הקיבוץ המאוחד

"מִפרקי גופהּ ננעלו. היא שנאה את אִמהּ, שהסכימה ככה לוותר עליה. שנאה את אביה. שנאה את עצמה. שנאה אותו ואת אחיו וגם את אלוהים. גופו המיוזע, הבל פיו, עוררו בה בחילה. הוא הרים מעט את שמלתה. היא מיהרה לעזור לו. הוא הכביד על נשימתה, היא פחדה להיחנק ופלטה צעקה, שהבהילה גם אותה. בתוך כך משכה את השמלה עוד קצת, עד מתחת לחזה, ועצמה את עיניה. היא לא ידעה מה הוא אמור לעשות, איזה חלק בגופהּ הוא מחפש."

זָרִיפָה, נערה יהודייה כבת שלוש־עשרה המתגוררת בכפר נֶרְוָוא שבכורדיסטן העיראקית, נעקרת מביתה, משפחתה וחברותיה, ונישאת בכפייה לשלום, גבר יהודי מבוגר. עם הגיעה לביתו, היא מתקוממת, נאבקת בדרישות ובמנהגים המוּשתים עליה, ונלחמת בדיכוי שהוא מנת חלקה ואוי למי שמעיזה לקרוא עליו תגר. זָרִיפָה פוגשת את העוצמות והכוחות הגלומים בה מילדוּת, כמו גם את הפחדים והשדים, הקללות והעיניים הרעות – חלק בלתי נפרד מהתרבות שבה גדלה.

נוּרָא ובַּארוּד, "אש וגופרית" בשפתה של זָרִיפָה, הוא רומן היסטורי כורדי רחב־יריעה, המבוסס על דמויות ואירועים שהתרחשו במציאוּת. הוא משׂתרע על פני שבעה עשורים, בין מחוז דוהוכּ שבכורדיסטן העיראקית לכפר ליפתא ולשכונת קריית משה בירושלים, ומציג דמויות נשיות מעוררות השראה שצמחו, כנגד כל הסיכויים, בלב הפטריארכיה וההדרה המוכּרות.

נוּרָא ובַּארוּד הוא מסע מאגי, רב־דורי, שטרם נכתב כמותו, ובבחינת ראי לחיי הנשים בקהילות היהודיות שחיו בכורדיסטן זה מאות בשנים.

"נשבר אני, המצוות, עבודת השם, השמיים, כל הערגונות. כל המילים. מתרסק הפשר, נלחמים העיצורים. אני אופליה בנהר, העלמה והמוות לא נגמר, אני לילית בשלשלאות, שמע ישראל שעל המיטה. חיים שלמים התחנון והעבדות, ולא צחק מתוק בחלוני האלוהים. ולא. הביא. מבול."

ביצירה חידתית, אמיצה וסוחפת מתערבבים המציאות והבדיה, הפרוזה והשירה, השפל והנשגב, הכיעור והיופי. אחרי השמש מתחקה אחר עקבות של טראומה בתוך תודעה שבורה וחבולה, בלשון שאינה בוגדת בשברים, בקרעים ובחללים הפעורים, אלא נותנת להם ביטוי מוחשי בפרוזה שירית רבת יופי. במנהרות התודעה, שאין בהן מוקדם ומאוחר, מתנגשים היופי, הפנטזיה והפיוט עם אלימות וניצול. האם היו "המחוזות ההוזים" שירה או פשע?

עמית זרקא היא משוררת, מחזאית, פרפורמרית, במאית תיאטרון ובמאית קליפים. מרצה לבימוי בבית הספר לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. ספרי השירה שלה ומסתבך לה בדרך לשמים וכל החזיונות בחושך ראו אור בהוצאת ספרי עיתון 77.

רַק כָּכָה הוּא יָכוֹל לִחְיוֹת, בְּהֵד נְשִׁימָתָם,
בְּלַחַשׁ לַחֲשֵׁי יְעָרוֹת וּנְהָרוֹת, בְּמַה שֶּׁעוֹלֶה מֵהַמַּיִם,
מֵהָאֲדָמָה. כָּכָה הוּא חַי בְּכָל זֹאת,
חַי בַּצִּפֳּרִים שֶׁלֹּא יוֹדְעוֹת מַדּוּעַ הֵן עָפוֹת זְמַן כֹּה רַב,
חַי בַּנּוֹלָדִים הַנִּדְחָפִים הַחוּצָה אֶל הָעוֹלָם,
חַי בִּפְעִימוֹת לִבְּךָ,
חַי בִּפְעִימוֹת לִבֵּנוּ,
בָּזֶה שֶׁמְּסָרְבוֹת לִדֹּם,
בָּזֶה שֶׁהַדָּבָר קָצוּב מְאֹד,
שֶׁנָּמוּת לְבַסּוֹף,
חַי אֶת סוֹפֵנוּ.

גַ'סְטִיס והוֹפּ הוא ספר השירה השלישי של תהל פְרוֹש. קדמו לו בֶּצַע (מוסד ביאליק, 2014) ויחסי בעלוּת (אפיק, 2019). כמו כן פִרסמה את ספר המסות סיבות להישאר (הקיבוץ המאוחד, 2024). פְרוֹש היא כלת פרס ראש הממשלה לשנת תשפ"ג.

"במשך זמן רב לא מצאתי דרך לבטא או לומר בבהירות את הסוד שעומד בלב עבודתי: שאף על פי שהמגדר ממלא תפקיד מרכזי בסיפור שאני מספרת, אין זה סיפור על מגדר אלא סיפור אנושי. לכן שיניתי את הכותרת." כך כותבת פרופ' קרול גיליגן בספרה החדש, בקול אנושי, שנכלל ברשימת הספרים הטובים ביותר של ה-TLS לשנת 2023.

הכותרת בקול אנושי מחליפה את המושג "בקול שונה" שטבעה גיליגן בכותרת ספרה פורץ הדרך מ-1982. הקול האנושי, אומרת עכשיו גיליגן, אינו שונה מן "הקול הגברי" אלא מהקול הפטריארכלי, זה התובע מנשים דאגה לזולת, ומגברים – דאגה לעצמם. הקשבה לקול האנושי היא התנגדות לפטריארכיה, על הבינאריות (גברי/נשי) וההיררכיה (גברי מעל נשי) שעומדות ביסודה. לקול האנושי יש פוטנציאל פוליטי חשוב, משום שהבינאריות וההיררכיה נוגדים את רעיון הדמוקרטיה: ההנחה שלכל אחת ואחד יש קול, ושכל הקולות שווים. לכן הכרה בקול האנושי הכרחית לקיומה של הדמוקרטיה. 

