר הלך לעולמו בינואר 2018, בשנת חייו התשעים ושתיים, והגבתי על מותו כפי שכל סופר היה מגיב: התחלתי לכתוב עליו ספר. שקעתי במלאכה הזאת בכל גופי ונשמתי, מסוגר בחדר העבודה בדירתי בשדרת אַלְפְרֶד בֶּרְטְרָאן 13 בשכונת שַׁמְפֶּל בז'נבה.

כמו תמיד בתקופות של כתיבה, הנוכחות האנושית היחידה שיכולתי לסבול הייתה נוכחותה של דֶניז, העוזרת שלי. דניז הייתה הפיה הטובה שהשגיחה עליי. רוחה הייתה טובה עליה תמיד, והיא ארגנה את לוח הזמנים שלי, מיינה וקטלגה את מכתבי הקוראים, קראה ותיקנה את מה שכתבתי. מלבד זאת, היא מילאה את המקרר שלי וסיפקה לי קפה. נוסף על כל אלה נטלה על עצמה את תפקיד רופא הספינה, נכנסה לחדרי כאילו היא עולה על סיפונו של כלי שיט אחרי הפלגה אינסופית, ונתנה לי עצות בענייני בריאות.

"צא מכאן!" ציוותה עליי בחביבות. "לך לטייל בפארק כדי לאוורר את המחשבות. אתה סגור כאן כבר שעות!"

"כבר יצאתי לרוץ מוקדם בבוקר," הזכרתי לה.

"אתה צריך גם לאוורר את המוח באופן סדיר!" התעקשה.

זה היה כמעט טקס יומיומי: הייתי מציית לה ויוצא למרפסת חדר העבודה. הייתי ממלא את הריאות באוויר רענן של פברואר, ואחר כך הייתי קורא עליה תיגר במבט משועשע ומצית סיגריה. היא הייתה מוחה ואומרת לי בנימה מודאגת: "תשמע, ז'ואל, אני לא ארוקן לך את המאפרה. ככה תדע כמה אתה מעשן."

מדי יום ביומו דבקתי בשגרה הנזירית שאני משליט על עצמי בתקופות של כתיבה. היום התחלק לשלושה חלקים הכרחיים: קימה עם עלות השחר, ג'וגינג, וכתיבה עד הערב. ולכן הודות לספר הזה, בעקיפין, הכרתי את סְלוֹאן. סלואן הייתה השכנה החדשה שלי בדירה הסמוכה. מאז עברה לבניין שלנו לאחרונה הייתה נושא השיחה של כל הדיירים. לי עצמי לא הזדמן לפגוש אותה. עד לבוקר שבו שבתי ממנת הספורט היומית שלי ונתקלתי בה בפעם הראשונה. גם היא חזרה מריצת בוקר, ונכנסנו לבניין יחד. עד מהרה הבנתי מדוע דיירי הבניין תמימי דעים בעניין סלואן: היא הייתה צעירה מקסימה וכובשת. הסתפקנו בברכות שלום מנומסות לפני שכל אחד מאיתנו נעלם בדירתו. מאחורי דלתי עמדתי המום. די היה במפגש החטוף הזה כדי שאתאהב קצת.

עד מהרה היה לי רק דבר אחד בראש: להכיר את סלואן.

הגישה הראשונה שניסיתי הייתה מפגש באמצעות הריצה. סלואן רצה כמעט כל יום, אבל לא במועד קבוע. שעות שוטטתי בפארק בֶּרְטְרָאן, וכבר נואשתי מלהיתקל בה. ואז הייתי מבחין בה פתאום, רצה באחד השבילים. בדרך כלל לא הצלחתי להשיג אותה, והלכתי לחכות בכניסה לבניין שלנו. רצתי הלוך ושוב לפני תיבות הדואר שלנו, ובכל פעם ששכנים יצאו או נכנסו העמדתי פנים שאני בודק את הדואר, עד שהיא הגיעה סוף־סוף. היא חלפה על פניי ושלחה חיוך, ואני נמסתי ואיבדתי את שלוות נפשי. בעודי מחפש משהו חכם להגיד לה, היא כבר נכנסה לדירתה.

שוערת הבניין, מדאם אַרְמַנדָה, הייתה מקור המידע שלי על סלואן: היא רופאת ילדים, אנגלייה מצד אימה, אביה עורך דין, הייתה נשואה שנתיים אבל זה לא הלך. היא עובדת בבתי החולים האוניברסיטאיים של ז'נבה, לעיתים במשמרת היום ולעיתים במשמרת הלילה — לכן התקשיתי כל כך לפענח את שגרת יומה.

אחרי כישלון שיטת הריצה החלטתי להחליף שיטה: הפקדתי בידי דניז את המשימה לתצפת על המסדרון דרך העינית שבדלת ולהודיע לי כשתראה את סלואן מופיעה. לשמע קריאתה של דניז ("היא יוצאת מהדירה שלה!") פרצתי מחדר העבודה שלי, כולי מגונדר ומבושם, והופעתי גם אני במסדרון, כאילו במקרה. אבל חילופי הדברים בינינו התמצו בברכת שלום. בדרך כלל היא ירדה במדרגות, ובכך קיצרה כל שיחה אפשרית. הלכתי בעקבותיה, אבל מה הטעם? כשיצאנו לרחוב, היא נעלמה. בפעמים הנדירות שבהן השתמשה במעלית נאלמתי דום, ושתיקה נבוכה השתררה שם. כך או כך עליתי מייד בחזרה הביתה, בידיים ריקות.

"נו?" שאלה דניז.

"כלום," מלמלתי.

"באמת, ז'ואל, איזה גרוע אתה! תשתדל קצת!"

"אני קצת ביישן," הסברתי.

"די עם השטויות! כשאתה מופיע בטלוויזיה אתה לא נראה ביישן!"

"כי בטלוויזיה את רואה את 'הסופר'. ז'ואל זה משהו אחר."

"אז ז'ואל, זה באמת לא כל כך מסובך: תצלצל לה בדלת, תן לה פרחים ותזמין אותה לארוחת ערב. אתה מתעצל ללכת לחנות הפרחים, זה העניין? רוצה שאני אלך?"

ואז, בערב אחד של אפריל, הלכתי לאופרה של ז'נבה, לצפות ב'אגם הברבורים'. בהפסקה יצאתי לעשן סיגריה ופתאום נתקלתי בה. החלפנו כמה מילים, ואז, כשכבר נשמע צלצול סיום ההפסקה, היא הציעה שנלך לשתות משהו אחרי מופע הבלט. הלכנו לרֶמוֹר, בית קפה במרחק כמה צעדים מבית האופרה. וכך נכנסה סלואן לחיי.

