על בהונות הנפש

חבלי לידה

הבוקר נפתח לי השער הנכון אל הספר הזה. שכבתי במיטה, מכוסה בשמיכת פוך עד צווארי, עטופה במועקת היקיצה שפוקדת אותי מעת לעת. המועקה גברה אחרי שיחת טלפון קצרה עם בתי שלומית. חרף החשש שדברי ירגיזו אותה, התקשיתי להתאפק והערתי לה שלקחה לעצמה את הגרביים הנוחים ביותר, אלה שמאפשרים לי להתהלך בבית לאיטי − וגם זה בסיוע קבוע של הליכון − בלי שכפות רגלי יכאבו. שלומית התנצלה, טענה שעשתה זאת בהיסח הדעת, מתוך עייפות גדולה. הבנתי אותה מיד, וכבר כמעט התנצלתי באוזניה על התמרמרותי, אלא שהיא נהייתה לפתע פתאום קצרת רוח והשיחה בינינו הסתיימה.

מכוסה היטב המשכתי את השיחה עם עצמי. רצון. זו היתה הכותרת שזהרה אלי הבוקר, והיא סנוורה אותי כשלט ענקי. זיהיתי אותו מיד כאותו שלט שניצב בפתח רחם אמי − על המפתן האפל והזוהר ביותר אשר מי שחוצה אותו הופך מעוּבּר לאדם.

אל המילה רצון הצטרפה עד מהרה עוד מילה, והקדימה אותה: כוח. הצירוף הזה − כוח רצון − נדוש מאין כמוהו, אך אין משמעותי ממנו לקיומי, עוד לפני שחוּלַצתי בכוח רב מרחם אמי שעמד להתפקע ולהפקיע ממני את היכולת לנשום.

לא כל אדם צריך להפגין רצון שאין חזק ממנו לחיות עוד לפני שנולד. לא כל אדם נדרש כמוני לגלות כוח שאין עז ממנו כדי לנשום את נשימותיו הראשונות. אני חוויתי את זה עוד הרבה לפני שידעתי משהו על העולם סביבי ועל עולמי שלי. חוויתי בעל כורחי את החובה להיאבק על הגשמת רצוני הראשון: להיות אדם.

הבוקר הזה, בעודי מתעמתת עם הקושי לעמוד איתנה כנגד בתי ומאחורי הרצון לשמור על הגרביים היחידים הנוחים לי, הבנתי בבת אחת שאותו רצון, כמו רבים אחרים, קשור כנראה גם הוא לרצוני הראשון להבטיח לעצמי חיים. אי אז, לפני שישים ושלוש שנים, נטווה החיבור האמיץ בין רצונותי − משמעותיים וטפלים כאחד − לבין כורח התמיד להיאבק על מימושם. פעמים רבות הרגשתי לוחמת אמיתית, החייבת לנצח בקרב שכל תכליתו לאפשר לי את הבלתי מובן מאליו − הזכות להתקיים.

כוח הרצון שלי ניצח במערכה הראשונה, אבל גזר שכל שנותי עד כה אחזור שוב ושוב אל אותם קשיי נשימה פנימיים, שמלווים כל אחד מרצונותי. כל רצון שלי נתפס מיד כמו עניין שלא בהכרח מגיע לו להתגשם.

אלמלא התמידה אמי לזעוק את ייסורי ציריה, וללא נחישותי להיחלץ מתוך מי השפיר שלה, אולי הרופאים לא היו מצליחים לחלץ אותי ממוות רגע לפני שכבר יהיה מאוחר מדי.

*

שלוש פעמים התחלתי את חיי כמי שהליכתה אינה יציבה, איתנה, קלת צעד. אבל רק בתחילת החיים החדשים שלי, בפעם השלישית, הורם המסך מעל ההכרה, לפיה חסרה לי היכולת המוּלדת לתפעל את שתי רגלי כשאר האדם, ללא פחד שמא אמעד.

