יום השנה

פרק א 

הדברים היפים ביותר

 

"תגידו לי, חמודות — נראה אם תדעו לפתור את החידה: מה הם שני הדברים הכי יפים בעולם?" שמע חנוך את קולה הרך, הצחקני והמלטף של אסתי מבעד לדלת הפתוחה מעט של חדר האמבטיה, שם היתה עסוקה ברחצה של דלית ודנה, נכדותיו בנות השש.

הילדות אהבו סבון מסוים מאוד מתוצרת "סבתא ג'מילה", סבון בריח סיגליות. אתמול, כמו תמיד לקראת הביקור אצל "סבוש" שלהן בעומר, טרחה אסתי ונסעה לחפש אותו בשבילן בבוטיק "פינוקים לאישה" שבקניון בבאר שבע. גם אם נשאר סבון משומש רק במקצת, מביקור קודם, היא תמיד העדיפה להכין לכבודן סבון חדש, כדי שיוכלו שלושתן לפתוח אותו יחד, ברוב טקס, לקראת המקלחת.

זה היה נוגע ללב, כמו תמיד, ההשקעה הזאת של זמן וכסף ורגש, כל הביטויים הקטנים לכאורה של אהבתה ומסירותה הגדולה של אסתי לתאומות של בנו עמוס.

חנוך העריך את מאמציה והכיר לה תודה. הוא ידע שבעצמו לא היה יודע לטפל כה יפה בנכדותיו, ממש כשם שלא ידע לטפל, בזמנו, בילדיו, והשאיר כל השנים את כל העבודה לדיצה.

כל ימיו הוא היה אבא וגם סבא מן הדור הישן, נעדר במידה רבה מחיי צאצאיו, עסוק תמיד מעל לראשו בעצמו ובענייניו. אחרי הכול, הקריירה שלו היתה חשובה מבחינה ציבורית ותובענית בהתאם. תמיד היה במדים, וכשכבר פשט את מדיו, גם אז היו העניינים שעסק בהם חשובים מדי, ותמיד ברומו של עולם, ולמי היה ראש להתעסק בפכים הקטנים של השגרה, לעשות מקלחת לילדים?

עכשיו, כאשר ענייניו הדחופים ועיסוקיו החשובים הצטמצמו והלכו כדרך הטבע, לאחר שסוף סוף יצא לפנסיה, הוא בילה הרבה יותר בבית. אבל זה לא באמת שינה אצלו הרבה, ועיסוקיו הרבים פשוט פשטו צורה ולבשו צורה קצת אחרת, בעיקר בחדר העבודה, שם התחיל לתת דעתו לכל הפרטים הביתיים הקטנים. עם זאת הוא ידע היטב, שלפחות מבחינת הילדים — שלא לדבר מבחינת דיצה — נזכר מאוחר מדי, ואת הנעשה אין להשיב.

"לא יודעת, דודה אסתי," שמע את דלית הקטנה עונה בקול דקיק, ורגע אחר כך, כמו תמיד, הצטרפה אליה דנה אחותה, גם היא בקול דקיק, אך לא זהה: "גם אני לא יודעת."

סבא חנוך תמיד השתבח בינו לבין עצמו על כך שהוא יודע להבחין בין קולותיהן וגם בין פניהן ובין הבעותיהן, אף שהיו תאומות זהות ורוב האנשים התקשו מאוד לדעת מי היא מי.

"לא, באמת, אז קדימה, תנחשו," צחקה אסתי בחיבה. "לכל אחד ישנם הדברים שהוא אוהב. למשל בעיני," הוסיפה, כמבקשת לעודד אותן לחשוב על הנושא, "אחד הדברים הכי יפים שיש, זו סוסה אצילה שדוהרת ומקיפה את החצר. וגם... נגיד, אריה באפריקה, שמתבונן בגורים הצעירים שלו, כשאמא שלהם, הלביאה, מביאה אותם אליו אחרי שגמרו את הארוחה."

"גורים זה באמת הדבר הכי־הכי יפה," אמרה דלית. "אבל אני לא יודעת מה יותר: גור של כלב או גור של חתול?"

"חתול זה יותר יפה," אמרה דנה בקול פסקני. "אבל רק אם הוא ג'ינג'י."

"ואתן יודעות מה הדבר הכי מכוער בעולם?"

"לא יודעות, דודה אסתי," ענו השתיים יחד.

"מריבה בתוך משפחת בבונים."

"בבונים? זה גם באפריקה?"

מאז שנסעו, היא וסבא חנוך, לטיול הגדול שלהם בטנזניה — שזה, כמו שהוסבר לבנות, מקום מיוחד כזה, שנמצא רחוק ביבשת אפריקה — היו לדודה אסתי הרבה סיפורים מעניינים משם.

"כן. בבונים... יודעות מה זה בבונים? אלה קופים גדולים וחזקים, שיש להם ניבים ארוכים כמעט כמו לאריה, והנשיכה שלהם היא מאוד־מאוד מסוכנת."

