ספר מרתק וסוחף. בוחן את גבולות המחשבה וההיגין של הקורא עד הסוף. הגיבורה אנטוניה סוחפת אחריה וגורמת לך להיות לצידה, ספר מתח מצויין
ספר ראשון בטרילוגיה (שנכון לרגע זה עדיין לא תורגמה במלואה אבל בהחלט ראוי שתתורגם). אחד מהספרים המעטים שמצליח שלא ליפול לקלישאות הז׳אנר. דמויות עגולות ופגומות במידה, עלילה סוחפת ומלאת עליות ומורדות. אפשר ממש לדמיין את הספר כסרט בזמן הקריאה, סרט אקשן טוב כזה. מה שבעיקר שבה את לבי בספר הוא היכולת של הסופר לשלב הומור בטקסט בצורה מעולה, גם בסיטואציות הכי רציניות. ללא ספק כשרון כתיבה משובח. מומלץ לקריאה לבריחה מהמציאות.
ספר מצויין. כתוב נהדר, דמויות טובות, עלילה מצויינת. ספר מתח אבל לא כזה שאי אפשר לנשום בו. אני פחות אוהבת ספרי מתח שגורמים ללחץ ודפיקות לב, וזה בעיקר נכון לחודשים האלה, בהם אני בורחת מהמציאות לספרים ומחפשת שקט ולא עוד לחץ. הספר הזה מאפשר לשקוע בסיפור ולהנות ממנו למרות המתח.
ספר מתח אינטליגנטי, כתוב נהדר עם דמויות יוצאות דופן. קריאה מהנה מאוד!
הגיבורה הראשית מזכירה את ליסבת, הנערה השבדית עם קעקוע הדרקון. הכתיבה קולחת. עם הרבה טקסים קטנים היוצרים "מסורת" בין הגיבורים. זה מספיק טוב בשבילי. העלילה מעט מאולצת, אפשר היה לסדר טוב יותר את הכוכבים בשמיים. קראתי ספרים עם דמיון יותר עמוק ויצירתי. ועדיין. נשאבתי.
וואו!!!! אחד מספרי המתח הטובים שקראתי, עד הרגע האחרון אין מושגגג איך זה ייגמר.. ממליצה בחום להכין כוס תה, לכבות את כל האורות ולהיכנס מתחת לשמיכה עם פנס כי לא תצאו עד שייגמר ! תהנו .
ספר מרתק מהרגע הראשון ועד סופו. זורם, מותח, כתוב היטב. לטעמי יש רגעים בהם הסופר קצת נסחף לעבר עלילת מד"ב, כלומר מציאות יותר מדי מורכבת, אבל בסה"כ כאמור ספר מתח ששווה קריאה
ספר מתח מעולה החלק הקשה זה התאורים האכזריים של הרציחות מעבר לזה סופר מותח אפל ומרתק מומלץ
תענוג של ספר, כתוב מצויין, דמויות מרתקות אנטוניה המלכה וג'ון שהוא הכל מלבד שמן😂 אהבתי כל שורה...ממתינה לספר השלישי
סקירת ספר פרויקט מלכה אדומה מאת חואן גומז חורדו, מעולם לא שנאתי ואהבתי בוזמנית ספר, כמו שקרה לי עם מלכה אדומה. טוב נו, לא באמת שנאתי ת׳ספר, אבל כן עברתי תהליך במהלך קריאתו. בתחילה הרגשתי עומס פרטים לא הגיוני וכמות פתיחות סוגרים לא הגיונית עד כדי מריטת שערות שמלוות בחבטות יד פסוקות על המצח, תארו לכם. בדיעבד עם זאת, וגם בזמן אמת, (למרות ההצהרות הלוחמניות שבפתיח), נהניתי מהרצינות התהומית שבה הסופר התעכב על אותם תיאורים מטרחנים ואולי מיותרים אבל גם עשירים, ציוריים ובעיקר מלאי הומור, שהעניקו מימד נוסף לחוויית הקריאה. רק בדיעבד הבנתי, שפתיחות הסוגרים והערות הביניים שלא פסקו, גם כשעלילת הספר הסתבכה, והיא הסתבכה, ולא פסקו וגם כשהעלילה חנתה בצנטרום של הפיילה של המאני טיים, ולכאורה ההפכו לאבסורדיים עד כדי גיכוך, למרותם ואולי בזכותם, הם אלו שהפכו את חוויית הקריאה לנדירה במובן הטוב של המילה. התיאורים והפרטים נכתבו בתיבול הומוריסטי שהפכו את הערות השוליים הארוכות לדבר שלו חיכיתי. התוכן והגיגי הרקע התחרו האחד בשני על המקום הראשון על תשומת ליבי, ואני כקורא מצאתי עצמי חוזר אחורה רק כדי להתמוגג מהכתיבה. הסיפור עצמו מותח, אבל לא עוצר נשימה, ומסופר בטכניקה שבה פעמים רבות הפרטים מתגלים קודם וההסבר מגיע בהמשך. הטכניקה הזו דורשת מהקורא להיות קשוב שלא לומר דרוך, כי ההסברים יכולים לצוץ אאוט אוף נוואר ובפתאומיות במיוחד כשקצב הכתיבה מכתיב טמפו גבוה, ממש בדומה לסצינות הבזקים של גיא ריצ׳י. גיבורת הספר, אנטוניה, היא סוג של עילוי שכלי. לוקח זמן להתחבר אליה רגשית, ולכן הצמידו לה את ג׳ון, שהוא טיפוס טיפוס… הומו מחוספס, שמן, חזק מאוד, עם פתיל קצר, שישמח להכניס אחת מצלצלת לכל נבל שיעבור בסביבה, ובעל נשמה ענקית שמדבר על אמא שלו בהערצה. מתאהבים בו ברגע שהוא נכנס בדלת (בכל דלת). בין ג׳ון ואנטוניה אין כימיה בהתחלה, ובאין כימיה הזו הם יוצאים לחקור חטיפה. בהצלחה להם
אהבתי את הספר. המתח בנוי היטב, הדמויות בנויות מצוין והיה לי קל להתחבר אל הגיבורה והגיבור. קראתי את הספר השני לפני הראשון... אבל זה לא הפריע לי בכלל. משני הספרים נהניתי מאוד. מחכה לשלישי.
