פרק 1
17 במאי, 1933
וינה, אוסטריה
עפעפתי ופקחתי את עיניי, אך אור הזרקורים סימא אותי לרגע. הנחתי בדיסקרטיות יד מייצבת על זרועו של השחקן שלצידי, העליתי על שפתיי חיוך שופע ביטחון וחיכיתי שראייתי תתבהר. נשמעו מחיאות כפיים סוערות, ואני התנודדתי בתוך המולה של צליל ואור. המסכה שהצמדתי לפניי בקפדנות לצורך המופע נשמטה לרגע, וכבר לא הייתי אליזבת, הקיסרית הבווארית מהמאה התשע עשרה, אלא פשוט הֶדי קיזְלֶר הצעירה.
לא יכולתי להרשות לבאי תיאטר אן דֶר וין לראות אותי מהוססת בדמות הקיסרית האהובה על תושבי וינה. אפילו לא בקריאות ההדרן. אליזבת הייתה סמל לאוסטריה הזוהרת של בית הבסבורג, אימפריה שמשלה במשך כמעט ארבע מאות שנים, והעם נאחז בדמותה בתקופה המשפילה הזאת שלאחר המלחמה הגדולה.
עצמתי את עיניי לשבריר שנייה, חיפשתי עמוק בתוך עצמי, והנחתי בצד את הדי קיזלר עם דאגותיה הקטנות ועם שאיפותיה הקטנוניות יחסית. גייסתי מתוכי תעצומות נפש ועטיתי שוב את גלימת הקיסרית, את נחישותה הנחוצה ואת כובד האחריות שרבץ עליה. ואז פקחתי את עיניי והשקפתי על נתיניי.
קהל הצופים התממש לנגד עיניי. הבנתי שהם אינם יושבים ומוחאים כפיים מתוך כיסאות הקטיפה האדומים והמפוארים של התיאטרון. הם קמו על רגליהם בתשואות, מחוות כבוד שבני עירי וינה לא נהגו בה בפזרנות. כקיסרית, הייתי ראויה למחווה הזאת, אך בהיותי הדי, תהיתי אם התשואות הסוערות האלה באמת נועדו לי ולא לאחד השחקנים האחרים במחזה סיסי. השחקן הנס יאריי, שגילם את הקיסר פרנץ יוזף מול הקיסרית אליזבת שלי, היה, אחרי הכול, אושיה אגדית של התיאטר אן דר וין. חיכיתי שעמיתיי השחקנים ישתחוו. הקהל אמנם ליווה אותם בתשואות יציבות, אבל השתולל כשאני נעמדתי במרכז הבמה לצורך ההשתחוות. זה אכן היה הרגע שלי.
כמה חבל שפאפא לא יכול היה לצפות בהופעה שלי הערב. אלמלא התחזתה אימי לחולה בניסיון שקוף לגזול ממני את תשומת הלב בערב החשוב שלי, פאפא היה רואה את הצגת הבכורה שלי בתיאטר אן דר וין. אני יודעת שהוא היה מתענג על תגובת הקהל, ואילו היה רואה במו עיניו את ההערצה הזאת, ייתכן שזה היה משכיח ממנו את ההופעה הסקסית שלי בסרט אקסטזה — תפקיד שמאוד הייתי רוצה לשכוח.
צליל מחיאות הכפיים נחלש מעט, ועצבנות הורגשה בקהל בשעה שתהלוכת סדרנים פסעה במורד המעבר המרכזי, ידיהם עמוסות פרחים. המחווה הגרנדיוזית הזאת, שנעשתה בעיתוי בלתי הולם ופומבי מאוד, הטרידה את הווינאים השמרנים. יכולתי כמעט לשמוע אותם תוהים מי העז לשבש את ליל הבכורה בתיאטר אן דר וין בהפגנת חוצפה שכזאת. רק התלהבותו היתרה של הורה יכולה הייתה לתרץ זאת, אבל אני ידעתי שהוריי הזהירים לא היו מעזים לעשות מחווה שכזאת. האם מישהו מבני המשפחה של שאר השחקנים עשה את הטעות הזאת?
בעוד הסדרנים מתקרבים אל הבמה, ראיתי שזרועותיהם שופעות לא פרחים רגילים, אלא ורדי חממה מרהיבים ביופים. אולי תריסר זרים. כמה עולה שפעה כזאת של פרחים אדומים נדירים? תהיתי מי יכול להרשות לעצמו דקדנטיות כזאת בזמנים כאלה.
הסדרנים עלו במדרגות, והבנתי שהם קיבלו הוראה למסור את הזרים ליעדם לעיני הקהל. לא ידעתי איך להתייחס להפרה כה בוטה של כללי הנימוס ולכסנתי מבטים אל עמיתיי השחקנים, שנראו נבוכים ומבולבלים באותה מידה. מנהל הבמה סימן לסדרנים לעצור את מפגן הראווה הזה, אך הם כנראה קיבלו תשלום נאה ביותר, מאחר שהתעלמו ממנו והסתדרו בטור מולי.
