הביקורות של Avner.Uzan@easx.co.i

הבית שמדבר על המשפחה שלו, על הקירות, על החלונות ועל הרגשות והסודות שטרם סופרו.

ספר הילדים החדש של ד"ר ירדן קדר, סיפור על בית, עוסק בקשר העמוק בין משפחה לבין הבית מנקודת המבט של הבית. דרך האנשה מרגשת של בית פיזי, הסיפור מזמין את הקוראים הצעירים והוריהם למסע קסום של זכרונות, פרידות וגם התחלות חדשות. הספר עוסק בשאלות עמוקות ומרגשות: מהו בית עבורנו? מה ממשיך איתנו כשאנחנו עוזבים אותו? ומה נשאר מאחור?
 
סיפור על בית, מאת ד"ר ירדן קדר מתאר את עולמו של בית פיזי – חלונותיו, קורותיו וברגיו – דרך האנשה שמכניסה את הקוראים הצעירים לעולם מלא רגש וקסם. לדוגמה: חרדת נטישה - כאשר משפחה עוזבת את הבית שלה ועוברת לבית חדש, הבית הוותיק חושב לעצמו: אוּלַי הֵם רַק נָסְעוּ לְחֻפְשָׁה? מָה קָרָה פֹּה? מָה קָרָה?!

לדברי המבקר רן יגיל: "זהו ספר שאינו רק על משפחה או על יחסים בתוך המשפחה, אלא על הבית עצמו – על הרגשות של בית פיזי שנפרד מבעליו. הספר מעודד אותנו לחשוב מחדש על המשמעות של בית ומה נשאר מאחור כשאנחנו עוברים הלאה."

ד"ר ירדן קדר הוא פסיכולוג התפתחותי, חוקר ומרצה באוניברסיטת קורנל ובמכללה האקדמית בית ברל. נוסף על היותו יזם בתחום ה--EdTechהוא גם מתחרה בתחרויות מרתון ואיש ברזל, מכין לימונצ'לו, מנגן בגיטרה וחולם סיפורים, שהופכים כעת לספרים מרגשים לילדים.

"בקווים חדים ובטוחים משרטטת אידה צורית ברומן שלפנינו סאגה משפחתית מרשימה שבמרכזה אודליה סלונים, פסיכולוגית צעירה ואשה חצויה, שחייה נחצים בשל אירוע טרגי שהותיר בה חותם טראומטי: כישלונה לשמור על בנה של בת-דודתה וחברתה הקרובה רונה והיא רדופת רגשי אשם קשים שאינם מרפים ממנה. 

אודליה היא דמות חזקה ושברירית כאחד ואין כאן סתירה; מדובר באשה אינטליגנטית ורגישה עם נטייה למיסטיקה, גיבורה נשית מודעת ועירנית לעצמה ולסביבתה החותרת ללא לאות אחר משמעות בחייה. יחסיה הסבוכים עם אמה מחד ויחסיה הקרובים עם דודתה ובנותיה מאידך מתוארים באמינות רבה ויוצרים מארג רגשי מדויק ואותנטי. 

לפנינו אם כן רומן תודעה קלאסי ומשוכלל הכתוב בגוף ראשון, הכולל תנועה קדימה ואחורה בזמן וממוקד באותו אירוע טרגי. ברגעי מפתח שונים ברומן אודליה כותבת טקסטים קצרים, פתקים המהווים מעין השתקפויות של התודעה בעיני עצמה שנועדו לעזור לה להבין טוב יותר את מה שקורה לה.

אידה צורית מצליחה לתאר את האינטימיות והבדידות בסבל של אודליה מבלי לגלוש לרגשנות יתרה. החתירה המתמדת אחר משמעות בתוך חיים שנדמה כי הם מרוקנים ממשמעות היא אולי הציר הפנימי ברומן הזה. החיים בתוך תודעה של אסון ואשמה אינם זרים כמובן לישראלים; מבחינה זאת נובע הרומן הזה מלב ליבה של החברה הישראלית היום."