פרופסור קרול גיליגן היא פסיכולוגית וסופרת אמריקאית, מההוגות הפמיניסטיות החשובות ביותר של שלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. הגותה ומחקריה השפיעו על תחומים רבים, בהם פסיכולוגיה, חינוך, אתיקה ומשפט. מאז שנות התשעים מלמדת בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק. ספרה בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה ראה אור בעברית ב-1995 בהוצאת ספרית פועלים, והספר להצטרף להתנגדות הופיע ב-2016 בסדרת אדום כהה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"אני לא יכולה לכתוב על זה. כמעט ארבעים שנה עברו מאז, וזה צריך היה להיות יותר קל. אבל אני מוצאת את עצמי במצב שאינו מוּכָּר לי, שאינו מתאים לי: שוב ושוב אני דוחה ומעכבת, מעכבת ודוחה את כתיבת הדבר הזה שמבעבע בתוכי ללא הרף, שבכל זאת מענה אותי מדי פעם בתביעה כן לכתוב, כן לכתוב, גם אם זה יכאב. 

נדרשו לי שנים כדי להיות מסוגלת להוציא מפי את המילים 'הבן שלי התאבד'. עד עכשיו קשה לי לענות על השאלה (הטבעית, התמימה): כמה ילדים יש לך? לפעמים אני אומרת 'ארבעה', לפעמים אני אומרת 'שלושה' ומוסיפה לאחר שהייה קלה 'ואחד איננו'. 

האם אני מסרבת להשלים עם אי קיומו? 

האם אני רוצה לחטט בפצעים? לגרד ולחשוף לראווה את הפצע? האם אני רוצה – כדי להקהות את הזעזוע וכדרכם של סופרים – לנסות לראות את הדברים מפרספקטיבה? האם אֵם או אָב מסוגלים לראות דבר כזה מפרספקטיבה? והאם הפרספקטיבה יכולה להקהות את הכאב שלי? 
ובעצם, בסופו של דבר אני כותבת את זה לעצמי, כדי לשמור את מה שנשאר לי ממנו: הזיכרונות. כדי שהוא לא ייעלם לי לגמרי". 

פוסט מורטם הוא יצירה יוצאת דופן, המדווחת בכנות ובאומץ על חייו ומותו של בן אהוב, שבחר לשים קץ לחייו. חמוטל בר־יוסף מנסה להסביר בו את מה שאין להסבירו, את השבר, את החידה, את חוסר האונים ואת האשמה שנושאת עמה אֵם שלא הצליחה למנוע את התאבדות בנה. כדי לעשות זאת, וגם בתקווה שדבריה יוכלו למנוע מקרים כאלה בעתיד, היא מתארת את חייה ואת חיי משפחתה, את כל מה שאולי הוביל לאותו רגע נורא ואת הכאב שהשאיר אחריו מאז. 

חמוטל בר־יוסף (1940) היא משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות,  פרופסור אמריטה לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פִרסמה עד כה 17 ספרי שירה, 5  ספרי פרוזה ו-12 ספרי מחקר ועיון. שירתה זיכתה אותה, בין השאר, בפרס ברנר, בפרס עמיחי ובפרס זלדה.

אלינור מלרוז מתה, וטקס האשכבה שלה הוא מחזה אימים, שבו נפגשים הסנוביזם הארסי של המעמד הגבוה האנגלי והקיטש המתחסד של הכת הרוחנית שאלינור התמסרה לה בערוב ימיה. סוף־סוף, הכרך החמישי בסדרת פטריק מלרוז, משלב סאטירה חריפה ברגעים קורעי־לב ומהפכי־קרביים, שבהם פטריק מהרהר בחיי אמו המתה וביחסיו אתה, בהתפוררות נישואיו ובגמילה מאלכוהול. האם יצליח סוף־סוף לקבור את שרידי העבר ולצאת לחופשי?

"אל תיתנו לשום דבר למנוע מכם לקרוא את הרומן האדיר הזה, על חמשת חלקיו." - ג'ונתן פרנזן

אדוארד סנט אובין הוא סופר אנגלי יליד 1960. סדרת ספרי פטריק מלרוז, שהחל לפרסם בשנת 1992, זכתה להצלחה בינלאומית ואף עובדה למיני-סדרה בטלוויזיה בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ'. סוף־סוף הוא הספר האחרון בסדרה.

סימוֹן לא פגש את אביו מעולם. האב, כך סופר לו, נספה בתאונת מטוס באי טנריף בשנת 1977 והותיר אחריו את אשתו ההרה. אלא ששרידי גופתו מעולם לא נמצאו, וסימון, שבחר להיות סַפָּר כאביו וכסבו ועובד במספרה המשפחתית, מתחיל כעת, כשהגיע לשנות ה-30 לחייו, לפשפש בעבר ולחקור את האמת: האם האב באמת מת בהתרסקות המטוס? ומדוע עלה על המטוס הזה מלכתחילה והשאיר מאחור את אשתו, הנושאת בבטנה את בנו?

רמז למה שקרה אז ניתן לסימון כאשר אמו, העובדת בבריכת שחייה כמשגיחה על קבוצת נערים ונערות בעלי מוגבלות שכלית, מבקשת ממנו למלא את מקום חברתהּ לעבודה. אותה חברה נסעה לאיים הקנריים כדי לפתוח דף חדש בחייה, נסיעה אשר פותחת צוהר חדש לתאונת המטוס הגורלית ההיא. 

בנו של הספר מסופר בטון שקט, אך רווי בפיתולים מפתיעים, בסודות, בקשרים אנושיים מורכבים, בדרמה ובחיים. 

חרבראנד באקר הוא סופר הולנדי וגנן, כתב תשעה ספרים. ספרו למעלה שקט, שזיכה אותו בפרס ה-IMPAC היוקרתי, תורגם לעברית וזכה לשבחי הביקורת. 

סודות עתיקים שבים ומתגלים בילדי האדמה, ספר השירה השביעי של הדסה טל. בלבו עומד הפצע הנורא מכולם – אובדנה של בת לאם – אולם אובדן זה מתגלה אף הוא ככוח חיים. את הילדה המקופלת בזרועות המוות אין להחזיר, ואת האין הזה מלטשות המילים כמו מַרְאָה, עד שהוא נעתר, פורש את המראות שבתוכו, ואלה אינם אלא פניו הגלויות של הקיום. 

שיריה של הדסה טל הם קולאז' של פרגמנטים, המבקשים להעניק  קול לדברים אילמים ולצקת גוף בדברים משוללי גוף. הם משרטטים בקו קליגרפי דק את אותו תוהו ובוהו הקרוי חיים, הקרוי מוות, הקרוי עולם. 

הדסה טל, כלת פרס לאה גולדברג לשירה, פרסמה את ספריה בעברית, בצרפתית ובאנגלית. 

על שירתה נכתב, בין השאר: 

"שירה גדולה. מאוד מודרנית אך גם קלאסית. נוגעת בנצח ובעכשיו". - חיים באר 

"יצירת מופת הראויה ליותר מפרס אחד. גדולתה של הדסה טל כמשוררת קשורה קשר הדוק לעובדה שהיא אינה, ומעולם לא הייתה, חלק מזרם או מחבורה בשירה המקומית, אלא ז'אנר לעצמו, משוררת לעצמה." - בני ציפר 

ערבה בוכיה, ערבה בוכיה,
הערב יורד, החול לבן, המעבורת מוכנה.
מחרטום הסירה אין סוף למי הנהר.
הסוחר נשא אישה צעירה וליבה נשבר.
נשבר ליבה, נשבר ליבה,
החוגלה שעפה בלילה איבדה את בן זוגה.