סלואן הייתה יפה, מצחיקה ואינטליגנטית. היא ללא ספק נמנתה עם האנשים המרתקים ביותר שהזדמן לי להכיר. אחרי הערב בקפה רמור הזמנתי אותה לצאת איתי פעמים אחדות. הלכנו לקונצרט, לסרט. גררתי אותה לאירוע יומרני של פתיחת תערוכת אמנות מודרנית שגרמה לנו להתקף צחוק רציני. ברחנו משם והלכנו לאכול במסעדה וייטנאמית שהיא אהבה מאוד. בילינו ערבים אחדים בדירתה או בדירתי, האזַנו לאופרות, דיברנו ותיקַנו את העולם. לא הצלחתי להתאפק מלטרוף אותה במבטיי: סגדתי לה. האופן שבו עפעפה בעיניה, הסיטה קווצות שיער, חייכה ברוך כשהייתה נבוכה, שיחקה באצבעותיה המשוחות בלק לפני שהציגה לי שאלה — כל דבר בה מצא חן בעיניי.

עד מהרה היו כל מחשבותיי מוקדשות לה. עד כדי כך שזנחתי לזמן־מה את כתיבת ספרי.

"אתה נראה לגמרי לא מרוכז, ז'ואל המסכן," אמרה לי דניז כשראתה שאיני כותב אפילו שורה אחת.

"זה בגלל סלואן," הסברתי מאחורי מחשבי הכבוי.

חיכיתי לרגע שאפגוש אותה ונוכל להמשיך בשיחותינו האינסופיות. לא נלאיתי מלשמוע אותה מספרת על חייה, על הדברים שהיא אוהבת, על רצונותיה ושאיפותיה. היא אהבה סרטים של איליה קזאן, ואופרה.

ערב אחד, אחרי סעודה עתירת אלכוהול במסעדה ברובע פָּאקִי, מצאנו את עצמנו בסלון שלי. סלואן התבוננה משועשעת בחפצי הנוי ובספרים שעל המדפים. היא נעצרה זמן ממושך לפני תמונה של סנט פטרבורג שקיבלתי מדודי הגדול. אחר כך התעכבה מול ארון המשקאות החריפים שלי. דג החִדקן הבולט שעיטר את בקבוק הוודקה מסוג בֶּלוּגָה מצא חן בעיניה. מזגתי לנו שתי כוסות עם קרח. הפעלתי את הרדיו, ששידר תוכנית מוזיקה קלאסית שנהגתי להאזין לה בערבים. היא אתגרה אותי לזהות את המלחין שיצירתו התנגנה באותו רגע. זה היה קל: ואגנר. אם כן, לצלילי 'הוולקירות' היא נישקה אותי ומשכה אותי אליה, ולחשה באוזני שהיא רוצה אותי.

הקשר בינינו נמשך חודשיים. חודשיים נפלאים. אבל בתום פרק הזמן הזה, בהדרגה, הספר שלי על ברנאר חזר לקדמת הבמה. תחילה ניצלתי את הלילות שבהם סלואן עבדה בבית החולים כדי להתקדם. אבל ככל שהתקדמתי, נסחפתי בכתיבת הספר. ערב אחד היא הציעה לי לצאת. בפעם הראשונה דחיתי את הצעתה. "אני צריך לכתוב," הסברתי. תחילה גילתה סלואן הבנה מושלמת. גם לה הייתה עבודה שעיכבה אותה לעיתים יותר מן הצפוי.

אבל אז סירבתי בפעם השנייה. גם אז היא לא התרעמה. אל תטעו: נהניתי מכל רגע שביליתי עם סלואן. אבל חשבתי שהקשר עם סלואן יימשך לנצח, שרגעי החיבור הללו יתקיימו בלי סוף. ואילו ההשראה לכתיבת ספר עלולה לחמוק כלעומת שבאה: זאת הייתה הזדמנות שצריך לנצל.

הריב הראשון שלנו התלקח בערב אחד של אמצע יוני. אחרי שעשיתי איתה אהבה, קמתי ממיטתה והתלבשתי.

"לאן אתה הולך?" היא שאלה.

"הביתה," אמרתי, כאילו זה מובן מאליו.

"אתה לא נשאר לישון איתי?"

"לא, אני רוצה לכתוב."

"אז מה, אתה בא לחפוּז ומסתלק?"

"אני צריך להתקדם בספר שלי," הסברתי, נכלם.

"אבל אי אפשר לכתוב כל הזמן, נכון?" התרגזה. "אתה כותב כל יום, כל ערב, וגם בסופי שבוע! זה נהיה מטורף! אתה כבר לא מציע לי לעשות שום דבר."

הרגשתי שהקשר בינינו עלול לקמול באותה מהירות שבה התלהט כעסה. הייתי מוכרח לפעול. וכך, ימים אחדים לאחר מכן, לפני שיצאתי לסבב בן עשרה ימים של מפגשי סופר בספרד, לקחתי את סלואן לארוחת ערב במסעדה האהובה עליה, המסעדה היפנית במלון דֶה בֶּרג, שהמרפסת שלה נמצאת על גג המלון ומשקיפה על נוף עוצר נשימה של נמל ז'נבה בשלמותו. זה היה ערב מהחלומות. הבטחתי לסלואן פחות כתיבה ויותר "אנחנו", ואמרתי לה שוב ושוב כמה היא חשובה לי. התחלנו אפילו לתכנן שבאוגוסט ניסע לאיטליה, ארץ ששנינו אהבנו במיוחד. לטוסקנה או לפּוּליָה? בשובי מספרד נבדוק ונחליט.

ישבנו ליד השולחן עד שהמסעדה נסגרה באחת בלילה. הלילה, ליל תחילת קיץ, היה חם. במשך הארוחה כולה הייתה לי תחושה מוזרה שסלואן מצפה ממני למשהו. והנה, רגע לפני שהלכנו משם, כשקמתי מהכיסא והמלצרים החלו לשטוף את המרפסת סביבנו, אמרה לי סלואן, "שכחת, הא?"

"מה שכחתי?" השבתי.

"היום יום ההולדת שלי..."

כשראתה את ארשת המצוקה על פניי, הבינה שצדקה. היא הלכה, זועמת. ניסיתי לשכנע אותה להישאר, הסתבכתי בתירוצים, אבל היא נכנסה למונית הפנויה היחידה שהייתה בכניסה למלון והשאירה אותי לבדי על המדרגות, כמו הטיפש שאמנם הייתי, מושא למבטי הלעג של עובדי שירות החניה של המלון. עד שלקחתי את מכוניתי והגעתי בעקבות סלואן לשדרת אלפרד ברטראן 13, היא כבר חזרה לדירתה, ניתקה את הטלפון וסירבה לפתוח לי את הדלת. למחרת נסעתי למדריד, ובמהלך כל שהותי שם כל ההודעות והמיילים הרבים ששלחתי נותרו ללא מענה. לא שמעתי ממנה דבר.