נדמה היה לחנוך, שהאזין לדברים מחדר העבודה שלו, שגם דלתו היתה פתוחה, שאסתי עונה לדלית בלי שמחה יתרה. כאילו הצטערה שהעלתה את השאלה שחייבה תשובה לא נעימה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

"הבבונים, כן," המשיכה אפוא אסתי באומץ. "מה לעשות, גם הבבונים רוצים לחיות. והם נמצאים למרבה הצער כמעט בכל מקום באפריקה. ובכל מקום שהם נמצאים — תמיד יש צרות ומריבות ואף פעם אין שקט ושלום."

"אז אם ככה, מזל שאין בבונים אצלנו בישראל," אמרה דלית.

"מזל גדול," אישרה דנה.

"באמת מזל גדול," אישרה אסתי, ומיהרה לשנות את הנושא: "אז מה עשיתן הבוקר, לפני שהגעתן לכאן?"

"לדנה נקרע הסנדל, ואמא לקחה אותה לקנות סנדלים חדשים," אמרה דלית. "לא היה לי חשק לבוא גם, כי לי כבר יש סנדלים, ראית את הסנדלים שלי עם החרוזים הכחולים? אז בינתיים אבא לקח אותי איתו לאוניברסיטה. היינו במשרד של הנשיאה. אבא אמר שהוא צריך למסור לה את הדבר הזה שסבא כתב... נו, מה זה היה?"

"דו"ח הביקורת," אמרה אסתי. "ואיך היה שם, אצל נשיאת האוניברסיטה?"

"היא היתה מאוד נחמדה אלי. נתנה לי עוגיות. יש לה משרד נורא גדול בקומה החמישית. ואבא אמר לה שסבא חולה ואסור לו לקום מהמיטה, אז בגלל זה אבא בא במקומו, להביא לה מה שסבא כתב בדו"ח הזה על פרופסור תיש..."

"פרופסור תיש? אולי בן ליש?" תיקנה אותה אסתי.

"הוא אמר תיש!... אני חשבתי שהוא אמר לה פרופסור תיש. אז היא אמרה שהיא מצטערת מאוד לשמוע שסבא חולה, אבל אבא אמר שזה רק שפעת, לא נורא, קמים מזה. ואבא מסר לה דרישת שלום מסבא, ואז הוא אמר לה עלייך..."

"עלי? מה הוא אמר לה עלי?" התפלאה אסתי.

"הוא אמר לה שאת זה הדבר השני הכי טוב שקרה לסבא חנוך."

"אני?"

"זאת אומרת, זה שהוא פגש אותך. זה הדבר השני הכי טוב שקרה לו."

חנוך הזדקף בכיסאו וכרה אוזן. אכן, הבוקר שלח את עמוס למסור אישית לנשיאה את דו"ח הביקורת על מעללי פרופסור בן ליש, אבל כמו אסתי, גם הוא לא ידע שבנו הצעיר מדבר עם נשיאת האוניברסיטה על ענייניו המשפחתיים.

לדלית, בכל מקרה, כדרכן של ילדות בנות שש, לא היה באמת אכפת שהיא אולי מביכה מישהו, העיקר שמקשיבים לה עכשיו ושהיא במרכז תשומת הלב.

"ואז היא צחקה ושאלה את אבא..."

"מי?" שאלה אסתי, עדיין מבולבלת משהו. "מי? נשיאת האוניברסיטה?"

"כן. הנשיאה עם שרשרת הפנינים."

"מה היא שאלה אותו?"

"היא שאלה מה היה הדבר הראשון הכי טוב שקרה לסבא חנוך."

"ומה הוא ענה?"

"שהדבר הראשון הכי טוב שקרה לו זה שהתגרש מאשתו, זאת אומרת מסבתא דיצה," אמרה דנה נחרצות בקולה הדקיק.

"איך את יודעת?" חתכה אותה דלית, מתעצבנת שלא רק היא מדברת עכשיו. "את בכלל לא היית שם!" רתחה על אחותה.

אבל דנה השיבה מלחמה שערה ובלי להסס. "כי הוא תמיד אומר את זה," אמרה בקול רם וברור.

"ואז מה היא אמרה, הנשיאה?" שאלה אסתי את דלית בקולה הנעים, ממהרת להפיג את המתח שקפץ בין הבנות, לפני שיהפוך לריב סמבטיוני מהסוג שמסכן את הרצפה בהצפה.

"אז אמרנו לה שלום, והיא אמרה לנו שלום, והלכנו משם ונסענו באוטו של אבא ובאנו הנה, כי היום זה האזכרה של דודה נופר וסבא עצוב, וכל המשפחה תבוא לסבא אחרי הבית קברות כדי שהוא לא יהיה עצוב."

