בקול אנושי

פתח דבר למהדורה העברית
קרול גיליגן וצבי טריגר

המהדורה האנגלית של ״בקול אנושי״ ראתה אור בספטמבר 2023, שבועות אחדים לפני מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה. שורות אלה נכתבות לאחר שחלפה כבר שנה שלמה מאז תחילת המלחמה, והיא עדיין נמשכת. כנגד ההיסטוריה הזאת של אימה וטרגדיה, המחיר של זלזול בקול שמתעמת עם קולה של הסמכות הפטריארכלית או התעלמות ממנו בולט מתמיד. מסיבה זו הספר שלפניכם חשוב ודחוף במיוחד.

השינוי בכותרת הספר, מ״בקול שונה״ ל״בקול אנושי״, משקף שינוי פרדיגמה במדעי האדם. תכונות כמו אמפתיה ואכפתיות, שנתפסו פעם כ״נשיות״, זוכות עתה להכרה כיכולות אנושיות נושנות, שבלעדיהן לא ייתכנו חיים והמין האנושי לא יוכל לשרוד. ״הקול השונה״, קולה של אתיקת האכפתיות, אמנם נתפס בתחילה כקול ״נשי״, אבל למעשה הוא קול אנושי, והקול שממנו הוא שונה הוא הקול הפטריארכלי, הכבול לדיכוטומיות ולהיררכיות מגדריות. במקום שבו שוררת או נאכפת הפטריארכיה, כלומר שלטון האבות, הקול האנושי נעשה קול של התנגדות, ואתיקת האכפתיות הופכת להיות אתיקה של שחרור. זאת האתיקה שמדריכה אותנו בבואנו לשחרר את הדמוקרטיה מהפטריארכיה.

המעבר מ״קול שונה״ ל״קול אנושי״ מסמן אפוא הבהרה חשובה: ״אף על פי שהמגדר ממלא תפקיד מרכזי בסיפור שאני מספרת, אין זה סיפור על מגדר. זהו סיפור אנושי״. ולאור זאת, המתח המתמיד השורר בחברה הישראלית ובממשל הישראלי בין דמוקרטיה לפטריארכיה מגיע אל מרכז הבמה.

אתיקה של אכפתיות היא אתיקה של קול ומערכות יחסים, והיא תנאי מקדים לאהבה ולאזרחות דמוקרטית. קול הוא האלטרנטיבה לאלימות, משום ששוויון קולות מאפשר לפתור סכסוכים דרך מערכות יחסים ולא על ידי שימוש בכוח. בניגוד לדמוקרטיה, המושתתת על ההנחה של שוויון קולות, המבנים הפטריארכליים זקוקים לשילוב של אלימות ושתיקה כדי לשמר את כוחם. כחלק מהסדר הממוגדר של הפטריארכיה, שבה קולו של האב הוא קול המוסר והחוק, אלימות גברית או האיום בהפעלתה היא שמתַחזקת את ההיררכיה המתַעדפת את הגברים ואת כוחם, ושתיקתן של הנשים שומרת על סודותיה. כשמערערים על קולו של האב או על סמכותו, או כשהשתיקה נשברת, נחשף הקונפליקט בין הפטריארכיה לדמוקרטיה, בין אלימות לקול.

בשבועות הראשונים אחרי השבעה באוקטובר, גם דיווחי החדשות וגם מקורות אקדמיים העידו על כך שההנהגה הצבאית וכוחות הביטחון בישראל קיבלו אזהרות רבות על כך שחמאס מתכנן לצאת למתקפה מעזה. האזהרות הגיעו מתצפיתניות — נשים צעירות שהוצבו בגבול עזה. קצינת מודיעין כתבה מזכר שמזהיר מפני היערכות למתקפה קרובה. מפעילי בלוני תצפית, רובם גברים צעירים, השמיעו אזהרות דומות. באחדים מהמקרים, לפחות, האזהרות זכו להתייחסות רצינית. קצינים בכירים דנו בהן ושקלו אותן, אבל בסופו של דבר פטרו אותן בלא כלום.¹

באחדים מהמקרים נאמר לנשים במפורש לא לדבר. המזכר שכתבה קצינת המודיעין זכה להתעלמות מצד הממונים עליה והיא הוזהרה לבל תמשיך לעסוק עוד בנושא. לחלק מהתצפיתניות נאמר שהן העיניים של הצבא אך לא המוח שלו, ושאחרים במעלה שרשרת הפיקוד יפַרשו את הנתונים שהן מסרו.

