בארכיונים של פרויד

פתח דבר למהדורה העברית

הספרות על חייו ועל תורתו ועל מורשתו של פרויד היא אוקיינוס רחב ידיים. ובמים העצומים האלה, כפי שאכן יש לצפות, בא השפל ובאה הגאות, והכול במחזורים. ובעיקר: האוקיינוס הזה יודע מערבולות וסערות, וגם כשהוא שוקט אתה יודע שעוד יבוא הגעש, תבוא הסערה, ויהיו קורבנות.

ובתוך האוקיינוס הזה, ספרה של ג'נט מלקולם בארכיונים של פרויד עולה אלינו מתוך המערבולת והנה הוא מרגלית נדירה, רבת־יופי. הסיפור הופיע לראשונה בהמשכים בשבועון רב־התהילה The New Yorker, ואז, לפני עשרים וחמש שנים, יצא לאור לראשונה כספר. כעשר שנים לפני שמופיעה המהדורה העברית הזאת כתבה המחַברת אחרית דבר למהדורה האנגלית החדשה, ובה אִבחת־חרב אחרונה כתוספת נפלאה לסיפור האינטלקטואלי־בלשי שלה. ופתאום אז מתברר: מכל הגיבורים הציוריים, המרגשים, שבספר, הדרמה העיקרית היא זאת שבה חשדנו מלכתחילה, לכל אורך הקריאה, זאת הדרמה שבין הגיבור הראשי (המוכּר כבר מכמה ספרים שלו לקורא העברי), ג'פרי מוסאייף מאסון, ובין מחברת המותחן הזה עצמה, אולי הנפלאה שבין העיתונאיות־סופרות הכותבות כיום באמריקה.

בארכיונים של פרויד מזמין את הקורא העברי לטיול מרתק. כך הדבר אם הקורא הוא "סתם", מי שאינו בן־המקצוע הזה, הפסיכואנליזה ותורת פרויד בכלל; וכך הוא הדבר אם אכן הוא מ"בפנים", מי שעוסק במקצוע עצמו, במחקר או בטיפול. ובעברית ניסינו, על כן, להניח לקורא לרוץ בסיפור כפי שהוא, ללא הערות מיותרות (אלה שבכוכביות, למעֵט אחת, הן של המחַברת עצמה), ולשחק בשפה לפי הגמישות הנדרשת בין מונחים שנכתבו באנגלית, גם אם במקורם הם בגרמנית, ובין העברית שבאה לשרת את הקורא, לא את החוקר. וכך, למשל, פציינט הוא לפעמים כך אבל לפעמים מטופל או מטופלת, ו"פשר החלומות" עדיין הוא (כמו בזמן שבו כתבה גב' מלקולם) "פשר החלומות", ולא כפי שהוא נקרא בתרגום החדש של הוצאת עם עובד, "פירוש החלום".

יש לקנא במי שעדיין מחכה לו הקריאה של בארכיונים של פרויד ואפשר גם לייעץ ולומר, שכדאי להסתכל בגוגל ולראות עד כמה הרחיקו מלקולם ומאסון בספריהם הבאים מן הסערה הזאת. אילו רק יכול היה פרויד עצמו להעיף מבט מלמעלה למטה, ולומר לנו מלה או שתיים על הזוג המקורי הזה, הגיבור והסופרת!

יהודה מלצר
ספר עליית הגג

חלק ראשון

1

באמצע שנות השבעים החל בחור בשם גֶ'פְרִי מוּסַאיֶיף מַאסוֹן (Masson) להופיע בוועידות של פסיכואנליטיקאים ולמשוך אליו את תשומת לב הסובבים, שתהו על קנקנו. הוא היה פסיכואנליטיקאי בשלבי הכשרה במכון הפסיכואנליטי של טוֹרוֹנטוֹ, אבל הוא לא היה כמו המועמדים האחרים שאפשר לראות בקונגרסים כאלה בדרך כלל – פסיכיאטרים שקטים ורציניים, הנראים מפוחדים משהו ועומדים מן הצד בחבורה כמו בנות ביישניות ולא־יפות בנשף ריקודים, משוחחים זה עם זה בהתלהבות מוגזמת. מאסון (אם נמשיך באותו דימוי) לא רק שהקפיד להתרחק מ"פרחי הקיר" למיניהם, אלא רקד עם כמה מבני־הזוג הנחשקים והמושכים ביותר במסיבה: עם מטפלים בכירים ומפורסמים כמו סמיוּאל ליפּטוֹן משיקגו, בְּרַיאן בֶּרְד מקליבלנד, אדוורד וֵיינְשֶל וּויקטור קֵיילֵף המנוח מסן־פרנסיסקו, וגם – הציִד הגדול מכולם – עם ק. ר. אייסלר (Eissler) מניו־יורק.