גרסא קולית יוצאת מין הכלל, מצויינת. ספר מדהים, הספר מתח הטוב ביותר שקראתי. מושלם.
ספר מתח נפלא, מרתק וכתוב בצורה יחודית עם גיבורים שמעוררים אהדה וסוף מפתיע, מומלץ
פרויקט מלכה אדומה הוא פשוט ספר מתח מעולה, כמו שאנחנו תמיד מקווים שספרי מתח מעולים צריכים להיות. הדמויות מיוחדות והסיטואציה תמיד מרתקת. הקריינות הייתה מצויינת. בדיוק רכשתי את ספר ההמשך זאבה שחורה.
שונה במעט מהסדרה באמאזון, ספר מעולה, כתוב היטב, מצחיק וסוחף. קריינות מעולה.
סקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/פרויקט-מלכה-אדומה-חואן-גומז-חורדו
וואו וואו וואו!!! פשוט מ ע ו ל ה!!!! מותח, אינטליגנטי ברמה אחרת, אחד מספרי המתח הכי טובים שקראתי. אין מספיק מילים להחמיא, פשוט רוצו לקרוא!
ספר מצויין. הסופר מצליח להכניס את הקורא לתוך המוח והתחושות של הגיבורים.
מ צ ו י י ן ! אחד מספרי המתח הטובים שיש. הגיבורים שונים, העלילה אחרת. כדאי.
מעולה! פשוט מעולה!! נהנהתי מאוד תוך מספר ימים סיימתי אותו ואני עם שני תינוקות בבית! קשה להוריד את הספר מהידיים! מומלץ בחום!!
מקסים, מותח, כתוב טוב, תרגום מופלא. מומלץ בחום. כתיבה זורמת, עם הומור, תמיד מעניין.
ספר מתח מצוין, דמויות מעניינות, עלילה סוחפת. נהניתי מכל רגע. הקריינות של יורם יוספסברג נהדרת ומוסיפה. מחכה כבר להמשך.
האזנתי ליורם יוספסברג האגדי מקריא את הספר ולא יכולתי לעצור. מעניין מאוד, מותח שלא בא לך שיגמר. שמחתי לשמוע שיהיה המשך לדמויות בספר נוסף!
מותחן עשוי טוב, אי אפשר לעצור ואי אפשר לא להיסחף עם הצמד המופלא והמוזר. מצפה מאד להמשך.
ספר מתח מצוין, עוצר נשימה, מתוחכם, אירוני וציני וככזה גם מלא בהומור דק ומושחז. מחכה לתרגום ספרים נוספים של הסופר הזה.
ספר מעולה !!! מתח במיטבו!!! העלילה מפותלת, מעניינת ולא צפויה. הדמויות עגולות ויפות וגורמות לך להתאהב בהם, עם כל הבעיות, הפגמים והחוסר שלמות שלהם. אי אפשר להניח את הספר מהיד ורק רוצים לדעת מה קורה בסוף. מומלץ בחום.
ספר מעולה, סוחף, סופר מעולה, עלילה סוחפת וכושר מדהים של רקימת וסיפור העלילה.
ספר מתח מעולה המסופר מכמה נקודות מבט, מתובל בהומור, הפרקים קצרים, הקריאה זורמת והמתח נשמר לכל אורכו. הדבר היחיד שממש הפריע לי הוא שזהות הרוצח לא נחשפה בסופו של דבר והרבה שאלות אודותיו נותרו לא פתורות. זהו אמנם הספר הראשון בטרילוגיה אבל עדיין מדובר בקצווה מהותית שלדעתי היה חשוב לסגור. וגם אם ייסגר בספר הבא זה עדיין מעצבן כי עד שיתורגם אשכח את כל העלילה (לעולם לא קורא את אותו ספר פעמיים). אבל מלבד זאת, נהניתי מאוד ובהחלט ממליץ בחום רב!!
ספר מצויין, שונה מכל מה שקראתם. ההתחלה קשה אבל אחר כך קולח וסוחף. מומלץ
אדיר, פשוט אין מילים! מי שאוהב מתח, חקירות וטיפוסים מעניינים ולא שגרתיים עם עלילה מרתקת - ספר חובה. קצבי ומותח. סגנון כתיבה ייחודי, בוגר, לא משעמם לרגע ואינו מאפשר לך להניח את הספר. הדמויות אנושיות, פגיעות, עמוקות ומרתקות. מומלץ ביותר!