ווַאנג גְ׳יֵאן (בערך 831-766)

הו! 28:
אסופה משירת העולם
מיטב השירה העולמית, מסין הקדומה ועד המאה ה-21.

בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים, אחרי התאוששות ממשבר כלכלי, התרחבה נוכחותם של אזרחי ישראל הפלסטינים בכלכלה היהודית. בתחילה נבע הדבר מפעילותם של גורמים פרטיים בעלי עניין – מעסיקים יהודים ובינלאומיים מכאן ועובדים ועצמאים ערבים מכאן – אבל לאחר מכן הפכה האינטגרציה הכלכלית של הערבים למדיניות ממשלתית מוצהרת. בשנת 2015 אישרה הממשלה הימנית-דתית תוכנית חומש "לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים" (החלטת ממשלה 922). בפועל, מטרת התוכנית הייתה לנצל את הפוטנציאל היצרני של אזרחי ישראל הפלסטינים על ידי משיכתם לשוק העבודה הלא ערבי ושדרוג כישוריהם – בד בבד עם המשך ההפרדה האתנו-לאומית ושימור נחיתותם הפוליטית. במסגרת התוכנית נעשו השקעות ציבוריות ביחידים וביישובים ערביים בהיקף חסר תקדים. לא פחות חדשניים היו הנחישות שבה פעלו כלכלנים בשירות המדינה כדי לחשוף ולצמצם את ההפליה התקציבית הכרונית של האוכלוסייה הערבית, וכן התפקיד החשוב שהוענק לרשויות המקומיות הערביות ביישום מרכיבים מרכזיים של המדיניות.

שילוב מתוך הפרדה: האזרחים הפלסטינים בישראל בכלכלה ניאו-ליברלית הוא הספר הראשון בנושא זה; מאמריו הם פרי עטם של חוקרות וחוקרים מתחומי הכלכלה הפוליטית, מדע המדינה, הסוציולוגיה והגיאוגרפיה, המאמצים מסגרות אנליטיות מגוונות. המאמרים מנתחים סוגיות מרכזיות הקשורות לעידן האינטגרציה הכלכלית בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, מתוך התמקדות בתוכנית החומש של 2015. בין השאר נשאל: אילו גורמים יזמו וקידמו את התוכנית ומדוע? איזה תפקיד מילאו מאפיינים יסודיים של יחסי היהודים והערבים – בהם הפרדה מרחבית, חוסר איזון ביחסי הכוחות ועליית הפופוליזם היהודי-לאומני – בגיבושה, ביישומה ובהשלכותיה החברתיות-פוליטיות של מדיניות הממשלה? אילו השפעות היו לתוכנית על החברה הערבית עצמה ועל האי-שוויון בה?

תהליך הסיבוב של ההון, חלקו השני של הקפיטל.

הקפיטל – ביקורת הכלכלה המדינית, ספרו המונומנטלי של קרל מרקס, נותר עד היום הביקורת היסודית, המפורטת והמעמיקה ביותר של השיטה הכלכלית הדומיננטית בעידן  המודרני. 

הרבה דברים השתנו בקפיטליזם מאז ימיו של מרקס, אבל יסודות השיטה נשארו במלוא תוקפם: בני אדם עדיין מייצרים בעבודתם את ההון, הניצב נגדם, שולט בהם ומנצל את כוחם לשם הפקת הון נוסף. לכן הדיון של מרקס בקפיטליזם רלוונטי היום כפי שהיה במאה התשע-עשרה, ומבחינות מסויימות הוא אף רלוונטי יותר בימינו.

הקריאה בקפיטל חיונית לא רק למהפכנים ומתקני עולם אלא לכל אדם המעורב בשיח הציבורי העכשווי, אדם המבקש להבין את הקפיטליזם ולגלות שאפשר וצריך לשנותו כדי ליצור שיטה כלכלית-חברתית נכונה וראויה יותר.

מהדורה ראשונה: 1954

דַּבֵּר, זיכרון מחזיק פרקי זיכרונות של ולדימיר נבוקוב, מגדולי הסופרים במאה העשרים. נבוקוב שב בו אל ילדוּתו ואל חייו הבוגרים, אל חיי המשפחה, הכתיבה וההגירה, ומעצב את קורותיהן לכדי יצירת מופת אוטוביוגרפית, הנוגעת בחוויית החיים ובזיכרון המכונן אותה. כיום נחשב דַּבֵּר, זיכרון על ידי רבים לא רק לאחד מספריו האהובים ביותר של נבוקוב, אלא לפסגת יצירתו.

תרגום חדש זה, לפי המהדורה המורחבת של הספר שראתה אור ב־1999, כולל – לראשונה בעברית – את פרק הסיום, "הפרק השישה־עשר", שנגנז מטעמים עלומים ודבר קיומו היה במשך שנים רבות בחזקת שמועה בלבד. המתרגמת לאה דובב הוסיפה לספר הערות והקדמה מאירת עיניים, המתייחסת לשינויים בפרשנות יצירתו של נבוקוב עם השנים.

ולדימיר נבוקוב נולד בסנקט פטרסבורג בשנת 1899 ומת בשווייץ בשנת 1977. בשנות גלוּתו בברלין ובפריס כתב רוסית. עם הגירתו לארצות הברית ב־1940 החל לכתוב אנגלית. לצד יצירתו הספרותית עסק בחקר פרפרים. מספריו: לוליטה, הזמנה לגרדום, תריסר רוסי, ההגנה של לוּז'ין, אדה, ייאוש ופְּנין. ספרי נבוקוב בתרגום לאה דובב: אלה תולדות סבסטיאן נייט, תפארת וצחוק באפֵלה.

נֵעוֹרָה אִשָּׁה וִיקוּם בְּעֵינֶיהָ, לוֹחֶשֶׁת סוֹדוֹת אֲדָמָה וְשָׁמַיִם
וּפָרְשָׂה בְּשָׂרָהּ בְּתוֹכִי כְּמוֹ קֶרַע, וַתְּכַס עַל כָּל רִיק כְּמוֹ שַׁעַר.
כֹּה שָׁכְבָה פְּעוּרָה, צוֹפִיָּה וְסוֹפֶגֶת, וְאֹפֶל פָּנֶיהָ אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת
שֶׁכֻּלָּהּ רַק צָפוֹן וְאֵין לָהּ הוֹפְכִין.
נֵעוֹרָה אִשָּׁה וּתְהוֹם כָּל שִׁירֶיהָ, וּשְׂפָתֶיהָ צְמֵאוֹת כָּל צָמָא;
מְעַרְבֹּלֶת סוּפָה פְּעוּרָה וְסוֹחֶפֶת, אֵלֶיהָ כָּל שַׁחַק קָרַס לְאֵין קֵץ,
וּכְדִמְדּוּמִים אֶל פִּי לַיִל נִבְלְעוּ עוֹלָמוֹת בָּהּ בְּתֹהוּ הַהֵד הַגָּדוֹל.
וְרַק חֹשֶךְ הָיָה עַל פִּי הַתְּהוֹם, וְרוּחַ עַל פְּנֵי הָאַיִן,
וְאַיִן הָיְתָה הָאִשָּׁה, וְהָרוּחַ הָיְתָה הֵרָיוֹן.