מאסון היה מלא־חיים, חקרני, חצוף, מאוד דברן – וממש לא מפוחד. הוא לא היה פסיכיאטר אלא חוקר סַנְסְקְרִיט. בגיל שלושים הוא היה כבר פרופסור־חבר עם קביעות במחלקה לסנסקריט באוניברסיטת טורונטו (בגיל שלושים וחמש הוא הפך לפרופסור־מן־המניין), וקָרַן ממנו כזה זוהר של כוכב עולה בשמי האקדמיה, עד שאפילו מי שלא חיבבו אותו התרשמו ממנו בעל־כורחם. הוא היה יפה־תואר בדרכו הנערית, בעל מראה כהה ומזרח־תיכוני מעט (בתמונות של מאסון שיופיעו עד מהרה בעיתונים ניו־יורק טיימס, ניוזוויק וטיים מגזין הוא נראה יותר אקזוטי מכפי שהוא נראה פנים אל פנים, וקצת שמנמן ומפונק). בוועידות ליוותה את מאסון לעיתים קרובות אשתו טֶרִי, אישה חכמה להפליא, רזה, אלגנטית ושופעת שנינות לגלגנית; היא בלטה על רקע נשותיהם של הפסיכואנליטיקאים כשם שמאסון בלט על רקע הקַנדידטים האחרים. ויקטור קיילף, כשנזכר בפגישתו הראשונה והמסחררת עם בני־הזוג מאסון בוועידת "האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית" בפריז ב־1973, דיבר עליהם כאילו היו סקוט וזלדה פיצג'רלד הצעירים. "הם היו כל־כך יפים, כל־כך מבריקים, ממש תענוג", נזכר קיילף (וחש צורך להוסיף: "היא היתה חכמה כמו שד"). בוועידה בפריז הקריא מאסון מאמר המותח ביקורת על ספרו של אֶריק אֶריקסוֹן על גנדי – מאמר שזכה להערכה רבה ולאחר מכן ראה אור ב־International Journal of Psycho-Analysis (בזמן שקנדידטים אחרים עדיין העתיקו תרגילים באצבעות מוכתמות בדיו, מאסון הצעיר והמבריק עיצבן את כולם בכך שכבר הרצה ופירסם מאמרים). כעבור שנה, במפגש האביב של "האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית" בדֶנְוֶור שבקוֹלוֹרדוֹ, הוא הקריא מאמר בשם "שְרֶבֶּר ופרויד", מאמר שגרם לפסיכואנליטיקאי ניו־יורקי בשם לנארד שֶנגוֹלד לקום ולומר: "מעולם לא שמעתי על האיש הזה, אבל הוא ממש מציאה. קנדה שלחה לנו אוצר לאומי".

אותו קונגרס בדנוור הוא זה שבו התקיים המפגש הראשון והגורלי בין מאסון ואַייסלר. אייסלר היה אז (וכך גם בזמן כתיבת הספר הזה) אחת מאושיות הפסיכואנליזה בת־זמננו. הוא גבוה ומסוגף, ואין לטעות במראהו האירופי. בדיבורו שולט מבטא וינאי חמור־סבר, אבל כשמכירים אותו מקרוב מתברר שהחומרה הזאת היא לא לעניין ואינה עולה בקנה אחד עם טוּב־הלב המסתתר מאחוריה, טוב־לב עקשני וכמעט חולני. אבל יש קבוצת אנשים אחת שטוב־הלב הזה אינו מופנה כלפיה. אלו הם אויביו של זיגמונד פרויד (על־פי תפיסתו של אייסלר), שכלפיהם אין הוא חש אלא עוינות ומעין לגלוג משתומם. לאייסלר יש שיער אפור ודליל, משקפיים עבים מאוד, ופֶה מלא, ששפתו העליונה, השטוחה והמשתפלת, נראית מוכרת להחריד: את הפֶּה הזה ראינו באמנות אקספרסיוניסטית גרמנית – בפניהם של הסופרים והאינטלקטואלים ברישומיו של פַּסְקֶן, בציורים של קוֹקוֹשְקָה, בצילומים של זאנְדֶר. לאחרונה, כשדיבר על פגישתו הראשונה עם מאסון (שלמכתבים שלו הוא כבר לא עונה), אמר אייסלר במרירות: "עכשיו אני מבין שמשהו כבר לא היה בסדר. הוא ניגש אלי בלוֹבּי של המלון ואמר 'דוקטור אייסלר?' – איך הוא ידע מי אני?" אבל (כפי שמציין מאסון) הרי לא ייתכן שהיה זה מישהו מלבד אייסלר: מי עוד יכול היה להיראות כך? אייסלר בולט לעין בין פסיכואנליטיקאים אמריקאיים כמו שנעל־בית של אישה קופצת אליך לעין בלב היער. כשפגשתי אותו לראשונה בניו־יורק, בדירתו שבשדרת סֶנְטְרַל פּארק וֶסט, גם אני חשתי הלם קל של זיהוי.