"דודה נופר", כך קראו לה הבנות, אף שכמובן לא יכלו לזכור כלל את דודתן.

התאומות של עמוס היו בנות חודשיים כשאחותו הצעירה, דודתן, נהרגה בגיל 20, בטיול הגדול של אחרי־הצבא בדרום אמריקה.

כשהיה חושב על הידרדרות נישואיו לדיצה, ועל גירושיהם הכאובים, תמיד ראה במותה של נופר את נקודת האל־חזור. גם בשנים שלפני כן נעלם הלהט הרגשני של השנים הראשונות שלהם יחד, אבל השבר הגדול והסופי בא עם השכול המשותף שלא השכילו לשאת ביחד, ובמקום שיקרב אותם, דווקא הפריד.

במיוחד לא יכול היה להכיל את הטירוף שאחז בדיצה, להביא לעולם תינוק חדש, שימלא את מקום בתם המתה. דיצה היתה בת 45 אז, לפני שש שנים, כשנופר נהרגה באותה תאונה נוראה בהרי האנדים. בדיוק הגיל שבו היה הוא עצמו כאשר התחתן איתה.

הוא נזכר להרף עין איך הכיר אותה אז, שנים רבות לפני גועל הנפש שמלווה כל גירושים, ובטח גירושי שכול כמו שלהם. היא היתה הרל"שית שלו, קצינה יעילה ומקסימה בת 22. המדים, קללת רוב הבנות, דווקא עשו לה ישבן משגע, והיה לה זוג פולקעס נפלאות, שגרמו לו לאבד את הראש. את אשתו הראשונה הוא נטש בלי שום בעיה למענה.

בשל פער הגילים הגדול אצה להם הדרך. בתוך שנה מיום חתונתם ילדה את יפתח, כעבור שנתיים נולד עמוס, ושנתיים אחר כך — נופר, בת זקוניהם היפהפייה.

בניהם התחתנו שניהם בגיל צעיר. יפתח הבכור הספיק להתגרש אחרי משפט גירושים קשה ומייגע, ולהודות שהיו אלה נישואי בוסר שלא צלחו, ועכשיו היה בחזקת רווק, מתגורר פעם אצל אמא דיצה ופעם אצל אבא חנוך. אבל עמוס, האמצעי, הפתיע את כולם, ולא רק שהתחתן בגיל צעיר מאוד, עוד לפני שהחל את לימודיו באוניברסיטה, אלא שהוא ורעייתו הצעירה מיהרו להביא ילדים לעולם, וכך, במות אחותו, היה כבר אב טרי לתאומות.

רק נופר לא הספיקה להתחתן.

המום מהאסון, בתוך ערפל הכאב, ציפה חנוך שדיצה תשקיע את מרצה בטיפול בפעוטות, כדרך לשכך ולמצוא מוצא לכאבה. אלא שהיא לא מצאה ניחומים ליגונה וסירבה להסתפק בתפקיד הסבתא. לתדהמתו, היא דרשה ממנו בתוקף שיעשה לה תינוק חדש.

אני בסך הכול בת 45, טענה בלהט, אני לא רואה שום מניעה להרות שוב בעצמי. "נגיד שכן, שאת יכולה," ניסה להרגיע אותה, "אבל את שוכחת שאני כבר בן 68, ואני באמת לא בנוי לדברים כאלה. זה יהיה חסר אחריות להביא עכשיו תינוק לעולם... את לא יכולה להבין ששום דבר לא יחזיר את נופר?"

בינו לבין עצמו ראה בכך בעיה מתחום בריאות הנפש — ובהיותו פסיכולוג עתיר ניסיון, חשב שהוא יודע על מה הוא מדבר. ומכל מקום, ועם כל ההבנה האישית והמקצועית למצבה האומלל, סירב בכל תוקף להשתתף, בגילו, בניסוי המשונה הזה.

הוא קיווה שזה יעבור לה, ונהג בה בחביבות וברוך ככל יכולתו. אלא שזה לא עבר. כעבור כמה חודשים היא דרשה גט והוא נתן לה אותו בלי בעיה, מקווה שתמצא לה חיים חדשים בלעדיו. אז אולי לא היו דרמות משפחתיות קורעות לב, מהסוג שעליו שמע הרבה, אבל בכל זאת היה קושי להיפרד אחרי כל כך הרבה שנים. הם כמעט שלא התראו, ובוודאי שלא שוחחו מאז. הם היו נפגשים רק באזכרה השנתית לנופר, ושם נהגו זה בזה בנימוס צונן, ואיכשהו הצליחו לשמור על איפוק באבלם המשותף.

בינתיים פגש את אסתי, שהיתה צעירה בשנתיים מדיצה והביאה לו רוב אושר. היו לה ילדים גדולים משלה — אחת בארצות הברית והאחר בברלין — והיא גם שמחה להיות סבתא־חליפית לתאומות של עמוס בבואן להתארח. אהבתה אליהן היתה רבה וכנה.