הפעם הראשונה שהתחלתי את חיי כנכה היתה עם לידתי. סיפור הולדתי ליווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. אמי סיפרה שכשכרעה ללדת, כאב ציריה המתעצמים פער את פיה לזעוק לעזרה. המיילדת שעמדה לא הרחק ממנה השיבה לה בצעקה: ״תפסיקי לצעוק כמו משוגעת!״ ולא ניגשה אל שתינו − אל אמי ואלי. כשנחלצו הרופאים למלא את תפקידם, הם זיהו שחבל הטבור כבר כמעט חנק אותי לגמרי. הם הזדרזו לאחוז במלקחיים שתפסו בקודקודי רך הבשר, ומשו אותי במהירות מן הרחם.

כששוחררנו אמי ואני אל ביתנו, נשלחנו עם הוראה רפואית מפורשת: אם אכחיל בימים הבאים, שאובהל מיד לבית החולים. שום מילת הסבר מעבר לכך. שום אבחנה לא נמסרה בנוגע למצבי עם לידתי: מצוקה חמורה, שנגרמה מאי אספקה סדירה של חמצן. האבחנה הזו תקבע לי במובנים רבים − פיזיים ונפשיים כאחד − את מלוא חיי.

חזרתי לבית החולים כעבור חמש שנים, בקיץ, עונה לא ברוכה לילדה שרגלה השמאלית כוסתה מכף רגל ועד ירך בגבס לבן כבד. עד אז גדלתי, על פי התצלומים והסיפורים של אמא, מלאה במנה גדושה של שמחה שלא היה קשה לזהותה על פני העגלגלים עטורי הנמשים. אמי גם הרבתה לשבח באוזני ובאוזני קרובי משפחה וחבריה את כישרוני המיוחד לדבר באופן שוטף עוד לפני שמלאה לי שנה − ובמיוחד את זה שידעתי לדקלם רבים מהסיפורים המחורזים שקראה באוזני, ושהיטבתי לשיר לא מעט שירי ילדים על מלוא מילותיהם. כנגד זאת ובהשוואה כאובה לכך גם שמעתי מפי אמי לא פעם על הקושי הרב שלי להתחיל לעמוד על שתי רגלי ולפסוע באופן עצמאי, גם אם מקרטע ומתנודד תחילה.

סבא שלי, אבי אמי, היה הראשון שאמר לה שהרגליים שלי פגועות. יום אחד הוא עורר את אמי לשיחה על כך שמשהו אינו כשורה באופן שבו כפות רגלי מונחות על הרצפה. לטענתו, הן נטו יותר מדי לצדדים. הייתי אז כבת שנתיים וחצי, ורק חודשים מעטים קודם הצלחתי להפגין כושר הליכה מסוים. אני לא זוכרת שום קושי פיזי או נפשי בנוגע לצעידתי מאותם הימים. אני זוכרת היטב שיר אחד שאהבתי במיוחד לשיר: ״אני בובה ושמי ימימה־מה/ פרועה אני שנה תמימה־מה/ כולם אומרים לי כי אני יפה,/ רק רגלי הן עקומות נורא./ וכשיצאנו לטיול יול יול/ לפרדס וגם ללול לול לול/ כולם אמרו: ימימה כה יפה/ רק רגליה עקומות נורא./ איני רוצה שילעגו גו גו/ לכשאגדל כולם יאמרו רו רו/ ימימה היא בובה כה יפה/ רק רגליה עקומות נורא״.¹

תחילה כעסה אמי על אביה. היא סירבה לראות את רגלי דרך העיניים הביקורתיות שלו − כך להרגשתה. אבל בחלוף הזמן חדרה המציאות את עיוורונה של אמא שמתקשה להכיר בבעיה התפתחותית כבדת משקל אצל בתה הבכורה. מיד לאחר שגם אמי הסכימה להבחין שרגלי סוטות לצדדים, היא פצחה במסע משותף של שתינו בין אורתופדים בדרגות שונות של מומחיות. איש מהם לא אמר לאמי את מה שגיליתי אני באקראי שנים רבות אחר כך. אף אחד לא אמר מעולם להורי את האמת על פי הגדרתה הרפואית הפשוטה: לידת המלקחיים הבהולה פגעה במערכת העצבים שלי, בתפקודי המוטורי.