חזרתי לז'נבה ביום שישי 22 ביוני, בבוקר, והתברר לי שסלואן נפרדה ממני.

מדאם ארמנדה, השוערת, היא שהעבירה לי את המסר. כשהגעתי לבניין, היא תפסה אותי.

"יש לי מכתב בשבילך," אמרה לי.

"בשבילי?"

"זה מהשכנה שלך. היא לא רצתה לשים את המכתב בתיבה בגלל העוזרת שלך, שפותחת את המכתבים."

מייד קרעתי את המעטפה. מצאתי שם מכתב קצרצר:

ז'ואל,

זה לא ילך בינינו.

להתראות,

סלואן

המילים האלה ננעצו כמו חץ בליבי. עליתי לדירתי בראש שחוח. חשבתי שלפחות דניז תעודד אותי בימים הבאים. דניז, האישה הנחמדה שבעלה נטש אותה לטובת אחרת, איקונה של הבדידות המודרנית. כשאתה מרגיש בודד, כדאי שתקיף את עצמך באנשים בודדים עוד יותר ממך! אבל כשנכנסתי הביתה נתקלתי בדניז, שעמדה לצאת. השעה עדיין לא הייתה אפילו שתים־עשרה בצהריים.

"דניז? לאן את הולכת?" שאלתי אותה במקום לומר שלום.

"שלום, ז'ואל. אמרתי לך שאני יוצאת מוקדם היום. הטיסה שלי בשלוש."

"טיסה?"

"אל תגיד לי ששכחת! דיברנו על זה לפני שנסעת לספרד. אני נוסעת לקוֹרפוּ עם רִיק, לחמישה־עשר יום."

ריק היה מישהו שדניז הכירה באינטרנט. ובאמת דיברנו על החופשה שלה. השיחה פרחה לי מהראש.

"סלואן עזבה אותי," הכרזתי.

"אני יודעת, אני ממש מצטערת."

"את יודעת? איך?"

"השוערת פתחה את המכתב שסלואן השאירה בשבילך, וסיפרה לי. לא רציתי להודיע לך בזמן שהיית במדריד."

"ואת בכל זאת טסה?" שאלתי.

"ז'ואל, אני לא אבטל את החופשה שלי כי החברה שלך זרקה אותך! חוץ מזה, אתה תמצא מישהי חדשה כמו כלום. כל הנשים עושות לך עיניים. קדימה, נתראה בעוד חמישה־עשר יום. זה יעבור מהר, אתה תראה! וחוץ מזה הכול מסודר, עשיתי קניות. תסתכל!"

דניז עשתה לי סיור מזורז במטבח. כיוון שידעה על פרידתי מסלואן היא חזתה גם את התגובה שלי: אני עומד להסתגר בבית. היא כנראה חששה שבהיעדרה לא יבוא מזון אל פי, וערכה קניות מרשימות. בארונות, במקרר — בכל מקום היה אוכל.

אחר כך היא הלכה, ואני מצאתי את עצמי לבדי במטבח. הכנתי לי קפה והתיישבתי ליד דלפק השיש השחור הארוך שמאחוריו ניצבים בשורה כיסאות גבוהים, כולם ריקים עד ייאוש. המטבח הזה היה יכול להכיל עשרה אנשים, אבל הייתי בו לבדי. הלכתי לחדר העבודה שלי, ובמשך רגעים ארוכים הסתכלתי בתמונות של סלואן ושלי. לקחתי אפוא דף בריסטול וכתבתי עליו "סלואן", ואחר כך את תאריך היום הנורא הזה שבו היא עזבה אותי, וכתבתי: "22.6: יום שאני רוצה לשכוח". אבל לא יכולתי להוציא את סלואן מהראש. כל דבר הזכיר לי אותה. אפילו הספה בסלון שלי, שעליה השתרעתי לבסוף, הזכירה לי כיצד, חודשים אחדים לפני כן, באותו מקום ועל אותו בד, התחלתי בסיפור האהבה הנפלא ביותר, ומאז הצלחתי להרוס הכול.

בכוח רב התאפקתי לא ללכת להתדפק על דלתה של סלואן ולא להתקשר אליה. אבל בתחילת הערב לא החזקתי מעמד עוד, עמדתי על המרפסת ועישנתי סיגריה אחרי סיגריה בתקווה שגם סלואן תצא וניתקל זה בזה "במקרה". אבל מדאם ארמנדה, שראתה אותי מהמדרכה כשיצאה לטייל עם הכלב שלה, וכשחזרה כעבור שעה ראתה שאני עדיין שם, קראה אליי, "אין טעם לחכות, ז'ואל. היא לא נמצאת. היא נסעה לחופשה."

חזרתי לחדר העבודה שלי. הרגשתי צורך להסתלק. התחשק לי להתרחק לזמן־מה מז'נבה, לפרוק מעליי את הזיכרונות על סלואן. הרגשתי צורך בשלווה וברוגע. ובדיוק באותו רגע ראיתי על שולחני, בין הרשימות על ברנאר, אִזכור של וֶרְבְּיֶיה. הוא אהב מאוד לנסוע לשם. הרעיון לנסוע לוורבייה לזמן־מה, ליהנות מהשקט של האַלפּים ולהתאושש שם, היה מפתה. הפעלתי את המחשב והתחברתי לאינטרנט: מייד מצאתי את האתר של פאלאס ורבייה, מלון מיתולוגי שדי היה בתמונות מעטות שלו שגללתי מולי לשכנע אותי: המרפסת שטופת השמש, הג'קוזי המשקיף על נוף נפלא, הבר האפלולי והטרקלינים המהוסים, הסוויטות ובהן אח מבוערת. זאת הייתה בדיוק התפאורה הנחוצה לי. לחצתי על לשונית ההזמנה והקשתי על מקשי המקלדת שלי.

וכך הכול התחיל.

ז'ואל דיקר

ז'ואל דיקר הוא מחברם של הספרים האמת על פרשת הארי קברט, היעלמותה של סטפני מיילר, בני בולטימור והתעלומה של חדר 622 , שתורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה גדולה בעולם ובישראל.

עוד על הספר

  • תרגום: לי עברון
  • הוצאה: מודן - כנרת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 520 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 40 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
90 דירוגים
43 דירוגים
12 דירוגים
18 דירוגים
7 דירוגים
10 דירוגים
23/12/2023

קראתי את הספר לזכרו של סמ"ר גלעד ניצן שנפל בקרבו בעזה במלמת חרבות ברזל💔🇮🇱 יהי זכרו ברוך🙏🏻 בהחלט ספר מסקרן ומותח עם הרבה תהפוכות עד הסוף! ספר יפה, נהנתי לקרוא

2
19/12/2023

התחלתי בקריאתו של הספר לזכרו של החייל שנהרג. אחרי כמה עמודים ראשונים לא יכולתי להפסיק. כתוב היטב מרתק תיאורים חיים וממשיים, מתח ורומנטיקה. נהניתי מאוד מאוד!

