קאמי

מונולוג

אבא שלי היה יינן. הוא נאבק באיתני הטבע כדי לייצר משהו אנושי, איכותי, שמשתבח עם השנים. כזה אני. בחום הגדול של אלג'יריה, 38 מעלות בצל, אפילו הציפורים היו נאלמות דום, יש ליין טעם של בִּיצה מחוממת; בחורף — אתה צריך להיאבק בכדורי ברד בגודל של בֵּיצי יונה. אחר כך שואלים אותך מה כל כך אבסורדי בקיום הזה? כן, כזה אני. כמו אבי. עירום למול הברד, חשוף חזה, בלי חולצה, חצי גוף נכוֶוה למול השמש הקופחת — רק במילים במקום בענבים. רק במשפטים מְהלכי קסם במקום בהֶקְטוֹלִיטְרִים של יין.

רצינו אז, הצרפתים, אולי בעצם אנו רוצים עד היום, קיבוע התרבות תחת הבּרבּריוּת והקנאוּת, כלומר הטמעה ואיחוד הגזעים. זאת שאלה של זמן עד שהאיחוד הלא־טבעי יתפוצץ לך בפרצוף.

אבי לא היה להוט להתגייס. הוא היה איש מקצוע. לא חייל ופטריוט צרפתי. היין היה חשוב מן המולדת הישנה והרחוקה. כשפָּצע את ידו לאחר שנקרא לשירות מילואים, ביקש מהנהלת המפעל שתתערב אצל הקולונל, מפקד גדוד הרגלים הראשון, כדי שידחו את תקופת השירות שלו עד העונה המֵתה. אבל גרמניה תקפה, המלחמה פרצה ואבי התגייס.

החיילים אמרו: את השפם נחתוך לו לקייזר. אחרי כמה ימים של שעועית מקולקלת ובְשר בקר, אבא התגעגע ליין, אני משוכנע בזה. הוא נפצע. אחר כך מת מפצעיו. מעולם לא החזירו את גופתו הביתה, לאלג'יריה. בסך הכול נפל בתחילת המלחמה האיומה והמיותרת ההיא, והספיק להילחם רק כמה שבועות. בשר תותחים ותוּ לא. כל זה קרה כשהייתי בן 11 חודש.

שם אחי הגדול כשם אבי, לוסיין, אבל השם ניתן לו כמובן עוד לפני שאבי נהרג. בשִׁרשור הדורות, האנושות אוהבת לחזור על שמות.

אמי. השקט שלה, הסגירוּת שלה — בנוּ אותי. חירשת למחצה. אינה יודעת קרוא וכתוב. שמה קתרין הלן, אבל כולם קראו לה הלן כדי לא לבלבל אותה עם אִמָּהּ, סבתא שלי, שגם לה קראו קתרין. כאמור, בשרשור הדורות האנושות אוהבת לחזור על שמות.

הן היו השוטר הטוב והשוטר הרע — אמי וסבתי, בסדר הזה. אפשר לומר בקצרה שחיִינו על סף העוני. באלג'יריה של אז, זה היה מעט מאוד. אולי בשל כך אני מקפיד לשמור תמיד על מה שיש לי.

בעיקר שנֵאתי את מנוחות הצהריים הכפייתיות לצד סבתא. ריח החמיצוּת, הריח הֶעָלוּם של זקנתנו, היה עולה באפי. כבר אז הרגשתי שאנחנו נרקבים מהר. הדודים שלי עבדו קשה. לפועלים האמיתיים אין אף פעם חופָשים, והם עובדים במשך שבוע כל יום כעשר שעות. הדוד אטיין, למשל, היה צריך לחתוך לעצמו את היד כדי לצאת לחופשה.

לקולנוע הייתי הולך עם סבתא. גם היא לא ידעה לקרוא. היתה מעמידה פנים כאילו שכחה את המשקפיים בבית, ואני הייתי צריך להקריא לה את הכתוביות.

בן עשר הייתי כשנכנסתי לבית הספר העממי לנערים.