ישנם ספרים שאתה מרגיש בקלות שיכולים להפוך לסרט מצוין. הספר הזה כתוב הפוך, כאילו הסופר צפה בסרט וכתב את ספר ההפעלה שלו. זה מה שהופך את הספר מעוד ספר מתח מצוין ליצירה מרהיבה ומרתקת. תוסיפו את העובדה שהספר מחולק לפרקים קצרים וזו הופכת ממש לחגיגה. ספר מעולה.
ספר נהדר, מותח עד הסוף, כתוב מצויין, מערכת יחסים טובה, הרבה טוויסטים, כמו שאני אוהבת, מחכה לספר הבא.
בדיוק מה שצריך. ספר מותח, קריא, דמויות ראשיות מצוינות ועלילה מעניינת. מצפה לספר השני
ספר מתח מעולה, הדמות הראשית מבריקה ומתוסבכת. לפי הסוף יהיה לפחות ספר שני ואני לט יכולה לחכות
מצד אחד ספר מתח טוב, מהיר מלא אקשן ובפרקים קצרים. הדמויות מקוריות ומרעננות! הבעיה היא עם ריבוי נקודות המבט שלרוב זה רק בונוס לספר אבל ברגע שהפרקים ממש קצרים וחלק מהדמויות מופיעות רק לפרק אחד זה יוצר בלבול וכמה נקודות ניתוק.
ספר זורם ומותח, אבל מרגיש קצת מכוון מידי לדור הטיקטוק והאינסטגרם. לפעמים יש משפטים מתישים על מותגי מוצרים. פחות מתחבר לעלילה.
אהבתי את 'פרוייקט מלכה אדומה' עד כדי כך שמיד כשסיימתי אותו נכנסתי לחנות של עברית וקניתי את הספר השני. כבלשנית, נהניתי מאוד מה"ממתקים" של מחסרים סמנטיים - אותן מילים בשפות אחרות, שאין להן תרגום מדוייק (לספרדית, וגם לעברית), ושאנטוניה אוהבת מאוד. נהניתי להכיר את מדריד דרך עיני הגיבורים, נהניתי מקצב העלילה, ונהניתי מאפיון הדמויות והחיבור ביניהן.
ספר מעולה, מותח ביותר. שונה ואחר. מחזיק אותך על קצות האצבעות עד סופו ומטריד גם אחרי.
המוח שלי רחוק מאד מלהיות משוכלל כמו המוח של אנטוניה. משום כך, מן הסתם, התקשיתי לעקוב אחרי כל הפרטים בסיפור המורכב הזה, ובכל זאת קראתיו עד הסוף ה... בהנאה לא מבוטלת.
סיפור קולח דמויות מורכבות והרבה הפתעות. לא הנחתי מידי עד שסיימתי. מחכה לספר הבא
ספר מתח טוב מאוד. הדמויות מורכבות ומרתקות. יש הרבה קפיצות בין הדמויות מה שמשאיר את הקריאה לקצת שטחית
הסופר מרשים מאוד ברוחב ידיעותיו בתחומים שונים - דבר שפוגם קצת בשטף הקריאה, אך גם מוסיף עניין רב בעת הקריאה. חלקו השני של הספר נוטה יותר לכיוון של סרט-פעולה - דבר שפוגם בשיוכו לז'אנר של ספרים המנסים לפתור תעלומת-רצח ובאיזון עם מוחה הגאוני של הגיבורה הראשית. מצד שני - הוא מכשירו להיהפך לסדרת-טלוויזיה מוצלחת ו/או סרט מרתק. הביקורת שלי מופנית לתרגום: אני מצפה ליותר הערות-תחתית שתסברנה משפטים כגון: (הוא ראה) "שני מירו". לא כולם בקיאים בעולם-האמנות ולא כולם חייבים לדעת שהכוונה היא לשני ציורים של הצייר חואן מירו. בסך-הכל, נהנתי מאוד מקריאת הספר, אך אני מצפה מהסופר להגביל את שפע המידע בתחומים השונים והמגוונים, ולהתאימו לקורא הממוצע.
שילוב מוצלח של הנוקמים, גיבורי על, וסדרות בלשות בריטיות. מחד יש כשרון לא ברור אבל לא מתווכחים עם העובדות. מאידך פעולת משטרה נגד פשעים. יש מימד חדש מסויים לז’אנר הבילוש, מתח, פשעים ובלשים מיוחדים עד כדי פרימדונה. בסך הכל העלילה מותחת, הספר מתקדם בקצב טוב ורק לעיתים נדמה שהמחבר אוהב להתבדר ( מלשון מתבדר בניווט) בתאורי תאורים מתישים. יחד עם זאת , הכתיבה וההומור טובים ואנה מחכה לספר נוסף ו וגר יותר מהסדרה הזאת.