כישלון ״הקונספציה״ — כך ישראלים רבים מתארים את ההפתעה שבה התקבלה מתקפת השבעה באוקטובר — הוא כישלונה של הפטריארכיה במילוי הבטחותיה, בדרך כלל לדאוג לביטחון מעל לכול. ״הקונספציה״ במקרה זה היא הרעיון שאפשר ״לנהל״ את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בלי לשים קץ לכיבוש, תוך הסתמכות על כוחה הצבאי והטכנולוגי של ישראל והתעלמות מכך שעשורים של זלזול בקול אנושי והשפלה של גאווה לאומית רק מעודדים אלימות בטווח הארוך, שלא לדבר על המחיר שהדבר גובה גם מן המדכאים, שנאלצים לדכא כך את אנושיותם־שלהם. זוהי התעלמות מכך שגבריות פגועה, בשני הצדדים, נעשית הצדקה לאלימות.

בפעם השנייה בתולדותיה, ישראל חווה אסון נורא כתוצאה מ״הקונספציה״. בפעם הראשונה, במלחמת יום הכיפורים, הערכותיהם של שר הביטחון והרמטכ״ל (שניהם גברים) הדריכו את המוכנות (או היעדר המוכנות) של ישראל למלחמה עם שכנותיה, במקום ליישם את הערכתה של ראשת הממשלה גולדה מאיר שביום הכיפורים תפרוץ מלחמה ולכן יש לפעול לגיוס מילואים נרחב. באוטוביוגרפיה שלה מאיר מכה על חטא משום שלא הקשיבה לעצמה ושעתה לעצת הגנרלים שלה, המומחים לביטחון לאומי.

בנושאים של ביטחון לאומי, נשים ישראליות אולי לא תמיד מודעות להשתקה העצמית שלהן, או שאולי הן רואות בה בחירה להישמע לקולה של הסמכות הגברית. הכבוד שרחשה גולדה מאיר למפקדים החל כבר עם היבחרה לתפקיד ראש הממשלה, כשהחליטה להתמקד בענייני פנים ובמדיניות חוץ ולהותיר את העיסוק בביטחון לגנרלים, הן אלה שפרשו משירות פעיל והן אלה שעדיין כיהנו בתפקידם.² היו לה יותר מארבע שנים כראשת ממשלה, ממארס 1969 ועד פרוץ המלחמה באוקטובר 1973, שבהן יכלה להשתלם בסוגיות של ביטחון לאומי, ובכל זאת היא הרגישה שהנושא מצוי מחוץ לאזור הנוחות שלה כאישה מבוגרת שלא שירתה בצבא.

למרות כל ההבדלים בין אוקטובר 1973 לאוקטובר 2023, ברור שמאפיין בסיסי אחד של החברה הישראלית לא השתנה במידה ניכרת: אתיקת האכפתיות עדיין נתפסת כאתיקה נשית, ועל כן כנחותה בהשוואה לאתיקה הגברית או המיליטריסטית, כלומר שולית או לא רלוונטית כשהדברים אמורים ב״עניינים של גברים״ כמו ביטחון לאומי. בקבינט הביטחוני הנוכחי אין נשים כלל, ומספר הנשים שנבחרו לכנסת מעולם לא עלה על 30. כמו הביטחון הלאומי, בפועל גם השלטון הוא עניין השמור לגברים.

