כלום לא נראה באופק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כלום לא נראה באופק

כלום לא נראה באופק

עוד על הספר

ינס רהן

יֵנס רהן (1916-1983) פיקד על צוללת גרמנית בזמן מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי בנות הברית ב-1943 והוחזק במחנה שבויים בריטי עד 1947.
מתחילת שנות ה-50 עבד כעורך התרבות והספרות ברדיו הגרמני באזור האמריקאי של מערב ברלין, והחל לפרסם רומנים.
הרומן הראשון של רהן כלום לא נראה באופק ראה אור ב-1954, עורר בזמנו עניין רב בגרמניה וזיכה את מחברו בפרס ברלין לסופר צעיר. הספר תורגם לכמה שפות אירופיות והתקבל באהדה רבה בקרב החוגים האקזיסטנציאליסטיים. לאחר שנשכח במשך כמעט חצי מאה, ראה הרומן אור מחדש בגרמניה ב-2003 וזכה להכרה כאחת מיצירות המופת של הספרות האירופית שלאחר המלחמה.

תקציר

השנה היא 1943. אי שם בלב האוקיינוס האטלנטי צפה סירת גומי ובתוכה שני ניצולים. האחד, קטוע זרוע, הוא טייס אמריקאי. האחר הוא מפקד צוללת גרמני.
 
הם מצוידים בחצי בקבוק ויסקי, 64 סיגריות, כמה חפיסות שוקוקולה ומסטיקים אחדים. מסביב הים לא זז, וכלום לא נראה באופק.
 
ברומן קצר זה, הכתוב בסגנון מדויק, יבש ולקוני, מתערבבים בקצב היפנוטי תיאורי טבע מרהיבים עם זיכרונות, חלומות והזיות של שני גברים הנסחפים אל מוות כמעט וודאי.
 
יותר מסיפור על מלחמה, זוהי דרמה אנושית שהועצמה למצב הקיצוני ביותר וזוקקה למרכיביה המינימליים וההכרחיים ביותר; זהו משל קיומי על השאלות הגדולות של החיים, המוות ומשמעותם.
 
"כלום לא נראה באופק" התפרסם לראשונה ב-1954. לאחר שנשכח במשך כמעט חצי מאה, ראה הרומן אור מחדש בגרמניה ב-2003 וזכה להכרה כאחת מיצירות המופת של הספרות האירופית לאחר המלחמה.
 
יֵנס רֵהן (1983-1916) פיקד על צוללת גרמנית בזמן מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי בנות הברית ב- 1943 והוחזק במחנה שבויים בריטי עד 1947. מתחילת שנות ה-50 עבד כעורך התרבות והספרות ברדיו הגרמני באזור האמריקאי של מערב ברלין, והחל לפרסם רומנים.
 
הרומן הראשון של רהן "כלום לא נראה באופק" ראה אור ב- 1954, עורר בזמנו עניין רב בגרמניה וזיכה את מחברו בפרס ברלין לסופר צעיר. הספר תורגם לכמה שפות אירופיות והתקבל באהדה רבה בקרב החוגים האקזיסטנציאליסטיים. לאחר שנשכח במשך כמעט חצי מאה, ראה הרומן אור מחדש בגרמניה ב- 2003 וזכה להכרה כאחת מיצירות המופת של הספרות האירופית שלאחר המלחמה.