כשמלאו לי חמש שנים נכנסתי לחדר הניתוח למשך שמונה שעות תמימות, כדי לתקן שריר רפוי ברגלי השמאלית. ההליך נועד להקל עלי את ההליכה. עד היום אני זוכרת בבהירות כיצד שכבתי על מיטת המתכת בחדר הניתוחים, מסכת אתר מצחין מוצמדת אל פני כדי להרדים אותי. אני שומעת את עצמי זועקת זעקות רמות עד שמסכת האתר הוחלפה במסכה שריבוא כוכבים מנצנצים זהרו מתוכה, והפילו אותי אל תרדמה שממנה הקצתי מגובסת־רגל והוּבלתי אל אבא שלי. הוא המתין בפתח חדר הניתוחים בעיניים שטופות אדמומית. לעולם לא אשכח את האודם העז בעיני אבי באותו היום. פעמים רבות מאז החייתי בדמיוני את האדמומית הלחה ההיא − אות ברור לדאגה האוהדת של אבא כלפי בתו שזקוקה לו כל כך. בהמשך חיֵינו לא היה לדאגה הזו זכר כשנדרש, למשל, ללמד אותי מחדש ללכת אחרי שקילפו את הגבס מרגלי חודשיים אחרי הניתוח. שיעורי ההליכה לוּוּ לא פעם בצעקות זועמות, במילות גנאי שנחרתו בי מאז, ובמידה רבה קיבעו בי את הכורח התמידי להסתיר במאמץ את הקושי למלא כראוי את פעולת הגוף הבסיסית − לצעוד.

הנבואה שגוּלמה בשבילי בלי דעת במילות שיר הילדים האהוב עלי משנותי הראשונות − איני רוצה שילעגו גו גו − התגשמה רוב שנותי מאז גם במועדים ובמעמדים שבהם איש בעצם לא לעג לי מחוץ לדמיוני.

היה או לא היה - שיתוק

בלי אבחנה רפואית רשמית, חותכת כדין שיש לקבלהּ ללא אפשרות ערעור, נסללה לי עוד בילדותי דרך התנהלות אשר תעתעה קודם כול בי. אבא שלי הוא שכפה עלי להאמין שאם רק אפסיק להיות נרפית, חלשלושה באופן מביך − אצליח לצעוד בקלות כמו כולם.

נוסף על קשיי ההליכה, גם כפות ידי − ובמיוחד השמאלית − התגלו כנוּקשות אצבעות. הנוקשות הזאת היתה מתגברת ומקפיאה לגמרי את תנועת אצבעותי בכל עת שהייתי שרויה במתח נפשי.

המתיחות נבעה בדרך כלל מבושה ומאֵימה. התביישתי, כי הרגשתי שאבא שלי מתבייש בי גם כשלא נמצא בקרבתי. במיוחד גבר המתח בכל פעם שהיה עלי, למשל, להביא כוס גדושה במים אל שולחן האוכל שעה שאבי ישב לידו. כל גופי היה קופא אז בחרדה שמא לא אצליח לאחוז בכוס כראוי, והנוזל שבתוכה יישפך ויגרום לאבא לשפוך עלי מילים מבזות. ברוב הפעמים זה אכן מה שקרה.

מעולם לא יכולתי לדעת אם הלקוּת הזו של כפות ידי היא באמת בלתי נפרדת ממני, או שמא נגרמה ממה שאמרו לי עיניו של אבא עוד לפני שפצה את פיו, תכף אחרי שנכשלתי בפעולת יד פשוטה.