 

אסתי יצאה מחדר האמבטיה עם הילדות, עטופות במגבות־גוף גדולות ורכות, והחלה לסרק את שערן הארוך. הוא אהב לראות אותה מסרקת אותן. מבחינתו היו אלה רגעים של יופי, של אושר טהור.

הנה, אלה, בדיוק אלה הם הדברים היפים ביותר בעולם: האישה האהובה עליו, שתי הילדות המתוקות הללו, נכדותיו.

הטלפון העיר אותו מהרהוריו.

"מי זה?" שאל קול של אישה.

"חנוך ישראלוף," אמר בקול צונן. הוא לא אהב שיחות שמתחילות במי זה תובעני. הרי הם התקשרו אליו למען השם — שיטריחו את עצמם ויזדהו קודם. גסות רוח ישראלית אופיינית, רטן בינו לבינו.

"אה... מה הקשר שלך לדיצה ישראלוף?"

"סליחה? ומי את?"

"אני... זהבה."

"זהבה? אנחנו אמורים להכיר?"

"אני הפונדקאית של דיצה, ו..."

היתה לו פתאום הרגשה קרה כקרח.

"זה לא הבית של דיצה," אמר במהירות.

"לא, אני יודעת, אבל אולי אסתי שם?"

"אסתי? את רוצה את אסתי?"

"כן, אם אפשר..."

כולו תימהון ועוגמת נפש, קרא אל החדר השני: "אסתי! יש לך טלפון."

"מי?"

"זהבה אחת. הפונדקאית של דיצה, או מה. לא מבין בזה."

"תכף, בנות, אני כבר חוזרת אליכן," אמרה אסתי לקטנות. "יש לי טלפון."

"אנחנו יכולות להתלבש לבד!" קראה דלית.

"אנחנו כבר בנות שש!" הוסיפה דנה בגאווה.

"יופי, בנות. אתן נהדרות. אני אוהבת אתכן," אמרה אסתי ומיהרה אל חנוך לקבל ממנו את שפופרת הטלפון.

חנוך עשה עצמו כאילו איננו מאזין לשיחה, אבל עקב אחרי כל מילה.

"שלום, זהבה, מה שלומך?"

(...)

"כן, אני... יש לי."

(...)

"ברור... אני ביחסים טובים עם דיצה."

(...)

"אין בעיה. לא נורא, גם אני מאבדת לפעמים מספרי טלפון חשובים. את מוכנה לרשום?"

היא הכתיבה מספר, אבל השיחה לא הסתיימה.

חנוך קם ופסע למטבח והרים שם בשקט את השפופרת של המכשיר השני. הכניסה של זהבה הפונדקאית למשפחה נראתה לו על גבול הסוריאליזם.

השיחה שצותת לה אישרה את הגרועים שבחשדותיו.

"תודה, אסתי," שמע את הזהבה הזאת אומרת. "אבל — תעשי לי טובה? ליתר ביטחון, אם אני לא מצליחה להשיג את דיצה, את יכולה לדאוג שיהיה לה את הטלפון שלי, ולהגיד לה שאני מחפשת אותה דחוף? העורכת דין אמרה לי שהיא עוד לא היתה אצלה במשרד לחתום על ההסכם... ואני לא יודעת, היא לא מתקשרת אלי, אז אי אפשר לעשות כלום בינתיים..."

"ההסכם?"

"ההסכם של הפונדקאות. חייבים לחתום מהר־מהר, לפני שיש ביוץ."

קודם, לרגע מתעתע אחד, הוא קיווה שסתם נדמה לו. שמדובר בעצם במישהי שמנהלת פונדק דרכים, איזה מלון אורחים במדבר, צימרים כלשהם... אבל בתוככי לבו ידע למה דיצה מסוגלת. וכששמע את המילה המפורשת "ביוץ", ידע שאין מנוס, שזה באמת מה שזה. זו לא בעלת הפונדק הערטילאית שבדמיונו אלא אישה בשר ודם, המבייצת על פי הזמנה ומשכירה את רחמה לאירוח תינוקותיהם של אחרים.

אלוהים אדירים. אלוהים אדירים. אין לה גבול, לדיצה. היא באמת מתכוונת ללכת עם זה עד הסוף, להביא לעולם תחליף־נופר, דוד או דודה לדנה ודלית, שתהיה צעירה מהן...

"טוב, בסדר. אני אמסור לה," הבטיחה אסתי. "אל תדאגי."

"תודה רבה. לא, באמת, לא תשכחי? לא, כי זה ממש דחוף, תגידי לה, השבוע אני מבייצת, אז אם לא נחתום מהר, אנחנו נפסיד עוד חודש."

"בסדר גמור, זהבה," הרגיעה אסתי. "האמת, אני אמורה לראות אותה היום אחרי הצהריים. אני אגיד לה."