פרק ראשון

1
 
הגלים שככו לגמרי. השמש בערה על הים הרוגע. מעל האופק נח אד קל. תנועתה של סירת הגומי לא ניכרה. קטוע הזרוע הביט באופק ללא הרף. האחר ישן.
כלום לא נראה באופק.
כאשר זרוע אינה מוזנת עוד על ידי הגוף, העור מתקלף. הזרוע מתמגלת, נעשית רכה כמו ג'לי, משנה צבע. מומלץ לנתח בהקדם. היות שכלי הדם הגדולים התכווצו לאחר הירייה, אין סכנה של איבוד דם. שולי העצם בולטים דרך הפצע, במקום שעבר הכדור העצם נחתכה ישר. הפעולה פשוטה למדי. את השרירים שנותרו מנתקים על ידי חתך היקפי ואז הזרוע נקטעת. הפצע נחבש בחצי גופייה, מובן שהוא ממשיך להתמגל, שיירי השרירים ממשיכים לשנות צבע, בעיקר לאפור ולירוק. מדי פעם הכאב מתעצם מאוד. בלוטות הלימפה מאדימות ומתנפחות כביצה של תרנגולת. הדופק דוהר, צמרמורות אלימות, קוצר נשימה ויובש בפה. וכך זה נמשך. אין כמעט מה לעשות.
״תן לי עוד ויסקי, ממילא עוד מעט נגמור,״ הוא אמר. ״ותזרוק כבר את הזרוע מהסירה.״
״איך הכאבים?״
״בסדר.״
״סיגריה?״
האחר זרק את הזרוע לים ונתן אש לקטוע הזרוע. הזרוע שקעה אט אט וזמן מה עוד אפשר היה לראות אותה במים הצלולים. הם התכופפו קדימה והתבוננו בה עד שנעלמה במעמקים.
״תם ונשלם,״ אמר קטוע הזרוע ורוקן את הכוס. טיפה אחת נשארה תלויה על זיפי זקנו וזהרה בשמש. עשן הסיגריות אפף את פניהם ולא נע. חוטי ירוקת צפו במים. השמים היו ללא ענן. האופק רעד מחום. הים נח כמו קרש.
שניהם שתו עוד לגימת ויסקי וניסו לישון. סירת הגומי התנדנדה קלות כשזזו, בניסיון למצוא תנוחה נוחה יותר לשינה. קטוע הזרוע שכב על צדו הבריא. הגדם הזדקף כמו נר אל השמים. מתחת לזיפי זקנו נעו חלומותיו, והרגל השמאלית התכווצה מדי פעם בפעם.
אורכה של סירת גומי הוא כ-2.5 מטר ורוחבה 1.5 מטר. האוקיינוס האטלנטי גדול כל כך בהשוואה אליה עד שמידותיה המדויקות אינן חשובות.
כשסירת גומי צפה באמצע האוקיינוס האטלנטי, הרי זה היינו הך אם היא נסחפת לה בעת שלום או מלחמה. גם לא חשוב לאיזה לאום משתייכים שני אנשים שצפים לבדם באמצע האטלנטי, ועתידים למות בצמא אם לא יימָצאו בזמן. לשמש לא אכפת אם קטוע הזרוע הוא אמריקאי, והאחר גרמני, ואם שניהם רובצים בשנת 1943 בסירת גומי באמצע האוקיינוס האטלנטי. השמש רק מקרינה את חומה, עולה, מגיעה לזנית ושוב שוקעת. הים דומם, אדיש למי שצף עליו. האוקיינוס האטלנטי נותר גדול וסירת הגומי נותרת קטנה. הגבולות אינם משתנים לעולם.
הזרוע מונחת בינתיים בים בעומק 2,300 מטר, אם הדגים עדיין לא אכלו אותה.
לפנות ערב שוב התעורר קטוע הזרוע. הזרוע כאבה במקום שבו לא היתה עוד. השמים היו גלימת קרדינל אדומה פרושה לרוחב. על הים נחו צבעי מים.
הוא חיפש את חפיסת הסיגריות ולא יכול היה להדליק גפרור: היד השנייה חסרה. הוא השאיר את הסיגריה בין השפתיים. הלשון נחה בפיו עצית ומטופשת. אבל הוא לא העיר את האחר. הוא שמח שהאחר בכלל היה שם, הוא התכופף לפנים והביט בפנים הישֵנות. רק המצח קרן. בשקערוריות ובקמטים נראו צללים סגולים. השפתיים היו סדוקות, כמו קליפה של אורן, חשב. או כמו קרום של צלי שרוף.
הוא הוציא את הסיגריה מפיו ובדק את שפתיו שלו. אותו דבר. סדוקות ומתקלפות.
אתה תמיד מרגיש את זה רק כשאתה רואה, חשב וניסה שוב להדליק גפרור. זה לא הלך. הוא הידק את הקופסה בין ברכיו, אבל רגליו רעדו פתאום כל כך עד שהקופסה נפלה. זה פשוט לא הלך. הוא חש את נייר הסיגריה חלק ומגרה בין שפתיו הסדוקות.
הוא סרק את קו השמים. כלום לא נראה באופק.
אז ככה זה, חשב. בטסי תתפלא שנעשיתי גידם. אולי היא לא תתפלא. Dulce et decorum est pro patria mori.1
1 מתוק וראוי הוא המוות בעד המולדת (לטינית).
האחר התעורר פתאום והסתכל סביב בתימהון. פניו המשיכו לישון עד שקלט איפה הוא נמצא.
״תן לי אש,״ אמר קטוע הזרוע, ״אני לא מצליח להדליק את הגפרור הארור הזה.״
״כמה סיגריות עוד יש לנו בעצם?״
הם ספרו. היו להם עוד 64 סיגריות. ועוד חצי בקבוק ויסקי. חטיפי שוקוקולה ומסטיקים אחדים. זה הכול. זה כל מה שמצאו בסירת הגומי.
האחר נתן לו אש ואחר כך עישן גם הוא. היה טוב לעשן. הוא נשם עמוק וחש סחרחורת קלה.
אט אט הוריקו השמים. על קו המים נחו ענני קומולוס קלים.