זורם. דמויות מעניינות, בעיקר ג׳ון . קטע לא ברור- משחק המשמעויות של ׳ברווז׳, לא נראה שביטוי ליתרון של ה״חינוך הדו לשוני״
ספר כתוב היטב, זורם ומעניין. לא ממש מפתיע. אבל סה״כ נהנתי לקרוא
נהדר. חכם, קצבי, מותח ומהנה. נהניתי מאוד. 4.5 כוכבים, כי 5 זה רק לספרות מופת.
ספר מתח טוב, כתוב מעולה, דמויות מעניינות, אבל הסוף מאכזב. כנראה שמלכתחילה הכוונה היתה לכתוב סדרה, ולכן הסוף נותר פתוח.
איזה מגזימן; הפושעים הכי מטורפים בעולם הקורבנות הכי עשירים בעולם הבלשית הכי גאונה בעולם ברוצח השכיר הכי יקר והכי מסוכן בעולם אבל הספר מותח ומענין
בשנים האחרונות מותחנים סקנדינביים הפכו לפופולריים בעולם לצד האמריקנים והבריטיים שהובילו את הסוגה הזו במשך שנות דור. ולכן סיקרו אותי מאד לקרוא מותחן של סופר ספרדי. הספר מאד מהנה ומותח, דמותה של אנטוניה סקוט, גיבורת הסדרה, מסקרנת ואשמח אם יתרגמו את שאר ספרי הסדרה.
ספר מתח מעולה מעניין מרתק לא צפוי מראש.מצד שני יותר מידי עמודים אפשר היה לצמצם לפחות ב 100-150 עמודים כי לפעמים.זה קצת מייגע .שיאו של המתח לדעתי מתחיל רק ממש מאמצע הספר לפני מעט מתנהל בצורה קצת איטית אבל חכמה .היתרון של הספר שהוא מייצר אצל הקורא סוג של מתח או יותר נכון צייפיה מה יהיה הצד הבא כמו לשחק שחמט עם אלוף העולם שלא ממהר לעשות צעד מהיר לסיכום מותחן מעולה מחכה לספר הבא של המחבר אבל אם אפשר פחות עמודים כי לפעמים זה קצת מייגע.
לקח לי זמן להסחף בעלילה, מה שגרם לי בסוף להסחף, הייתה הכתיבה המשעשעת ואני בהחלט מחכה להמשך.
ספר טוב, עלילה מלאה פיתולים מעניינים, דמויות עשויות בקפידה, אבל הסוף... היה עדיף לסגור את כל הפינות, ולא להשתמש בו כמקפצה לספר המשך.
ספר אקשן טוב. המלכה האדומה היא כביכול החוקרת הכי טובה בספרד, וכל אספקט של הדמות נועד למשוך אהדה. אולי בגלל זה פחות התחברתי אליה.
מיוחד. מותח, כתוב היטב ומחזיר את הקריאה. מי שמחפש אותנטיות - לא כאן, יש אלמנטים בדיוניים, אבל הספר כתוב היטב והתרגום מוצלח מאוד.
ממוצע... מותחן קצבי אומנם, אבל הכותב הרים לדמות הראשית באופן מוגזם, כך שחוסר התחכום "תעלומה" צרם קצת.
ספר עם עלילה מותחת בעלת קצב מהיר. עם זאת, הדמויות בו לעיתים מרגישות שטוחות וחד-ממדיות וקשה להתחבר אליהן. אהבתי את מיקום הספר ואזכור של מקומות בהם ביקרתי - מדריד, אהובתי. לסיכום, ספר מתח קליל, מסוג הספרים ששוכחים יומיים לאחר סיום הקריאה. אידיאלי לקריאה בסוף שבוע.
העלילה מעניינת ומפתיעה אבל מבולבלת במקצת עם תחבולות די מיושנות של בניית מתח. מה שהופך את הספר ל ׳אחלה׳ (באמת, עברית?! זה הקופי?) הוא הקריינות המצויינת של יורם יוספסברג, כולל הצרידות המעושנת והברקסים שלו לפני מילים קשות להגייה המקנים לקריאה אמינות חביבה
יומרני ומתחכם, ולא ממש מקורי, אבל מותח וקריא. בריחה טובה מהמציאות. "מהיר ועצבני" גרסת הספרות, לא יותר.
מתח שבלוני כמו כל הספרים שקראתם ותמשיכו לקרוא בשנה האחרונה. אין חדש אפילו הסדרת טלוויזיה הייתה שבלונית וחסרת עניין ואפילו משעממת. לא אטרח לספר הבא
היה קריא ווהסוף לא צפוי. משהו הטריד אותי בשעות שחלפו מאז סיימתי את הספר הוא ההבנה כמה הוא דומה לסדרת ליסבת סלאנדר המקורית והואיד לי מאד יש גם משהו לא שלם ומפותח בדמויות . 3.5 כוכבים אצל תולעת זו
אמנם ניתן להצביע על כמה גילויי מקוריות בספר, בכל המדובר בעיצוב דמויות החוקרים, הפושעים והקורבנות, אבל חלק ניכר מהעלילה הוא די ארכני ומעיק.
מאכזב. הדמויות נהדרות, לעלילה יש פוטנציאל, אבל המון חורים בעלילה ופתרונות מהשרוול. אולי אקרא את הספר הבא כדי לחזור לדמויות, אבל הספר כתוב לא משהו וחבל.
