נידונה לחיים

פרק ראשון

מעין מבוא

בפרדס, 19.4.1958

אנחנו נוסעים במשאית לפרדס הישן. בקבינה יושב בועז או יענקלה, אבא של אחד הילדים בקבוצה. בנו יושב אתו. אולי ייתן לו אביו להחזיק מעט בהגה. אני יושב מאחור עם שאר הילדים. הספסלים הם ספסלי העץ המונחים על ה״רמפה" של הרפת בימים שהמשאית מובילה את תוצרת המפעל לתל אביב. החברים מרכיבים אותם על המשאית בכל פעם שיוצאים לטייל או נוסעים לים. עכשיו אנו נוסעים לטייל לפרדס במין שעה משונה שכזו, שעת אחרי הצהריים שבה צריך היה ללכת בעצם הביתה, להורים. שלחו אותנו לטייל, כי בקיבוץ קוברים את אמא שלי. רצו להרחיק אותנו משם, או סתם לא ידעו מה לעשות אתנו. הלוויה היא לא עניין לילדים.

אני בן תשע. אני בקבוצת "אורן", הקבוצה הרביעית של קיבוץ העוגן. המורה הוא יאיר והמטפלת היא שרה. הבוקר, באמצע הלימודים, באה דודה יפה וקראה לי לבוא אתה הביתה. יאיר המורה הסכים. זה היה קצת משונה שדודה יפה באה פתאום, אבל שמחתי לקראתה ובדרך פטפטתי אתה בעליזות. לפני הבית ישבו כל הדודים מתל אביב על כיסאות נוח כמו לפני חודשיים בבר מצווה של צבי. גם זה היה משונה. אחד הדודים קרא לי אליו ונתן לי אולר במתנה. מה פתאום אולר, הרי אין לי יום הולדת. אחר כך שמעתי את אבא קורא לי מתוך הבית. דילגתי על שתי המדרגות כרגיל, ובדרך עוד קראתי אליו ושאלתי אם אמא כבר חזרה מבית החולים. אבא אמר שהוא רוצה לספר לי משהו. הוא החזיק אותי בזרועותיו וסיפר לי שאמא מתה.

אחר כך היה מין יום מוזר כזה, שבו הכול היה כרגיל, ובכל זאת שום דבר לא היה כרגיל. אחרי שבכיתי אצל אבא, ואפילו מבין הדמעות, כבר התחיל אבא לדבר אתי על הטיול השנתי לשער העמקים ועל כל מיני דברים אחרים. איך אפשר להמשיך לדבר על דברים רגילים כשהכול משתנה. ואז בא צבי מהמוסד החינוכי במעברות, ואני הלכתי לחדר השני ושמעתי איך אבא מספר גם לו, ואיך גם הוא בוכה.

בצהריים חזרתי לבית הילדים והתרחצתי; הייתי לבד במקלחת, כי כל הילדים כבר התרחצו. התחלתי שוב לבכות, והדמעות נמהלו בטיפות המים, ונדמה היה לי שאני רואה את הדמעות שלי זולגות על מרצפות החרסינה. בחדר, על המיטה המוצעת לקראת מנוחת הצהריים, גיליתי הפתעה שהכינו לי כל הילדים. הם אספו המון "תמונות חלקות" (בעיר קראו להן "פרסים") וביניהן כאלה שרציתי במיוחד ולא הצלחתי להשיג, ונתנו לי אותן במתנה.

ואחרי הצהריים, במקום ללכת להורים, נסענו לטיול בפרדס עם בועז או יענקלה, אחד ההורים. לא היה הרבה מה לעשות בפרדס. הסתובבנו בין העצים והתאמנו בזריקת אבנים. אברי מקבוצת "רימון" לימד אותי כיצד לזרוק רחוק יותר. אם זורקים את האבן בזווית של ארבעים וחמש מעלות, היא מגיעה הכי רחוק שאפשר, כך אמר. קבוצת "רימון" הייתה מבוגרת מקבוצת "אורן" בשנתיים, וחשתי גאווה שאברי מתייחס אלי כאל ידידו. ובינתיים, בחלקת פרדס אחרת, בפרדס הצעיר שליד הקיבוץ, קברו את אמא.

