אחרי השמש

1.

כך בקודש חזיתיה

גבר נלחם על עוּבּר. שהביא לי בכוח. שהיה לו עליי.

אני ילדה נימפית בת שבע, בגוף של לילית שגורשה בידי האל.

הפסיכולוגית אומרת לי לשים לב לא להזמין אחרי השמש

ולסמן לה בשני כוכבים אם נלקחתי

לאיבוד.

אָלף. רשימת ידיעות

1.

אלוהינו

2.

אלוהים

3.

אהבה

אני מפילה כבר כמה ימים. איש רע באמת לקח לי את הרחם. אחר כך בא לכאן להילחם על התינוק. השתגע. הרביץ. אני בקור שיש רק לנשים שצָלקו להן אחד יותר מדי, קובעת הפלה פרטית מהירה. אף אחד לא סיפרתי. אבל מאיה חלמה ביום שלפני שמשהו רע, והתקשרה לתום שבא להציל אותי מהשיגעון האובססיבי של המפיק־זין הנלחם על חיי התינוק. לקח אותי לישון ביפו ובבוקר להפלה.

מאיה חיכתה לי ברופא והם החליפו. בסוף היום שׂמה אותי בתת דירה שלי, שהייתה פעם בית זונות של עניים ומתדפקים בה עד היום בגעגוע. נשקה לי והלכה.

אחרי זה הגוף שלי נקרע כמה ימים. בתוכם דוד מת. נסעתי לקבור אותו. פגשתי את לוּ באוטובוס האין סופי ונסענו יחד. אמרתי יופי על הדם שזרם ממני כל העת, כי ידעתי את הסיכוי שנפשו של המת תיכנס בי, בתינוק של אותה הצלקת מסכין חדשה. קברנו אותו והתעורר.

4.

הגיל שבו אני חושבת ש. הכול התחיל. גם לוּ חושבת ככה. לאחרונה אנחנו נפגשות למסור ידיעות.

דברים שגילינו מבעד לזמן. ולשתיקה.

5.

הגיל שבו האבא של דוד מת בפולין ונתן אותו לחברה נוצרייה ועשה אותה אמא.

הגיל שבו עשתה אותו נוצרי.

לוּ קוראת לו בשם־משפחה ואני דוד, כמו המלך.

הוא רופא־הלילה המפורסם של העיירה, גר מולנו, וחבר.

הוא ניצול שואה, אבל לא עצוב ולא רזה, ויודע ארבע שפות בעולם, ואת כל הספרים וכל הארצות.

ולא אכפת לו מהשם אלוהינו.

והוא מתרגש מנשים יפות. כמונו. כבר בנות חמש.

6.

אני ולוּ בקור של השש בבוקר עולות לאוטובוס לבית הספר הדתי הרחוק. האף שלי קפוא־אדום, וגם הגרביון. כל בוקר אנחנו עומדים על כיסא לכבוד האלוהים ומשננים משניות. אצלי הזיכרון פיסח. בשבוע שעבר בנסיעה, הקדמתי תרופה ושיננתי עד שהיה לי להקיא, ולא היה לי איפה. לוּ ישבה לצִדי עוד חצי מנומנמת, ועל הרגליים שלי הספר הקדוש קדוש, אז הקאתי על לוּ. זה סיבך לה את היום עם בגדים משירה נתנזון כי אי אפשר היה להתרכז. אחרי זה לקחו אותי לדוד ונתן לי כדורי־נגד הנסיעה לבית הספר הדתי הרחוק. הכדורים מאוד עזרו ומאז אני מקיאה רק כשמגיעים.

7.

יש גברים שיכולים להפוך אותי לבת שבע של דוד ויש שהופכים לבת שבע של הגיל. ויש שאני שתיהן.

רשימת ידיעות של אחד אלוהינו, שתיים אלוהים אחרים שהיה, ועץ הדעת מורעל. כמה ידיעות יש לאסוף כדי לבלוע את חתיכת הפרי בתוך הפה שלי. כמה ידיעות כדי להוציא את חתיכת העץ שנתקעה בפות של לוּ כל הילדוּת ואמרו כולם שהיא מדמיינת.

8.

אני ולוּ משחקות בחדר־רופא. אני סוף־סוף עם המכונת־כתיבה מול החלון ולוּ על המיטת־חולה, מקשיבה ללב של עצמה בסטטוסקופ. דוד באמבטיה, הדלת פתוחה, הוא קורא לעברנו נרגש,

"אוה כמה יפה שבאתן!"

הלב של לוּ מנגן בסטטוסקופ ושלי על המכונת־כתיבה. אחרי זה התור של לוּ, ואני מסתכלת בקיר תמונות של כל הנשים שאהב בחייו. יש שם אישה במגבת נכנסת לאמבטיה בשחור לבן. אני אוהבת אותה ולא יודעת למה. אחת בהירה של ארצות רחוקות של קור. אחת מעשנת נוטה אל המצלמה. ועוד. רבות. יפות. שהיו. וגם אנחנו הבנות, שלוש תמונות ללוּ ושתיים לי.