מותחן חביב ובינוני. לא הרגשתי שהעלילה מפותלת או מעניינת, הדמויות מעט שטוחות. למרות שמסתיים בפתח לספר הבא, אי י חושב שאקרא את הבא
הדבר היחידי, שאהבתי בספר זה סגנון הכתיבה. הסיפור הוא הזוי, לא קשור למציאות. מוגזם ומרוח.
האזנתי לגרסה הקולית. עשיתי מאמץ מיוחד להאזין עד הסוף, כדי שאוכל לכתוב את דעתי במצפון נקי. פשוט ספר גרוע. יומרני. כתיבה ילדותית. עלילה משמימה.
ספר מופרך, כתוב רע, מתיש. לא הצלחתי לעבור 100 עמודים, בעיקר בזכות הנחישות שלי
הפרעה
אנטוניה סקוט מרשה לעצמה לחשוב על התאבדות רק שלוש דקות ביום.
לאנשים אחרים שלוש דקות יכולות להיחשב פרק זמן קצר.
לא עבור אנטוניה. אפשר לומר שלמוח שלה יש הרבה כוחות סוס מתחת למכסה המנוע, אבל הראש של אנטוניה הוא לא כמו מנוע של מכונית ספורט. אפשר לומר שהיא מסוגלת לעבד הרבה נתונים, אבל המוח של אנטוניה הוא לא כמו מחשב.
המוח של אנטוניה סקוט הוא יותר כמו ג'ונגל, ג'ונגל מלא בקופים שקופצים במלוא המהירות מענף לענף ובידיהם כל מיני דברים. הרבה קופים והרבה דברים, מתעופפים באוויר וחושפים את הניבים.
לכן בשלוש דקות — בעיניים עצומות, כשהיא יושבת על הרצפה בכפות רגליים חשופות ורגליים משולבות — אנטוניה סקוט מסוגלת לחשב:
— באיזו מהירות יפגע הגוף שלה בקרקע אם תקפוץ מהחלון שמולה.
— מה מספר המיליגרמים של פרופופול הנדרש לשנת נצח.
— מה הזמן והטמפרטורה שיידרשו, בעודה שקועה באגם קפוא, עד שההיפותרמיה תמנע מליבה לפעום.
היא מתכננת איך תשיג חומר מפוקח כמו פרופופול (תשחד אחות) ואיך תדע איפה נמצא האגם הקפוא הכי קרוב בתקופה הזו של השנה (האגם השחור, סוֹרייה). על קפיצה מדירת הגג שלה היא מעדיפה לא לחשוב, כי החלון העלוב די צר והיא חושדת שהאוכל הדוחה שמגישים בקפטריה של בית החולים הולך ישר לירכיים שלה.
שלוש הדקות שבהן היא חושבת איך להרוג את עצמה הן שלוש הדקות שלה.
הן קדושות.
הן מה שמחזיק אותה שפויה.
בגלל זה היא ממש לא שמחה, ממש לא, כשצעדים לא מוכרים, שלוש קומות מתחתיה, מפריעים לטקס.
זה לא מישהו מהשכנים. היא הייתה מזהה את הדרך שבה הם עולים במדרגות. וזה גם לא שליח, היום יום ראשון.
מי שזה לא יהיה, אנטוניה בטוחה שהוא בא לחפש אותה.
וזה משמח אותה אפילו פחות.
חלק ראשון
ג'ון
"בארצנו," אמרה אליס, עוד מתנשפת מעט,
"היית מגיעה,
בדרך כלל, למקום אחר —
לו רצת מהר מאוד והרבה זמן
כמו שרצנו."
"איזו ארץ איטית!" אמרה המלכה,
"כאן, לעומת זאת,
עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה
כדי להישאר באותו המקום.
אם את רוצה להגיע למקום אחר,
את צריכה לרוץ
לפחות פי שניים יותר מהר."1
1
משימה
ג'ון גוטיירז לא אוהב את המדרגות.
זו לא שאלה של אסתטיקה. הן ישנות (הבניין נבנה ב-1901, הוא ראה בכניסה), חורקות ושקועות במרכז אחרי מאה ותשע־עשרה שנים של שימוש, אבל הן יציבות, מתוחזקות היטב ומשוחות בלכה.
האור דל, והנורות של 30 ואט שתלויות מהתקרה רק מעמיקות את הצללים. מתחת לדלתות, בעודו עולה, חומקים קולות זרים, ריחות אקזוטיים, מוזיקה משונה מכלי נגינה משונים. בסופו של דבר, אנחנו בשכונת לָוואפּיֵיס, היום יום ראשון אחר הצהריים, ועוד מעט שעת ארוחת הערב.
שום דבר מזה לא מפריע לג'ון במדרגות, כי ג'ון רגיל להתמודד עם דברים מהמאה הקודמת (הוא חי עם אימא שלו), עם מקומות חשוכים (הוא הומו), ועם תושבים זרים שהכנסותיהם מפוקפקות ומעמדם מפוקפק (הוא מפקח במשטרה).
מה שמעיק על ג'ון בנוגע למדרגות זה שצריך לעלות בהן.
בניינים ישנים ארורים, חושב ג'ון. בלי מקום להתקין מעלית. בבילבאו זה לא היה קורה.