הספר, 1960

אמא נפטרה ב־18.4.1958, בערב יום הזיכרון החמישה עשר למרד גטו וארשה. כך כתוב על מצבת הקבר, שאליו הגעתי בפעם הראשונה עם כל הקבוצה ביום השנה השני למותה. הקבר ניצב בפרדס הצעיר, הקרוב לקיבוץ, לשם העבירו את המיקום הסופי של בית הקברות. רק קבר אחד ניצב לידו באותה עת. הלכנו בפרדס, ולראשונה הוצפתי בניחוח פריחת ההדרים שילווה אותי בדרך הזו מדי אביב עוד שנים רבות. כל קבוצת "אורן" באה, וגם אבא וצבי. את סבתא הסיעו בטנדר בדרך העפר העוקפת. יאיר המורה הוציא ספר קטן שעל כריכתו צוירו פסי דיו שחורים והחל לקרוא בקול מתוך הספר. אני כבר ידעתי, אלה הם יומניה של אמא שלפני שנה הוצאו לאור. קולו נחנק לפתע, ואני תהיתי מדוע. גם סבתא, אישה קטנה שכבר אז הייתי בגובהה כמעט, ניגבה את עיניה. גם זה היה מתמיה; הרי סבתא כמעט לא הבינה עברית.

ביום השלושים למותה של אמא הוציא הקיבוץ חוברת. בפתח החוברת שובץ תצלום של אמא יושבת על כיסא נוח, מעלעלת בעיתונים, ופניה מביעים שלווה. זה היה התצלום שאבא בחר לשים במסגרת ולהעמידו על השידה שבחדר. ביום השנה למותה יצא לאור ספר שכתבה. על הכריכה היה כתוב: חייקה קלינגר – מיומן בגטו. בלעתי את הספר מתחילתו ועד סופו, בבת אחת. זה לא היה יוצא דופן; בגיל עשר הייתי שטוף בקריאה, ולפעמים צריך היה אבא לגרש אותי מהחדר כדי שאלך לשחק עם שאר הילדים. ודווקא אהבתי לשחק. במיוחד "מחניים עם הדגל" וכדורגל. את תוצאות המשחקים סיכמתי ביומן שקיבלתי, וטרחתי לציין בגלל מה ניצחנו, ובגלל מי הפסדנו. התמלאתי תחושה של שביעות רצון כשמספר הניצחונות גדל והלך. אבל כשעשו "בחירות" לפני המשחק, העדפתי תמיד להיות עם החלשים. לנצח עם החזקים זאת לא חכמה. גם אמא הייתה עם החלשים ולא פחדה. היא הייתה גיבורה.

מהספר מיומן בגטו למדתי שאמא הייתה אחת מלוחמי הגטאות, אלה שעליהם מדברים החברים בהערצה ובקדושה. היא חייתה בעיר בנדין שבפולין, ובתקופת הנאצים הייתה במחתרת. מרדכי אנילביץ׳ הגיבור בא לבקר את אמא וחבריה וקרא להם ללחום בנאצים, והם מרדו. מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. קראתי בספר כיצד נתפסה אמא ואקדח בידיה ועונתה על ידי הגסטאפו. אמא כתבה שהיא לא נשברה, אף שכמעט הרגו אותה בעינויים. הייתי גאה בה. הייתה לי אמא גיבורה בספר, ומותה התחבר איכשהו אל הזוועות שעברה.

אמנם היו רגעים שהיה לי קשה מאוד בלי אמא. אבא דווקא אמר שמותר לבכות וגם הוא בוכה לפעמים, אבל לא היה לי נעים לבכות ליד הילדים. מצאתי לי בונקר שנשאר בקיבוץ מימי מבצע סיני והלכתי לשם לבכות לפעמים. לא תמיד בגלל אמא; לפעמים איזה ילד הרגיז אותי או שסתם הפסדנו במשחק. פעם בכיתי בשעת ה״הקמה" שלאחר מנוחת הצהריים, ואבא של אחד הילדים שהיה תורן ה״הקמה" באותו יום אמר לי שלא צריך לבכות. גם לו נהרגו ההורים בשואה, והוא למד איך לא לבכות. זה לא עזר לי הרבה.