2
14/12/2023

קראתי את הספר לזכרו של סמ"ר גלעד ניצן שנהרג בעזה וזה הספר האחרון שקרא. יהיה זכרו ברוך. ספר מרתק עם תעלומה שנסגרת באופן מפתיע.אהבתי את הספר.

2
8/2/2025

אחד הספרים הטובים שקראתי. העלילה כל הזמן מתפתחת ומפתיעה. מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה של ז'ואל דיקר.

29/4/2024

ז'ואל דיקר סופר מופלא. האיש יודע לכתוב, לתת נפח לדמויות. הספר מצויין ומלא טוויסטים, אבל הוא לדעתי קצת ארוך מדי. אך עדיין תענוג.

11/3/2024

מרתק

28/2/2024

מרתק, זורם לא צפוי

20/1/2024

ספר סוחף, קליל ומותח ממש עד הרגע האחרון. מאוד מומלץ

20/1/2024

ספר רצוף הפתעות לא צפויות, מסקרן ומותח לכל אורכו. נהנתי מאוד!

11/7/2023

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב! כתוב מצויין, שנון ומלא טוויסטים.

26/5/2023

אהבתי

22/1/2023

אהבתי. מרתק

20/10/2022

ספר סוחף ברמות על, לא נותן לך לנוח מרוב אדרנלין וכמיהה לעבור מדף לדף

10/8/2022

מעולה

8/7/2022

מעולה

24/6/2022

הספר הכי טוב שקראתי מזה זמן רב

18/6/2022

מותח הפכפך מפתיע ולא צפוי. ספר אופייני של דיקר ולמרות שמחכים לטוויסטים ויודעים שהם יגיעו, ההנאה וההפתעה עדיין קיימות.

28/5/2022

כתוב מדהים

22/5/2022

מרתק וסוחף! לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים:)

10/5/2022

מעולה!!

29/4/2022

"כל העולם במה" אמר שייקספיר. וכמו שחקנים המופעלים ע"י במאי, מופעלים גם גיבוריו של הספר "התעלומה של חדר 622", בידי ז'ואל דיקר - סופר שוייצרי צעיר הכותב בצרפתית. ספר-מתח זה כתוב באופן מעורר התפעלות וסוחף בקריאתו. יש בו סיפור בתוך סיפור ושלושה מישורי-זמן. החילוף המהיר בין מישורים אלה, מופיע בעיקר בסדרות טלוויזיוניות וסרטים מודרניים, ונועד לרתק את הקורא, לבלבל אותו, ולא לאפשר לו להפעיל את"התאים האפורים" במוחו, בניסיון לפתור בעצמו את התעלומה. בדרך-כלל, בספרים מקטגוריה בלשית זו, זהות הנרצח נמצאת בין הדפים הראשונים של הספר ובהמשך, עיקר הספר מטרתו למצוא את זהות הרוצח. כאן לעומת-זאת זהותו של הנרצח נשמרת עד מעבר למחצית השנייה. בצורה מתוחכמת זו, הצליח ז'ואל דיקר לטוות את 'קורי-העכביש' שלו, סביבנו הקוראים. לולא המידור הקטגורי של "מתח ופעולה" ש'מכריח' או מפתה סופרים צעירים להיכנע לטרנד זה של חילוף מהיר בין מישורי-הזמן ושינוי מהיר של 'תפאורת הבמה' - ספר זה יכול היה מבחינתי להיכנס אפילו לקטגוריה של ספרות טובה. הקריאה בו מומלצת.

28/4/2022

מרתק ומפתיע כתוב היטב

28/4/2022

מעולה ומרתק

26/4/2022

Well, very very interesting and well written. Classic crime story with twists and turns. But too much food stuff in between, seems that all of them eat and drink constantly, why? To add more pages? Is it a cooking food book or a crime story? Author seems to like food!

25/4/2022

ספר יפה ארוך מדי אפשר לקרוא מפתיע

12/4/2022

מותח ומעניין. קצת ארוך מידי

12/4/2022

כמו שאר ספריו של זואל דיקר - מרתק, מפתיע ומעניין. אי אפשר לעזוב את הספר

10/4/2022

אחד הספרים המהנים שקראתי בזמן האחרון. אני קורא הרבה ספרים שעוסקים בפענוח פרשיות, רצח, ריגול וכדומה. ספר זה זוכה אצלי במקום ראשון בסוגה זו. בנית הסיפור, הדמויות, העלילה ראויים לכל המחמאות.

2/4/2022

גאוני. מותחן כתוב היטב, נע בין עבר להווה ומתעתע בקו דק בין העלילה הספרותית לבין סיפור חייו של הסופר. מסוג הספרים שכל מילה נחשבת.

21/3/2022

עוד יצירת מופת של ז׳ואל דיקר. נפלא. מענג. קריאת חובה!

14/3/2022

סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. ספר מורכב בצורה מעניינת, נראה שנכתב באהבה והערצה לחבר יקר.. מצוין בעיני. מומלץ

15/8/2023

קראתי את כל ארבעת הספרים של דיקר שתורגמו לעברית, וזה היה הפחות מוצלח מהם. רק מהסיבה שקצת התארך מעבר למידה. עדיין, דיקר שנון, ומרכיב עלילה מסורבלת בצורה שנונה ומעניינת.

11/2/2023

מורכב , סבוך מבלבל ויפה

14/9/2022

מרתק. זורם, עלילה פתלתלה מפתיעה בכל פעם מחדש, שווה קריאה. פחות מוצלח מ״בני בולטימור״.

3/9/2022

ספר סוחף לפרקים וקצת איטי לעיתים. מלא תהפוכות ומענין.

25/6/2022

נהדר נהנתי מאוד

20/5/2022

לא מחבב במיוחד ספרים שהעלילה קופצת כל הזמן בזמנים, יחד עם זה הספר מרתק ונקרא בנשימה אחת וגם הסוף לא מאכזב...

22/4/2022

ספר טוב , זורם יפה . התרגום קצת ילדותי.

9/3/2025

קראתי ברצף. מצד אחד הייתי מתוח. מנגד העלילה יותר מידי מורכבת וארוכה. טיפה מסובך מידי ומאבד מהאמינות של הסיפור.