לא שג'ון שמן. לפחות, לא שמן עד כדי שימשוך את תשומת הלב של הסגן־ניצב. למפקח גוטיירז יש בית חזה בצורת חבית ושתי זרועות בהתאמה. בפנים, אף על פי שלא רואים, יש שרירים של מניף אבנים באסקי. השיא שלו הוא 293 קילו, לא פחות, וזה בלי להתאמן יותר מדי, רק כתחביב. בשביל להעביר את שבת בבוקר. בשביל שחבריו לעבודה לא יציקו לו כי הוא הומו. כי בילבאו היא בילבאו והשוטרים הם שוטרים, ולהרבה מהם יש מנטליות עתיקה יותר מהמדרגות המחורבנות האלו, בנות המאה, שג'ון מתקשה כל כך לעלות בהן.
לא, ג'ון לא שמן עד כדי כך שהבוס שלו יציק לו, וחוץ מזה, לסגן־ניצב יש סיבות טובות יותר לגעור בו. לגעור בו ולזרוק אותו מהמשטרה. למעשה, ג'ון מושעה מתפקיד ומִשָׂכָר, באופן רשמי.
הוא לא עד כדי כך שמן, אבל החבית של בית החזה שלו ניצבת על שתי רגליים שבהשוואה לחזה נראות כמו קיסמי שיניים. כך שאף אחד, בדעה צלולה, לא יכול לקרוא לג'ון קל רגליים.
בקומה השלישית ג'ון מגלה פלא שהמציאו הדורות הקודמים: כיסא מישורת. משטח צנוע בצורת רבע עיגול מחוזק כנגד אחת הפינות של מהלך המדרגות. לג'ון זה נראה כמו גן עדן, והוא צונח לישיבה. כדי להחזיר את הנשימה, כדי להכין את עצמו למפגש שממש לא מתחשק לו ולהרהר איך לעזאזל החיים שלו התחרבנו כל כך מהר.
לאיזה בלגן ארור הכנסתי את עצמי, הוא חושב.
2
זיכרון
"... בלגן מהסרטים, המפקח גוטיירז," הסגן־ניצב מסכם את המשפט. הפרצוף שלו בגוון של לובסטר, והוא נושם כמו סיר לחץ.
אנחנו בבילבאו, בתחנת המשטרה הלאומית ברחוב גורדוניז, יום לפני שג'ון יתמודד עם מדרגות לקומה השישית בשכונת לוואפייס במדריד. כרגע הוא מתמודד עם כמה אישומים בזיוף מסמכים, שיבוש ראיות, שיבוש הליכי חקירה וחוסר מסירות לתפקיד. ועם עונש של ארבע עד שש שנים בכלא.
"אם בפרקליטות יתעצבנו, הם עלולים לבקש עד עשר שנים. והשופט ישמח לתת לך אותן. כי אף אחד לא אוהב שוטרים מושחתים," אומר הסגן־ניצב ומכה באגרופו על שולחן המתכת. הם נמצאים בחדר החקירות, מקום שאף אחד לא רוצה להיכנס אליו בתור אורח הכבוד. המפקח גוטיירז מקבל את חבילת ה"פרימיום": החימום מוגבר עד לנקודה הנעימה שבין חימום מעיק למוות בחנק, התאורה חזקה, קנקן המים ריק אבל בטווח ראייה.
"אני לא מושחת," אומר ג'ון ומתנגד לפיתוי לשחרר את העניבה. "אף פעם לא לקחתי גרוש לכיס."
"כאילו זה משנה משהו. על מה חשבת, לכל הרוחות?"
ג'ון חשב על דזירה גומז, המוכרת גם כדזי, המוכרת גם כ"נצנצים". דזי נמצאת בעולם הזה תשע־עשרה שנים רעות, מהן כבר שלוש ברחובות. מסתובבת בהם, ישנה בהם, מחדירה אותם לווריד. בובת נוי קטנה, חוטיני נחש. לא משהו שג'ון לא ראה בעבר. אבל חלק מהבנות האלה נכנסות לך ללב בלי שאתה יודע איך, ופתאום הכול הופך לשיר של חואקין סַבִּינָה. לא משהו רציני. אתה מחייך, מזמין אותה לקפה בשש ואף פעם לא בבוקר. ופתאום אכפת לך שהסרסור מנפח לה את הצורה. אתה מדבר עם הסרסור, שיפסיק. הסרסור לא מפסיק, כי חסרים לו כמה נוירונים במוח ולא רק שיניים. והיא בוכה לך והיא מחממת אותך עליו. ולפני שאתה שם לב, אתה שותל לו במכונית לבנה וחצי של הרואין. מספיק כדי שיכניסו אותו לשש עד תשע שנים.
"לא חשבתי על כלום," ג'ון עונה.
הסגן־ניצב מעביר יד על פניו, משפשף אותן כמנסה למחוק את הבעת חוסר האמון. זה לא מצליח.
"אם לפחות היית מזיין אותה, גוטיירז. אבל אתה לא אוהב נשים, נכון? או שעכשיו אתה משחק בשני הצדדים?"
ג'ון מניד בראשו לשלילה.
