מה זוכרת ילדה מהיום הכי גרוע בעולם? היום שבו איבדה את אמא ואבא ונותרה חסרת מילים?

מה זוכרים מיום כזה? את ריח השרפה? עננים־עננים של עשן סמיך מתערבלים סביב ונמהלים בגניחות ובצעקות שהולכות ודועכות בהדרגה, עד לדממה איומה? אולי את הטעם המתכתי שממלא את הפה. ארומה של דם. אף פעם קודם לכן לא ראתה כל כך הרבה דם, שנשפך ונשפך ולא הפסיק ולאט לאט נקווה לאגם, אדום גדול ודביק. ואז האגם הלך והשחיר ונקרש לגושים כהים, כמו החושך העבה בלי ירח שירד על הכול.

היה איזה רטט נוהם, כמעט קבוע, מאחורי הגב שלה. אולי מהמנוע של האוטובוס שהמשיך לפעול. אולי ממנה עצמה, מהגוף שלה שרעד בלי שליטה.

הדם המשיך לזרום מסביב ופני האגם המשיכו לעלות על רצפת האוטובוס. הוא התחיל לזרום החוצה. ניגר לאטו כמו דבש שטני. זה הדם של אבא.

אבא אפרים. "פיסקה", מכנים אותו כולם.

כינו.

עד היום הזה, היום הכי גרוע בעולם.

בזיכרון שלה, או בחלום, היא כבר לא בטוחה, ויכול להיות שגם וגם, הדם לא מפסיק לעלות, מטפס ומטפס, ורק אז הפחד מסתער ומשתלט. באותו רגע מופיע המחנק הקבוע בגרון. היא כבר מבינה שאין אוויר, אבל עדיין לא יודעת מה קרה, חוץ מזה שמה שעכשיו, פה, הוא הפחד. חונק. והצוואר מתארך, נמתח, נבעת, מחפש אוויר.

זה הדם הניגר של אבא. ממשיך להצטבר, נאגם, מאיים להטביע קודם כול את הראש שלה, את העיניים. היא זוכרת את העיניים שניבטו אליה מהפנים של אבא. הפנים שהיו פעם של אבא, אבל עכשיו ניבטות אליה מהם עיניים שנראות כמו של מישהו אחר. בולטות, חומות, עצובות. עיניים כמו של הרבי, כמו של משה רבנו, כמו של מישהו שמלא חרטה על שלא שמר על העם שלו במדבר ואלוהים הרג בהם בלי סוף.

הזיכרון מתבלבל. בשלב מסוים הילדה הקטנה קמה ומנערת את אביה. היא צועקת עליו, "אבא. תקום. אבא. תתעורר. קום, אבא, קום."

אבא לא עונה ולא זז, והילדה מתחילה להכות בו באגרופיה הקטנים.

"קום, אבא. קום. תעזור לי, אני לבד עם שני ילדים. זה קשה מדי."

בחלום הילדה לא קוראת לאמא.

אמא נשארה לעולם מאחור, במדבר.

היא זוכרת היטב את הצבעים של המדבר. חום־זהבהב, חום חולי, צהוב אינדיאני, בז'־קרם, לבן־קונכייה, ענבר שרוף — היא הקפידה כל חייה לא ללבוש את הגוונים הללו, אבל גם לא את השמלות של הרוצחים. שמלות שחורות, ארוכות, עם קפלים. זכרה את המראה, וגם איזה ריח מדורה יצא מהם.

היא העדיפה ללבוש לבן צח או לבן־פנינה. היא העדיפה כחול־ים. ירוק־פיסטוק. סגול. אילולא הקפידה להתרחק מצבעי המדבר ההוא, היה החלום באמת הופך מפחיד. קרוב מדי. מוכר מדי.