לואי ז'רמן, המורֶה שלי, היה לי כאָב שני, בעצם אם חושבים על זה — ראשון. בחורף, היו התנורים שורקים שם. ילדים אחדים פחדו, אמרו שזה רוחות. אני לא. ז'רמן אמר על אלוהים כי יש כאלה המאמינים בו ואחרים לא. זה לא היה זר לי. אצלנו במשפחה לא היה גן עדן ולא גיהינום. אם מישהו היה מת, סבתא היתה אומרת: ״טוב, יותר הוא לא יפליץ.״ מה שהכומר אמר בשיעורי קטכיזם איני זוכר ואיני משוכנע שאני רוצה לזכור. הוא נתן לי פעם סטירה כי פטפטתי. את זה אני זוכר היטב.

הצטיינתי בצרפתית אם כי בבית שלי לא היה אף ספר. אהבתי ללמוד וז'רמן הבין זאת. לקראת סוף השנה הוא עצר אותי ואמר: ״הנאתךָ לשבת בכיתה קורנת מכל תווי פניך. שיא האופטימיות. נצנוץ של אושר על כל גילוי של ידע, על כל היסק ומסקנה. ממש רואים את גלגלי המוח שלך בפעולה. ברגע שאימא שלך באה לראות אותי בעניין המִלגה, ידעתי שתתקבל.״

״אבל סבתא מתנגדת,״ אמרתי, ״היא רוצה שאלך לעבוד כשליח כמו אח שלי, לוסיין.״

״היא יותר נובחת מאשר נושכת,״ סיכם ז'רמן בחיוך.

מקס, חבר שלמד איתי, חשב שאני ממוצא אלזסי. הוא חטף אגרוף בפרצוף. זה טוב מאוד כי הפנס השחור מציג לראווה מי ניצח כאן במערכה. כבר אז בחרתי בצד הנכון. אין לי בעיה לכתוב מכתבי ידידות אליהם, אבל שלא ישייכו אותי לשם. אני לא גרמני. עד כאן.

נסעתי עם חברִי פּייר פָסינָה לתיכון. לא היה מקום בחשמלית — הרגליים על המדרגה וכל הגוף בחוץ. הנוף חלף ביעף. לקחנו סיכונים בדרך ללימודים. אהבתי ללמוד. מכיתות מסוימות ראו את הים — ריבוע של חלון מעורר מחשבות.

בשאלונים נאלצתי לסמן שאמי משרתת כי ההגדרה עקרת בית לא היתה קיימת. הִקפתי בעיגול ואחר כך מחקתי. אחר כך שוב הוספתי בכתב־יד. בפעם הראשונה הבנתי מה זו בושה ומה זה להתבייש מהבושה. לקחתי את הטפסים הביתה והחזרתי אותם ריקים ברוּבּריקוֹת של ההורים. בבית לא ידע איש לכתוב מלבדי, ומי שידע, אבי, מת במלחמה הנוראה ההיא. העוני הוא לב הבּערוּת וזאת לא מליצה ולא קלישאה. כשהייתי שקוע בתוך העוני לא הרגשתי כלום. הוא היה כמו אוויר־העולם המקיף אותנו. בבית הספר התיכון כשהִכּרתי את ילדי הקצינים הצרפתיים, התוודעתי לפְּערים.

בגיל 16-15 התחלתי לבעוט בכדור בְּיֶתֶר שְׂאֵת. אין כמו משחק הכדורגל למזג את המעמדות החברתיים. לקח לי קצת זמן ועברתי כמה וכמה תפקידים עד שמצאתי את מקומי בשער. מעכשיו גם מותר היה לי לתפוס את הכדור ביד. זה בהחלט יתרון. ״בֶּבֶּר!״ הם קראו לי, ״בֶּבֶּר,״ לא אלבֶּר, ״תמסור לכאן, לכאן! אני חופשי.״

הייתי טוטאלי בעניין הזה כמו בכל מה שמשך אותי באף לאורך החיים. בלמתי בחזי כדור שנבעט והתעלפתי בין עמודי השער. הייתי שומר החומות.

הצטיינתי בספרות. שאר המקצועות פחות עניינו אותי. עם הזמן צברתי ביטחון בבית הספר, נפתחתי והפכתי לפרא לא קטן. הייתי עקשן. פעמים רבות נענשתי על כך והיו משאירים אותי בכיתה שעות. אהבתי לצפות בעצי הבננה שנראו מן החלון. היתה להם צורה מעוררת השראה וחלום. גיליתי את ההנאה שבהזיה.