פרופ' עמוס אדלהייט, חוקר ומשורר                 

רומן הביכורים של עדי אלבלה אלֵד הוא הישג ספרותי נדיר ומרגש, מרשים ומפתיע בעוצמתו ובבשלותו. הרומן כתוב בגוף ראשון ובמרכזו צעיר בשנות השלושים, שברירי ורגיש, המתמודד תוך כדי תהליך התבגרות איטי עם עולם פנימי לא יציב (מה שהחברה ה"מתוקנת" והלשון הקלינית יגדירו כהפרעה נפשית) שבו הגבולות בין דימיון ומציאות לא קיימים, ממש כמו בספרות או בקולנוע ובאומנות בכלל.

בעולמו של אֵלֵד הוא מפיק סרט בכיכובם של המתים במשפחתו עימם הוא מצוי בקשר קבוע, הוא משלים תסריט, מחלק תפקידים, מחפש אתרים לצילום ורודף אחרי הפרטים האחרונים הקשורים ביצירת הסרט שהופך לתכלית חייו ונוגע גם בפרקים אפלים בתולדות האנושות, שהרי המתים במשפחתו נרצחו על-ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה והדי זיכרונות והזיות מאותם מאורעות צצים בערבוביה בתודעתו של אלד ונוכחים אצלו, ממש כשם שהם קיימים ונוכחים בתודעה הויזואלית הישראלית בכלל. אולם מתברר שפרשת הפקת הסרט איננה רק פרי הדימיון ושלפחות בעבר היה ניסיון אמיתי וטראומטי למדי להפיק סרט, ניסיון כושל שהותיר באלד צלקות עמוקות בעיקר בשל קשרי ניצול רומנטיים שהסתיימו במפח נפש.

אלד מאפשר לעדי אלבלה לפרום עד דק את גבולות הריאליזם השגור ולפרוץ נתיב אמין ואותנטי אל מחוזות דקים ועדינים שמזכירים לנו עד כמה המציאות שלנו פגיעה ושברירית.    

"החוקר, המשורר והסופר, דב בהט, יוצר ותיק ואיכותי, היודע להעמיד רומן ואף סיפורים קצרים על כּנם, מפרסם כעת את סיפורי החיות שלו תחת הכותרת: על לביאות אלמנות – ועוד. בהט, כזכר אלפא טיפוסי, איש שעמד כל חייו, השנה ימלאו לו תשעים, במרכז העשייה והמחקר האקדמי כפרופסור שהוא גיאולוג בכיר ובינלאומי, מתמקד לא אחת בסיפורים על החיות כתיאור של מאבק הישרדות בטבע, החיים כ"תיאור של מאבק", כפי שקבע פרנץ קפקא בסיפורו האניגמטי, ולכן בהט מוקסם בעיקר מחיי האריות בכלל וחיי הלביאות בפרט. המלכים והמלכות עושים לו את זה. בולט כאן ביותר הסיפור המפותח בעל הטון הפמיניסטי "על לביאות אלמנות – ועוד".

אבל בהט בסיפוריו לא נשאר שם. בהמשך הספר לא ייצור רק אלגוריות של כוח משפחתי, עֶדרי וחברתי בעקבות הטורפים הגדולים מן האריה דרך הכריש ועד הדב, אלא יתמקד גם באינטימי יותר, דהיינו, סיפורים שבהם לא האלגוריה בין חיי החיות לחיי האדם עומדת במרכז, אלא דווקא הקשרים ההדדיים בין עולם החי לעולם האדם, המגע ביניהם בחיפוש אחר פתרונות למול פגעי הזמן והטבע, החלוף של כולנו. לפעמים הדבר בא באמצעות הומור קורצני כמו בסיפור "התוכי של חווה'לה", או הסיפור על הדוכיפת "הציפור הלאומית" שלנו, או באופן פסבדו מדעי חמור סבר כביכול כמו בסיפורים "הפילים של לורנס", המבוסס על מקרה אמיתי ומוּכּר ו"פינגווין וזוגתו".