צמא, ספר השירה ה-14 של אמיר אור, מדבר ברובו מפי פרסונות נשיות וחוקר פנים שונות של הנשי. זהו משל קיומי המגולל את סיפור הנשמה; לאחר שניתקה ממקורה, מושא ערגתה, היא עושה את דרכה בחזרה אליו בגן השבילים המתפצלים של החיים. בזו אחר זו מתגלות הדמויות שבשירים כגלגולי חייה של הנשמה הצמאה, המבקשת לשוב ולהתאחד עם אהובה, באינספור דרכים של תעייה וריחוק, געגוע, תשוקה והתמסרות.

אמיר אור, יליד תל אביב 1956, פרסם עד כה 13 ספרי שירה ושני רומנים. שיריו פורסמו ביותר מ-50 שפות וזיכו אותו בפרסים בינלאומיים יוקרתיים רבים, ובהם פרס זר הזהב 2020, מדליית הומרוס האירופית לשירה ואמנות, פרס אטלס השירה האירופי, פרס שאבְּדה־גוּצְ'הה, פרס אֶוּנוֹמי ופרס ויניציוּס. 

הָאוֹטוֹבּוּס יוֹצֵא
וּבָרְחוֹבוֹת נוֹסֵעַ, 
וּמִי נוֹהֵג בָּאוֹטוֹבּוּס?
נִרְאֶה שֶׁזֹּאת צְפַרְדֵּעַ!

וְאִם הַנַּהָג הוּא צְפַרְדֵּעַ  – מִי יִהְיוּ הַנּוֹסְעִים? וּלְאָן כֻּלָּם רוֹצִים לְהַגִּיעַ? הַסֵּפֶר מְזַמֵּן לְפָעוֹטוֹת חֲוָיָה מְהַנָּה שֶׁל מִשְׂחָק וְגִלּוּי. 

נָתִי בַּיִת הוא סופר ילדים אהוב, זוכה פרס דבורה עומר לספרות ילדים לשנת 2022. ספריו ענק בישל מרק, מעשה בכיסא, מהר מהר שלא נאחר!, אוּרי ומלך החושך ואחרים זכו לשבחי הביקורת ולאהבת הקוראים. 

לִי קוּרְצְוַויְיל היא מאיירת, סופרת ויוצרת קומיקס. ספרה לילדים היום הכי נהדר זכה להצלחה רבה.

מהם המונחים המרכיבים יצירת פולקלור? אילו קשרים מתקיימים בין פולקלור לתרבות בכללותה? כיצד משתלב פולקלור יהודי בחקר מדעי היהדות? אילו בדיחות פולקלור הסעירו את ישראל בשנותיה הראשונות של המדינה ואילו אפוסים מרכיבים את התרבות העממית בבֶּנין שבדרום־מערב ניגריה?

תשעת המאמרים המקובצים בתקשורת במסורת: מאמרים בפולקלור נכתבו, כל אחד בשעתו, במשך חמישים השנים האחרונות, בידי חוקר הפולקלור דן בן־עמוס (2023-1934). לכאורה, נושאיהם מגוּונים ומרוחקים זה מזה, אבל מגמתם אחת: להסיר מהפולקלור את המעטה האידיאולוגי שהרומנטיקה כפתה עליו ולהאיר את המציאות התרבותית־החברתית שבה הוא מתקיים.

בכתיבה המשלבת תיאוריה ודוגמאות אמפיריות, הלקוחות מתרבויות שונות זו מזו, מבקש בן־עמוס לבאר ולהמחיש את המונח "פולקלור" ואת סוּגֹותיו הספרותיות, ולבחון סוגיות קונקרטיות בפולקלור יהודי, הומור בפולקלור ופולקלור אפריקאי.

בן־עמוס כיהן כפרופסור בתוכנית לפולקלור ובחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת פנסילבניה. ספרו הקודם בעברית, הספרות העממית היהודית, ראה אור בהוצאת מאגנס ב־2006.

הקדמה לשיר אהבה

וּבַדּוּ־חַי הַזֶּה, בַּהִתְקַפְּלוּת הַהֲדָדִית אֶל הַנּוֹשֵׁם הָאֶחָד, בִּשְׁעַת הַמְעַט
שֶׁנִּתְּקָה מֵהַשָּׁעוֹן, הֵם יָקוּמוּ עֵירֻמִּים וְיַעַמְדוּ אֵצֶל הַחַלּוֹן. הִיא תְּנַסֶּה
לְהִזָּכֵר עַל מָה חָלְמָה, וְהוּא יֹאמַר כִּי בְּכָל הַנּוֹגֵעַ אֵלָיו, זוֹ הִיא, וְאֵין
אַחֶרֶת, עַד קְצֵה הַנְּשִׁימָה אוֹ אַחֲרוֹנַת הַנְּשִׁימוֹת וְשֶׁהוּא נִשְׁבָּע. הִיא
תִּצְחַק. הַשִּׁיר אֵינוֹ אָרֹךְ. יֵשׁ בּוֹ בַּיִת אֶחָד, אוּלַי אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִזֶּה.

פותח רגע סוגריים הוא ספרו הרביעי של המשורר נמרוד שיין. ספריו הקודמים: עור התוך (הקיבוץ המאוחד, 2017), אהבה, הסדרי ראייה (פרדס, 2019), נכון לכתיבת שורות אלו (הקיבוץ המאוחד, 2022). שיין הוא איש תקשורת, שדרן רדיו, עורך תוכן, מנחה סדנאות כתיבה ומורה לספרות.

עַל טַוַּס הַזָּהָב שְׁמַעְתֶּם בְּוַדַּאי:
הוּא הָיָה בִּשְׁעָתוֹ מְהֻלָּל לְמַדַּי
וְשִׁירִים, סִפּוּרִים, נִכְתְּבוּ לִכְבוֹדוֹ.
לֹא מִזְּמַן הוּא שָׂם לֵב שֶׁנִּשְׁאַר לְבַדּוֹ,
מִשּׁוּם מָה, וְהֶחֱלִיט שֶׁנִּמְאַס לוֹ וְדַי,
וְעָלָיו לְחַפֵּשׂ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים.

כך מתחיל סיפור מסעותיו החדשים של טווס הזהב, הסמל המובהק של ספרות יידיש. הטווס המופלא מבקר במקומות שונים בעולם, ומשאיר בהם לחבריו מתנה מופלאה לא פחות. הסיפור משובץ במילים ביידיש ובמילון דו-לשוני קטן. 