בזה אחר זה הם הושיטו לי את הזרים, עד שזרועותיי כבר לא יכלו לשאתם, ואז הניחו את שאר הזרים לרגליי. חשתי בגווי את מבטי התוכחה של עמיתיי השחקנים. קריירת הבמה שלי תקום או תיפול לפי גחמותיהם של השחקנים הנכבדים האלה; הם יוכלו לשלוף אותי מהפסגה הזאת באמצעות כמה מילים מכוונות היטב, ולהחליף אותי באחת השחקניות הצעירות הרבות שהשתוקקו לתפקיד הזה. חשתי צורך לסרב לקבלת הפרחים, עד שהכתה בי מחשבה: מעניק הפרחים האלמוני יכול להיות כל אחד. הוא יכול להיות אחד החברים הבכירים במפלגות השלטון המתקוטטות ביניהן — המפלגה הנוצרית־סוציאלית השמרנית, או המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הסוציאליסטית. או, גרוע מכך, ייתכן שמיטיבי בכלל מזדהה עם המפלגה הנציונל־סוציאליסטית ושואף לאיחוד של אוסטריה עם גרמניה ועם הקנצלר החדש שלה, אדולף היטלר. נראה כי מטוטלת הכוחות נעה ממקום למקום עם כל יום שחלף, ואף אחד לא יכול להרשות לעצמו להסתכן. בעיקר לא אני.
הקהל הפסיק למחוא כפיים. בשתיקה מעיקה, הצופים התיישבו בחזרה בכיסאותיהם. כולם פרט לאחד. שם, במרכז השורה השלישית, המקום הנחשק ביותר באולם כולו, ישב אדון בעל חזה רחב כחבית ולסת מרובעת. הוא המשיך לעמוד, לבדו מבין כל באי התיאטר אן דר וין, וללטוש בי מבטים.
פרק 2
17 במאי, 1933
וינה, אוסטריה
המסך ירד. עמיתיי השחקנים נעצו בי מבטים שואלים, ואני הגבתי במשיכת כתף ובמנוד ראש, וקיוויתי שהתנועות האלה ישדרו את הבלבול שחשתי ואת חוסר שביעות הרצון שלי מהמחווה. במהירות האפשרית הרבה ביותר, בלי לפגוע במברכים, פרשתי אל חדר ההלבשה שלי וסגרתי את הדלת. כעס ודאגה הציפו אותי בגלל הפרחים, שהסיחו את תשומת הלב מהניצחון שלי, מהתפקיד שאמור היה לעזור לי להשאיר את אקסטזה הרחק מאחור. הייתי חייבת לגלות מי עולל לי את זה — והאם הדבר נעשה כמחמאה, בלתי מוצלחת ככל שתהיה, או שזה משהו אחר.
שלפתי את המעטפה שהייתה נעוצה בין הפרחים בזר הגדול ביותר, לקחתי את מספרי הציפורניים שלי ופתחתי אותה. שלפתי ממנה כרטיס ברכה כבד מעוטר בזהב, קירבתי את הכרטיס למנורה שעל שולחן ההלבשה שלי וקראתי:
בזכות סיסי בלתי נשכחת.
שלך,
מר פרידריך מאנדל
מי זה הפרידריך מאנדל הזה? השם נשמע לי מוכר, אבל לא הצלחתי למקם אותו.
דלת חדר ההלבשה שלי רעדה מדפיקה סמכותית. ״מיס קיזלר?״ זו הייתה גברת אלזה לוּבּיג, המלבישה הוותיקה של כוכבי כל הפקה של תיאטר אן דר וין בעשרים השנים האחרונות. אפילו במהלך המלחמה הגדולה ושנות הייאוש שבאו בעקבות התבוסה האוסטרית, המטרונית אפורת השיער עזרה לכוכבים לעלות על הבמה לביצועים שרוממו את הרוח הווינאית, כמו דמותה של הקיסרית אליזבת, שהזכירה לאזרחים את הגבורה האוסטרית ההיסטורית והניעה אותם לדמיין עתיד מזהיר. כמובן, המחזה לא התייחס לשנותיה האחרונות של הקיסרית, כאשר הרצועה המוזהבת של הקיסר הנרגז הפכה לריחיים על צווארה והצֵרה את צעדיה. העם הווינאי לא רצה לחשוב על זה, והעם הזה היה מומחה בהכחשה.
״אפשר להיכנס,״ קראתי בקול.