נראה כי בהט כסופר מוכשר מוסיף כאן עוד נדבך לקורפוס הסיפורתי המתהוֶוה שלו. זה ספר מענג ושווה קריאה. "

רן יגיל – מבקר, סופר ועורך 

איך הופכים חתול ג'ינג'י אחד, כזה שכל אחד ואחת פגש אֵי פעם ברחוב, לספר מעניין בתוך זירת התרחשות שהיא בניין מט לנפול? מספרים סיפור חסכני בטון מקורי ומדויק מנקודה לנקודה עלילתית בפרקונים קצרים וכובשי לב, יוצרים שבירה פנטסטית קטנה לעולמות אחרים ומתעלים נרטיב מתפצל לאופציות שונות לעִתים באירוניה ופעמים ברגש.

אבל הנובלה המפתיעה הזאת חתול עובר ושב של אורה מנשה היא בעצם אלגוריה מובנית, כי לא רק על החתול הספציפי הזה המתייחד באמצעות לשון הסיפור מסופר כאן, אלא גם על המצב שלנו כבני אדם, אינדיווידואלים בודדים. כיצד הכול זמני, וגם ההַבּיטאט שלנו שנראה כביכול מוגן ושמור היטב הוא פָּריק ובן חלוף. כולנו בעצם עוברים ושבים ואולי רק בידידות הקטנה והמינורית, בקשר הדק שבן יצור חי אחד לרעהו, נמצא נחמה פּורתא.

"והחתול? זה כבר התהלך לו על העננים, שמקרוב נראו ואף הריחו כמו צמר גפן ורוד מתוק, מאכל משונה שטעם פעם בהיותו גור חתולים. הילדים שהתגוררו אז בבניין כיבדו אותו לפעמים בדברים משונים. זה הצחיק אותם ממש".

הנובלה הקסומה הזאת מצטרפת למסורת אלגורית גדולה של כתיבה על חתולים ובני אדם בספרות העולם ובספרות שלנו. מספר השירה הנדיר ביופיו של ת"ס אליוט "ספרו של פּוֹסוּם הזקן על חתולים שימושיים" ששימש מסד למחזמר המופלא "קֶטְס" של המלחין אנדרו לויד וובּר, דרך "רשימות של חתול רחוב" של המחזאי המעולה נִסים אלוני ועד ספרהּ המרגש של ענת לויט על חתוליה "מה זאת אהבה". אז מיאוּ לכם כולכם וקריאה מהנה.

במקטעים קצרים, בשמות פרקים מקוריים ובעיקר בכתיבה מדויקת וחסכנית שאינה נופלת לבּנאליזמים, כותבת הסופרת־המשוררת ענת לויט – שכתבה בעבר ספרי פרוזה ניסיוניים טובים מאוד ומרגשים כמו שפת הלוליין (גוונים, 1997) וניקול ופּייר (ידיעות ספרים, 2000) – את חייה דרך הפיזי המוביל אל הנפשי. בבחירת מילים מדויקות היא מתארת איך זה להיות בעלת מום פיזי מלידה המתגדל והופך למום נפשי החל מהיחס האינטימי הקשה של האב, דרך יחס החברה כולה ועד הדיאלוג של לויט עם בנותיה. 

הטיפול העצמי והשיקום האישי במסגרות השונות, עקב בצד אגודל – על בהונות הנפש – מתוארים ללא גרם של הצטעצעויות בּארוקיות ומילים מיותרות. זהו ממוּאר אוטוביוגרפי, מעט המחזיק את המרובה, של אשת מילים היודעת לברור מילים ולברוא משפטים באופן אסתטי מושלם, עורכת ופועלת מילים ביומיום למחייתהּ, והוא עורר בי הזדהות רבה ממש כמו ספרו הבלתי נשכח של ז'אן פול סארטר "המילים". כך, למשל: "בלי אבחנה רפואית רשמית, חותכת כדין שיש לקבלהּ ללא אפשרות ערעור, נסללה לי עוד בילדותי דרך התנהלות אשר תעתעה קודם כול בי. אבא שלי הוא שכפה עלַי להאמין שאם רק אפסיק להיות נרפית, חלשלושה באופן מביך – אצליח לצעוד בקלות כמו כולם..." 