בֵּנִי מֶר הוא סופר ומתרגם מיידיש. תרגם בין השאר את אוסף שירי הילדים אף על פיל (כתר, 2014, יחד עם מיכל אריאלי). כמו טווס הזהב, גם הוא מחפש חברים חדשים של היידיש.

יָעֵל אַלְבֶּרְט היא מאיירת עטורת פרסים, בוגרת בצלאל. הספר חדר הפלאות של סבתא מאשה, שיתוף הפעולה הראשון שלה עם המרכז להנחלת שפת היידיש, זכה בפרס סאסא סטון לספרות ילדים. היא נהנית ללמוד אַ ביסעלע מכל ספר שהיא מאיירת.

בִּקְצֵה הַיּוֹם דְּמָעוֹת תְּלוּיוֹת
כְּתַפּוּחִים. גֶּשֶׁם רוֹחֵץ אֶת הָעוֹלָם,
כָּבֵד כַּמֶּרְחָק שֶׁאֵלָיו הוֹלַכְתִּי אוֹתָךְ
בְּתוֹכִי. אִישׁ לֹא הֵקִיץ מֵעוֹלָם
מִתּוֹךְ הַתַּרְדֵּמָה הַזֹּאת. זֶה
הַגֵּרוּשׁ הָאַחֲרוֹן. זוֹהִי הַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ.

מוֹצָא הדרכים, ספר השירה השביעי של דנה אמיר, נפתח במוות "גָּדוֹל כָּל כָּךְ" ונחתם "בַּמַּאֲמָץ לֹא לְהָפֵר אֶת נֵס הַחַיִּים". בתווך, על גבי הזמן ש"הוּא סוּג שֶׁל הִצְטַלְּקוּת", ספרה חוקר את שני מובניה של המילה מוצא: מוצא בבחינת מקור, ומוצא בבחינת נתיב מילוט.

בלשון פיוטית מדודה ומדויקת, מתוך חשיבה עדינה על קִרבה ואובדן, על הורות ויתמות, על שֶׁבֶר וסליחה, על סימביוזה ומטמורפוזה, אמיר מזמינה את הקוראים והקוראות למסע פנימה, אל מקורות חורבן הבית – האישי,  האוניברסלי – אך גם למסע החוצה, אל אינספור דרכי ההיחלצות ממנו, ובמילים אחרות, אל האהבה: "הַמִּסְתּוֹרִין הַכָּמוּס בֵּינֵינוּ, / קֵפֶל בִּלְתִּי נִתְפָּס בַּאֲרִיג הָרֹךְ הָאֵינְסוֹפִי, / אֵין רֵאשִׁית שֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת מֵחָדָשׁ בִּזְכוּתוֹ".

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, פרופסור מן המניין וראש תוכנית הדוקטורט בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה. הוציאה לאור עד כה שישה ספרי שירה, ארבעה ממוארים, וחמישה ספרי עיון בעברית ובאנגלית. כלת פרס אדלר (1993), פרס בהט (2006), פרס היצירה לסופרים עבריים (2012) ופרס אקו"ם ע"ש נתן אלתרמן (2013). כתיבתה הפסיכואנליטית זיכתה אותה בחמישה פרסים בינלאומיים. 

המדינה היזמית, ספרה פורץ הדרך של מריאנה מצוקאטו, מפריך את האידיאולוגיה והמיתוס שלפיהם המגזר התאגידי והפרטי יעילים יותר מהמגזר הציבורי, ומפנה זרקור אל תפקידה המרכזי של המדינה בקידום חדשנות. בהסתמך על ניתוח של דוגמאות מפתח, כגון פיתוח האייפון (אפל) ותוכנית החלל (אפולו), מצוקאטו מראה שדווקא המדינה היא זו הנוטלת סיכונים ומשקיעה הון עתק לטווח הרחוק ובכך מקדמת צמיחה וחדשנות. אף על פי כן, המדינה אינה נהנית מרווחי ההצלחה והיוקרה שבהם זוכים התאגידים וענקי השוק הפרטי והפיננסי.

במציאות זו, ממשלות מושכות את ידיהן מהשקעה בתשתיות, בחדשנות, בהשכלה ובחינוך. התוצאה היא האטה בצמיחה, העמקת אי-השוויון וכמובן הרחבת הפערים החברתיים. מצוקאטו אינה מסתפקת בביקורת, כי אם מסבירה כיצד עלינו לייצר מציאות שבה המדינה מבטיחה שחלק מהשקעותיה בתשתיות ובחדשנות יחזרו לציבור הרחב ולא יישארו בידיהם הפרטיות של מנהלים ובעלי מניות.

מריאנה מצוקאטו היא מרצה לכלכלה של חדשנות וערך ציבורי ביוניברסיטי קולג' לונדון (UCL), מנהלת-מייסדת של מכון UCL לחדשנות לתועלת הציבור (IIPP) ויו"ר מועצת כלכלת בריאות לכול של ארגון הבריאות העולמי. היא מחברת הספרים The Value of Everything: Making and Taking in the Global Economy וכלכלת משימה ("קו אדום", הוצאת הקיבוץ המאוחד).

שָׂרִי חָליווה, פקידה אצל רואה־חשבון, כבת 45, עברה לא מזמן להתגורר בשרון, בקדימה־צורן. בגן משחקים, בדיוק מול המרפסת התלויה של דירתה השכורה, נרצחת אָדֶל, ילדה בת 9. למשטרה שישה חשודים: שני פועלי בניין ערבים – אב ובן, שלושה צעירים, ואביה של הילדה, הפָּרוּד מאמהּ. עיניה של שָׂרִי שמו לב לַשישה זה לא כבר, בראייה פזרנית אגבית, והם יעסיקו אותה לאורך הספר. הפשר של הרצח ושל הלך־הרוח ביישוב, שהפך להיות מורעל, מטרידים אותה מבלי שיתבהרו לה.

שָׂרִי חיה את חייה מתוך תודעה מוותרת, בלי אמביציות ובלי יכולת החלטה. הסיפור־העצמי שלה מחוק, אפילו נטייתה המינית לא ברורה לה בתוך היחסים שהיא מקיימת במקביל עם סילבי, חברתה מימי השירות הצבאי, ועם קָרול, הבן של הבוס שלה, שמכאיב לה תמיד במיטות של החדרים לפי שעה. היא מעֵין "לא־היא", אשה נבלעת ופסיבית, "פרטית ומבודדת [...] שבוחרת להשכיח את עצמה"; היא "לא נלחמה לא בַּמין שלה, ולא באלמוניות שלה, ולא במיקום העלום שנקבע לה על־פני הארץ".

היא חיה את מציאות הרגע. חייה הם הווה אקראי מוחלט, פרוביזורי, בלי שתהיה מודעת למשהו שמקרין עליהם מן העבר (שממנו היא נושאת רק אִמרות מרוקאיות של אמהּ), ובלי שתהיה לה איזו משימה שמאותתת מן העתיד. ודאי שלא מדריכה אותה איזו מחשבה הנוגעת ל"למה היא פה ולמה זה ככה", וזרים לה האתוס הישראלי, דאגת העם והמדינה, המקום שבו היא חיה וההֶקשרים ההיסטוריים.