אימא וסבתא באו לטקס חלוקת המְּלָגוֹת. האחת בכובע מגוחך, ואילו האחרת בצעיף פתטי. שוב חשתי בושה. עם זאת, דווקא סבתא, שבתחילה התנגדה כל כך שאלמד, היא זו שרשמה אותי לספרייה העירונית. ז'רמן צדק, נובחת אבל לא נושכת.

אהבתי לקרוא את ז'וּל וֶרְן ואלכּסנדר דְּיוּמָא, ואהבתי להסביר לעצמי למה אני כל כך אוהב לקרוא אותם. בהתחלה סברתי כי זה הדמיון, הפנטזיה, ההרפתקה; אחר כך הִסקתי כי מה שמשך אותי הוא יותר האיך ולא
המה — כלומר, יש בהם יסוד דרמטי וניתן להעלות את הדברים שהם כותבים בפרוזה על הבמה. בסוף גיליתי את בַּלְזָק ושם נעצרתי לזמן־מה בגלל רוחב המגרש: עולם ומלואו.

הספרות משכה אותי יותר מהפילוסופיה. אני חושב שזה ניכּר בכתביי. אהבת הספרות היא קמאית. הייתי יושב שעות לשולחן האוכל, קורא ומהרהר. וככל שהרביתי לקרוא יותר — לא נעים להודות — היתה משפחתי הולכת ומתרחקת ממני כמו צילום ישן שהולך ודוהה. הם היו כמו סצֵנה רומנטית בסרט בתחנת רכבת. אני משעין את מצחי אל זגוגית החלון בקרון והם מתקטנים, הולכים ונעלמים מעיניי. הם היו כאן בתוך חלל החדר הקטן, הקיפו אותי, הם ועָקוֹת היומיום שלהם, בעיות הקיום של כל אחת ואחד, אבל אני כבר רחקתי למחוזות אחרים.

בהיותי בן 17 חליתי בשחפת. מאדם בריא, ספורטאי, שוער ניצב בשער, הפכתי לחולה. הגוף קרס. יכול להיות כי ברגעים אלה נולד בי הסופר. אולי. ירקתי דם ורוד לרוב. אימא שתקה כתמיד. אולי ידעה בסתר לִבָּהּ שאבריא. הערצתי אותה על כך שלא הפכה לטרחנית. קראתי את אֶפִּיקְטֶטוּס והרגשתי כעבד המבקש להשתחרר מכבליו. ניסיתי, אבל ללא הועיל, לחיות עם הכאב באופן סטוֹאי.

ז'אן גְרֶנְיֶה, המורה לפילוסופיה, בא לבקר אותי בבית החולים. בקושי יכולתי להוציא מילה מהפה, הרגשתי שהבטן נשרפת לי מִבִּפנים. זו הרגשה איומה. כתבתי לו דברים על פתקים והוא ענה לי בדיבור.

בחוּמי הזיתי נופים סוריאליסטיים. ניטעה בי אהבה לצבע, למופשט: כחוּלים ואדומים עזים. גם צהוב ולבן בוהקים. אולי היו אלה געגועֵי מוח ועיניים לנוף האלג'ירי: לים הכחול, לחול הזהוב, ללובן של האור. דימיתי את עצמי בשחור, דמות עטופה באדום — צבע הדם, צבע החיים מחד גיסא והשחפת מאידך גיסא. אני חושב שברגעי ההזיה הקצרים הללו נולד בי ״הזָר״. בימי פיכחון מצאתי נחמה בקריאת אנדרֶה ז'יד.

משהוטב לי, לא החזירו אותי הביתה אל הצפיפות והעוני. שיכּנו אותי בחדר נפרד אצל הדוד גוסטב והדודה גבי. הדוד היה קצב טרזן וגרגרן שאהב סיפורים וספרים. אצלו הִכּרתי את אנטול פראנס, אמיל זולא, ואפילו את ג'יימס ג'ויס. בתוך הספרייה האקלקטית שלו נתפסתי לשאלות האסתטיות של פול ואלרי.