"נכון שהתוכנית לא הייתה רעה," הסגן־ניצב אומר באירוניה. "היה רעיון מעולה, לסלק את הזבל הזה מהרחוב. 375 גרם הרואין, ישר לכלא. בלי הקלות, בלי סיפורים. בלי ניירת מעיקה."
התוכנית הייתה מעולה. הבעיה הייתה שהיא נראתה לו טובה כל כך עד שעלה בדעתו לספר עליה לדזי. כדי שתדע שהפנס הזה בעין, החבורות האלה והצלע הסדוקה הזאת יהיו האחרונים. ודזי, מטוגנת קלות מהרואין, ריחמה על הסרסור שלה, המסכן. וסיפרה לו. הסרסור הציב את דזי בפינת הרחוב, אבל מוסתרת, כדי שתצלם הכול בטלפון הנייד. ואת הסרטון הם מכרו לערוץ 6 תמורת שלוש מאות אירו — רק היום, בזיל הזול — למחרת המעצר של הסרסור על סחר בסמים. ונוצר בלגן. עמוד שער בכל העיתונים, והסרטון בכל אמצעי התקשורת.
"לא ידעתי שמצלמים אותי, המפקד," אומר ג'ון, נבוך. מעביר יד בשיער, גלי עם נטייה לג'ינג'י. מושך קלות בזקן, עבות עם נגיעות שיבה.
והוא נזכר.
לדזי היו יד לא יציבה ויכולת צילום כושלת, אבל היא צילמה מספיק. ופני הבובה עוברות מסך מצוין. היא שיחקה, ברמה ראויה לאוסקר, את תפקיד החברה של החף מפשע, המואשם בחוסר צדק על ידי המשטרה. את הסרסור לא הראו, לא בתוכניות אחר הצהריים ולא בתוכניות האירוח בלילה, במראה הנוכחי שלו — חולצת טריקו ללא שרוולים, שיניים שחורות. לא, הם שמו תמונה מלפני עשר שנים, כשלחם הקודש הראשון עוד לא יבש משפתיו. מלאך קטן שסטה מהדרך, החברה אשמה, כל החרא הזה.
"הורדת את השם הטוב של תחנת המשטרה הזו לרצפה, גוטיירז. צריך להיות אידיוט. אידיוט ותמים. באמת לא הרחת מה קורה שם?"
ג'ון מניד בראשו לשלילה בפעם השנייה.
הסיפור נודע לו כי הסרטון הגיע בוואטסאפ, בין מם למם. תוך פחות משעתיים הוא נעשה ויראלי בכל הארץ. ג'ון התייצב ישר בתחנה, ונציג הפרקליטות כבר היה שם, מבקש בקולי קולות את ראשו ואת אשכיו בתוספת.
"אני מצטער, המפקד."
"עוד תצטער יותר."
הסגן־ניצב נעמד, מתנשף בזעם, ויוצא מהחדר על גלי תרעומתו המוצדקת. כאילו הוא מעולם לא נגע בראיות, לא מתח את חוק העונשין או לא הציב מלכודת כזו או אחרת. לכאורה. מה שהוא לא עשה, זה להיות מספיק דביל כדי שיתפסו אותו.
נותנים לג'ון זמן להתבשל במיץ של עצמו. לקחו ממנו את השעון ואת הטלפון הנייד, נוהל שגרתי כדי שיאבד את תחושת הזמן. את שאר החפצים הפרטיים שמו במעטפה. בלי דבר שיעסיק אותו, השעות עוברות לאט מאוד, משאירות לו מספיק זמן כדי לייסר את עצמו על הטמטום שלו. המשפט באמצעי התקשורת כבר הוכרע, ונותר רק לתהות כמה שנים יצטרך לבלוע בכלא בָּסָאוּרי. מקום שבו מחכים לו כמה חברים עם אגרופים קמוצים והרבה רצון לתפוס — שלושה מול אחד — את השוטר ששלח אותם לשם. או אולי ישלחו אותו רחוק יותר כדי להגן עליו, לאיזשהו מקום שאמאצ'וֹ לא תוכל לבוא לבקר אותו. גם לא להביא לו בכלי פלסטיק את תבשילי הדג המפורסמים שלה של ימי ראשון. תשע שנים, לפי חמישים ימי ראשון בשנה, יוצא ארבע מאות וחמישים ימי ראשון בלי דג. פלוס מינוס. נראה לו עונש רציני. ואמאצ'ו שלו כבר מבוגרת. היא ילדה אותו בגיל עשרים ושבע, כמעט בתולה, כמו שאלוהים דורש. ועכשיו הוא בן ארבעים ושלוש והיא בת שבעים. כשג'ון ישתחרר, אמאצ'ו כבר לא תהיה בסביבה כדי להכין תבשילי דג. אם הבשורה לא תהרוג אותה מרוב בהלה. השכנה מקומה שנייה כבר סיפרה לה, לטאה ארורה, לשון מפוצלת, אחרי כל הצעקות שהיא הרימה בגלל חתיכת גרניום.