ברדוגו מצליח לגרום לשָׂרִי – לכאורה דמות לא־כְלוּמית – לרתק אותנו בזכות הפרטים הייחודיים המפליאים, הממלאים ברזולוציה יוצאת־דופן את ההווה המתגלגל שלה. תוך השתהות בסצנות לא רבות פורש הספר טקסט משולב, המהבהב בין מונולוג פנימי עקיף של שָׂרִי לבין דיבורו של המספר, עם כושר ראייה וּוירטוּאוֹזיוּת לשונית גְנֶסיניים, אך בשלל האופנים המקוריים הבֶּרדוּגוֹאיים.

הרצח, שלמרות קהותה של שָׂרִי מזעזע את עולמה, מפזר בנפשה באופן מוזר "פתיתים של אשמה אישית". אט־אט היא מתחילה לקלוט שיותר מן הרוצחים אמורה להעסיק אותה אדל, הילדה הנרצחת; מבליח בה ש"היא עצמה סוחבת איתה את אדל [...] היא כמו־נושאת עימה שתיים: אחת נוכחת ואחת מתאיינת וחדֵלה, אחת חיה ואחת מתה". ואף שזה רק מוות "בַּמובן שמכירים אותו בחיים, לא בַּמיתה", מוות שהוא "רק למות קצת", הוא מספיק על־מנת להסעיר את המחבר עד כדי התערבות בעלילה.

שלוש נשים עומדות במרכז עדן, ספרה של נגה אלבלך. רוני היא עובדת בכירה במשרד ממשלתי, שחיפושיה אחר זוגיות חדשה ותהיותיה בדבר עמדת הניהול שאליה נקלעה מעוררים בה צורך להרהר, לצותת לשיחות של עוברי אורח ולצאת לטיול חסר מטרה, שבסופו היא מזמינה לביתה דייר מפתיע. דנה היא צעירה המחליטה לפתוח בית קפה שכונתי ללא כל ניסיון ומגייסת כשותף את רגב, חובב מוזיקה גמלוני שפגשה באקראי. נועה, אישה המתגוררת זה זמן מה לבדה, נעלמת פתאום, וכשבני משפחתה מנסים להתחקות על עקבותיה, הם מאירים את דמותה מזוויות חדשות.

עדן הוא סיפור על יחסים נרקמים ונפרמים, סיפור שבו המושג "בית" נבנה ומתפרק שוב ושוב. רוני דנה ונועה, כל אחת בדרכה האמיצה ושובת הלב, מביאות את עצמן ואת הסובבים אותן – בני משפחה, עמיתים ומכרים מזדמנים, שלכולם נוכחות וקול משלהם בעולם – לבחון מושגים כמו אחריות, חברוּת, החמצה ותקווה. כל אחת מהן מנסה ליצור "אי" של חירות, עצמאות מחשבתית ונדיבות אנושית בלב המציאות הישראלית, עד שזו חודרת לתוכו במלוא עוצמתה.

סיפוריהן של רוני, דנה ונועה מוצגים בנפרד, אך שלובים זה בזה ומתלכדים לרומן בשלושה חלקים, שבו אמנות הסיפור של אלבלך וקולה הייחודי מציעים חזון ספרותי כובש; עדן הוא רומן שלכאורה לא קורה בו הרבה, ובכל זאת קורה בו הכול, בהיותו קרוב כל כך אל החיים הרגשיים של גיבורותיו. התבונה, ההומור, אהבת האדם והחריפות שבו, המבט המלוכסן שנותנת אלבלך בעולם, הופכים את אותו לספר מסעיר לב ומעורר מחשבה גם יחד.
 
עדן הוא ספרה השביעי של נגה אלבלך. בין ספריה הקודמים: האיש הזקן: פרידה (פרס ברנר, 2018) וסילנד (פרס ראש הממשלה, 2016).

אליאס רוקלה, אדם בשנות החמישים לחייו, הוא מורה לספרות בתיכון. הוא עומד בכיתה לפני תלמידיו המשועממים ומנסה לעורר בהם עניין במחזהו הקלאסי של איבסן, ברווז הבר, אבן יסוד במורשת התרבותית הנורווגית, לדעתו. מחשבות רבות חולפות בראשו של המורה בזמן השיעור. למשל: האם אליאס רוקלה עצמו, "באישיותו הדלה", מעצב באופן כלשהו את עתידם של תלמידיו? באיזה אופן השעמום של תלמידיו שונה משעמום של תלמידים בדורות קודמים? מדוע הופך השעמום של תלמידיו לכעס, ל"איבה מבנית" המופנית כלפיו? אבל בעיקר הוא טרוד בשאלה אחת: מדוע התעקש איבסן להכניס למחזה את ד"ר רלינג, אחת מדמויות המשנה, ואיזה תפקיד יש לדמות זו במחזה כולו? 

שאלה זו, שאינה מפסיקה לנקר בראשו, היא שאלת מפתח העומדת בליבת ביישנות וכבוד. היא נשאלת על מחזהו של איבסן, אבל ניתן לייחס אותה גם לחייו של רוקלה עצמו ואף מעבר לכך – להקנות לה משמעות אקזיסטנציאליסטית רחבה. 

לאחר השיעור, כאשר יוצא אליאס רוקלה לחצר בית הספר, הוא חווה התפרצות בלתי צפויה. בעקבותיה הוא נשאב לחקירה עצמית נוקבת; הוא תוהה על הקשר עם חברו הקרוב בימי הלימודים באוניברסיטה, על הקשר שנוצר בצעירותו עם האישה יפת המראה שלימים תהיה אשתו, ועל חייהם כיום. בדיבור פנימי קדחתני וחסר נשימה, הנולד מתוך סערת רגשות, יורד אליאס רוקלה, אולי לראשונה בחייו, לעומק קיומו.

דאג סולסטאד, שכתיבתו דחוסה, מצחיקה ונוקבת, עמוסת פרטים וסוחפת בעת ובעונה אחת, הוא אמן של חקר האבסורד. באמצעות העמדת סיטואציות גבוליות, בירידה לפרטי פרטיו של הרגש, במשפטים מלאי סתירות ובהומור רב, הקיום האנושי נדמה תחת קולמוסו כמופת של שרירותיות, וכאשר המשמעותי מאבד את משמעותו נברא פשר חדש המבקע את מעטפת הניכור. 

דאג סולסטאד, יליד 1941, נורווגיה, פרסם יותר מ-30 ספרים שתורגמו ליותר מ-20 שפות. הוא נערץ על ידי אורהאן פאמוק (חתן פרס נובל, טורקיה), פטר הנדקה (חתן פרס נובל, אוסטריה) וקרל אובה קנאוסגורד הנורווגי. הוא זכה בפרסים רבים, וביניהם פרס המבקרים הנורווגי היוקרתי, אותו קיבל שלוש פעמים. ספר נוסף שלו, רומן 11, ספר 18, תורגם לעברית וראה אור בהוצאת בבל.  