ז'אן גרנייה, מורי לפילוסופיה, גילה עניין בטְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִיּוּת. דתות הודו קָסְמוּ לו, לי לא. הוא היה אומר: ״אפשר ללכת אל העולם רק דרך העולם, ואל האלוהים רק דרך האלוהים.״

הוא נואש מהאדם. אני לא. בכל זאת קיבלתי ממנו לא מעט את ההתבוננות בטבע: שרוע בצל תִּרְזָה, צופה בשמיים כמעט נטולי עבים, רואה את הרקיע מתמוטט ונבלע ברִיק. קיימים דימויים כאלה במסות שכּתבתי, בסיפורי ״גלות ומלכוּת״, וכמובן בתיאורי אוֹראן ב״הַדֶּבֶר״.

זכיתי בפרסים ומעט מלָגות על חיבוריי במסגרת התיכון. אי אפשר לומר שהייתי תלמיד מצטיין, אבל הייתי סקרן. ניטשה שבה אותי עם הכתיבה הדֶמונית והסמלית שלו. כיום כשאני קורא את הדברים הבוסריים שכתבתי, בעיקר הטקסטים הנסבלים יותר, אני מבין עד כמה ז'יד השפיע עליי.

פרסמתי דברים ירוקים ב״דרום״, ירחון לספרות ולאמנות בעריכת גרנייה. לעזאזל הייאוש הדרמטי הזה, החיקויים לוֶרְלֶן, הכתיבה עם התשוקה. הייתי יומרני. כתבתי מסות: ״הפילוסופיה של המאה״ — לא פחות — ובה ניתחתי את ברגסון. אחר כך שאפתי לכתוב מסה על אודות המוזיקה. שופנהאואר וניטשה כיכבו. גרפומניה פורייה.

יחסִי לז'יד הפך מורכב — שנאה ואהבה. ז'יד בערבוביה. כל כך שנֵאתי את קוֹקְטוֹ עד שזיהיתי לחלוטין בינו לבין קוֹמְט דֶה פָּסָוָן, אחד מגיבוריו של ז'יד ב״מזייפי המטבעות״; לעומת זאת התמכרתי למרירות של פְּרוּסְט. נטיתי לקטעים חווייתיים ולטון חגיגי שעליו אני מקפיד לשמור עד היום עם כל המידתיוּת האישית שלי.

היו לי חיים סטודנטיאליים די עשירים. היינו יוצאים לעשות סיבוב בעיר. בכל פעם שהייתי יוצא למתחם העירוני היתה עולה בי הרגשה רומנטית כי לא אוכל לחיות מחוץ לאלג'יריה. בכל מקום אחר אהיה תמיד בגלות.

החשמליות באלג'יר צהלו. באותן שנים קראתי שוב ושוב את ״הזָר״ מאת בודלר. עד היום אני זוכר לדקלמו על־פֶּה. הפרק השני ב״הזר״ שלי, כשמרסו עומד על המרפסת ומביט בעוברים ושבים ובעננים, הושפע ממנו. חיִינו בעֲרָב וחלמנו על אירופה. אני קיוויתי ללמוד בפריז.

אי אפשר לומר שלא הייתי מבוקש. נערות נשאו אליי מבטים. הייתי תמיר ורציני. נשביתי ברשת אישה. אנחנו המודרנים אוהבים את נשותינו המשוחררות על הקצה, הזוּיות. האפלוֹת כובשות אותנו. האינוונטר שלהן היה: עקבים גבוהים וחדים, שמלה ארוכה ושקופה, ולעִתים שמלה שחורה וצרה; עפעפּיים בצבע סגול, ריסים מלאכותיים, פומית סיגריה — סימון הייֶה. שֵׁם המהלֵך עליך קֶסֶם־מר.

אִמהּ הזריקה לה זריקת מורפיום נגד כאבי הווסת שלה והיא הפכה למכוּרה. היא גם היתה בזבזנית כרונית, נסעה רק במוניות והשאירה טיפים שמנים בכל מקום. השיגה במִרמה מרשמים מבתי מִרקחת. היתה הוללת אמיתית והתנהגה בחופשיות יתרה כמו גבר. כל הווייתה אמרה שיבוש־חושים.