ינס רהן

יֵנס רהן (1916-1983) פיקד על צוללת גרמנית בזמן מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי בנות הברית ב-1943 והוחזק במחנה שבויים בריטי עד 1947.
מתחילת שנות ה-50 עבד כעורך התרבות והספרות ברדיו הגרמני באזור האמריקאי של מערב ברלין, והחל לפרסם רומנים.
הרומן הראשון של רהן כלום לא נראה באופק ראה אור ב-1954, עורר בזמנו עניין רב בגרמניה וזיכה את מחברו בפרס ברלין לסופר צעיר. הספר תורגם לכמה שפות אירופיות והתקבל באהדה רבה בקרב החוגים האקזיסטנציאליסטיים. לאחר שנשכח במשך כמעט חצי מאה, ראה הרומן אור מחדש בגרמניה ב-2003 וזכה להכרה כאחת מיצירות המופת של הספרות האירופית שלאחר המלחמה.

עוד על הספר

כלום לא נראה באופק ינס רהן
1
 
הגלים שככו לגמרי. השמש בערה על הים הרוגע. מעל האופק נח אד קל. תנועתה של סירת הגומי לא ניכרה. קטוע הזרוע הביט באופק ללא הרף. האחר ישן.
כלום לא נראה באופק.
כאשר זרוע אינה מוזנת עוד על ידי הגוף, העור מתקלף. הזרוע מתמגלת, נעשית רכה כמו ג'לי, משנה צבע. מומלץ לנתח בהקדם. היות שכלי הדם הגדולים התכווצו לאחר הירייה, אין סכנה של איבוד דם. שולי העצם בולטים דרך הפצע, במקום שעבר הכדור העצם נחתכה ישר. הפעולה פשוטה למדי. את השרירים שנותרו מנתקים על ידי חתך היקפי ואז הזרוע נקטעת. הפצע נחבש בחצי גופייה, מובן שהוא ממשיך להתמגל, שיירי השרירים ממשיכים לשנות צבע, בעיקר לאפור ולירוק. מדי פעם הכאב מתעצם מאוד. בלוטות הלימפה מאדימות ומתנפחות כביצה של תרנגולת. הדופק דוהר, צמרמורות אלימות, קוצר נשימה ויובש בפה. וכך זה נמשך. אין כמעט מה לעשות.
״תן לי עוד ויסקי, ממילא עוד מעט נגמור,״ הוא אמר. ״ותזרוק כבר את הזרוע מהסירה.״
״איך הכאבים?״
״בסדר.״
״סיגריה?״
האחר זרק את הזרוע לים ונתן אש לקטוע הזרוע. הזרוע שקעה אט אט וזמן מה עוד אפשר היה לראות אותה במים הצלולים. הם התכופפו קדימה והתבוננו בה עד שנעלמה במעמקים.
״תם ונשלם,״ אמר קטוע הזרוע ורוקן את הכוס. טיפה אחת נשארה תלויה על זיפי זקנו וזהרה בשמש. עשן הסיגריות אפף את פניהם ולא נע. חוטי ירוקת צפו במים. השמים היו ללא ענן. האופק רעד מחום. הים נח כמו קרש.
שניהם שתו עוד לגימת ויסקי וניסו לישון. סירת הגומי התנדנדה קלות כשזזו, בניסיון למצוא תנוחה נוחה יותר לשינה. קטוע הזרוע שכב על צדו הבריא. הגדם הזדקף כמו נר אל השמים. מתחת לזיפי זקנו נעו חלומותיו, והרגל השמאלית התכווצה מדי פעם בפעם.