9.

בגיל תשע המשפחה של לוּ עברה למרכז ואנחנו למקום דתי יותר. דוד נשאר בדירה ההיא שקירותיה חרוטים בי בקרנית העין, המרצפות, החפצים, קורי העכביש בספרייה, סידור הפנקסים בחדר־רופא, מספר הצעדים אל האמבטיה. מיטת־חולה. חלון ומנורה שעושה אור של שמש כי הד"ר ער בלילות.

10.

היה אלוהים אחד של הבית ושל בית הספר של התפילות והחוקים. והיה אלוהים של אנבל־לי ורומן רולן ונבוקוב. במבטא פולני הוזה, מביט בנו בוהה, האלוהים של "כמה יופי". מקרב את הפה.

אמא מכינה לו נסיכת־הנילוס כמו של סבתא לכבוד שבת, ומרשה לו לקלל "פשה קרף" בפולנית, למרות שאת אלוהים אחד היא הכי אוהבת. אהב גם יין וקפה וגם חזיר. ואותנו הילדות. והרשתה לו

אַחַד־עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא.

אני סופרת מבעד לחלון. הבית הכי גבוה בעיירה אפשר לראות את השמיים, את השדות, ואת הרחוב. אמא מתקשרת לקרוא לי הביתה וללוּ עדיין מותר.

12.

לוּ הייתה יפה־אגדות והשיער שלה היה פחם ארוך ופרא. היא ציירה כמו שילדים לא מציירים, וסָערה עוד לפני שהתחלנו משניות. ולא שׂמו עליה חוקים כמו אצלי, רק כמיהה.

היינו שוֹטטוֹת בשדות הפרא, שועטות מסביב לעיירה, בביצות ובאזור של הפרחים.

ובדירה ההיא, על הכתפיים ברחבי העיר, בתמונות על הקיר. ובאוטובוס כל בוקר לבית הספר הדתי הרחוק. עומדים על הכיסא, משננים, בזכר למרות שאין בנים.

לוּ תופרת לפורים חצי סוס להרכיב על האגן, היא מראה לי את התנועה שלו משוויץ ואני מתאהבת בילדה־נימפה שברא בשביל עצמו הד"ר.

13.

הגיל שבו חטפו אותו הקרובים שלו בשביל בר מצווה בארץ. סוף מלחמת עולם. עמדה האם הנוצרייה מחוץ לבית היתומים שאליו הוברח, קראה לו בחושך "רוץ עכשיו", אבל הגוף שלו שתק. קראה לו "רוץ!"

קראה "עכשיו"

קפא.

14.

הד"ר שאהב לתמיד כל אישה שחלפה על פניו לרגע אחד. שאהב אותי חזק על לחלוחית־התמיד בעיניים, מאיימות להציף את העולם. שאהב את אצבעות הפסנתר שבזבזתי כדי ללמוד כתב רש"י, ולסרוג כיפות. הד"ר שאהב אותי הכי הרבה לנצח. אהב את לוּ לנצח־נצחים.

15.

"באביב יש הכי הרבה התאבדויות" היה אומר גם בקיץ וגם בסתיו. עכשיו אביב ועוד לא עשיתי אבל אני צריכה לדעת שאפשר.

16.

בן חמישים ושמונה, הוא חוזר ואומר שביום שיפסיק להתרגש מנשים יפות, כמונו, הוא ימלא את כל הבית בפרחים ויתאבד.

זה יהיה יפה־יפה ופיוטי.

בסוף מת די גרוע לא מזמן. עירום בשירותים נפוח. ומאז. מאז אנחנו לא רגועות.

17.

שתיקה

18.

"ילדה יקרה, מוזר לכתוב לך חוֹק כי - חוקית - בלבד! - פסקת מלהיות ילדה! בשבילי ובשביל כל שאהב אותך תישארי כך עוד שנים רבות, אולי עד סופנו אנו. התלבטתי אם לתת ספר זה במתנה לך או ללוּ. זו הייתה חייבת להיות מישהי שאני באמת אוהב, אך גם אחת שיקל לה להזדהות עם אניטה. הזדהותי עימה לפני קרוב לחמישים שנה כאשר קראתי את הספר לראשונה נשארה באותה העוצמה, בימים אלו. קראי את היצירה בשנייה. אני מאמין כי גם את תוכלי והספר יעניק לך כמה רגעי אושר. בשבילי זה אולי הספר החשוב ביותר שקראתי בחיי."

אני מניחה שמונה כרכים שלקח לדוד שנתיים למצוא לי במתנה, לצד מקראות גדולות, תלמוד בבלי, ו"אורות התשובה" שהרמתי מבית־מדרש.