היא היתה אומרת: אם תבחר בהוראה, חיי המורה יחנקו את האמן שבּךָ. הייתי מתרוצץ כעכברוש מורעל כדי להשיג לה קופסאות של אמפולות־סם. הדוד והדודה לא סבלו אותה והפסיקו לי את התמיכה. גיליתי את התשוקה, ההתאהבות והקנאה. חיִינו על־פי ז'יד: הקשבנו למוזיקה בווילונות מופשלים. היא היתה לוקחת סמים ואני שתיתי. שאפנו אל הקצה, אל המרד, אבל זה היה מרד חסר מוּדָעוּת, נטול בחירה מושכלת, מרד של אובדן חושים.

באותה תקופה היו לי שני מורים אהובים: גרנייה, הוותיק, שנתפס לתורות המזרח ולטבע, ורֶנֶה פּוּאַרְיֶה, איש המדעים, דייקן האומר את אשר על לבו, ייקוב הדין את ההר. הוא הראשון שאמר לי כי אצלי הצורה עולה על התוכן, ולכן מן הראוי שאהיה סופר. פואריֶה וגרנייה הם הסטמבּריני והנאפטא שלי מ״הר הקסמים״ לתומאס מאן. אבל היה עוד מורה, ז'אק אֶרגון, שלימד ספרות לטינית והיסטוריה רומית. הוא אשר הכיר לי את הדמות המרתקת של קליגולה, שחווה אובדן והפך למאבּד אחרים.

עדיין לא הייתי בריא כלל. השחפת תקפה ואכלה אותי. הייתי חלש וסבלתי מהתקפים. זה נראה מאבק שאין לו סוף. השחפת נטלה כוח, אבל העניקה איזו התנשאות ואיזה עידון, כמו השחפת בספרו של מאן. סימון באה איתי להרצאות כשומעת חופשית. היינו אומללים־מאושרים. הייתי בן 20, היא בת 19, הזונה והשחפן. החלטנו להתחתן או להתאבד. נישאנו.

חברי, קלוֹד דֶה לָה פוּאָה פְרֶמַנְוִיל, שהיגר לפריז, כתב לי כי הוא דואג בשל איש אחד — אדולף היטלר. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של האיש. הוא, פְרֶמַנְוִיל, הפציר בי שאצטרף לתנועה הקוֹמוּניסטית. כאז כן עתה אני סבור כי זו טעות להצטרף למפלגה. תמיד תבעתי את זכותו של היוצר לפולחן עצמי. אין זה הולך עם פולחן המנהיג.

כתבתי מסה על אנדרה מאלרו ובה ניסיתי לטעון כי לעולם־לעולם הפילוסופיה של המזרח תהא רחוקה מן המערב כרחוק שמיים מארץ. השתיים לא יוכלו להיפגש על שום גשר. פרמנוִיל היה הראשון שהמליץ לי לקרוא את ״המשפט״ של פרנץ קפקא, יצירה שהשפיעה עליי רבות ותפסה לימים בניתוּחה מקום מרכזי בחלק האחרון של ״המיתוס של סיזיפוס״.

אני בא מעולם של מסה ההופכת לסיפור. פרמנוִיל יזם כתב עת מהפכני לענייני חברה וספרות באלג'יריה. אחוז מסוים, סכום נאה מן המשכורת שלי, העברתי לכתב העת. בתקופה ההיא הייתי יותר עורך מכּותב. עשיתי פה ושם ניסויים במשפטים קצרים וארוכים, אבל בעיקר פסלתי וביקרתי את חבריי. זה חידד את חושיי. הם ציפו לזה ורצו בזה.

בערב הכנתי פקידים לבגרות בפילוסופיה. המגע שלי עם התלמידים המבוגרים היה טוב מן המגע שלי עם תלמידי התיכון. נהניתי ללמד אנשים בוגרים וחושבים, כאלה שכבר יצאו ממלכוּת הילדוּת והנערוּת לַגָּלוּת. זה ודאי היה עדיף על העבודה כפקיד בעירייה, ששם אתה פוגש את שגרת החיים על בסיס יומיומי, אבל נעשה מטומטם.