אסתי הניחה את השפופרת, בדקה שהילדות לבושות ופתחה להן את הטלוויזיה בסלון, וניגשה לחדר האמבטיה לסדר ולנגב אותו מהצונאמי שרק שתי ילדות מלאות חיים בנות שש מסוגלות לייצר.

חנוך נכנס נרעש לחדר האמבטיה בעקבותיה:

"היא בכל זאת לא מוותרת על השיגעון הזה שלה, מה? ללדת בגיל 50 — היא כבר יותר מ-50 — פשוט פסיכופתולוגיה, אני אומר לך."

"אני חושבת שאפשר להבין אותה," אמרה אסתי בזהירות.

בקולה היתה נימה של תימהון קל על ששיגעון הפוריות של גרושתו עוד מטריד כל כך את חנוך אהובה. חוץ מזה נמהלה אצלה נימת הבנה, ולו חלקית, לכאבה הנורא של דיצה ולדיכאון השכול שאיננו מרפה ממנה. "החבר שלה, שָׂשִׂי... אני חושבת שהוא מעודד אותה בכיוון. אפשר להבין גם אותו. אחרי הכול, הוא בן 40 ועוד אין לו ילדים."

"מצדי, שתעשה תריסר ילדים," התערב חנוך ברוגז, כמתפלא על אסתי המצטרפת לכוחות האויב. "אבל שלא תבוא אלי לבקש עזרה. אני כבר לא בעניינים האלה."

הוא נשמע החלטי.

אסתי ניסתה להרגיע את חנוך בקולה העדין, המתגלגל כאילו נושבת בו רוח. "זה באמת מבלבל. פעם לא היו בעיות כאלה. היום נדמה שהרפואה המודרנית יכולה לפתור את כל הבעיות. בתנאי כמובן שיש מספיק כסף. אבל אני מבינה שיש להם. שָׂשִׂי טוב מאוד בהשקעות. אז שיהיה לו לבריאות."

"כסף זה לא העניין. בילדים צריך לטפל. ונגיד שיצליח לה והיא תלד במזל טוב, עם הששי הזה שלה? יופי, ומה אז? באמת יהיו לה כוחות לדבר הזה עכשיו?"

"מה אתה דואג. עם כסף אפשר לסדר את הרוב, כמעט את הכול. יש להם כבר פיליפינית אחת, אז יהיו שתי פיליפיניות."

"כולכם השתגעתם," סנט חנוך ויצא מחדר האמבטיה בדפיקת רגליים, טח. טח. אבל עד מהרה הרגיש שלא מיצה את השיחה, וחזר טח. טח. טח.

"את יודעת אם הם הולכים על פונדקאות מלאה או פונדקאות חלקית?"

"מה ההבדל?"

"את באמת לא יודעת?" לבש את ארשת איש־המדע שלו. "בפונדקאות מלאה גם הביצה וגם הזרע יבואו מזהבה וששי, אבל אם זו פונדקאות חלקית היא תקבל הפריה מלאכותית מששי, אבל בלי שזהבה תהיה מעורבת. בכל מקרה כשהיא תלד, היא כמובן תחתום על ויתור על התינוק ותיתן להם אותו. תמורת תשלום נאות, כמובן."

קולו היה תערובת של תיעוב ומשהו אחר, שנדמה היה לה שהוא נוטף חוסר פרגון.

"יכול להיות... יכול להיות שאתה מקנא?" שאלה אסתי בזהירות.

"אני? אני מקנא?" שאל בקול מעוצבן.

אסתי חייכה אליו בפה חצי סגור.

"אין לי ספק, שָֹשִֹי ישמח לעשות חיים עם זהבה הפונדקאית הזאת..." הוסיף באותו קול סולד. "טוב, עוד לא ראיתי איך היא נראית, אבל היא בוודאי יותר צעירה מדיצה."

"ואם זו פונדקאות מלאה?" המשיכה אסתי, כמנסה למשוך את תשומת לבו להיבט המדעי ולא הרגשי של העניין.

"אה, זה כבר עסק יותר מסובך. כי דיצה תהיה צריכה לתרום את אחת הביציות שלה, והיא כבר מבוגרת ובכלל לא ברור מה מצב הביציות שנשארו לה אם בכלל נשארו כדי שהעסק הזה יצליח, היא היתה חייבת להקפיא ביציות כשהיתה מספיק צעירה. רצוי לפני גיל 30. בכל מקרה, בגילה, הביציות שלה לא שוות כלום. ואם אני מכיר אותה, ותאמיני לי שהכרתי אותה מספיק שנים, אצל דיצה זה כמו לקנות עוד אוטו. סיפוק לאגו, זה מה שזה."

"חנוך, באמת, ככה לא אומרים. אנחנו לא באמת יודעים מה היחסים ביניהם. יכול להיות שזה יצליח להם. הרי לששי אין ילדים. יכול להיות שהוא זה שמעוניין בפונדקאות הזו, עוד יותר ממנה, ולמה לא?"