והיו לילות ארוכים בבית הילדים. אבא היה נשאר לפעמים על יד מיטתי אחרי שכל ההורים כבר הלכו ומנגן במפוחית פה. אבל אחרי שהלך התקשיתי להירדם ושכבתי באפלה מנסה להבין כיצד נראה המוות. פחדתי להעיר את שאר הילדים, אולי אגלה שאינם אנשים אלא אשמדאים קטנים עם רגלי תרנגולת כמו בסיפור אגדת שלושה וארבעה של ביאליק. הייתי הולך לשירותים, ששם ניתן היה להדליק אור, או מחכה בפתח בית הילדים לשומר הלילה. כשהגיע לבסוף, היה מביט בי בעין תמהה ומלווה אותי בחזרה למיטה. פעם אחת לא עצרתי כוח עוד ורצתי בחושך הביתה. זה היה מעשה יוצא דופן בקבוצה: רק אסתר הייתה נוהגת לעשות זאת לפעמים. לא העזתי להגיע לחדרו של אבא. בית אחד לפניו גרה שרה המטפלת. העדפתי להעיר אותה, והיא החזירה אותי לבית הילדים. לימים תאמר: "אם הייתי מוותרת לך אז, הייתי צריכה להסכים לכולם".

שרה הייתה מטפלת קפדנית. לא אחת הרימה את קולה עלינו כשהתרשלנו בתורנות ניקוי החדרים או המטבח. אך הייתה לה התייחסות מיוחדת אלי. בכיתה ד׳ החליטה לגמול אותי ממציצת האגודל שבה דבקתי, כאשר ידי השנייה מסלסלת בתלתלים. היא הבטיחה לי מתנה אם לא אמצוץ אצבע במשך שבוע, ואני פקפקתי אם תעמוד בכך. אך כשעבר שבוע ללא מציצת אצבע (חוץ מפעם אחת) הופיעה ובידה כדורגל שולחני, מושא תשוקותינו אז. כשהייתי בכיתה ו׳ עשתה מעשה שלא היה מקובל באותם ימים, חיכתה לי בשעת מנוחת הצהריים עם זר פרחים ביד ולקחה אותי לבית הקברות. "חייקה הייתה גם חברה שלי", הסבירה.

גם לאבא היה קשה. הוא נותר עם שלושה ילדים. כשאמא מתה היה צבי בן שלוש עשרה, ארנון בן שלוש ואני בן תשע. במשך תקופה מסוימת עוד המשיך לנסוע לתל אביב לעבודה ב״מחלקת הבנייה" של הקיבוץ הארצי. אחר כך חזר לרכז את הבניין בקיבוץ. לפעמים הייתי יוצא אל שער הקיבוץ להמתין לו ולעיתון הספורט שהיה מביא מהעיר. היה לו טנדר מהמחלקה, ובכביש הכניסה לקיבוץ היה מושיב את ארנון על ברכיו ונותן לו לאחוז בהגה. באמצע הדרך הייתי מתחלף עם ארנון בברכיו של אבא ובהגה. פעם ארנון סירב להתחלף ו״נהג" כל הדרך עד לשער הקיבוץ. תחנוני לא הועילו, ואילו אבא שתק. אך לאחר ה״השכבה" של ארנון לקח אותי לסיבוב נוסף, והפעם אני נהגתי לאורך כל הדרך.

אבא לא הלך אתי לקבר. הוא מצא לו דרכים משלו לעזור לי להתמודד עם מותה של אמא. כשהייתי בכיתה ה׳ הוא לקח אותי לסרט בנתניה. זו הייתה נסיעת ערב מיוחדת של החברים במשאית הקיבוץ, וילדים לא הורשו להשתתף בה. החברים הביטו בי תמהים. הסרט היוגוסלבי נקרא "עמק השלום". היו בסרט שני ילדים שאיבדו את הוריהם במלחמה ונדדו בהרים כדי להגיע לעמק פלאי שבו, כך סופר להם, שורר שלום נצחי. בדרכם פגשו חייל אמריקאי שחור ושמחו בו: הם סברו כי הגיעו לעמק השלום. אך עתה הופיעו על המסך שנתות של משקפת רובה גרמנית. בתמונה הבאה נורה החייל השחור ומת. הילדים המשיכו בדרכם. עמק השלום לא נמצא. למחרת, בשיעור הראשון, הפטיר יאיר המורה כי יש הורים הסבורים כי סרטי מבוגרים מתאימים גם לילדים. דעתו לא הייתה נוחה מהנסיעה החריגה שלי. מן הסתם הייתה זו גם דעת ועדת החינוך בקיבוץ, ששללה כל נסיעה של ילדים שלא על פי אישורה.