6/3/2025

הסיפור היה מאוד מסורבל מדי וגרם לו להיות לא אמין. בסופו של דבר נהניתי לסיים את המסע הזה שטלטל אותי לא מעט

2/8/2024

ארוך ומייגע, עתיר פרטים מיותרים, לא מחייב קריאה

19/2/2024

לזכרו של סמ"ר גלעד ניצן שנפל בקרבות בעקבות 7 באוקטובר. הספר משלב סיפור בתוך סיפור. הכתיבה עשירה. העלילה מסובכת מעט. הסיפור לא סחף אותי.

6/1/2023

לקח לי זמן להתחבר, העלילה קצת מסובכת ולעיתים מעייפת, בסה״כ ספר חביב עם סוף קצת מוזר

8/9/2022

יותר מדי מהכל על מנת להאריך את הסיפור

2/7/2022

פו טנציאל נהדר אבל בסופו של דבר מלאה ומרחיק

24/6/2022

נחמד אבל משהו טרחני

23/5/2022

מאולץ טיפה וגם התרגום לא הכי משובח

10/5/2022

סתמי.אולי רעיון מיוחד .

6/5/2022

במילה אחת: מתיש. גם אם העלילה בעלת פוטיצאל מעניין, המאמץ לעקוב אחר הלולינות פשוט מתיש.

4/5/2022

ז׳ואל דיקר הוא אחד מהסופרים האהובים עלי ואני תמיד שמחה לראות עוד ספר שלו מתורגם, לכן כמובן רכשתי בלי לחשוב פעמיים ועכשיו כשסיימתי אני ברגשות מעורבים. 700 ומשהו עמודים שבסופם הרגשתי מוטשת מכל הטוויסטים בעלילה עד שכשסופסוף הגעתי לסיום כבר פחות היה לי אכפת מה הסוף, פשוט רציתי לסיים. קצת מאכזב אבל אם זאת מענין למדי. לשיקולכם

27/4/2022

לא משהו. לכאורה יצירתי. אבל מפותל מדי, סבוך בצורה לא נעימה, העלילה נעה ונגה בין זמנים רבים מדי, יש תפניות הזויות בעלילה. נראה שהסופר לא החמיץ שום הזדמנות להיות "יצירתי" ולגמרי הגדיש את הסאה.

8/4/2022

מאכזב. לעומת ספריו הקודמים הספר די משעמם ובסגנון של טלנובלה. חבל.

3/4/2022

הפעם מרוב קפיצות לעבר לעתיד ריבוי דמויות הספר מבולבל מאד ומחמיץ את המטרה

1/4/2022

הרבה פחות טוב מהספרים האחרים שלו.

3/12/2024

נו… את האחרים שלו יותר אהבתי

24/5/2023

מבולבל ולא מתקבל על הדעת גרם לי כאב ראש לעקוב אחרי העלילה

6/4/2023

באמת שניסיתי, נלחמתי, התעקשתי, אבל הובסתי, נשברתי ב65% מהספר, אותי זה שיעמם, לא התרומם ופשוט סתם. מתנצל מראש אולי זה בכלל אני אבל היה לי מאוד קשה להפסיק לקרוא ספר באמצע, לסיכום; אפשר לוותר

25/10/2022

מאוד ארוך ופתלתל, מרוב טוויסטים לא רואים את היער. לעיתים מותח אבל לרוב מייגע. עדיף לוותר

7/5/2022

מאכזב. מתיש. יותר מדי טוויסטים בעלילה חלקם הזויים, וקפיצות ללא הפסק בזמן. אחורה קדימה, אחורה קדימה. באיזשהו שלב כבר לא איכפת מי הרוצח ולמה רצח…

15/4/2022

מעשייה מסופרת בצורה כל כך קלושה, איפיון הדמויות ברמה של תיכון, ובאופן כללי מוציא שם רע לשוויצרים. ועם זאת משו עובד כאן, לא בדיוק ברור איך, קצת דומה למכניזם של טלנובלה. עדיף לוותר למרות הקלילות

27/3/2022

במילה אחת, נפילה.. הגרוע מבין ספריו של דיקר. הזוי, ולא מעניין. כתוב רע.

14/10/2024

אדון ומר סופר לא נהניתי הסיפור נמרח ומתיש, אחורה וקדימה בתקופות ובזמנים של ההתרחשויות. גם מבלבל מי נגד מי ומה נגד מה. הסופר לא מפסיק להלל את עצמו בתור סופר וגם לא במיוחד צנוע מבחינתו.

16/4/2023

משעמם. ממש לא ממליצה

2/1/2023

לצערי ספר ממש לא טוב. פשוט רמת כתיבה של בית ספר יסודי

20/9/2022

מאכזב ממש, עלילה של רומן סוג ד עם קפיצות מעצבנות בזמן, שלא נגמרות, כל כך אהבתי את הספר הראשון שלו שקיוויתי שישתפר, לא קרה . בזבוז זמן עד מעצבן

8/6/2022

גרוע!

12/5/2022

רומן משרתות עלוב.

9/5/2022

ממש מאכזב

21/4/2022

ספר מיותר. כתוב ברמה נמוכה, עלילה שתפורה בתפרים גסים מאוד ולא אמינים. מסרים מאוד מאוד לא מורכבים.

11/4/2022

אחד הגרועים שקראתי בזמן האחרון. דבילי

התעלומה של חדר 622 ז'ואל דיקר

יום הרצח

(יום ראשון, 16 בדצמבר)

השעה הייתה שש וחצי בבוקר, פּאלאס וֶרְבְּיֶיה היה חשוך. בחוץ עדיין היה לילה שחור ושלג כבד ירד.

דלתות מעלית השירות נפתחו בקומה השישית. אחד מעובדי המלון יצא ממנה ובידיו מגש ארוחת בוקר, ופנה לעבר חדר 622.

כשהגיע לשם ראה שהדלת פתוחה למחצה. אור בקע מהפתח. הוא קרא בקול אבל לא נשמעה שום תשובה. לבסוף החליט להיכנס, כי הניח שהדלת הושארה פתוחה בשבילו. מול המראה שנגלה לעיניו נפלטה צעקה מפיו. הוא רץ משם לקרוא לעמיתיו ולהזעיק עזרה.

השמועה נפוצה במלון, ואט־אט נדלקו אורות בכל הקומות.

על השטיח בחדר 622 מוטלת גופה.

1
אהבה ממבט ראשון

בתחילת קיץ 2018, כשהגעתי לפּאלאס וֶרְבְּיֶיה, מלון יוקרתי בהרי האלפים השווייצריים, כלל לא העליתי על דעתי שאקדיש את חופשתי לפענוח פשע שבוצע במלון הזה שנים רבות לפני כן.

החופשה הזאת הייתה אמורה להעניק לי הפוגה נחוצה אחרי שתי טלטלות אישיות שהתרחשו בחיי. אבל לפני שאספר לכם מה קרה באותו קיץ, עליי לחזור קודם כול לדבר העומד בבסיס כל הסיפור הזה: מותו של המו"ל שלי, בֶּרְנַאר דֶה פָלוּאָה.