סימון הפכה אט אט ממקור השראה לנטל. לא יכולתי לנסוע לפריז בגללה. עם כל האהבה — היא היתה מסוממת וזקוקה להשגחה ולטיפול תמידיים. רציתי לכתוב מחזה על קליגולה, רציתי לכתוב את ספרי על הרובע העני ובית החולים שבו, ולא התאפשר לי.

ב-1935 נפגעה ריאתי השנייה. חשתי ברע. לא יכולתי לרחוץ בים ולא לעסוק בספורט. הייתי יוצא לטיולים רגליים קצרים לפוּש מעט מן הלחץ בבית. אהבתי לעמוד ולהשעין את מצחי על גֶּדֶר אבן או על רשת ברזל ולהרגיש את החום של החומר, להביט בזאטוטים המשחקים כדורגל־סמרטוטים בחצר. זה עורר בי געגועים, אך לא טרחתי לרחם על עצמי. המרחם על עצמו מתבּלה ומזדקן מהר.

כתבתי בפנקסים. בשבילי פנקס הוא כלי עבודה, לא יומן מתעד. ספרות אינה תרפיה. יש ללטש את הרעיונות. סביבי היו הרבה פיתויים לפעולה חברתית ופוליטית. חברים שלי התאגדו באגודות, עמדו בראשי ועדים, קראו מָניפֶסְטים. חשתי הזדהות רבה, אבל רציתי להפוך את חיי לקרש־קפיצה עבור יצירתי. בשָׁלָב זה, לכל היותר, הייתי מוכן לסייע חברתית בהקמת תיאטרון פוליטי. עולם הבמה ריתק אותי ורציתי לשחק, רציתי להיות מחזאי.

פלפול ופיתול טובים לשיחת רֵעים, לוויכוח פוליטי. בכתיבה צריך ללטש ולזקק את הנכתב כמו יהלום. הנאמר פחות מחייב מהנכתב. גיליתי בי בתקופה ההיא משהו לבנטיני־טבעי. הכבוד היה חשוב לי. התעקשתי להזמין את חבריי לשתייה במקום להיות מוזמן. אהבתי מערבונים ובלשים אמריקאיים. על הטוב והרע היה להתבהר ולהתברר לנגד עיניי.

לא יכולתי לשחק כדורגל, אהבָתי השנייה אחר הַכּתיבה. מיד כשהתחלתי לשחק, אפילו כשוער, סבלתי מקוֹצר נשימה. זה הוליד אצלי תסכול עצום. כשהבחנתי בקופסת שימורים ברחוב תוך כדי הליכה, עטוי חליפה, הייתי מקפיץ אותה ובועט בה בקשת אל המדרכה השנייה.

לעִתים הייתי נוסע עם סימון טרופת־החושים אל החורָבות הרומיות של טיפּזה. שם הרוח שורקת. אלה מלאוֹת הוד צחיח. מעוררות שאלות. גורמות להרהר במוות. נותנות פרספקטיבה. אני שהפכתי כה אָמוּן על מצבו של האדם, דווקא המגע עם הנוף הזה, הוד הקדומים — אם להתבטא במבנים לשוניים קבועים — ולא האדם החי, היה יסוד וראשית הכתיבה שלי.

רוחות השמאל והימין נשבו חזק ולא היה לאן לברוח. אצלי הקומוניזם היה רגשי. הוא התבטא בדודים שלי: אטיין שנאלץ למכור עצמו פיסות־פיסות כפועל חביות, או ז'וזף שמכר את נשמתו לחברת הרכבות. כשקראתי אצל מרקס ואנגלס ש״את עבודות הגברים תופסות הנשים״, ראיתי לנגד עיניי את אמי הכובסת שכּוּנתה משרתת.

ובכל זאת הייתי בן תקופתי. זו לא יכלה לפסוח עליי. מי היה מאמין שתהפוך אותי לימים לדוברהּ. אומנם, לקחתי חלק בהפגנות רבות מספור, אבל הלב לא היה אף פעם אדום עד הסוף, הגם שאני שייך למחנה הזה. משם אני בא. זה מוצאי הרעיוני והחברתי. לבסוף תחת לחץ חבריי, זנחתי את הכתיבה הרומנטית־משהו של ״הרובע העני״, והצטרפתי למפלגה הקומוניסטית האלג'ירית.

*המשך העלילה בספר המלא*