הפטריארכיה אינה מתמצה בהיררכיה בין גברים לנשים אלא מכוננת גם היררכיה גילית. כמוזכר ב״הולדת העונג״, בראש הפירמידה לא ניצב סתם גבר אלא האב.³ אולי בגלל זה ״הקונספציה״, שזכתה לאמונם של גנרלים ופוליטיקאים, לא התערערה בעקבות דיווחי התצפיתניות או הבלונאים — שהם בסך הכול נערים ונערות, או מבוגרים צעירים מאוד. הדבר מסביר גם מדוע המנהיגים האוטוריטריים של ימינו, מדונלד טראמפ ועד בנימין נתניהו, מקדמים את עצמם כאבות האומה ומדוע תומכיהם רואים בהם דמות אבהית, כמו הפטריארכים בימי קדם. בעצרת בחירות שהתקיימה בג'ורג'יה לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2024, שדרן פוקס ניוז לשעבר טאקר קרלסון השווה את טראמפ לאב כועס שחוזר הביתה כדי להרביץ קצת משמעת בבתו המתבגרת הסוררת (ארצות הברית):

מוכרח להיות רגע שבו אבא מגיע הביתה... אבא מגיע הביתה והוא מעוצבן. הוא לא רוצה נקמה, הוא אוהב את הילדים שלו. הוא אוהב אותם גם אם הם מרדנים... וכשאבא מגיע הביתה, אתם יודעים מה הוא אומר? היית ילדה רעה. היית ילדה רעה ועכשיו תקבלי מכות רצח. ולא, זה לא הולך להכאיב לי יותר ממה שזה יכאיב לך. בהחלט לא. אני לא אשקר. זה הולך להכאיב לך הרבה יותר מאשר לי. ואת הרווחת את זה ביושר. את מקבלת מכות רצח כי היית ילדה רעה, וככה זה צריך להיות.

כפי שמלמדים אותנו מחקרים על גיל ההתבגרות, החניכה של בנות וגם של בנים לפטריארכיה היא תהליך שבו הם לומדים לא להאמין למה שהם רואים במו עיניהם ויודעים מכלי ראשון. הם נדרשים להתאים את התפיסות שלהם ואת הידע שלהם לנורמות ולערכים הפטריארכליים כדי שיוכלו להמשיך לתמוך בהם. בהשראת האידיאלים הפטריארכליים של גבריות ונשיות, הם שואפים להיות ״גברים אמיתיים״ או ״נשים טובות״ בעיני הסובבים אותם. ולמרות זאת, בישראל של לפני השבעה באוקטובר חיילים וחיילות על סף הבגרות קראו תיגר על דבר ״הקונספציה״ על סמך מה שראו ושמעו. קולו של הניסיון סתר את קולה של הסמכות הפטריארכלית ואת הוודאות הדוגמטית שלה, וההתעלמות מאותו קול אנושי צרוף הובילה לקטסטרופה.

העיתונאי השוודי סוון לינדקוויסט מסיים את מסעו אל לב המאפליה בהבחנה הבאה: ״אתה יודע את זה. גם אני יודע. ידע הוא לא מה שחסר לנו. מה שחסר הוא האומץ להפנים את מה שאנחנו יודעים ולהסיק את המסקנות״.⁴ הספר הזה, שנכתב לאור ראיות חדשות ותובנות חדשות, מבקש להעניק הבנה כזאת.

* * *

אנחנו מבקשים להודות לפקולטה למשפטים ע״ש חיים שטריקס במכללה למינהל ולדיקניתה ד״ר רות לבנשטיין, ולפרופ' ארנה בן־נפתלי, מופקדת הקתדרה לזכויות אדם ע״ש אמיל זולא בפקולטה למשפטים ע״ש חיים שטריקס, על התרומות הנדיבות שאִפשרו את התרגום וההוצאה לאור של המהדורה העברית של ״בקול אנושי״.

ניו יורק ותל אביב, דצמבר 2024

פתח דבר

הסיבה המיידית לכתיבת הספר הזה היא ציון 40 שנה לפרסום הספר ״בקול שונה״ ו־45 שנים לכתיבת המאמר ״בקול שונה״, שפורסם ב־Harvard Educational Review בשנת 1977. הסיבה העמוקה יותר היא התגבשות התובנה שבגללה שיניתי את כותרתו.