אך גם הקיבוץ השתדל לעזור בדרכו. בחדר של אבא הופיעו הרבה צעצועים, כאלה שלא היו לאף אחד מהילדים. נראה שאבא קיבל תוספת גדולה ל״תקציב ילדים". גם סידרו שחברה אחת תעזור לאבא לטפל בשלושתנו בשעות אחר הצהריים. היה לנו חדר נוסף ל״ארוחות הארבע". הימים עברו, ודמותה של אמא היטשטשה והלכה. בכל פעם שהגעתי לחדר הייתי מעיף מבט חטוף לעבר התמונה הקטנה שעמדה על השידה; פחדתי לשכוח איך היא נראית.

המשפט, 1963

בכיתה ז׳ עברתי ללמוד במוסד החינוכי בקיבוץ מעברות. חיי נגדשו בהתרגשויות חדשות ולא מוכרות עד כה: להיות עם הגדולים, להיכנס לתנועה, ללמוד עם ילדים חדשים. עכשיו קראו לנו קבוצת "מעיין". התיידדתי עם עופר ממעברות. שנינו אהבנו לשחק שח. המיטות שלנו היו קרובות, וביניהן, על כיסא קטן, הנחנו קופסת כלי שחמט כדי שנוכל לשחק מתי שנרצה. ערכנו דו־קרב סימולטני כמו זה שבין טל לבוטביניק. קראנו ביחד את אפרים קישון והתפקענו מצחוק. בשיעורים הסתכלתי כל הזמן לעבר בת אחת והשתדלתי מאוד שהיא לא תרגיש. כבר היה זוג אחד בקבוצה, אבל אני עוד התביישתי; מאוד הביך אותי כשגיורא ממעברות שאל אותי מי הכי חשקן אצלנו בקבוצה. מה זה בכלל חשקן.

בכיתה ז׳ עדיין היה מקובל שנוסעים פעמיים בשבוע להורים בקיבוץ העוגן. בכיתות מבוגרות יותר נסעו הביתה רק בשבתות בגלל העבודה ובגלל הפעולות בתנועה. צבי, שהיה בי״א, הגיע הביתה רק בשבת. בבית, בהעוגן, כבר חיה אתנו מלכה, שנישאה לאבא. היא ידעה לאפות עוגות, וסרגה סוודרים לכולנו. אהבתי את ארוחות הארבע המשפחתיות שלנו. היו תמיד קפה ועוגות טריות על השולחן, ודיברנו על נושאים חשובים; לפעמים על פוליטיקה, לפעמים על "השומר הצעיר" במוסד, לפעמים על הלימודים. צבי ואבא שוחחו על פונקציות טריגונומטריות. לא הבנתי את פשר המילים המוזרות אבל השם היה יפה בעיני. אחרי הארוחה עבדנו לפעמים בגינה. עישבנו את ה״ג׳ונגל" של אבא. תוך כדי עבודה היה אבא מספר סיפורים מהמלחמה הגדולה. הסיפורים שלו היו מצחיקים - הוא הרבה לברוח ממשטרות במהלך המלחמה. שמה של אמא לא נזכר עוד. גם תמונתה נעלמה מהשידה.

בכיתה ח׳ הגיעה תזכורת. המשאית, המסיעה את ילדי המוסד לעבוד בהעוגן, נעצרה ליד חדר האוכל של מעברות. קראו לי לרדת. מלכה מחכה לי שם. שאלתי אותה מה קרה, אבל היא לא הסבירה לי דבר וביקשה שאגש ללינה לשיחה. לינה הייתה המחנכת, והייתי בקשרים טובים אתה. שמחתי לגשת אליה לחדר, למרות הצורה המשונה של ההזמנה. ישבנו בחדר של לינה והיא שאלה אותי אם שמעתי על משפט ברנבלט. אמרתי שכן, קראתי. ידעתי שברנבלט היה מפקד המשטרה היהודית בבנדין, מקום מגוריה של אמא. באותם ימים הוא עמד למשפט בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. ובכל זאת, למה הדבר כל כך חשוב עד שקראו לי לשוחח על המשפט באמצע היום ועוד על חשבון העבודה? לינה סיפרה לי לאט ובעדינות שהיום התפרסמה ידיעה ב״על המשמר" על אודות המשפט. בגוף הידיעה הוזכרה חייקה קלינגר ז״ל, חברת קיבוץ העוגן שהתאבדה. ההורים ידעו שאני נוהג ללכת מדי בוקר לחדר המטפלת כדי לקרוא את העיתון הטרי. הם חששו שייוודע לי מהעיתון איך מתה אמא. רצו לרכך את העניין.