ברנאר דה פלואה הוא האדם שאני חב לו הכול.

בזכותו זכיתי בהצלחה ובפרסום.

בזכותו קראו לי "סופר".

בזכותו קראו אותי.

כשפגשתי אותו, הייתי סופר שעדיין לא פרסם דבר. הוא הפך אותי לסופר שנקרא ברחבי העולם כולו.

ברנאר, שהיו לו גינונים של פטריארך אלגנטי, היה אחד מאנשי המפתח בעולם המו"לות הצרפתית. מבחינתי הוא היה מורה, ומעל לכול, למרות שישים השנים שהפרידו בינינו — חבר טוב.

ברנאר הלך לעולמו בינואר 2018, בשנת חייו התשעים ושתיים, והגבתי על מותו כפי שכל סופר היה מגיב: התחלתי לכתוב עליו ספר. שקעתי במלאכה הזאת בכל גופי ונשמתי, מסוגר בחדר העבודה בדירתי בשדרת אַלְפְרֶד בֶּרְטְרָאן 13 בשכונת שַׁמְפֶּל בז'נבה.

כמו תמיד בתקופות של כתיבה, הנוכחות האנושית היחידה שיכולתי לסבול הייתה נוכחותה של דֶניז, העוזרת שלי. דניז הייתה הפיה הטובה שהשגיחה עליי. רוחה הייתה טובה עליה תמיד, והיא ארגנה את לוח הזמנים שלי, מיינה וקטלגה את מכתבי הקוראים, קראה ותיקנה את מה שכתבתי. מלבד זאת, היא מילאה את המקרר שלי וסיפקה לי קפה. נוסף על כל אלה נטלה על עצמה את תפקיד רופא הספינה, נכנסה לחדרי כאילו היא עולה על סיפונו של כלי שיט אחרי הפלגה אינסופית, ונתנה לי עצות בענייני בריאות.

"צא מכאן!" ציוותה עליי בחביבות. "לך לטייל בפארק כדי לאוורר את המחשבות. אתה סגור כאן כבר שעות!"

"כבר יצאתי לרוץ מוקדם בבוקר," הזכרתי לה.

"אתה צריך גם לאוורר את המוח באופן סדיר!" התעקשה.

זה היה כמעט טקס יומיומי: הייתי מציית לה ויוצא למרפסת חדר העבודה. הייתי ממלא את הריאות באוויר רענן של פברואר, ואחר כך הייתי קורא עליה תיגר במבט משועשע ומצית סיגריה. היא הייתה מוחה ואומרת לי בנימה מודאגת: "תשמע, ז'ואל, אני לא ארוקן לך את המאפרה. ככה תדע כמה אתה מעשן."

מדי יום ביומו דבקתי בשגרה הנזירית שאני משליט על עצמי בתקופות של כתיבה. היום התחלק לשלושה חלקים הכרחיים: קימה עם עלות השחר, ג'וגינג, וכתיבה עד הערב. ולכן הודות לספר הזה, בעקיפין, הכרתי את סְלוֹאן. סלואן הייתה השכנה החדשה שלי בדירה הסמוכה. מאז עברה לבניין שלנו לאחרונה הייתה נושא השיחה של כל הדיירים. לי עצמי לא הזדמן לפגוש אותה. עד לבוקר שבו שבתי ממנת הספורט היומית שלי ונתקלתי בה בפעם הראשונה. גם היא חזרה מריצת בוקר, ונכנסנו לבניין יחד. עד מהרה הבנתי מדוע דיירי הבניין תמימי דעים בעניין סלואן: היא הייתה צעירה מקסימה וכובשת. הסתפקנו בברכות שלום מנומסות לפני שכל אחד מאיתנו נעלם בדירתו. מאחורי דלתי עמדתי המום. די היה במפגש החטוף הזה כדי שאתאהב קצת.

עד מהרה היה לי רק דבר אחד בראש: להכיר את סלואן.

הגישה הראשונה שניסיתי הייתה מפגש באמצעות הריצה. סלואן רצה כמעט כל יום, אבל לא במועד קבוע. שעות שוטטתי בפארק בֶּרְטְרָאן, וכבר נואשתי מלהיתקל בה. ואז הייתי מבחין בה פתאום, רצה באחד השבילים. בדרך כלל לא הצלחתי להשיג אותה, והלכתי לחכות בכניסה לבניין שלנו. רצתי הלוך ושוב לפני תיבות הדואר שלנו, ובכל פעם ששכנים יצאו או נכנסו העמדתי פנים שאני בודק את הדואר, עד שהיא הגיעה סוף־סוף. היא חלפה על פניי ושלחה חיוך, ואני נמסתי ואיבדתי את שלוות נפשי. בעודי מחפש משהו חכם להגיד לה, היא כבר נכנסה לדירתה.

שוערת הבניין, מדאם אַרְמַנדָה, הייתה מקור המידע שלי על סלואן: היא רופאת ילדים, אנגלייה מצד אימה, אביה עורך דין, הייתה נשואה שנתיים אבל זה לא הלך. היא עובדת בבתי החולים האוניברסיטאיים של ז'נבה, לעיתים במשמרת היום ולעיתים במשמרת הלילה — לכן התקשיתי כל כך לפענח את שגרת יומה.

אחרי כישלון שיטת הריצה החלטתי להחליף שיטה: הפקדתי בידי דניז את המשימה לתצפת על המסדרון דרך העינית שבדלת ולהודיע לי כשתראה את סלואן מופיעה. לשמע קריאתה של דניז ("היא יוצאת מהדירה שלה!") פרצתי מחדר העבודה שלי, כולי מגונדר ומבושם, והופעתי גם אני במסדרון, כאילו במקרה. אבל חילופי הדברים בינינו התמצו בברכת שלום. בדרך כלל היא ירדה במדרגות, ובכך קיצרה כל שיחה אפשרית. הלכתי בעקבותיה, אבל מה הטעם? כשיצאנו לרחוב, היא נעלמה. בפעמים הנדירות שבהן השתמשה במעלית נאלמתי דום, ושתיקה נבוכה השתררה שם. כך או כך עליתי מייד בחזרה הביתה, בידיים ריקות.

"נו?" שאלה דניז.

"כלום," מלמלתי.

"באמת, ז'ואל, איזה גרוע אתה! תשתדל קצת!"

"אני קצת ביישן," הסברתי.

"די עם השטויות! כשאתה מופיע בטלוויזיה אתה לא נראה ביישן!"

"כי בטלוויזיה את רואה את 'הסופר'. ז'ואל זה משהו אחר."