שירתה של יעל גלוברמן, שמבחר מקיף מתוכה מכונס כאן לראשונה, לצד חטיבה של שירים חדשים, מציבה אותה בשורה הראשונה של המשוררים והמשוררות בשפה העברית. על צלילות כתיבתה ועומקה, על המנעד הרגשי הרחב שמניע אותה ועל לשונה החדה והחומלת כאחד אפשר לעמוד בקרוב יותר למשהו בוער. מבחר זה מסכם קרוב לעשרים וחמש שנות יצירה ומציג את גלוברמן כ"משוררת המפיקה מתוך דמויותיה אמת גדולה, כאב חורך ושֶׂגֶב פואטי, שיופיו נוצץ וקשה כמו יהלום", כפי שכתב המשורר שחר-מריו מרדכי באחרית הדבר מאירת העיניים המצורפת לו. 

בקרוב יותר למשהו בוער מכונסים מיטב השירים מתוך קובצי השירה הקודמים של גלוברמן – אליבי (הליקון, 2000), אותו הנהר פעמיים (הליקון, 2007) ומפת חצי האי (הקיבוץ המאוחד, 2018) – ולצִדם שירים שטרם ראו אור.

יעל גלוברמן היא כלת פרס ביאליק לספרות יפה 2022. 

"הזהות החילונית במבוכה. יותר ממבוכה אחת. תחושת משבר ממש. קשה לנו לזהות במה אנחנו 'יהודים', ועוד יותר מכך, להזדהות עם מה שהופך אותנו ליהודים. ככל שה'יהדות' או ה'ציונות' מתפרשות בהקשרים אורתודוקסיים – כך החילונים מרגישים ניכור כלפיהן."

מה טיבה של החילוניות היהודית? האם היא רק שלילה של הדתיות, או המרה של הדת המסורתית בכסות של לאומיות מודרנית? והאם יש היבט רוחני בתוך החילוניות?

בספר שמע ישראל מבצע אורן יהי־שלום מהלך עיוני מקיף ועמוק, בניסיון לפוגג במעט את "המבוכה החילונית". הוא מעניק הקשר מושגי, היסטורי ופילוסופי, לחילוניות היהודית, ומדגיש את שורשיה, המעוגנים במורשת היהודית לדורותיה. הספר מספר את סיפורה של החילוניות – הזרם היהודי הגדול בעולם – מהרמב"ם עד הוגי הציונות, כזרם אותנטי, שצמח תוך דיאלוג מתמיד עם המקורות ועם גדולי ההוגים היהודיים.

בימים אלו אנו נדרשים, ביתר שאת, להתמודד עם שאלות הקשורות לכינון הזהות שלנו במקום הזה: מה זה אומר להיות יהודים ישראלים? מהי רשת הזיקות המתקיימת בין זרמי היהדות השונים? והאם קיימת סתירה בין ערכים דמוקרטיים לבין ההגות היהודית? הספר שמע ישראל מציע מבט בהיר ושיטתי בסוגיות אלה, ומעלה תרומה חשובה בכינון הגות חילונית־יהודית־הומניסטית.

"זה למעלה מחמישים שנה מלווה אותנו שירתו הנפלית, המיוחדת במינה, של מירון ח. איזקסון. אכן, היא כמו עושה זאת ממרחק מסוים, שהרי שירה זו מעולם לא הצטרפה למקהלת השירה הישראלית: זו האחרונה, בכל תמורותיה ותהפוכותיה, מעולם לא יצרה מגע אמיתי עם שירת איזקסון; ואילו שירת איזקסון, במידה ששאפה למצוא נקודות מגע כאלו, מעולם לא הצליחה בכך באמת. מקור הפער הזה לא היה דלות ערך של מיטב שירי איזקסון, או גורם אחר כלשהו שניתן להתייחס אליו כאל חיסרון או מגבלה מבחינת ערכם [...] סיבת הזרוּת והבדידות שבהם היתה ועודנה נאמנות מוחלטת, אולי אף בלתי תלויה ברצון המשורר, לזהות שירית ייחודית.

איזקסון לא הצליח מעולם להיות בלתי נאמן לעצמו, לנהל "רומנים", ולו גם קלילים וחולפים, עם מוזות שאינן אשת חיק נאמנה. אין פירוש הדבר ששירתו לא התפתחה והסתעפה במשך השנים. לא כך הדבר. בשירת איזקסון מסתמנות לפחות ארבע תקופות. בעוד שכרך המבחר הראשון משיריו, שראה אור בשנת 2007 (מבחר ושירים חדשים), הכיל בעיקר שירים מן התקופה הראשונה והתיכונה ביצירתו, המבחר הנוכחי כולל שירים מן התקופה הבשלה והבוטחת ביותר בה, ובעיקר – שירים מן התקופה המאוחרת שלה, הנוגעים בסתיו היצירה והחיים. כך או כך, שירת איזקסון היא בעיקרה מונוליטית; כולה צומחת ממקור או משורש רוחני-פואטי אחד." - דן מירון, מתוך אחרית הדבר - "האצבע שבסכר".

בקובץ זה, מבחר ושירים חדשים, כרך ב, מכונסים שירים שכתב המשורר בשנים 2024-2011. רבים מהם לא ראו אור מעולם, והם ממיטב יצירתו. יחד מעניקים שני הכרכים תמונה מלאה ומקיפה של שירת איזקסון, אשר פירסם עד כה שלושה־עשר ספרי שירה, שבעה ספרים בפרוזה וספר עיון בפרשת השבוע.    

מירון ח. איזקסון, יליד תשי"ז (1956), הוא חתן פרס נשיא המדינה לספרות, תשס"א, ופרס ברנר לשירה, תשע"ג.

פַּעַם אַחַת אַרְנָב וַחֲמוֹר
הִסְתַּכְּלוּ בְּלוּחַ הַשָּׁנָה וְגִלּוּ
שֶׁהַיּוֹם יֵשׁ יוֹם הֻלֶּדֶת לֶחָבֵר שֶׁלָּהֶם, פִּיל.
אַרְנָב אָמַר: "בּוֹא נְשַׂמֵּחַ אֶת פִּיל.
נַעֲשֶׂה לוֹ מְסִבַּת הַפְתָּעָה מִשְּׁנֵינוּ!"

לְאַרְנָב הָיוּ עוֹד הֲמוֹן דְּבָרִים לְהַגִּיד. וּמַה חֲמוֹר עָשָׂה בֵּינְתַיִם?

שחר סיטנֶר היא תסריטאית וסופרת ילדים, מחברת הספר 'יומולדת חצי מעצבן'.

אָבִיץ (אבי א. כץ) הוא מאייר, צייר ואנימטור.

האסופה לבֵנה שחורה מציעה להתחיל בחברה הישראלית שיח חדש, מכיל ופתוח, כחלופה לשיח המדיר הנוכחי. למעלה משמונים כותבות וכותבים התאספו לפרויקט: פעילות/ים חברתיות, סופרות/ים, אמניות/ים ואקדמאיות/ים, אשר כתבו מניסיון חייהם או עיסוקם את חזונם לעיצוב העתידי של החברה הישראלית. אנו מזמינים אתכם/ן להצטרף לדיון, להתווכח, להרהר במונחים המוצעים פה ולקחת חלק ביצירת שפת העתיד של החברה הישראלית. זו התקווה לשינוי וליצירה של חברה בריאה וטובה. 