לא. לא קראתי את הידיעה ההיא בעיתון, ורק כאן, עכשיו, בחדר של לינה, נודע לי לראשונה שאמא שמה קץ לחייה. לינה שאלה אותי להרגשתי. קשה היה לי לענות. הייתי מבולבל. אחרי ששוחחנו מעט היא הציעה שאוותר היום על העבודה ואחזור להעוגן.

הלכתי להעוגן ברגל, לבדי, מרחק שני קילומטרים, נסער, קודח ממחשבות. כיצד לא ראיתי את הידיעה בעיתון? הרי קראתי הרבה ובעיון. לפני שנה, כשהגעתי למוסד, ניגשתי קודם כול לספרייה וסקרתי את המדפים מתוך חשש שאקרא את כל הספרים הללו בתוך שנה, ושוב אצטרך לקרוא ספרים פעם שנייה ושלישית. המבוגרים שתהו על מהירות קריאתי טענו שמי שקורא כל כך מהר בוודאי מרפרף ואינו זוכר. הם היו בוחנים אותי, אך זכרתי תמיד. ודווקא הפעם לא שמתי לב. איך חמק שמה של אמא מעיני? לימים סיפרה לי ניצה, בת הקבוצה, כי העיתון הועלם באותו בוקר מחדר המטפלת.

כמה דברים התבררו פתאום. בעיקר מותה של אמא בדיוק ביום הזיכרון למרד הגטאות. קורותיה בגטו ויום מותה נראו לי תמיד קשורים זה בזה. יותר מזה: התאריך העניק משמעות מיוחדת לעובדת היותה מלוחמי הגטאות. לא עלה בדעתי מעולם שצירוף מקרים כזה אינו יכול להיות אקראי.

בבית שוב חיכה לי אבא, אבל הפעם לא היו דודים בחוץ. ישבנו ושוחחנו בבגרות על הנושא. הפעם לא בכיתי. עוד לפני שנה החלטתי שרק ילדים קטנים בוכים, ובמוסד אסור לי לבכות. בכיתה ז׳ ספרתי רק חמישה מקרים שבכיתי, ובכיתה ח׳ אף לא אחד. הייתי גאה שעמדתי בהחלטתי. לא חשתי כעס או טינה על כך שאבא לא סיפר לי על נסיבות מותה של אמא. אבל הייתי מזועזע מחדש. לא אמרתי זאת לאבא, כי הרגשתי שגם הוא לא במצב רוח טוב. הלכנו לאכול ביחד. בחדר האוכל כבר היו תלויות המודעות לחגיגת פורים. שאלתי אותו בזמן הארוחה למה יתחפש השנה. לפני שנה זכה בהצלחה גדולה בתחפושת שוטר אנגלי. אבא אמר שהשנה לא יתחפש. לא שאלתי יותר.

היומנים, 10.2.1985

בפברואר 1985 נסעתי לאזכרה של אהוד בשריד. כשהרהרתי בו בדרך, נדהמתי לגלות שגם את העבר שלי אני כבר מונה בעשרות שנים. חמש עשרה שנים כבר מונח לו הג׳ינג׳י שלנו מתחת לעצי החורשה. אהוד נהרג במלחמת ההתשה, ויפתח שב אלינו כדי לספר על נסיבות מותו. הוא עמד בתצפית בזמן התקפה אווירית ונהרג מהדף הפצצות. במלחמה ההיא הייתה תחושה שכל הדור שלנו הולך וכלה: בכל יום הופיעה תמונה חדשה בעיתון, והעיניים חששו להיתקל שוב בשם מוכר. גם כרם שלום תרמה את חלקה; קודם זאביק ואחר כך אהוד.