"אז ז'ואל, זה באמת לא כל כך מסובך: תצלצל לה בדלת, תן לה פרחים ותזמין אותה לארוחת ערב. אתה מתעצל ללכת לחנות הפרחים, זה העניין? רוצה שאני אלך?"

ואז, בערב אחד של אפריל, הלכתי לאופרה של ז'נבה, לצפות ב'אגם הברבורים'. בהפסקה יצאתי לעשן סיגריה ופתאום נתקלתי בה. החלפנו כמה מילים, ואז, כשכבר נשמע צלצול סיום ההפסקה, היא הציעה שנלך לשתות משהו אחרי מופע הבלט. הלכנו לרֶמוֹר, בית קפה במרחק כמה צעדים מבית האופרה. וכך נכנסה סלואן לחיי.

סלואן הייתה יפה, מצחיקה ואינטליגנטית. היא ללא ספק נמנתה עם האנשים המרתקים ביותר שהזדמן לי להכיר. אחרי הערב בקפה רמור הזמנתי אותה לצאת איתי פעמים אחדות. הלכנו לקונצרט, לסרט. גררתי אותה לאירוע יומרני של פתיחת תערוכת אמנות מודרנית שגרמה לנו להתקף צחוק רציני. ברחנו משם והלכנו לאכול במסעדה וייטנאמית שהיא אהבה מאוד. בילינו ערבים אחדים בדירתה או בדירתי, האזַנו לאופרות, דיברנו ותיקַנו את העולם. לא הצלחתי להתאפק מלטרוף אותה במבטיי: סגדתי לה. האופן שבו עפעפה בעיניה, הסיטה קווצות שיער, חייכה ברוך כשהייתה נבוכה, שיחקה באצבעותיה המשוחות בלק לפני שהציגה לי שאלה — כל דבר בה מצא חן בעיניי.

עד מהרה היו כל מחשבותיי מוקדשות לה. עד כדי כך שזנחתי לזמן־מה את כתיבת ספרי.

"אתה נראה לגמרי לא מרוכז, ז'ואל המסכן," אמרה לי דניז כשראתה שאיני כותב אפילו שורה אחת.

"זה בגלל סלואן," הסברתי מאחורי מחשבי הכבוי.

חיכיתי לרגע שאפגוש אותה ונוכל להמשיך בשיחותינו האינסופיות. לא נלאיתי מלשמוע אותה מספרת על חייה, על הדברים שהיא אוהבת, על רצונותיה ושאיפותיה. היא אהבה סרטים של איליה קזאן, ואופרה.

ערב אחד, אחרי סעודה עתירת אלכוהול במסעדה ברובע פָּאקִי, מצאנו את עצמנו בסלון שלי. סלואן התבוננה משועשעת בחפצי הנוי ובספרים שעל המדפים. היא נעצרה זמן ממושך לפני תמונה של סנט פטרבורג שקיבלתי מדודי הגדול. אחר כך התעכבה מול ארון המשקאות החריפים שלי. דג החִדקן הבולט שעיטר את בקבוק הוודקה מסוג בֶּלוּגָה מצא חן בעיניה. מזגתי לנו שתי כוסות עם קרח. הפעלתי את הרדיו, ששידר תוכנית מוזיקה קלאסית שנהגתי להאזין לה בערבים. היא אתגרה אותי לזהות את המלחין שיצירתו התנגנה באותו רגע. זה היה קל: ואגנר. אם כן, לצלילי 'הוולקירות' היא נישקה אותי ומשכה אותי אליה, ולחשה באוזני שהיא רוצה אותי.

הקשר בינינו נמשך חודשיים. חודשיים נפלאים. אבל בתום פרק הזמן הזה, בהדרגה, הספר שלי על ברנאר חזר לקדמת הבמה. תחילה ניצלתי את הלילות שבהם סלואן עבדה בבית החולים כדי להתקדם. אבל ככל שהתקדמתי, נסחפתי בכתיבת הספר. ערב אחד היא הציעה לי לצאת. בפעם הראשונה דחיתי את הצעתה. "אני צריך לכתוב," הסברתי. תחילה גילתה סלואן הבנה מושלמת. גם לה הייתה עבודה שעיכבה אותה לעיתים יותר מן הצפוי.

אבל אז סירבתי בפעם השנייה. גם אז היא לא התרעמה. אל תטעו: נהניתי מכל רגע שביליתי עם סלואן. אבל חשבתי שהקשר עם סלואן יימשך לנצח, שרגעי החיבור הללו יתקיימו בלי סוף. ואילו ההשראה לכתיבת ספר עלולה לחמוק כלעומת שבאה: זאת הייתה הזדמנות שצריך לנצל.

הריב הראשון שלנו התלקח בערב אחד של אמצע יוני. אחרי שעשיתי איתה אהבה, קמתי ממיטתה והתלבשתי.

"לאן אתה הולך?" היא שאלה.

"הביתה," אמרתי, כאילו זה מובן מאליו.

"אתה לא נשאר לישון איתי?"

"לא, אני רוצה לכתוב."

"אז מה, אתה בא לחפוּז ומסתלק?"

"אני צריך להתקדם בספר שלי," הסברתי, נכלם.

"אבל אי אפשר לכתוב כל הזמן, נכון?" התרגזה. "אתה כותב כל יום, כל ערב, וגם בסופי שבוע! זה נהיה מטורף! אתה כבר לא מציע לי לעשות שום דבר."

הרגשתי שהקשר בינינו עלול לקמול באותה מהירות שבה התלהט כעסה. הייתי מוכרח לפעול. וכך, ימים אחדים לאחר מכן, לפני שיצאתי לסבב בן עשרה ימים של מפגשי סופר בספרד, לקחתי את סלואן לארוחת ערב במסעדה האהובה עליה, המסעדה היפנית במלון דֶה בֶּרג, שהמרפסת שלה נמצאת על גג המלון ומשקיפה על נוף עוצר נשימה של נמל ז'נבה בשלמותו. זה היה ערב מהחלומות. הבטחתי לסלואן פחות כתיבה ויותר "אנחנו", ואמרתי לה שוב ושוב כמה היא חשובה לי. התחלנו אפילו לתכנן שבאוגוסט ניסע לאיטליה, ארץ ששנינו אהבנו במיוחד. לטוסקנה או לפּוּליָה? בשובי מספרד נבדוק ונחליט.

ישבנו ליד השולחן עד שהמסעדה נסגרה באחת בלילה. הלילה, ליל תחילת קיץ, היה חם. במשך הארוחה כולה הייתה לי תחושה מוזרה שסלואן מצפה ממני למשהו. והנה, רגע לפני שהלכנו משם, כשקמתי מהכיסא והמלצרים החלו לשטוף את המרפסת סביבנו, אמרה לי סלואן, "שכחת, הא?"

