מילה אישית
מכל העליות לישראל, העלייה ממרוקו מצטיירת בעיני רבים כבעייתית וחסרת מנוח. במשך שנותיי בארץ, נחשפתי ללא הרף לאמירות ואבחנות לא מחמיאות על העולים ממרוקו. מה לא נאמר עליהם? שהם כועסים. שהם זועמים. שהם מסרבים להיקלט. שהם צעקנים. שהם חסרי תרבות. שהם נוטים לאלימות. שהם אינם מפותחים כמו האחרים.
האם היו כאלה בטרם עלו לישראל או שהמפגש הדרמטי עם החברה הישראלית הוליד בהם תכונות חדשות? בעוד שעליות אחרות פילסו את דרכן בתוך הרקמה הישראלית, המרוקאים עדיין תקועים בשולי החיים.
תמיד נשמעה אותה תמיהה. כיצד קרה שאלה שהיגרו לצרפת הצליחו כל כך בהשוואה לאלה שעלו לישראל. האם מדובר באיכות אנושית שונה? זאת לדעת, יהודי מרוקו הגיעו למעמד חסר תקדים בהשוואה לקבוצות המהגרים האחרות בצרפת. בתוך שלושה דורות, הם קיבעו את עצמם בפסגה הצרפתית. בישראל המצב שונה. שיעורם באליטות הישראליות נותר חסר משמעות. אחוזים בודדים, שלא לומר זניחים. האם זו אשמתם? מדוע צרפת הצליחה היכן שישראל כשלה? יוצאי מרוקו רבים משוכנעים עד היום שהמדינה חסמה בפניהם קידום והצלחה. בגלל מוצאם.
הכי חמור. במקרים רבים, השוליות שאפפה את חייהם עברה בירושה מדור לדור. מצוקה כרונית שהותירה שלושה דורות בשולי הישראליות. הם עשו קריירה בעיקר בזרועות הביטחון ובפוליטיקה אך מקומם נעדר משאר האליטות. כאילו לא די, גם סיפור עלייתם לישראל לא זכה למעמד שלו הוא ראוי. תיאורים הרואיים של חלוציות נקשרו בעליות האחרות. עליית המרוקאים נותרה מחוץ לאתוס הגבורה של מייסדי המדינה ובוניה.
זהו ספר אישי מאוד אך הוא חובק את סיפורם של העולים ממרוקו. על רגעי הכאב ורגעי השמחה. נכתבו עליהם ספרי פולקלור וספרי בישול וספרי צדיקים וספרי השתטחות על קברים וספרי אמונות טפלות. אקדמאים ציירו אותם כמי שנוטים להקצנה – פוליטית ודתית. אחרים טענו שלא ניתן להבין את ההצלחה המסחררת של הימין הישראלי ללא תמיכתם של המרוקאים.
טרם נעשה ניסיון לפענח את הסוציולוגיה של העלייה המרוקאית. הספר הזה הוא צעד צנוע בכיוון הזה. במשך חיי העיתונאיים, כתבתי ללא הרף על הפריפריה, עיירות הפיתוח ושוכני המצוקה. יצא לי לשוחח עם אלפים ואף יותר. קשה להאמין אבל רוב העולים ממרוקו עדיין מצביעים על הדרך שבה נקלטו כאירוע מכונן בחייהם החדשים. עליתי שני עשורים אחרי גלי העלייה הגדולים ממרוקו ולמדתי על הכאב הגדול מפיהם. הם סירבו לשכוח. חווית הקליטה שינתה את חייהם וייתכן שהובילה אותם לכיוונים בלתי צפויים בהמשך חייהם בישראל.
ניסיתי להתחקות אחר המתינות שהייתה טבועה באופיים עוד במרוקו. היכן נעלמה? הייתה ציפייה שהם יציעו נוסחה גואלת אל מול המחלוקות הקשות משאול שהתגלעו בקרב המייסדים והחלוצים. בין שמאל וימין. בין דתיים וחילוניים. בין מאמינים ולא מאמינים. בין יהודים וערבים. בין שוחרי הרווח ושוחרי הרווחה. אילו ניצלו את אמונתם בפשרה ובשביל הזהב, הם יכלו לשנות את פני המדינה. במיוחד יכלו להשפיע על מלחמת האזרחים השקטה שמתחוללת בין המגזרים בישראל. העולים ממרוקו היו חייבים להציע את מתינותם מבית כדי להנמיך את אש הקנאות. הם לא עשו זאת. קרוב לוודאי שהייתה כאן החמצה היסטורית.
זהו ספר על הגירה לארץ חדשה ועל המחיר שהיא גובה. מי שהיגר הרגיש על בשרו את עוצמת השינוי והמעבר מהמולדת הישנה למולדת החדשה. אני מגולל את שנותיי הראשונות בישראל ושל בני משפחתי. אחיי ואני עלינו ממרוקו בשלושה גלי הגירה נפרדים במסגרת עליית הנוער. אחרי פרידה של שנים, הצטרפו אלינו הוריי בישראל. מתברר שתחושת ההגירה אינה חדלה להתקיים גם בחלוף הזמן. היא מלווה בדילמות קשות: מה לעשות עם העבר הקודם? האם להתנער ממנו? האם להתכחש אליו? או אולי להשאיר אותו חי ונושם גם במולדת החדשה. ככל שהשתלבותי העמיקה, התרחקתי מההוויה הקודמת שלי. גיליתי שהשתלבות מואצת גובה מחיר אנושי יקר.
איני בטוח שחוויית ההגירה שלי מייצגת את העולים ממרוקו. אבל אין לי ספק שהיא משותפת לרוב העולים. ממרוקו ומשאר הארצות. ברגעי הכאב וברגעי השמחה. למענם כתבתי את הספר הזה.
***
חברים קראו, נתנו עצה טובה, הציעו תיקונים ועזרו להפוך את הספר לטוב יותר. תודתי נתונה להם מכל הלב. קרלו שטרנגר, שמואל בן צבי, אהוד חזן, דני שק, נסים לוי, רמי רוטהולץ, אמי בוגנים, גבריאל מלכה, אורלי לוי, תום שגב, אלה כהן, ישראל כרמל, יגאל בן נון, אבי לזימי, יצחק בוטון, אסתי אקסלרד, רבקה כרמי, ציון אבו, נפתלי בן סימון.
ותודה מיוחדת לזוגתי אוריאלה בן צבי על ההשראה ועל התמיכה.