בלי להעיף מבט בשפע הוורדים, גברת לוביג התחילה להתיר את שרוכי שמלתי הצהובה. כשמרחתי קרם על פניי כדי למחות את איפור הבמה הכבד ואת השרידים האחרונים של הקיסרית, היא הברישה את שערי כדי להתיר את תסרוקת הפקעת המסובכת שהבמאי סבר כי היא הולמת את הקיסרית אליזבת. על אף שהגברת לוביג שתקה, הרגשתי שהיא רק מושכת זמן לפני שתשאל אותי את השאלה שללא ספק מכה גלים ברחבי התיאטרון.
״פרחים יפהפיים, מיס קיזלר,״ אמרה לבסוף גברת לוביג, לאחר שהחמיאה לי על ההופעה.
״כן,״ עניתי, מחכה לשאלה האמיתית.
״אפשר לשאול ממי הם?״ שאלה, כשהיא מפנה את תשומת ליבה משערי אל המחוך.
לא עניתי מיד; שקלתי את תגובתי. יכולתי לשקר ולייחס את המחווה הפרחונית להוריי, אבל פיסת הרכילות הזאת הייתה מבחינתה מטבע עובר לסוחר, ואם אשתף אותה במידע, היא תהיה חייבת לי טובה. וטובה מגברת לוביג עשויה להיות שימושית מאוד.
חייכתי אליה והושטתי לה את הכרטיס. ״איזה מר פרידריך מאנדל.״
היא לא אמרה דבר, אך נשימתה החדה הייתה תשובה בפני עצמה. ״שמעת עליו?״ שאלתי.
״כן, מיס קיזלר.״
״הוא נכח באולם הערב?״ ידעתי שגברת לוּבּיג צופה בכל הצגה מהצד, בוחנת ללא הרף את השחקנית ״שלה״, כדי שתוכל לעזור בזריזות במקרה של קרע בשולי הבגד, או פאה שהתעקמה.
״כן.״
״זה היה האיש שנשאר במקומו גם לאחר ההדרן האחרון?״
היא נאנחה. ״כן, מיס.״
״מה ידוע לך עליו?״
״לא הייתי רוצה לומר, מיס. אין זה מקומי.״
הבלעתי חיוך לנוכח צניעותה המזויפת של גברת לוביג. מבחינת רבות, עם אוצר הסודות שבאמתחתה, הייתה לה עוצמה רבה יותר מלכל אחד אחר בתיאטרון.
״את תעשי לי טובה גדולה.״
היא חשבה על כך, טופחת על שערה המורם לפקעת מושלמת, כאילו שוקלת את הצעתי. ״שמעתי רק רכילות ושמועה אחת. לא הכול מחמיא.״
״בבקשה, גברת לוביג.״
הבטתי בה דרך המראה, וראיתי את פניה המכוסות קמטוטים עדינים נעות כאילו היא עוברת על תכולתה של תיקייה שמורה היטב בנבכי מוחה, בניסיון לבחור פיסת מידע מתאימה.
״טוב, אז למר מאנדל יצא שֵם של רודף נשים.״
״לו ולכל גבר וינאי אחר,״ אמרתי בצחקוק. אם זה הכול, אין לי מה לדאוג. עם גברים יכולתי להתמודד. עם רובם, לפחות.״
״זה קצת יותר ממעשי המשובה הרגילים, מיס. רומן אחד אפילו הוביל להתאבדותה של שחקנית גרמנית צעירה, אווה מאי.״
״אוי ואבוי,״ לחשתי, אם כי, בהתחשב בעברי כשוברת לבבות ובניסיון התאבדות מצד מחזר שדחיתי, ידעתי שאין לי זכות לשפוט בחומרה. פיסת המידע הזאת, מחרידה ככל שתהיה, לא הייתה כל מה שהמלבישה ידעה. הרגשתי לפי נימת הדיבור שלה שהיא עדיין מסתירה משהו, שיש לה עוד מידע למסור. אבל גברת לוביג התכוונה לגרום לי להתאמץ בשביל זה. ״אם יש לך עוד מידע, אכיר לך תודה.״
היא היססה. ״זה מידע מהסוג שצריך להיזהר מלשתף אותו בימים אלה, מיס.״ בתקופה זו של חוסר ודאות, מידע היה שווה זהב.
אחזתי בידה והסתכלתי לתוך עיניה. ״המידע הזה נועד רק עבורי, כדי לשמור עליי. אני מבטיחה לך שלא אעביר אותו לאף אחד אחר.״
לאחר שתיקה ממושכת, היא אמרה, ״מר מאנדל הוא הבעלים של הירטנברגר פטרוננפבריק. החברה שלו מייצרת תחמושת ונשק, מיס.״
״עסק לא נעים... אבל מישהו חייב לעשות את העבודה הזאת,״ אמרתי. לא הבנתי מה הקשר בין האדם לבין משלח ידו.
״זה לא כל כך עניין הנשק שהוא מייצר, אלא האנשים שלהם הוא מוכר את הנשק הזה.״
״אה?״
״כן, מיס. קוראים לו ספסר המוות.״
.jpg)