 

הוא הרגיש שוב איך לבו נמס אליה. היא פשוט עשויה מחומר מלאכים טהור, האסתי שלו. איך שהיא מנסה להגן על האישה שאת מקומה במשפחה תפסה. חוץ מזה, באמת נמאסה עליו השיחה הזאת על דיצה ושיגעונותיה.

"אני יוצא לחצר," אמר, ובדרכו החוצה, כמעט בעל כורחו, פנה וזרק אליה מעבר לכתפו: "אני רואה שגם את נדבקת בשטויות שלה."

אסתי ידעה שאלה אינן שטויות, וגם הוא ידע את זה, רק שהוא לא היה מוכן להודות בכך.

הוא העריץ את חוכמתה וטוב לבה. בעיקר, את ידיעתה לקשור יחסים טובים עם כולם, אפילו עם דיצה. היו להן שיחות־נשים ארוכות ולבביות בטלפון, ונדמה היה לו שדיצה שמחה לקבל מיורשתה עיסוי ללבה הדואב, בימים שהיה לה רע על הנשמה.

פעם צותת לאחת משיחות הנפש האלה, ושמע את גרושתו מתוודה עד כמה כואב לה עם הידיעה שעשתה כל כך הרבה טעויות בגידול ילדיה, שני בניה, יפתח ועמוס ובתה נופר ז"ל. היא חושבת שבינתיים הפיקה לקחים. עכשיו היא רוצה מקצה שיפורים. ילד נוסף, ובהחלט רצויה בת — כמו נופר, היא בטוחה שתוכל להתמסר לתינוקת, שתדע להימנע מחזרה על טעויותיה הקודמות. "מה את חושבת, אסתי?"

חנוך התמלא גועל ורוגז, אבל אסתי — אסתי שלו, המלאכית שמבינה הכול, דווקא כיבדה מאוד את רצונה של דיצה. נדמה היה לו שבסתר היא אפילו קצת מקנאת באומץ לבה... היא עצמה, אף שהיתה בשנתיים צעירה מדיצה, לא העלתה על דעתה מחשבה להביא תינוק לעולם, עם פרק ב' שלה, חנוך. אפילו אם טכנית אפשר לעשות זאת, השיקולים נגד היו כל כך כבדים והגיוניים... הטלפון צילצל פעם נוספת. אסתי הרימה את השפופרת במטבח.

"הלו?"

"אסתי. אני שמח שזו את ולא הוא."

"יפתח. אבא שלך יצא לגינה. מה נשמע?"

"ככה," השיב בנם הבכור של דיצה וחנוך. "אחרי האזכרה, אני יכול להישאר אצלכם לסוף השבוע? בעצם, אני רוצה להגיע כבר עכשיו, לפני העלייה לקבר."

"בוודאי, יפתח."

"תגידי לאבא שאני אשב בחדר שלי בשקט כמו עכבר קטן ולא אפריע לו."

"בוא. אל תדאג. אני אדבר איתו. קרה משהו בבית?"

"אמא והחבר שלה מסוכסכים כל השבוע. לא ברור לי מה קרה ביניהם, אבל החלטתי לא להיות באמצע."

"אז בוא. אל תדאג, יפתח. הכול יהיה בסדר."

בצאתה לחצר מצאה את חנוך יושב על נדנדת הפלסטיק שנועדה במקור לנכדים, אבל שימשה גם את יתר בני הבית, ובמיוחד את חנוך, כשלא מצא בשום מקום אחר, אפילו לא בחיקה של אסתי, את התמיכה העל־אנושית שנדרשה לו בעתות מצוקה.

במצבי רוח מסוימים, נדירים למדי, כל ידיעותיו בתורת הנפש לא עזרו לו להגנתו — אז הוא היה מרגיש כמו הסנדלר שהולך יחף, הפסיכולוג שלא שולט בסערות נפשו ודיכאונותיה. בעיקר היום הרגיש שלא יחזיק מעמד אם לא יתנדנד קצת, על הנדנדה שבגינה, יאזין שעה לפחות לקול הציפורים וירוקן את מוחו מכל מחשבה.

 

***

 

כבר שש שנים מאז שנופר נהרגה. שוב ושוב חזרו אליו הסיוטים, המחשבה הטורדנית שאינה מרפה, על הצניחה האיומה ההיא שלה לעומק הסדק בקרחון, באין מושיע, במרומי הרי האנדים —

"הבן הבכור שלך עומד להגיע."

"מה קרה, האמא שלו זרקה אותו?" נהם לעברה.

"אני מבקשת ממך, תוכל לעשות לי טובה? להשתדל לא לריב איתו? הוא הבטיח לי שמצדו הוא ישתדל שיהיה בסדר. יש להם שם איזה סכסוך שהוא לא רוצה להיות מעורב בו."