רן יגיל: מבקר, עורך וסופר

ענת לויט פרסמה חמישה ספרי פרוזה ושמונה ספרי שירה. זכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה. (Anat-levit.com)

רבקה רז, שהתפרסמה ברומן הביכורים הניסיוני והמעולה שלה "ההר" (עם עובד, פרוזה אחרת, 1988), חוזרת ברומן
חדש, אוונגרדי וכובש, "אני, חבקוק". הגיבור שלה, ששמו הייחודי בא לו באופן מקורי, הוא משורר ללא קוראים, אמן המחפש קהל ונאחז בקוראת אחת ויחידה בלית ברירה בחזקת נפש נוגעת בנפש. הרומן נוגע כמובן בבדידותו של האמן בתוך המרחב החברתי. חבקוק הוא דמות ביזארית של משורר השואף להבקיע דרך אל הים מבעד למנהרה שהוא חופר סמוך לביתו. יש כאן ברומן הקאמרי הקצר הזה קטעי דיאלוג נדירים בין אדם לנוף כסוג של סמל לחופש ולחירות.

עולמות פנטסטיים שלמים נפתחים לפני חבקוק, לא על כוכבים רחוקים אלא ממש כאן, מעבר לדלת. אפילו מבט סתמי בבקבוק של מים מינרליים פותח עולם.

בין פרקי הפרוזה שזורים ברומן קטעי שיר קצרים. מה שמפתיע הוא שדווקא השיר, שאמור להיות בדרך כלל מבע חופשי, אקספרסיבי אווירתי, הוא זה שמקדם את העלילה מבחינה התרחשותית, וקטעי הפרוזה הארוכים דווקא הם תיאוריים ואקספרסיביים, וטעונים משמעות רגשית. קסם המילים שזור בפרוזה של רז, גם אם היא תיאורית יותר וסטאטית יותר. לפנינו כישרון כתיבה נדיר של פרוזה אחרת.

רן יגיל: מבקר, עורך וסופר

ממרחב של על-זמן ועל-חלל, מקום שבו אפשר לראות את הדברים מן הקצה אל הקצה, מאינסוף אחד לאינסוף אחר – מספר לנו אלבר קאמי האהוב, שכתב יצירות אלמותיות וחד-פעמיות כמו "הַזָּר" והַדֶּבֶר", את סיפור חייו המרתק. כיצד הפך סופר והוגה דעות מטאורי בתקופה רעה וקשה למין האנושי וכיצד שרט בתקופה קצרה את תודעת הפרט, הכלל והתרבות. קאמי מסתובב ביצירה זו כרוח גדולה בעולם ויכול להגיב על דברים שקרו לפני מותו ולאחריו, בהקשרו. לעתים נדמה שפס של מנגינה נוסע ממעל, מושך בחוטים ולא מרפה לרגע, ובלשונו: "אומרים שצריך פסיכופת כדי להילחם בפסיכופת. הנה לאן שנקלענו, מרחץ דמים שכזה. מאה איומה! האדם שנשללה ממנו הזכות לומר לא – הופך לעבד." אין ספק, זהו מונולוג שבו העלילה נעה מעוני פיזי מנוול אל עושר רוחני גדול.

רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה", ביטאון לספרות. שימש כמבקר ספרות ב"הארץ" וב"מעריב". כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד". כותב ביקורות, טורים, הומאז'ים ורשימות באתר לספרות "סלונט". מלמד כתיבה יוצרת ועריכה "בבית הספר לאמנויות המילה", מנהל מועדוני קריאה, משמש עורך לשון של פרסומות בטלוויזיה, כיום כותב טור על ספרות עברית ויהודית מזווית אחרת במוסף התרבות של עיתון "גלובס".