למעמדו הרם של אייסלר בתחום הפסיכואנליזה יש על מה להתבסס. הוא אנליטיקאי־מדריך במכון הפסיכואנליטי של ניו־יורק ומחברם של כמה עשרות מאמרים מבריקים, פיקחיים ומשונים, בין השאר בנושאי סטיות מן הטכניקה האנליטית הקלסית, טיפול בחולי סכיזוֹפרניה, טיפול בעבריינים, והוויכוח בעניין האורגזמה הוַוגינָלית. הוא אקדמאי ידען, מעמיק וחרוץ להפליא, שכתב מחקרים פסיכואנליטיים באורך ספר על גֵתֶה, על ליאונרדו דה וינצ'י ועל המלט, כמו גם מסות בנושאים ספרותיים, היסטוריים וביוגרפיים (הספר על גתה הוא באורך של 1,538 עמודים). הוא קלינאי יוצא מן הכלל. ולבסוף, הוא המזכיר (לשון נקייה במקום "היושב־ראש, המייסד והחבר היחיד הפעיל") של ארכיון זיגמונד פרויד, אירגון שהתחיל בשקט ובצנעה בתחילת שנות החמישים, והפך מאז למוּשא של מחלוקת הולכת וגוברת ושל טוֹנים צורמים – ואפילו, עד כמה שהדבר ייראה לא־סביר, של תביעה על סך שלושה־עשר מיליון דולר, תביעה שאותה הגיש נגדו מאסון באפריל 1982. במאמר משנת 1974 שכותרתו על הצהרות מסולפות של המִתְעתדים להיות ביוגרפים של פרויד, בהתייחסות מיוחדת למחלוקת טַאוּסְק, מציג אייסלר את ההיסטוריה של הארכיון:

אחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבה לא היה עניין רב בקורות חייו של זיגמונד פרויד, קבוצה קטנה של פסיכואנליטיקאים – הַרטמן, קְרִיס, לווין, נוּנְבֶּרג ואנוכי – נתקפה דאגה בשל העובדה שמספר רב של מכתבים מאת פרויד אבדו כתוצאה מן ההרס שהביאה בכנפיה המלחמה. עלה החשש שאם לא יינקטו צעדים, המסמכים שנותרו מחייו של פרויד עלולים להתפזר ברחבי העולם, וכך ייחשבו כאבודים בעיני החוקרים העתידיים. כיוון שכך, הוברר כי יש צורך בארכיון זיגמונד פרויד. בעקבות זאת הסכימה ספריית הקונגרס לקבל כתרומה את כל המסמכים שייאספו על־ידי הארכיון, ולדאוג כי יהיו נגישים לחוקרים לאחר תאריכים שייקבעו מראש, תאריכים שעליהם יחליט הארכיון.

אותם תאריכים קבועים מראש נעו בין מספר שנים אחרי התרומה לבין שנת 2102. מלבד איסוף המסמכים להפקדה בארכיון, לקח על עצמו אייסלר לראיין את כל החברים, העמיתים, קרובי המשפחה והפציינטים של פרויד שאותם הצליח למצוא, ולהקליט את הראיונות. כשגדל אוסף המכתבים, כתבי־היד, הפירסומים וההקלטות, נעשו נסיונות לפרוץ לרווחה את הדלתיים הסגורות של הארכיון. חוקרי פרויד הפצירו באייסלר שיסיר את ההגבלות, אבל הוא סירב בטענה שהן נחוצות כדי להניח את דעתם של תורמים ומרואיינים פוטנציאליים, שאחרת עלולים לחשוב פעמיים לפני שימסרו חומר רגיש או ידברו על עניינים שבצנעה. יתרה מזאת, כפי שכתב אייסלר במיזכר למכון הפסיכואנליטי של ניו־יורק ב־1969, "בכך שהארכיון נותן את דברתו כי אין כל כוונת פירסום, התורם משתכנע שאין לארכיון מניעים אנוכיים כלשהם אלא רק רצון שכל המקורות המחקריים ייאספו ויישמרו למען ביוגרפים וחוקרים לעתיד לבוא". כשחוקרים וביוגרפים בני־זמננו של פרויד קבלו על כך שהם מופלים לרעה, אייסלר לא התרשם מתלונותיהם. בהערת־שוליים מופלאה במוזרותה בספרו כישרון וגאונות (Talent and Genius), הוא כתב: "אלה המתעניינים באמת בשאלה הכללית של היצירתיות של גאוני־המדע, או בפסיכולוגיה הכללית של היצירתיות, לא יינזקו ממדיניות זו [של מגבלות גישה], כיוון שמחוץ לארכיון יש כמות עצומה של חומר בנוגע לגאונים אחרים שעדיין ממתינה לחוקר". במילים אחרות, חוקר פרויד בן־זמננו, אם יש בו שמץ תבונה, צריך לוותר על המאמץ, לפרוש מן המשחק ולמצוא לעצמו גאון אחר, פחות מוגן – ניוטון, גליליאו ומוצרט היו שלושה שמות שאותם הציע אייסלר, במלוא הרצינות, במהלך שיחה.