ב־1970 היה כרם שלום כולו הבטחה לעתיד. הגרעין הטוב ביותר, הנקודה היפה ביותר, הקיבוץ הרדיקלי ביותר. הייתה תחושה של שינוי באוויר, של צעידה קדימה. ואהוד, הג׳ינג׳י הצוחק תמיד, שסימל את העליזות והאופטימיות, את תחושת האפשר – נפל לפני המאבקים המרירים, לפני האכזבות, לפני העזיבות. כשעלינו לפקוד את קברו, רק ארבעה מאתנו הגיעו מכרם שלום. אני באתי מתל אביב.

עופר אמר דברים יפים על הקבר. מזכיר את אמונת העבר ומתייחס גם לאכזבות ההווה. עם עופר שיחקתי שח בכיתה ז׳, ואתו הקמתי את הגרעין, אתו הלכתי לצבא, אתו בנינו את כרם שלום. רק לפני שש שנים נפרדו הדרכים. עופר חזר למעברות, אבל אני לא רציתי לחזור להעוגן. עברתי לתל אביב ללמוד היסטוריה ופילוסופיה. על הקבר, עופר לא אמר לג׳ינג׳י ולנו "חבר׳ה, נכשלנו". אולי משום שהוא עצמו ממשיך לחיות בקיבוץ, אולי משום שהוא חי יותר בשלום עם עברו.

לתל אביב חזרתי בשעה מאוחרת. אילת כבר ישנה. היא הייתה בת ארבע והלכה למעון יום. אהבה מאוד את שרהלה הגננת. בזמן האוכל סיפרה לי רעיה שאכלה היום עם הדוד יוסף. יוסף הוא בן דוד זקן של אמא. בשנה האחרונה התחדשו הקשרים בינינו. הוא צלצל ושאל למה איננו באים, במיוחד עכשיו שאנחנו גרים קרוב כל כך. הלכנו. הוא קנה בובה לאילת ובאופן מפתיע זכה גם באהבתה. הקטנה אימצה לה אותו כסבא נוסף. ולה הרי לא חסרו סבים. אלא שאף סבא לא גר בתל אביב, ולאף סבא לא הייתה דירת קסמים עם חלונות חשמליים ותיבה מנגנת.

והיום הייתה אצלו רעיה. הם סעדו יחד מתוך סרוויס מהודר ובסכו״ם כסף, ויוסף חזר רגע להיות מארח אדיב בעל גינונים מזרח אירופיים. ודיברו על אמא, כלומר על חייקה. ויוסף הראה לרעיה, לראשונה, את חוברת הזיכרון שהוציא קיבוץ העוגן ביום השלושים למותה. מילה אחת נרשמה על עטיפת החוברת על רקע שורות צפופות של כתב יד פולני – "חייקה".

אמא, כך עלה מסיפוריו של יוסף, הייתה קשורה אליו מאוד. היא אהבה לבוא אליו לתל אביב לנפוש מעט מחיי הקיבוץ האינטנסיביים. לישון במיטה הגדולה והרכה, לצאת לקולנוע, להצגה. יכול להיות שמצאה בו פיצוי על משפחתה הקרובה יותר, שאבדה כולה אי שם בפולין. יוסף לא סיפר הרבה לרעיה. גם לא זכר הרבה. אבל אני, שהייתי שרוי במצב רוח מיוחד מאז האזכרה, עיינתי בחוברת המוכרת והרהרתי לי פתאום כמה מעט אני יודע בעצם על אמא, על משפחתה, על חייה ומותה.

זיכרונה הפרטי של אמא לא נשמר במשפחה. המילה "אמא" נעלמה עוד לפני שנים מלקסיקון המשפחה. בכל שנה הייתי עולה אל הקבר, לפעמים עם אבא. אך מעולם לא עשינו זאת כולנו יחד. מקצת מהקרובים וביניהם הדוד יוסף המשיכו לבקר בקיבוץ העוגן, אך הם לא נבדלו מאורחים אחרים. לא שוחחנו אתם על פרטי חייה ומותה של אמא. אלה היו לסוד משפחתי גלוי. עניין שכולם יודעים אותו, אך אין מדברים בו.