עוברות חמש שעות, אבל לג'ון הן נראות כמו חמישים. הוא מעולם לא היה מסוגל להישאר רגוע במקום אחד, כך שהעתיד מאחורי סורגים נראה לו בלתי אפשרי. הוא לא חושב להרוג את עצמו, מפני שג'ון מעריך את החיים מעל לכול והוא אופטימיסט חסר תקנה. הוא מאלו שאלוהים אוהב לצחוק עליהם בזמן הוא מפיל עליהם טונות של לבֵנים. אבל הוא גם לא מוצא שום דרך לשחרר את החבל שהוא עצמו כרך סביב צווארו.
ג'ון שקוע במחשבות השחורות הללו כשהדלת נפתחת. הוא מצפה לראות שוב את הסגן־ניצב, אבל במקומו הוא רואה גבר גבוה ורזה. בסביבות גיל ארבעים, שיער שחור, עם מפרצים ניכרים, שפם קצוץ דק ועיניים של בובה שנראות מצוירות יותר מאמיתיות. חליפה מקומטת. תיק ג'יימס בונד. יקרים.
הוא מחייך. סימן רע.
"אתה הפרקליט?" שואל ג'ון בתמיהה.
הוא לא ראה את האיש מעולם, אבל נראה שהלה מרגיש כמו בבית. הוא מושך את אחד מכיסאות המתכת החורקים על רצפת הבטון ומתיישב מעבר לשולחן בלי להפסיק לחייך. הוא מוציא מספר ניירות מהתיק ומעיין בהם כאילו ג'ון לא נמצא מטר ממנו.
"אז אתה הפרקליט," מתעקש ג'ון.
"מממ... לא. אני לא הפרקליט."
"אז עורך דין?"
הזר נושף אוויר, איפשהו בין נפגע למשועשע.
"עורך דין. לא, אני לא עורך דין. אתה יכול לקרוא לי מנטור."
"מנטור? זה שם פרטי או שם משפחה?"
הזר ממשיך לעיין בניירות בלי להרים את המבט.
"המצב שלך לא מזהיר, המפקח גוטיירז. השעו אותך מתפקיד ומשכר, בתור התחלה. ומונחים על השולחן ארבעה אישומים כנגדך. עכשיו מגיעות החדשות הטובות."
"יש לך מטה קסמים כדי להעלים אותן?"
"משהו בסגנון. אתה כבר עשרים שנה בשירות, יש לך מספר מכובד של מעצרים. פה ושם נזיפות על אי ציות. אין לך סובלנות לסמכות. אתה אוהב קיצורי דרך."
"לא תמיד אפשר לשמור על הכללים ככתבם וכלשונם."
מנטור מחזיר את הניירות לתיק בשלווה.
"אתה אוהב כדורגל, המפקח גוטיירז?"
ג'ון מושך בכתפיו.
"משחק של אתלטיק מדי פעם."
מכוח האינרציה, כי אתלטיק זה אתלטיק.
"ראית פעם משחק של קבוצה איטלקית? יש להם ביטוי, לאיטלקים: Nessuno ricorda il secondo. 'אף אחד לא זוכר את המקום השני'. כל עוד הם מנצחים, לא אכפת להם איך. לזייף עבירה זו לא בושה. לבעוט ביריב זה חלק מהמשחק. איש חכם קרא לפילוסופיה הזאת 'חראיזם'."
"איזה איש חכם?"
הפעם מנטור הוא זה שמושך בכתפיו.
"אתה חראיסט, כפי שמוכיח מעשה הגבורה האחרון שלך עם הבגאז' של הסרסור. ברור שהרעיון היה שהקוון לא יראה, המפקח גוטיירז. ועוד פחות, כשהמהלך החוזר ברשתות החברתיות נחתם בהאשטאג #דיקטטורהמשטרתית."
"תשמע, מנטור, או איך שקוראים לך," אומר ג'ון ומניח את זרועותיו העצומות על השולחן. "אני עייף. הקריירה שלי הלכה לעזאזל ואימא שלי בטח משתגעת מדאגה כי לא הגעתי הביתה לארוחת ערב ועדיין לא יכולתי להודיע לה שאני הולך להעביר כמה שנים בלי לראות אותה, אז דבר לעניין או לך להזדיין."
"אני הולך להציע לך עסקה. אתה תעשה משהו שאני רוצה ואני אוציא אותך מה... איך המפקד שלך קרא לזה? מהבלגן מהסרטים הזה."
"אתה הולך לדבר עם הפרקליטות? ועם התקשורת? בחייך, גבר. לא נולדתי אתמול."
"אני מבין שקשה לך להקשיב לאדם זר. אני בטוח שיש לך מישהו טוב יותר לפנות אליו."
לג'ון אין מישהו אחר לפנות אליו. לא טוב יותר ולא טוב פחות. כבר חמש שעות הוא שם לב לזה.
הוא נכנע.
"מה אתה רוצה שאעשה?"
"מה שאני רוצה, המפקח גוטיירז, זה שתכיר חברה ותיקה. ושתוציא אותה לרקוד."
ג'ון פולט צחוק רם שאין בו שמץ של שמחה.
"שמע, אני חושש שקיבלת מידע שגוי לגבי הנטיות שלי. אני לא חושב שהחברה שלך תאהב לרקוד איתי."
מנטור מחייך בשנית. חיוך מאוזן לאוזן, מדאיג עוד יותר מקודמו.
"ברור שלא, מפקח. למען האמת, אני סומך על זה."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)