כישרון וגאונות, שיצא לאור ב־1971, הוא בעצמו מלאכת מחשבת של אֶקְסצֶנטריוּת. הוא נכתב בתגובה לספר אחר, שראה אור שנתיים קודם לכן, בשם אחִי בעל־החיים: סיפורם של פרויד וטַאוּסְק (Brother Animal: The Story of Freud and Tausk), מאת פול רוזן (Roazen), שקשר את שמו של פרויד להתאבדותו של ויקטור טַאוּסְק, אחד מתלמידיו הראשונים, בגיל ארבעים. ספרו של רוזן הוא שטחי וחסר חשיבות. בבדיקה מעמיקה, כפי שקורה לעיתים קרובות בספרי היסטוריה פופולרית, מתגלה כי הוא אינו עומד בסטנדרטים אקדמיים. אבל בניגוד לרוב כותבי ההיסטוריה הפופולרית, החוטאים לרוח העובדות בלי שייתפסו משום שאין מי שיטרח לבדוק אותם, איתרע מזלו של רוזן והוא צד את עינו של מישהו המוכן להשקיע כל מאמץ כדי לתפוס אותו בקלקלתו. בכישרון וגאונות מכה אייסלר את יריבו אחת המכות האנוּשוֹת בתולדות המריבות האקדמיות. כמו סוּפֶּרמן המזנק לעזרת קורבן פשע, נחלץ אייסלר להגנתו של פרויד מפני מה שהיה לדעתו "אולי המתקפה האכזרית ביותר שכוּוְנה אליו" – הרמיזה שרמז רוזן כי פרויד אשם במותו של טאוּסק בכך שהפנה לו את גבו ברגע גורלי, וזאת מתוך קנאה מינית ומקצועית. אייסלר אינו מתקשה להכות את אויבו שוק על ירך; אי־אפשר לקרוא את ספרו של אייסלר ולא להשתכנע כי התֵזה של רוזן משוללת כל יסוד וכי הבסיס האקדמי שלו רעוע. אבל – וכאן הקוץ שבאַליה – כמעט אף אחד לא קרא (אינו מסוגל לקרוא) את ספרו של אייסלר. זהו סבך בלתי־חדיר של אי־סדר מוחלט וחוסר צורה, מבוך של מחשבות תועות, אסוציאציות, רעיונות ומחשבות. הספר הזה, אולי יותר מכל חיבוריו האחרים של אייסלר, משקף את אופיו: תערובת ייחודית של עומק, ברק, מקוריות ויופי מוסרי מצד אחד, ועקשנות, פזיזות, דווקאיות ותמימות המטריפה את הדעת מצד שני.

מסירותו של אייסלר לפרויד היא שֵם־דבר בכל עולם הפסיכואנליזה, ונחשבת למין שיגעון חביב. פסיכואנליטיקאים בימינו מתייחסים לפרויד בהערצה, אך גם בקרירות. הדימוי הפופולרי של הפסיכואנליזה כדת של תומכי־פרויד פנאטיים רחוק מן האמת. רוב הפסיכואנליטיקאים הפרוידיאניים אינם קשורים במיוחד לפרויד עצמו. העניין שלהם בחייו ובהיסטוריה הקדומה של הפסיכואנליזה הוא מזערי, והרגישות שלהם להערות מעליבות על אישיותו של פרויד קהתה מאוד. מה שבעיני אייסלר הוא "הכפשה" של פרויד ו"חילול" זכרו מעורר בפסיכואנליטיקאים אחרים לא יותר ממשיכת כתפיים, ואולי אפילו שמץ של שמחה לאיד. הסטאטוס של אייסלר כ"מגן האמונה" עורר שמועות שונות אודותיו; ביניהן אפשר למצוא את הרעיון (הסביר למדי) שהוא היה בחוג ידידיו של פרויד בווינה בשנות השלושים, וגם את הסיפור הלא־ייאמן שפרויד אימץ אותו לבן אחרי מות אביו. אבל לאמיתו של דבר, כפי שכותב אייסלר בכישרון וגאונות, "מעולם לא פגשתי את פרויד, ואינני יודע על חייו יותר מכפי שיכול לדעת כל קורא שחקר את הספרות הנוגעת לדבר".