זיכרונה של אמא השתייך למרחב הציבורי: ביום השנה העשירי למותה נערך יום עיון לזכרה מטעם הקיבוץ בנושא "הגנה והצלה בתקופת השואה", ובאו לחלוק לה כבוד לוחמי הגטאות האגדיים, אנטק צוקרמן וחייקה גרוסמן. במודעה שנתלתה על לוח המודעות של הקיבוץ הוזכר בסוף רשימת המשתתפים גם אחד "אביהו ר." ללא ציון שייכותו לנושא. ואכן לא הייתי שייך. הדוברים עסקו בכובד ראש בניסיונם האישי מתקופת השואה והמחתרת, ואני שהקדשתי את "הרגילה" הראשונה שלי מהצבא לקריאה בספרות ההיסטורית נאלמתי דום. לא היה לי מה להוסיף לחוויותיהם המסעירות. עיני היו נעוצות בדלת אולם התרבות, אולי תופיע החיילת אדומת השער שהבטיחה לבוא. היא לא הגיעה.

והיה הספר. אך גם הספר לא היה הכול. אבא סיפר לי לפני כמה שנים שבספר נכללו רק חלק מהיומנים, ותהה אם לא נכון יהיה להוציא את היומנים בשלמותם ביום מן הימים. זאת ועוד; זה כמה שנים הדהדה בזיכרוני פסקה קצרה ומוזרה שקראתי בספר בעל שם ארוך ותמוה, הציונות הפוסט אוגנדית במשבר השואה:

"קרבן אחר של צנזורה באותה מסגרת של ׳השומר הצעיר׳ הייתה חייקה קלינגר (רוזנברג), ניצולה מן השואה, שהגיעה ארצה מלאת ייאוש ורצון לספר. שנים אחדות היא ניסתה לפרסם בבמות שונות... ב־18 באפריל 1958, סמוך ליום השנה למרד גטו וארשה היא שלחה יד בנפשה. אחרי מותה פורסם בהוצאת ׳ספרית הפועלים׳ וקיבוץ העוגן, ספרה ׳מיומן בגטו׳, המבוסס בעיקרו על חומר שכתבה בצד ה׳ארי׳. הספר מזעזע בגלוי הלב שלו ובאותנטיות שלו, אך עבר צנזורה חמורה. מבקר שהיה עד בשעתו לכתיבת ׳היומן׳ מציין שבגלל הפסילות, המחיקות והשינויים שעשו בו העורכים, מן הדין שה׳חוקר׳ לא יסתפק ב׳יומן׳ כפי שנערך ונתפרסם, אלא יפנה אל המקור".

מיהו אותו ש״ב בית צבי הכותב דברים אלה? מיהו הקורא האלמוני הקובע כי הספר צונזר? האם יש ממש בטענותיו? בשעתו, כשנוכחתי לדעת שספר זה גורס שהציונות בגדה בעם היהודי בתקופת השואה, משום שהתמקדה, מאז משבר אוגנדה, לא בהצלת העם היהודי, אלא ביישוב היהודים בא״י, הנחתי לספר. אך כשרעיה סיפרה לי על הפגישה עם דוד יוסף, שבתי להרהר בטענותיו הטורדניות של בית צבי.

הג׳ינג׳י של כרם שלום, דוד פולני זקן, ספר פולמוסי נרגן. קצות חוטים המציצים מתוך פקעת סבוכה. את הסבך שהחלה רעיה לפרום לא גלגלתי מעולם. מה בדיוק קרה לאמא. מדוע צונזרו היומנים. מדוע התאבדה. מה היו חייה. אולי הגיע הזמן לבדוק.

אילת ועופר, 1.5.2007

עופר, בני, מוצא את מיומן בגטו באחד משיטוטיו בחנויות הספרים המשומשים בירושלים. הוא קונה שני עותקים, אחד בשבילו ואחד בשביל אילת. שניהם סטודנטים עכשיו, הוא בירושלים והיא בתל אביב. אילת קוראת פעם נוספת בספר של סבתא שלא הכירה. הפעם הראשונה הייתה במסע שורשים שערכנו לבנדין לפני שתים עשרה שנים. עכשיו, בשיחה טלפונית, היא מספרת על חוויותיה בקריאה חוזרת. דבר אחד מפריע לה במיוחד: חייקה כמעט אינה מספרת על עצמה. לשונה היא לשון "אנחנו".