"לבן הבכור שלי אף פעם לא יימצא פתרון. תמיד הוא יחפש צרות ותמיד גם ימצא אותן. עובדה. עובדה. הרי היתה לו אישה נהדרת ודירה נהדרת ושני ילדים מוצלחים. אבל הוא החליט שכל האושר הזה טוב מדי בשבילו. זרק גם את האישה, גם את הדירה וגם את הילדים. ועכשיו הוא מסתובב כמו כלב בלי מלונה. יושב קצת אצל אמא שלו, ואז נמאס לו והוא מגיע הנה. ואז הולך ובא —" המשפט גווע בפיו בלי שיצליח להגיע לסיומו. חנוך השתתק מרוב שיברון לב.

הוא לא סלח לבנו על שפירק את משפחתו הצעירה, אחרי שבגד עם אישה אחרת שהשתעשעה בו וזרקה אותו. תפיסת עולמו בעניינים האלה היתה אנטי־מודרנית ואנטי־ליברלית במובהק. על אף התמחותו המקצועית במדעי הנפש, שבמהלכה רכש לו לכאורה מיומנויות של חוסר שיפוטיות ויכולת להזדהות עם כל נקודות המבט האנושיות — ולמרות שהוא עצמו פירק שתי מערכות נישואים, שבמהלכן ניצל לא פעם הזדמנויות להתפרפרויות שובבות משלו — הרי כאשר המדובר היה בילדיו, נותר אב מחמיר, מוסרני ותובע שלמות. מעולם לא היה מוכן לקבל באהדה את הקשיים שלהם בהתמודדות עם חוקי החברה או סטיות כלשהן מדרך הישר.

 

עמוס, בנו השני, הגיע ראשון, עוד לפני אחיו הגדול יפתח. כשיצא אל החצר דרך הדלת האחורית זיהה מיד את מצב רוחו המזופת של אביו, והחליט שלא להעלות את הנושא שהעיק עליו.

"הי אבא," אמר. "באתי לאסוף את הקטנות."

חנוך קם מהנדנדה הירוקה ונכנס הביתה.

"אני מבין שהגשת את הדו"ח אישית לידי הנשיאה?"

"כן, אבא," אישר עמוס קצרות, ופנה אל שתי בנותיו הרחוצות, המבושמות, המסורקות והלבושות בבגדים לבנים נקיים שאסתי הכינה להן. "קדימה, בנות. אמא מחכה לכן בבית."

הן קיבלו את הדין בצייתנותן הרגילה, למרות שחנוך גילה בהבעתן סימני אי־רצון לחזור לדירה הצפופה שלהן.

"יש לך בנות נהדרות. אתה יכול להיות גאה בהן," אמרה אסתי לעמוס.

"בוודאי שאני גאה בהן," מיהר עמוס להשיב, קצת מתגונן. כל הביקור הזה לא מצא חן בעיניו, כמו שלא מצא חן בעיניו הצורך לנסוע לאוניברסיטה כדי להגיש את הדו"ח באופן אישי, כאילו עדיין לא המציאו את האי־מייל. ומה יש לאסתי פתאום להגיד לו להיות גאה בילדות שלו. ברור שהוא גאה בהן.

לילדות זה לא הפריע והן הסתכלו בגנדרנות זו בזו וחייכו בהנאה.

בטרם שיחרר אותן לדרכן, דרש סבא חנוך את ליטרת החיבוקי־נישוקי שלו, וקיבל אותה. ואז, לאחר חיבוקים ונישוקים גם עם דודה אסתי, ונפנופי שלום־שלום מן השער, נסעו השלושה לדרכם.

שקט זמני השתרר בבית לאחר לכתם ולפני בואו של יפתח.

"מה היה כל כך דחוף, לשלוח את הדו"ח שלך לנשיאה עם עמוס?" שאלה אסתי.

"רציתי להיפטר ממנו. כמה שטיפלתי בו יותר, ככה יותר ויותר שנאתי אותו," רטן חנוך.

"את מי, את פרופסור בן ליש, או את הדו"ח הזה?"

"את שניהם!" חתך ברוגז.

"אז לאיזו מסקנה הגעת, הוא אשם או לא אשם?" המשיכה אסתי חרש בקולה המעט־שירי. היא ידעה שהרוגז שלו לא מכוון אליה — אפילו לא אל התככים הנכלוליים והנפוטיזם חסר הבושה באוניברסיטה, שבהם עסק הדו"ח שאת כתיבתו סיים סוף סוף. היא ידעה היטב שהיום הזה, יותר מכל הימים, זכר מותה של נופר לא מרפה ממנו והופך אותו לפקעת עצבים שכל דבר קל יכול לגרום לה לפקוע.