*

כל כך רציתי להיות ולהיראות ללא דופי עד שנדמה שגם הרצון העז הזה ניצח חלקית בשנות ילדותי ונעורי. מבית הספר היסודי והתיכון אני זוכרת את דריכות הגוף בעיקר במצבים שמשכו את תשומת הלב של חברי לכיתה. למשל, כשהייתי חייבת לצאת באמצע שיעור לשירותים, או כשהמורה ביקשה ממני לקום מהכיסא ולעמוד מול הלוח. אז הרגשתי איך הגוף כולו נכלא באחת מאחורי חומה משתקת, שאיכשהו בכוח פנימי עצום הצלחתי לפרוץ. כל הנמצאים בכיתה כאילו נמוגו לשניות שנדמו לי כנצח. במהלך אותן שניות הייתי מרוכזת בדבר אחד בלבד − בכורח הקריטי להפיח חיים ברגלי שנדמו לכפיסי עץ.

אני זוכרת בבירור את שיעורי הספורט, שהיו שנואים עלי. כתלמידה שקדנית ומצטיינת בכל השיעורים העיוניים − נהנית ממלוא שבחי המורות על יכולת ההתנסחות שלי במבחנים ובשיעורי הבית − לא יכולתי לשאת את ההשוואה העצמית שלי לאחרים בכל פעילות גופנית שנדרשתי לה. אמי הרחומה דאגה פעמים רבות לשחרר אותי מהחובה להתעמת עם כשלי גופי, שנסוגו אל מעין מארב. צוידתי במכתביה שביקשו מהמורים לספורט לא לחייב אותי בתרגילי ריצה או בפעילות במתקני ספורט שונים שדורשים גמישות מוטורית.

אף על פי שאני לא זוכרת שיחות עם אמא בעניין הקשיים הפיזיים שלי, אני משוכנעת ששיחות כאלה היו בינינו ושהיא ידעה היטב כי הניתוח בקרסול כף רגלי השמאלית סייע בעיקר בפן הקוסמטי. אחריו, כף הרגל לא סטתה עוד שמאלה באופן ניכר. אמא אומנם לא ידעה את מה שגיליתי אני רק חודשים ספורים לפני גיוסי לצבא, אבל לבטח הרגישה היטב שבתה הבכורה אינה כשאר הילדים.

בהיותי בת שש רשמה אותי אמא לחוג בלט, שהתעקשתי לעזוב אחרי כמה שיעורים שבהם הרגשתי קושי רב להניע את גופי בקלות כמו הילדות האחרות. לשווא ניסיתי לחקות את תנועתן הזורמת על הרחבה, לצלילי המוזיקה וקולה של המורה. המאמץ שנדרש ממני בכל אחד מהשיעורים היה גדול, והשיג תוצאה הפוכה מזו שייחלתי לה. גופי הקטן התקשה יותר ויותר בביצוע התנועות, עד שלבסוף הייתי מתייאשת ונצמדת מבוישת למוט התרגול שלאורך המראה הגדולה.

אחרי זה, מתוך דאגה לטיפוח ולהעשרה של נפשי הרכה, רשמה אותי אמא לשיעורי פסנתר אצל מורה אשר בתום שיעורים בודדים המליצה שאחדל לבוא לביתה מפני שידי מתקשות מדי להתנועע על הקלידים. עד היום, כשאני מתיישבת על כיסא הפסנתר שבביתי ואשר נועד לנגינתן של בנותי דפנה ושלומית, אני נזכרת בצער באותה נוקשות אצבעות קטנות שלי על הקלידים השחורים־לבנים. אולי הם היו עשויים להפיק למעני ובזכותי כמה מן המנגינות הקלסיות שאני אוהבת כל כך להאזין להן, לו הייתי לומדת אצל מורה אחרת. ייתכן שאצבעותי דווקא היו מתגמשות כתוצאה מהתרגול גם אם לא הייתי הופכת ככלות הכול לפסנתרנית. אבל אמי לא ניסתה לשלוח אותי למורה נוספת, כנראה כדי למנוע ממני עוד חוויה מתסכלת − ואף אני ברבות ימַי לא עשיתי זאת מאותה הסיבה.