לקח לי כמה שנים להגיע לתובנה הזאת, בהשראת מחקרים חדשים ושינויים באקלים החברתי והפוליטי. מה שהפתיע אותי היה כמה זמן לקח לי לראות את מה שבדיעבד נראה מובן מאליו: קולה של אתיקת האכפתיות הוא קול אנושי, והמגדור של קול אנושי כ״נשי״ הוא בעיה. בשנים שבהן התברר לי הדבר, הרגשתי לא פעם כאילו אני מפלסת את דרכי בתוך סבך. לשמוע את ״הקול השונה״ כקול אנושי פירושו לפַנות שורה של מכשולים שעמדו בדרך והסתירו את העובדה שבינאריות מגדרית — ההבניה של היכולות האנושיות כאילו הן או ״גבריות״ או ״נשיות״ — היא לא רק עיוות של המציאות, אלא אבן הפינה של הפטריארכיה. המניע לכתיבת הספר הזה הוא כל מה שמתברר מההבנה הזאת ומה שנובע ממנה.

בתיאור המסלול שהוביל אותי לחיבור מורכב יותר של הפסיכולוגי עם הפוליטי, שילבתי כתיבה חדשה עם מחקרים עדכניים שנעשו אבני פינה לאורך הדרך. את חציו הראשון של הספר, פרקים 1 ו־2, כתבתי בחורף 2021-22, ואת רוב ההקדמה כתבתי בקיץ שלאחר מכן. אף אחד מהחיבורים האלה לא פורסם קודם לכן. פרקים 3, 4 ו־5 הופיעו בצורות שונות מעט ב־2020, 2014 ו־2019, והם דנים בהשלכות של חומרים חדשים (דמותה של חוה המקראית, מושג הפגיעה המוסרית, שלושה סרטים שנכתבו ובוימו בידי גברים שעובדים במיינסטרים) על רעיונותיי בנוגע לשתיקה וקול, יוזמה והתנגדות, מגדר והתפתחות, פטריארכיה ודמוקרטיה.

פסקת הפתיחה של ההקדמה נכתבה אפילו קודם, בתחילת שנות התשעים, ותיארה איך הרגשתי כשהקשבתי לאניטה היל. אותו רגע התקבע בזיכרוני משום שאז הבנתי את ההבדל בין העובדה שיש לך קול לכך ששומעים אותך. בימים אלה אני מגלה שאני ספקנית כשאני שומעת אנשים מספרים שמצאו את קולם, כאילו זה לבדו יפתור את אינספור הבעיות הפסיכולוגיות והפוליטיות שמגיעות בעקבות הגילוי שהחוויה שלך אינה יכולה להישמע, או שלא יקשיבו לה ולא יתייחסו אליה ברצינות. אני זוכרת שנסעתי ברכבת ביפן מקיוטו לטוקיו. דוקטורנטית אחת הציעה בטובה להתלוות אליי כדי שלא אלך לאיבוד בתחנת הרכבת של טוקיו. היא שאלה אותי על קול, על איבוד הקול. כשאמרתי שאף אחד אינו מאבד את קולו אורו פניה. האם אסכים לכתוב את זה במחברת שלה? היא שאלה והושיטה לי את המחברת. ״אף אחד לא מאבד את קולו״, חזרתי על דבריי בעת שרשמתי אותם בעמוד ריק; אנשים עשויים להשתיק את קולם, אבל תמיד יש לכך סיבה.

תודה מעומק הלב לג'ון תומפסון, שאימץ בחום את הרעיון של הספר הזה והביא את חוכמתו לעבודת העריכה, שהייתה מתנה אמיתית. אני מודה לשלושת הקוראים מ־Polity Press, שהערותיהם והצעותיהם היו מועילות להפליא. אני חבה חוב עצום לשנים של שיחות עם דיוויד ריצ'רדס וניובי ויי. תודה מיוחדת לנעמי סניידר. לג'ודי צ'ו, רנדי טסטה, ואלה אלשך, זנטיה הרגרייבס, רייצ'ל מרנדט, אמליה ספיטל ובריאנה תומס. ולכל אותם כותבים שהיו החברים הטובים מכול — ג'ורי גרהם, רייצ'ל קדיש, דפני מרקין ואונור מור. לשרה צ'לפנט על אוזניה ועיניה החדות ועל הצעותיה החכמות. לקרול ברנדט על השיחה בבית הקפה באבו דבי. לטינה פאקר, תמיד. ולג'ים, על כך שהקשיב, ואז הקשיב עוד.