אורכה של סירת גומי הוא כ-2.5 מטר ורוחבה 1.5 מטר. האוקיינוס האטלנטי גדול כל כך בהשוואה אליה עד שמידותיה המדויקות אינן חשובות.
כשסירת גומי צפה באמצע האוקיינוס האטלנטי, הרי זה היינו הך אם היא נסחפת לה בעת שלום או מלחמה. גם לא חשוב לאיזה לאום משתייכים שני אנשים שצפים לבדם באמצע האטלנטי, ועתידים למות בצמא אם לא יימָצאו בזמן. לשמש לא אכפת אם קטוע הזרוע הוא אמריקאי, והאחר גרמני, ואם שניהם רובצים בשנת 1943 בסירת גומי באמצע האוקיינוס האטלנטי. השמש רק מקרינה את חומה, עולה, מגיעה לזנית ושוב שוקעת. הים דומם, אדיש למי שצף עליו. האוקיינוס האטלנטי נותר גדול וסירת הגומי נותרת קטנה. הגבולות אינם משתנים לעולם.
הזרוע מונחת בינתיים בים בעומק 2,300 מטר, אם הדגים עדיין לא אכלו אותה.
לפנות ערב שוב התעורר קטוע הזרוע. הזרוע כאבה במקום שבו לא היתה עוד. השמים היו גלימת קרדינל אדומה פרושה לרוחב. על הים נחו צבעי מים.
הוא חיפש את חפיסת הסיגריות ולא יכול היה להדליק גפרור: היד השנייה חסרה. הוא השאיר את הסיגריה בין השפתיים. הלשון נחה בפיו עצית ומטופשת. אבל הוא לא העיר את האחר. הוא שמח שהאחר בכלל היה שם, הוא התכופף לפנים והביט בפנים הישֵנות. רק המצח קרן. בשקערוריות ובקמטים נראו צללים סגולים. השפתיים היו סדוקות, כמו קליפה של אורן, חשב. או כמו קרום של צלי שרוף.
הוא הוציא את הסיגריה מפיו ובדק את שפתיו שלו. אותו דבר. סדוקות ומתקלפות.
אתה תמיד מרגיש את זה רק כשאתה רואה, חשב וניסה שוב להדליק גפרור. זה לא הלך. הוא הידק את הקופסה בין ברכיו, אבל רגליו רעדו פתאום כל כך עד שהקופסה נפלה. זה פשוט לא הלך. הוא חש את נייר הסיגריה חלק ומגרה בין שפתיו הסדוקות.
הוא סרק את קו השמים. כלום לא נראה באופק.
אז ככה זה, חשב. בטסי תתפלא שנעשיתי גידם. אולי היא לא תתפלא. Dulce et decorum est pro patria mori.1
1 מתוק וראוי הוא המוות בעד המולדת (לטינית).
האחר התעורר פתאום והסתכל סביב בתימהון. פניו המשיכו לישון עד שקלט איפה הוא נמצא.
״תן לי אש,״ אמר קטוע הזרוע, ״אני לא מצליח להדליק את הגפרור הארור הזה.״
״כמה סיגריות עוד יש לנו בעצם?״
הם ספרו. היו להם עוד 64 סיגריות. ועוד חצי בקבוק ויסקי. חטיפי שוקוקולה ומסטיקים אחדים. זה הכול. זה כל מה שמצאו בסירת הגומי.
האחר נתן לו אש ואחר כך עישן גם הוא. היה טוב לעשן. הוא נשם עמוק וחש סחרחורת קלה.
אט אט הוריקו השמים. על קו המים נחו ענני קומולוס קלים.