מתחילת לימודי בבית הספר היסודי התגבשה בי היררכיה של רגשות שיש בהם אי נוחות ומבוכה. הכי מביש היה בשבילי לרוץ יחד עם כל שאר התלמידים ולמצוא את עצמי הרחק מאחוריהם, או שרגלי ימעדו וייעצרו באפיסת כוחות ולא אוכל לסיים את הריצה בכלל. אפילו לשבת בצד ולהביט בילדים קלי הרגליים נראה לי פחות גרוע מזה, הגם שהיה לכך מחיר לא נמוך. קינאתי במצטייני הריצה, והחלה להתפתח בי איבה כלפי גופי. הוא היווה בשבילי אבן נגף בהגשמת כמיהתי העמוקה להשתלב בין בני הכיתה, בסיכוי שלי לזכות באהדה שתפחית ואולי אף תחסל כליל את המנה הגדושה של חוסר ביטחון שהבאתי מהבית שבו גדלתי.

בבית הזה נשארתי ספונה ומוגנת לכאורה גם כשבבתי הספר שבהם למדתי יצאו כל התלמידים לטיולים. אמי פטרה אותי גם מהם בלי לשתף בכך את אבי, שהיה עסוק מאוד בהבאת פרנסה. לימים הוא אומנם חדל כמעט לחלוטין להתייחס למגבלות המוטוריות שלי − לא ביקר אותי מעֵבר לשם התואר ״מבוהלת״, שהצמיד לי כשגופי עצר תוך כדי הליכה או כשידי רעדה ופני התעוותו מלחץ יתר − אבל הוא גם לא חנן אותי ביחס אוהב. הקישור בתוכי בין זה לבין הסתייגותו הבוטה מהדופי שמצא בי כבר בימי ילדותי המוקדמים לא הניח לי − קם עלי וכפה את קולו עמוק בתוכי.

*

בשבתות של ימי הקיץ הרבינו, הורי ואני, לבלות בשפת הים. שם גיליתי מתוך התבוננות באחרים − מבוגרים וצעירים כאחד − את משחק המטקות, שעורר בי חשק עצום להתנסות בו. אולי קודם כול משום שניחשתי כי הוא מותאם למגבלות התנועה שלי. בזכות הניחוש המקדים הזה, שחיזק את תקוותי שהמטקה לא תתגלה כאביזר מכשיל, התרתי לעצמי להפציר באבא שילמד אותי את רזי המשחק. ידעתי שאבי מיטיב לשחק משום שלא פעם צפיתי גם בו כשהִכּה בעוצמה בכדור ששוגר אליו בעת ששיחק בהנאה מופגנת עם אחד מחבריו שהתלווה אלינו לים.

בהתחלה אבא סירב לי, בטענה החוזרת שלבטח אתקשה לכוון את המטקה כדי שתכה חזק בכדור שיישלח אלי. אבל התשוקה שפיעמה בי דווקא כלפי המשחק הזה לא נכנעה לחוסר האמון ולסירוב המנומק לכאורה − וככלות הכול ההתעקשות לשחק ועוד עם אבי ניצחה! לשמחתי העצומה, גילינו שנינו תוך זמן קצר עד כמה אני מיטיבה להכות בכדור השחור הקטן. הוא עף מהמטקה של אבא למטקה שלי וחוזר חלילה. למרות הנוקשות המוּלדת באצבעות כף ידי הימנית, הן היטיבו לאחוז בידית העץ של המטקה והעבירו אליה ללא היסוס, בריכוז נחוש וממוקד, את מלוא אהבת המשחק שלי. לא פחות חשוב מזה היה בשבילי שהגשמתי רצון עז להרשים את אבי ביכולותי הפיזיות.

חול חוף הים נעם לכפות רגלי, ואופיו של המשחק לא דרש ממני להיות גמישה בשאר איברי. עומדים שניים במרחק זה מזה − אבא ואני − תחת שמש יוקדת, ומחליפים מהלומות כדור במשך שעה ארוכה. החבטה החזקה בכדור נסכה בי שוב ושוב הרגשת שחרור מכל מחשבה מתריעה על התאבנות תנועתית, והיא העצימה את התלהבותי במהלך המשחק אשר איכותו הלכה והשתפרה כעדות לשמחת הלב שבה הייתי שרויה.