מה גורם לנו להתאהב עד כלות במקום זר, אזור שלא נולדנו בו ולא גדלנו בו ואין לנו ממנו צֶבֶר זיכרונות ההופך לנוסטלגיה.
על הקושיה הזאת מנסה לענות הספר החדש של הסופר, הפובליציסט והסאטיריקן מאיר עוזיאל, הבית ליד האגם
באיטליה, ומהשם כבר עולה שעוזיאל התאהב באיטליה הכפרית־האגמית. אומנם, הוא חי ועבד ברומא, בשליחות
ישראל במשך כמה שנים; אך מדוע יכמַהּ לקנות שם בית בכפר וירצה לגור שם מחצית זמנו? זהו סיפור על בית מכושף בתוך נוף קסום, מלא הומור, הכתוב ביד אמונה.
"המתווך האיטלקי לקח ליד את המפתחות, ורגע לפני שיצאנו מהמשרד לעֵבר הבית, הוא אמר: 'לפני שאנחנו הולכים לראות את הבית ולפתוח אותו, אני רוצה שתדעו שזה בית של מָאגו.ֹ'
מאגו באיטלקית זה מג. מכשף. הבטנו בו במבט תָּמֵהַּ."
בדרך אל הבית הנכסף והמכושף עוזיאל כמעט קונה כנסייה מחולנת, מהרהר בחפירת בְאֵּר לצד הבית, נהנה ממסעדות
משובחות, נקלע לחדר פולחן סודי ומיסטי, מחשבן חשבונות כספיים להגשמת החלום כשהוא חדור אמונה, פוגש בעלי
מלאכה שהם טיפוסים צבעוניים, אנשי עיירה מלאי סיפורים, יוצא לטיולים ונקלע לתחרויות ולפסטיבלים, מעודד חברים
ישראלים ללכת בדרכו ומתעב את הקורונה שהכתּה בארץ אהבתו השנייה אחרי ישראל.
זהו ממואר רומניסטי הכתוב באופן ישיר ובגובה העיניים של כותב ישראלי־יהודי מיומן ומרגש, היודע לקחת את קטנות
היומיום ולהופכן למעשה ספרות.

ארבע דמויות: אימא, אבא, בן ובת, מחפשות הבּיטאט: מקום במובן של בית. במרכזו של רומן הביכורים המרשים של דוד בֵּק "געגועים לאריות הים", רומן משפחתי יהודי-ישראלי מסורתי, עומדת ההגירה הפיזית, ובעיקר ההגירה שבלב. בק מצליח לשמור על מסגרת סיפורית רחבה וסיגוּר סיפורתי ראוי בארבעה פרקים יפים של פרוזה, מבלי שהעלילה הרזה וההדוקה שלו תיזל לצדדים. 

הרומן מתכתב תמטית וסגנונית עם "העשב והחול" של דוד שיץ. לא רק עם הכאן והשָׁם, ארץ ישראל וארץ המוצא, ארגנטינה במקרה של בק, כאשר שני המקומות הם מחוזות געגוע בלתי מושגים כי החלום תמיד גדול מסך חלקיו ולאן שתיסע אתה תמיד לוקח איתך רק את עצמך – גם הניסיון הנואש לאיחוד משפחתי בתוך התא הקטן קיים כאן, כמו ברומן של שיץ.

אלא מאי, אף על פי שאין כאן גורם חיצוני כמו מלחמת עולם, למשל, המפריד בין הגורמים המשפחתיים, בק הוא הרבה יותר קיצוני משיץ, בחזקת כל אדם הוא אִי לעצמו בתוך עולם פוסטמודרני קר ומנוכר. יש כאן יותר אדישות שפושָׂה זה כלפי זה מאשר רגש של שנאה גואֶה ופנקסנות משפחתית כתוצאה מטראומה.

מיכל, הבת במשפחה, כותבת זאת טוב ממני: "לא אתה ולא אבא או אימא גידלתם או דאגתם להרגשת שייכות בקהילת שולמן הזעירה, אתם הפוכים ממני. כל שולמן אצלנו סולו על כדור הארץ, כאילו כל אחד יצא מפחי אשפה מפוזרים ביקום". 

מי ישלם על הטעויות של משפחת שולמן? והאם אלה באמת טעויות, או שמא החיים עצמם הם הקוראים לנו בקולם כאריות הים מן האוקיינוס לצאת אל המסע הגדול בלית ברירה, דרך מוכתבת או אישית של בחירה שאין ממנה חזרה, הגוזרת ניתוקים חותכים בארבע הנפשות שמצאו מחבר.