עורכים:

ד"ר רעות ריינה בנדריהם, בת להורים שהיגרו ממרוקו, גדלה במגדל העמק והיא פעילה מזרחית, פמיניסטית ואנתרופולוגית העוסקת במחקר ובהוראה. מחקריה מתמקדים במדינה ובאופן שבו היחסים החברתיים בין קבוצות שונות מתעצבים בשוליה של ישראל. 

ד"ר הני זובידה, יליד עירק, הוא פעיל חברתי, בין מייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, מייסד פורום גוש הפריפריות בזמן מחאת 2011 ופעיל במסגרת גופים חברתיים שונים בכל רחבי הארץ. חוקר ומלמד הגירה. יוצר דוקומנטרי, בין היתר יצר את הסדרה "עיר אחת שני עמים". 

הדס קלדרון, שורדת טבח שבעה באוקטובר בניר עוז, הייתה לאחד הקולות הבולטים במאבק להחזרת החטופות והחטופים. בספרה זה היא מתעדת את שהתרחש, רגע אחר רגע: את שעות האימה שבהן שהתה לבדה בממ"ד, נלחמת בכל כוחותיה למנוע את כניסת המחבלים; את הגילוי כי שני ילדיה הצעירים, סהר וארז, ואביהם עופר, נחטפו לעזה, וכי אימהּ ואחייניתהּ נרצחו; את המאבק העיקש שניהלה להשבת ילדיה לביתם, ואת המשכו למען עופר ולמען השבת החטופות והחטופים כולם.

קלדרון ניחנה בראייה מפוכחת של המציאות, וכזהו גם ספרה. בצורה ישירה וכנה היא מתארת את מחשבותיה ורגשותיה, את הרגעים שהניעו אותה לקום ולפעול בכוח ובעוז, בכל דרך אפשרית ובלי מעצורים, מול שועי עולם, מול ממשלת ישראל, בתקשורת בארץ ובעולם. 

לראות את השמיים הכחולים הוא סיפור מצמרר על הטבח האכזרי של שבעה באוקטובר. זהו סיפור מעורר השתאות על מאבק עיקש במרחב של אימה ואי ודאות, על חברוּת קרובה שבלעדיה דבר לא היה אפשרי, על התגייסות ועזרה של רבים. זהו סיפור על קהילה קטנה, שיותר מרבע מתושביה נחטפו או נרצחו, על מייסדיה וחבריה, אנשי יצירה, שלום ועמל. זהו סיפור על גבורה, על ערבות הדדית ועל חובה מוסרית. זהו תיעוד אמיץ וכן, מבפנים, של אחד מהרגעים הטראומטיים ביותר בהיסטוריה הישראלית.

"ברגע כתיבת שורות אלה יש עדיין חטופות וחטופים בשבי. מתי שוב יוכלו לראות את השמיים הכחולים?"

הספר ראה אור לראשונה בצרפת באפריל 2024 בשם 52 יום בלעדיהם. בגרסה העברית המובאת כאן ישנן תוספות שלא נכללו בספר הצרפתי.

אוּלם מופעים דחוס בחיילים, בהם פצועים ממלחמת ההתשה והלומי קרב הנמצאים בשיקום, ועל הבמה – הופעה מחשמלת של סמי דייוויס ג'וניור, המוזיקאי האמריקאי־יהודי האגדי. לכרטיסים דָּאַג מורדי, מפקד בקומנדו הימי, עוד ביום הלווייתו של יוחי, לוחם ביחידה.

לאחר ליל ההופעה, בין גבעת אולגה לעתלית, מגיע חברו הטוב של יוחי אל מירה, האלמנה הטרייה, ובידיו הקלטה של בעלהּ. בצד ב' של הַקַּלֶּטֶת טמון סוד שיכאיב לה. "וכבר הוא הבין שהיה זה מעשה של טירוף, ובכל זאת אמר את זה: 'הבאתי לך משהו, משהו שאולי יגרום לך שמחה'".

כרטיסים לסמי דייוויס היא נובלה גנוזה של יהודית הנדל (2014-1921), כלת פרס ישראל לספרות לשנת 2003, מהחשובות ומהמקוריות בספרות העברית. הנובלה, שנכתבה בראשית שנות השבעים של המאה העשרים וזהו לה פרסום ראשון, מעמידה באור עז את עיסוקה המתמיד של הנדל בשכוֹל ובשאלת "המקום הריק" בתרבות הישראלית. אל הנובלה נלווים שבעה מסיפוריה המוקדמים: שישה מהם התפרסמו בעיתונות בשנות הארבעים ולא כוּנסו עד כה בספר, והשביעי, "פרוזדורים", מתפרסם כאן לראשונה.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת גיא ארליך, מחבר המונוגרפיה המקומות הריקים של יהודית הנדל (זוכה פרס בהט לספר העיון המקורי הטוב לשנת 2022). אחרית הדבר מעמידה את היצירות המובאות בספר זה בהקשר הרחב של יצירת הנדל לאורך העשורים בהם יצרה.

"עד עצם היום הזה מוסיפה אותה קללה משונה, קללת השפה האחת והתרבות האחת, להיתפס כברכה. ממש כשם שברכת ריבוי הלשונות שהעתיר מגדל בבל על האנושות – ברכה שאין ערוך לנדיבותה וליופייה – נחשבת בספר בראשית ובמסורת הדורות לעונש מִשמים."

כך כותב דורי מנור בפתח הדבר לקובץ המסות החדש שלו. המסות בספר בונות תפיסת עולם פואטית שלמה ועמוקה, המיטיבה לספר סיפור על עצמה, על שפתה ועל העולם. מנור, מבכירי המשוררים, המתרגמים והעורכים של העברית כיום, מציג במסות אלה את מפעל חייו: החזרת העולם המגוון, העשיר והמוזיקלי אל השירה העברית, והשבת השפה והתרבות העברית המודרנית אל המוזיקה הנצחית שאליה הן שייכות.

המילים של מנור, המייסד והעורך הראשי של כתב העת הו! ושל הוצאת “אלטנוילנד” החדשה, הן לא רק דיון אינטלקטואלי, אלא קריאה נרגשת להיזכר בקסם השירה ובעומקה. בספרו הוא מהרהר על נושאים מגוונים כגון הלחנת שירי משוררים בישראל, מושג "המשורר הלאומי" והרלוונטיות שלו כיום, תפקידו של עורך שירה, מהותו של תרגום שירה ושאלת הזיקה בין שירה לבין שפת אם.

בין דן פגיס לשארל בודלר, בין לאה גולדברג לנתן זך, מנור מזמין את הקוראים לצלול לעומקה של אמנות השירה ולחוות אותה מתוך ידע ותשוקה.