"כמו בכל המקרים האלה, זה משהו באמצע," אמר חנוך, אסיר תודה לה, כרגיל, על שאינה לוקחת את חוסר סבלנותו ומצב רוחו הקודר באופן אישי. "לפי העדויות של כמה אנשים, ובעיקר של ד"ר גדעון דרך־ארץ, יורם בן ליש הוא אבי כל החטאים, ויכול להיות שיש משהו במה שהם אומרים, אבל אני לא ממש סומך על דרך־ארץ. לא נראה לי שכל מה שאמר בעדות שלו, שהיא העדות העיקרית נגד בן ליש, היה לגמרי מחויב לאמת. אני חושב שיש להם חשבון ארוך ביניהם, והדרך־ארץ הזה מצא עכשיו את ההזדמנות לנסות לחסל את הפרופסור. אני לא מתכוון לשתף פעולה עם השטויות שלו."

"צריך להיזהר מהחכמים האלה," הסכימה איתו אסתי.

בן זוגה הקשיש שלח בה מבט מלוכסן, די בטוח שהיא לא מתכוונת אליו.

אסתי, שחשבה שאולי הדיבור על השלמת הדו"ח יעודד אותו, אבל חשה שהוא רק מעצבן אותו יותר, החליטה להחליף כיוון. "אני מבינה שעם עמוס יש התפתחויות טובות?"

זה עבד. "כן. סוף סוף, מישהו גילה את הכישרונות שלו," השיב חנוך בסיפוק, שמח להחליף נושא. "איזו קבוצה של יזמים עם הרבה מאוד כסף. מרחרחים ומחפשים הזדמנויות להשקעה. רוצים להתחיל סטארט־אפ. הם עלו על עמוס והציעו לו להצטרף לפרויקט. משהו בשם 'שמים צלולים', בשיתוף עם חברה־בת של 'אינטל־פיתוח'. הוא קיבל הזמנה לריאיון עם אחד, דוקטור רמי כהן, הווייס־פרזידנט שלהם, והוא עבר אותו בהצלחה. עכשיו הם רוצים שיהיה חלק מרכזי בפרויקט."

"באיזה תפקיד?"

"עוד לא ברור. בכל אופן החברים שלו אומרים לי שעמוס הוא גאון במחשבים. אני לא בטוח שעמוס הוא גאון, אבל הוא אולי טוב בדברים מסוימים."

"נו באמת, חנוך. תפסיק עם הצניעות הזו. אתה יכול להיות צנוע בקשר לעצמך, אבל אף פעם אל תהיה קמצן בשבחים לילדים שלך. אולי הוא לא גאון, אבל בלי ספק מוכשר מאוד. מספיק להתבונן בשתי הנכדות החמודות שלך."

חנוך חיבק את אסתי ונשק לה על שפתיה.

"את עושה לי כל כך טוב," אמר. "מה הייתי עושה בלעדייך?"

 

חנוך חזר לחדר העבודה שלו. הוא רצה להיאחז בשיפור במצב הרוח שאסתי גרמה לו באהבתה ללא תנאי, אבל ידע שהיום זה יהיה שיפור חולף, ולא יחזיק הרבה זמן. המחשבות השחורות יחזרו. ביום הזה, יום השנה לנפילתה המזוויעה של נופר לתהום הקפואה האיומה ההיא בהרי האנדים, הוא ידע שאין סיכוי להתמיד במחשבות המַשיבות רוח אופטימית.

הוא החליט לעבור על כתב היד של הנובלה החדשה שבכתיבתה היה עסוק. מאז יצא לדימוס, החל לשלוח ידו בכתיבת פרוזה. מה יש? אם דיצה יכולה להיחשב לסופרת מעניינת, גם הוא — זה מה שחזרו ואמרו כבר שנים על מחשבתו היצירתית, הרעננה.

הבוקר אומנם קרא בעיתון ביקורת קטלנית במיוחד על ספרה החדש. המבקר, שופע ארס לתיאבון, הטיל בין השאר ספק בשפיות דעתה של הסופרת, ולא ניכר שבחר וסינן את מילותיו תוך כדי חידודן ושיופן. לא בהכרח שהוא, חנוך, לא מסכים עם הרשע הארסי ההוא מהעיתון, לפחות בנקודה הזאת — נהפוך הוא, יש לו הוכחות למכביר עד כמה צדק באבחנתו. ובכל זאת, הוא חמל מעט על דיצה שנאלצה להתמודד עם מפל המדמנה שנפל על ראשה.

אבל כן, בזמן האחרון כתיבת שירה וסיפורת נעשתה לברירת המחדל שלו, כששום עיסוק אחר לא הביא לו סיפוק. וחוץ מזה, הוא מצא שזו דרך טובה להסיח את הדעת בימים קשים, כן. יש דבר מה מרפא במילים שהוא בוחר לצרף או להפריד.

הוא הפעיל את המחשב, ופתח את הקובץ.

 

ספרות רב־חושית

נובלה תל אביבית עתידנית, מאת חנוך ישראלוף