"מה שכחתי?" השבתי.

"היום יום ההולדת שלי..."

כשראתה את ארשת המצוקה על פניי, הבינה שצדקה. היא הלכה, זועמת. ניסיתי לשכנע אותה להישאר, הסתבכתי בתירוצים, אבל היא נכנסה למונית הפנויה היחידה שהייתה בכניסה למלון והשאירה אותי לבדי על המדרגות, כמו הטיפש שאמנם הייתי, מושא למבטי הלעג של עובדי שירות החניה של המלון. עד שלקחתי את מכוניתי והגעתי בעקבות סלואן לשדרת אלפרד ברטראן 13, היא כבר חזרה לדירתה, ניתקה את הטלפון וסירבה לפתוח לי את הדלת. למחרת נסעתי למדריד, ובמהלך כל שהותי שם כל ההודעות והמיילים הרבים ששלחתי נותרו ללא מענה. לא שמעתי ממנה דבר.

חזרתי לז'נבה ביום שישי 22 ביוני, בבוקר, והתברר לי שסלואן נפרדה ממני.

מדאם ארמנדה, השוערת, היא שהעבירה לי את המסר. כשהגעתי לבניין, היא תפסה אותי.

"יש לי מכתב בשבילך," אמרה לי.

"בשבילי?"

"זה מהשכנה שלך. היא לא רצתה לשים את המכתב בתיבה בגלל העוזרת שלך, שפותחת את המכתבים."

מייד קרעתי את המעטפה. מצאתי שם מכתב קצרצר:

ז'ואל,

זה לא ילך בינינו.

להתראות,

סלואן

המילים האלה ננעצו כמו חץ בליבי. עליתי לדירתי בראש שחוח. חשבתי שלפחות דניז תעודד אותי בימים הבאים. דניז, האישה הנחמדה שבעלה נטש אותה לטובת אחרת, איקונה של הבדידות המודרנית. כשאתה מרגיש בודד, כדאי שתקיף את עצמך באנשים בודדים עוד יותר ממך! אבל כשנכנסתי הביתה נתקלתי בדניז, שעמדה לצאת. השעה עדיין לא הייתה אפילו שתים־עשרה בצהריים.

"דניז? לאן את הולכת?" שאלתי אותה במקום לומר שלום.

"שלום, ז'ואל. אמרתי לך שאני יוצאת מוקדם היום. הטיסה שלי בשלוש."

"טיסה?"

"אל תגיד לי ששכחת! דיברנו על זה לפני שנסעת לספרד. אני נוסעת לקוֹרפוּ עם רִיק, לחמישה־עשר יום."

ריק היה מישהו שדניז הכירה באינטרנט. ובאמת דיברנו על החופשה שלה. השיחה פרחה לי מהראש.

"סלואן עזבה אותי," הכרזתי.

"אני יודעת, אני ממש מצטערת."

"את יודעת? איך?"

"השוערת פתחה את המכתב שסלואן השאירה בשבילך, וסיפרה לי. לא רציתי להודיע לך בזמן שהיית במדריד."

"ואת בכל זאת טסה?" שאלתי.

"ז'ואל, אני לא אבטל את החופשה שלי כי החברה שלך זרקה אותך! חוץ מזה, אתה תמצא מישהי חדשה כמו כלום. כל הנשים עושות לך עיניים. קדימה, נתראה בעוד חמישה־עשר יום. זה יעבור מהר, אתה תראה! וחוץ מזה הכול מסודר, עשיתי קניות. תסתכל!"

דניז עשתה לי סיור מזורז במטבח. כיוון שידעה על פרידתי מסלואן היא חזתה גם את התגובה שלי: אני עומד להסתגר בבית. היא כנראה חששה שבהיעדרה לא יבוא מזון אל פי, וערכה קניות מרשימות. בארונות, במקרר — בכל מקום היה אוכל.

אחר כך היא הלכה, ואני מצאתי את עצמי לבדי במטבח. הכנתי לי קפה והתיישבתי ליד דלפק השיש השחור הארוך שמאחוריו ניצבים בשורה כיסאות גבוהים, כולם ריקים עד ייאוש. המטבח הזה היה יכול להכיל עשרה אנשים, אבל הייתי בו לבדי. הלכתי לחדר העבודה שלי, ובמשך רגעים ארוכים הסתכלתי בתמונות של סלואן ושלי. לקחתי אפוא דף בריסטול וכתבתי עליו "סלואן", ואחר כך את תאריך היום הנורא הזה שבו היא עזבה אותי, וכתבתי: "22.6: יום שאני רוצה לשכוח". אבל לא יכולתי להוציא את סלואן מהראש. כל דבר הזכיר לי אותה. אפילו הספה בסלון שלי, שעליה השתרעתי לבסוף, הזכירה לי כיצד, חודשים אחדים לפני כן, באותו מקום ועל אותו בד, התחלתי בסיפור האהבה הנפלא ביותר, ומאז הצלחתי להרוס הכול.

בכוח רב התאפקתי לא ללכת להתדפק על דלתה של סלואן ולא להתקשר אליה. אבל בתחילת הערב לא החזקתי מעמד עוד, עמדתי על המרפסת ועישנתי סיגריה אחרי סיגריה בתקווה שגם סלואן תצא וניתקל זה בזה "במקרה". אבל מדאם ארמנדה, שראתה אותי מהמדרכה כשיצאה לטייל עם הכלב שלה, וכשחזרה כעבור שעה ראתה שאני עדיין שם, קראה אליי, "אין טעם לחכות, ז'ואל. היא לא נמצאת. היא נסעה לחופשה."

חזרתי לחדר העבודה שלי. הרגשתי צורך להסתלק. התחשק לי להתרחק לזמן־מה מז'נבה, לפרוק מעליי את הזיכרונות על סלואן. הרגשתי צורך בשלווה וברוגע. ובדיוק באותו רגע ראיתי על שולחני, בין הרשימות על ברנאר, אִזכור של וֶרְבְּיֶיה. הוא אהב מאוד לנסוע לשם. הרעיון לנסוע לוורבייה לזמן־מה, ליהנות מהשקט של האַלפּים ולהתאושש שם, היה מפתה. הפעלתי את המחשב והתחברתי לאינטרנט: מייד מצאתי את האתר של פאלאס ורבייה, מלון מיתולוגי שדי היה בתמונות מעטות שלו שגללתי מולי לשכנע אותי: המרפסת שטופת השמש, הג'קוזי המשקיף על נוף נפלא, הבר האפלולי והטרקלינים המהוסים, הסוויטות ובהן אח מבוערת. זאת הייתה בדיוק התפאורה הנחוצה לי. לחצתי על לשונית ההזמנה והקשתי על מקשי המקלדת שלי.

וכך הכול התחיל.

המלצות נוספות