רן יגיל, מבקר, עורך וסופר

גַעַשׁ, סער ופרץ, ארוטיקה, רגש העולה על גדותיו המהול במיסטיקה מכשפת – רק כך אפשר לתאר את שיריה של יוכבד בן־דור בספרה החדש "בחצר עצי התפוח". רגישות פמינינית נדירה ומלאוּת ריאליסטית תודעתית ופנטסטית יש אצלה. היא לוקחת את המקורות שלנו ויודעת להוסיף עליהם דבר־מה, נשי־אישי, כמו בשיר על רבקה הנקרא "מים ואהבה". זו הזווית המודרניסטית של היחיד, שפע הצבעים שבשיר על האֵם השנייה ויצחק ממלאים את השורות. היא יודעת לכתוב שיר סינגולארי דחוס סמנטית מבלי ליפול.
בשיר אחר, "אִשה של פלסטיק ורוד", קיימת מודעות עצמית גבוהה למצב הנפשי־הנשי הצעיר המהדהד את קסם המילים של פנחס שדה: "הַחַיִּים כְּמָשָׁל" הָיָה פּוֹרְנוֹ מֶרֶד לִצְעִירִים, / יְפֵי גּוּפוֹת, צַחֵי פָּנִים. / כְּשֶׁנֶּאֱחַזְתִּי בַּכְּאֵב, בִּתְשׁוּקָה נוֹאֶשֶׁת, / בְּאַכְזָרִיּוּת חוֹרֶקֶת, בַּמִּלִּים וּבִבְשׂוֹרָתָן, / עַד כִּי אוֹנַנְתִּי בְּפִנּוֹת שֶׁל חֲשֵׁכָה כְּבֵדָה / וְאוֹר פָּנַס הַגִּנָּה הֶעֱבִיר בִּי רֶטֶט, / נָשָׂאתִי אֶת אוֹר קִיּוּמְךָ הַמְּשֹׁעָר, / שֶׁהָיָה לִי מָבוֹךְ אָפֵל... 
מבּעים מעין אלה לא תמצא במקרא, הם של בן־דור עצמה והם של הקוראים הרוצים להיות קשובים לשירתה ואני אחד כזה. כן ירבו ספרים ושירים משלה.

רן יגיל, מבקר, עורך וסופר

הסיפורים בקובץ החדש של דב בהט בריג'יט וסיפורים אחרים מתרחשים בכל מקום בפלנטה: בשיוט בגובה 20,000 רגל באוויר, בשכבות העומק של הקרקע שנחשפות בחפירות ארכיאולוגיות, בג'ונגלים הפראיים של אפריקה וסביב שולחן ליל הסדר בבית רגיל בישראל. אך מלבד הזירות הרבגוניות, נפרצים בספר גם גבולות של זמן. חלק מהסיפורים מתרקמים בהווה המוכר, אך יש מהם הנארגים לפני קום המדינה, כשהתנועה בכבישי הארץ הבינעירוניים היתה דלילה וכשבעיר חיפה שלטה חברת הובלות ידועה אחת.   
גם פסיפס הדמויות בספר עשיר להפליא, ממדענים השוקדים על פיצוח "גנים טובים" לשם יצירת עולם טוב יותר, לזמרת אופרה המתהדרת בקריירה בינלאומית וזוכה להצעה לא שגרתית מראש הממשלה, ועד למנהלת מקומית בכירה ברשות התעופה ברואנדה המוצאת יום אחד על השטיח במשרדה ילד זהוב תלתלים ומחליטה לאמץ אותו לבן. 
על אף השונות של הגיבורים, נדמה שהמשותף ביניהם הוא החיפוש. כל אחת מהדמויות מחפשת דבר מה בעולם הכאוטי. חלקן מחפשות קשר, אהבה שתפר את הבדידות ותמתיק את הזמן, ואחרות תרות אחר פתרון מדעי שיישב את הסתירות ויעצור את המבול הבא. 
בספר המפתיע בריג'יט וסיפורים אחרים שבדב בהט לגולל סיפורים הבוחשים יחדיו ריאליזם ופנטזיה, וביד אמן הוא מותח את הגבולות ביניהם, מוציא ומביא עלילות בלתי צפויות, הפורצות כאמור גדרות של זמן ומרחב.
דב בהט הוא מספר ותיק שחש את העולם על בשרו, ומצליח לשזור בסיפוריו נימה דקה של אירוניה על מה שמתרחש כאן ועכשיו בלי לוותר על תקווה מחויכת.