אני מופתע שהיא מופתעת: "בוודאי, הרי זו רוח התקופה, הרי כבר כתבתי על כך לא מעט, ובפרט בספר הראשון הגדול שכתבתי עליה". "איזה ספר?" רק בהדרגה חודרת אלי ההכרה כי מעולם לא הראיתי לבתי את האוגדן הגדול המונח מאובק על הכוננית הגבוהה שבחדר העבודה שלי. מאות הדפים המודפסים במכונת כתיבה שהסיטו אותי לפני שנים רבות מהמסלול האקדמי הבטוח שהלכתי בו. גם רעיה כבר אינה זוכרת את כתב היד והיא כועסת: "מדוע לא הראית לנו".

הספר. כמה זמן חלף מאז אותה תקופה סוערת, שבה התמכרתי למחקר ולכתיבה. מראיין עשרות עדים, אוסף בשקיקה עוד ועוד מסמכים, מפליג בספרים כה רבים, חומס ממשפחתי הקטנה את השעות המועטות שיכולתי להיות עמה. הספר ששימש בסיס לדוקטורט, למאמרים, להרצאות. אמא הייתה שם תמיד, כמקור אותנטי, כנקודת מוצא לפיתוח תובנות, כבסיס לתפיסות היסטוריוגרפיות ואף למחלוקות ולמאבקים לא מעטים. ובכל זאת שכחתי אותה. שוב. את הספר שבו היא הייתה הדמות המרכזית לא סיימתי מעולם.

רעיה היא הכוח המניע לשיבה המחודשת ליומנים ולספר. מרגע שדבר קיומו של הספר התגלה מחדש, היא לוקחת על עצמה להקליד אותו שוב. אילת ועופר מסייעים לה. התכנית היא להפתיע אותי ביום ההולדת. שבעה פרקים מוקלדים במהירות, הגם שההתרחשות בבית שוב אינה בגדר הפתעה. לאחר מכן המבצע המשפחתי תופס תאוצה. את המשך ההקלדה כבר עושה קלדנית מקצועית, ובחופשת הקיץ אני מתיישב לערוך ולשכתב. העריכה קשה לי מאוד. בשעתו, ניסיתי להבין את אמא, את יהודי זגלמביה, את שואת יהודי פולין, את השואה כולה. עתה היה עלי להחזיר את הסיפור אליה. אל יומניה. אל מותה; לכתוב את הפרקים האחרונים, הקשים מכול, על חייה בקיבוץ. על האשפוז. על ההתאבדות. בשעתו עצרתי שם. עשרות עדים שהכירו את אמא ראיינתי במהלך המחקר, אבל את חברי העוגן שליוו אותה לא העזתי לשאול עליה. בינתיים כבר נפטרו מרביתם. את מי אראיין עתה. ועוד, עלי להתעדכן בספרות שיצאה מאז, חלקה אמנם כבר בהשפעת מאמרי, אך בחלקה עדויות שרק בשנים האחרונות ראו אור, מחקרים חדשים שנערכו בנושא. וכמובן, הערות השוליים הבלתי נמנעות, האפרט המדעי שיש לבססו ולעדכנו.

בשיחות עם רעיה, אילת ועופר, אני מעלה את ההתלבטויות הרגילות לגבי צורתו הסופית של הספר: ספר היסטורי במתכונת מדעית, ביוגרפיה, ספר אישי. אני מחליט לשמור אמונים למתכונת של 1986: ביוגרפיה של אמא, שבמרכזה עומדים יומניה, ובה משולבים קטעי המסע שלי אליה. אני כבר יודע: אם יצא הספר לאור, ההיסטוריונים יעקמו את האף בשל הקטעים האישיים, קוראי הספרות יוטרדו בשל ריבוי הערות השוליים, הניצולים החיים עדיין ייפגעו בשל קטעי היומן החושפים באכזריות כל מחדל ופגם אנושי בגיבורים, וכן, גם בקרבנות. ייתכן שגם אבא ומלכה, החיים עדיין, לא יראו בעין טובה חיטוט מחודש זה בעבר.

אך זוהי אמא, וזה אני. וזה העבר שלה ושל חבריה, המסרב לגווע.