בזכות זאת מצאתי בתוכי את עוז הרוח והיוזמה לפנות לאמי בהיותי בת־עשרה ולבקש שתרשום אותי ללימודי טניס. עוד לפני כן ולמשך זמן קצר ניסיתי להשתלב בכדורסל. היטבתי לכדרר ולקלוע לסל, אבל הצורך לרוץ לצד ובין עוד נערות יצר אצלי מתח שלא פעם עצר לחלוטין את רגלי. לא יכולתי לשאת זאת דרך עיניהן התמהות־הרגוזות של הנערות, ועד מהרה נטשתי את המשחק.

משחק הטניס, לעומת זאת, נדמָה בעיני מההתחלה למשחק המטקות. שני שחקנים עומדים מרוחקים זה מזה, כשרשת לבנה חוצצת ביניהם. במקום מטקות הם אוחזים בידיהם רקטות ארוכות־זרוע. במקום חול חמים תחת כפות רגליהם היחפות הם עומדים בנעלי התעמלות על אדמת כורכר כבוש, ומכים זה אל זה כדורים עטויי פלומה קצוצה ירוקה או לבנה.

כשעמדתי מול המורה ששכרה למעני אמי, והאזנתי לשבחיו על יכולת הלימוד הגבוהה שלי ועל כך שאני משתפרת במהירות, אכן חוויתי שוב קורת רוח עצומה מגופי. נמלאתי גאווה ונחמה על כך שנגלתה לי סופסוף דרך מהנה לחוות את בריאות הגוף ואף יותר מכך: להיות ראויה לשלל מילים טובות על יכולת המשחק שלי גם כנגד גברים ונשים מבוגרים ומנוסים ממני, שלא ידעו דבר על דרכי עתירת התסכולים מקיומי בתוך גופי עד אליהם.

אלא שאפילו במסגרת הספורטיבית הברוכה הזו נדרשתי להתעמת עם הפח שטמנו הקשיים הפיזיים המוכרים, אלה המחוברים למתח נפשי שמקורו בחרדה מכישלון. כל עוד שיחקתי לשם הנאה בלבד היו רגלי מסוגלות לרוץ ללא קושי ניכר מצד ימין של חלקי במגרש לצד שמאל ומהחלק האחורי אל החלק הקדמי הקרוב לרשת. לא כך היה כששותפי למשחקים ואני החלפנו מהלומות כדור תוך ספירת נקודות אשר קבעו מי טוב יותר ממי, מי גבר על מי, מיהו המנצח ומי המפסיד. אני הפסדתי תמיד. מרגע שהחלה תחרות ביני לבין השחקן או השחקנית שמולי הייתי חשה כאילו משקולות כבדות הונחו על שתי רגלי ונקשרו בחבל עבה לִפְנים מוחי, שסירב לשחרר אותן. משהו עמוק בתוכי שלא היתה לי שליטה עליו אסר עלי להאמין שאני מסוגלת לנצח − הן את המוגבלות המוכרת של רגלי והן את יריבי הפטורים לחלוטין ממוגבלות דומה.

במקום להניח לעצמי ליהנות מעצם המשחק, התעקשתי שוב ושוב לנסות לנצח את המקום הסמוי בתוך מוחי. הוא השתלט בכל פעם מחדש על רגלי ובלם אותן ותסכל ועורר בי זעם רב, שהופנה אך ורק כלפי עצמי. לא יכולתי לשאת את תבוסת הרצון המוכר לי היטב: לנצח את מוגבלות גופי כשהוא נתון בסד שכולא אותו כאילו היה אסיר בצינוק.

לימים, כשגבר התסכול שלי, וחיסל כמעט לגמרי את ההנאה שחוויתי כשהיטבתי להכות בכדור, הנחתי יום אחד את רקטת הטניס עמוק בתוך ארון הבגדים שבחדרי ולא הוצאתי אותה עוד משם.

לא יכולתי אז לשער כי אחזור אל משחק הטניס כעבור שלושה עשורים וחצי − הפעם מנסה ללמוד לנוע על מגרש אספלט באמצעות כיסא גלגלים מיוחד, המיועד לשחקנים נכים.