בראשית שנות האלפיים פרץ לזירת הספרות בישראל כוח חדש ומפתיע – בוודאי בשל איכות יצירותיו, אבל גם על שום הרקע שלו, תחום מדעי הטבע, המרוחק שנות אור מעסקי הרוח, כך על פי התפיסה הרווחת. (מפתיע גם גילו המבוגר, ספרו הראשון פורסם כשהוא בן 73.)
פרופסור דב בהט הוא אחד הגיאולוגים המובילים בעולם בתחום הסידוק בסלעים. הוא התמחה בחקר הגיאולוגיה והסדקים בקרום כדור הארץ וכיהן כדיקן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטת בן גוריון, כראש המחלקה לגיאולוגיה ומינרלוגיה וכרקטור האוניברסיטה. הגיאולוגיה ציוותה עליו במשך השנים את ריסון תשוקתו לכתיבת ספרות עברית. אבל בגיל 70, עם צאתו לגמלאות, התמסר בהט לכתיבה בכל מאודו. עד עתה פרסם 20 ספרים – רומנים, אסופות סיפורים קצרים ושירה, ומשנת 2013 רואים ספריו אור בהוצאת ״טוטם״, בעריכת לילי פרי.
כאיש מדע מובהק מתאר בהט בקעים, מעתקים ורעידות, שמאיימים למחות את החברה האנושית מעל פני האדמה – ממש כשם שהשברים הגיאולוגיים אורבים לנפשנו מתחתיה. ביד אמן ייחודית, מקורית, מושחזת ורבת קסם מפנה בהט את מבטו לבחינת הסדקים והבקיעים בנפש האדם היחיד, ובחברה כולה – הן בפרוזה והן בשירה.
הדמויות בסיפוריו ובשיריו של בהט ישראליות מאוד, ובה במידה הן אוניברסליות. אנשי אקדמיה, עולים חדשים, פוליטיקאים, הורים וילדים מתבגרים, גברים ונשים מכל שדרות החברה – כל אלה מונעים בידי דחפים בסיסיים, גבוהים ונמוכים – התשוקה לאמת והתשוקה לכבוד, התשוקה לאהבת נפש ולאהבת גוף, להישג מקצועי ולהכרה – הכול בערבוביה אנושית צבעונית כל כך, שבנקל נזהה בה את עצמנו.
בספר זה נאספו מבקרי וחוקרי ספרות מובילים כדי לנתח את יצירתו של דב בהט – השירים, הסיפורים והרומנים – ובתוך כך, מבלי משים, לשרטט את פניה של מדינת ישראל בעת הזאת.

סאטירה, המתארת את המציאות בגרסה מופרזת ומבדרת – אך גם מביעה בגילוי את האמיתות הכואבות ביותר. יום השנה הוא רומן רציני המתחבא מאחורי מעטה קליל, ולוקח את הקוראים למסע שמעבר למחוזות הספרות המודרנית – מסע שבין הרומנטי, הארוטי, הפוליטי והחברתי.

"הציפור והים" הוא ספר של שירי אהבה. דב בהט כותב בחיבה, בהומור ובעין חדה ורעננה על אנשים וחיות, הרים ונגיפים – והכוח המקשר בין השירים הוא האהבה, כוח הטבע המקרב בין גלקסיות ואנשים כאחד. בשירים, כפי שמצופה מדב בהט חד הלשון, מציצה ביקורת חריפה ולעגנית על החברה המערבית, ובפרט הישראלית, והתמונה הגדולה משורטטת באמצעות אוסף של שירים אישיים, עצובים, מגוחכים ונוגעים אל הלב, המשתלבים יחד לפסיפס ססגוני ונושם של פיסות חיים מרתקות.