כמנהל ארכיון פרויד, אייסלר עמד באורח בלתי־נמנע במגע קרוב עם בתו של פרויד, אנה, שלקחה על עצמה לשאת הלאה את הלפיד שהדליק פרויד, ואכן נשאה אותו עד מותה בשנת 1982. הערצתו של אייסלר את האב לא כללה גם את הבת. "היא לא היתה הטיפוס שלי", הוא התוודה בפנַי בשיחה שערכנו לא מזמן, והמשיך: "היא היתה קפדנית מאוד, גרמנית מאוד – יותר כמו מישהי מהמבּוּרג מאשר וינאית. בראשית ימיו של הארכיון, המגעים שהיו לי עם אנה היו שטחיים מאוד, רופפים. בהדרגה התקרבתי אליה, אבל אם להודות על האמת זה היה על־כורחי. כשנפגשנו, אחרי המלחמה, היא לא נתנה בי אמון. הצעתי לגייס תרומות עבורה – עבור קרן זיגמונד פרויד בהַמְסְטֶד [שם חיה משפחת פרויד אחרי שנמלטו ללונדון מפני הנאצים] – ובמשך זמן רב היא אמרה לא, שלא אאסוף שום כסף. היתה לי הרגשה שהיא מפחדת מן המחיר שאולי תצטרך לשלם אם אעשה לה טובה. תמיד מסוכן לקבל טובות. ורק אחרי שהיא גילתה שאני לא אבקש ממנה טובות, היא הסכימה. ביקשתי ממנה טובה רק פעם אחת – אולי פעמיים. לא, פעם אחת – בעניין מאסון לא ביקשתי ממנה שום טובות; רק אמרתי לה שאפשר לסמוך עליו. גם היא לא בטחה בו כלל, בהתחלה, אבל עם הזמן הוא הרשים אותה באופי הגועש שלו, בשמחת החיים הנערית. הוא מתבגר נצחי, וזה מידבק. זה מאוד מושך ומצודד. אנה פרויד ואני התקרבנו זה לזו במשך השנים, אבל מעולם לא היינו קרובים ממש. אף פעם לא הצלחתי להיות רגוע לגמרי בנוכחותה – היא תמיד היתה מלאה כל־כך בתחושת חובה. והיא לא היתה אמוציונלית. אני לא חושב שהייתי יכול לעבור אצלה אנליזה. הייתי מתבייש לספר לה את הפנטזיות שלי – פשוט אי־אפשר. שמעתי על פציינטית אחת של אנה פרויד שהיתה מסירה את הליפּסטיק בדרך לטיפול. אני מבין את זה".

"נראה לך משונה שלפרויד היתה בת עם אופי כל־כך מאיים?" שאלתי.

"לפרויד עצמו היה סוּפֶּראֶגוֹ חזק מאוד", ענה אייסלר. "מילוי החובה היה חשוב יותר בחיים שלו מאשר ההנאה. אבל היתה לו יכולת ההנאה – ובעצם גם לאנה פרויד. זה תמיד נגע לליבי אצלה: היכולת שלה למצוא משהו יפה ומהנה בדברים קטנים, כמו למשל כשלוקחים אותה לארוחת ערב, או כשמתבוננים בבניין".

"אומרים שהיא היתה חסרת־מין", אמרתי.

"אני קיבלתי את הרושם של אישיות דגולה, לא של בתולה זקנה. פעם ליוויתי אותה לביתו של איש אחד שנתן כסף לקרן – איש מאוד עשיר עם איזו מחלה איומה ששיתקה אותו – והיא הקשיבה לתלונות שלו, וזו היתה חוויה אמיתית. אף פעם לא ראיתי מישהו מקשיב בכזו עוצמה. מרגישים תחושה דומה כשרואים סרט ביתי המראה את פרויד קורא במגזין. רואים בעיניים שלו עוצמה אדירה של קליטה. בשני המקרים, ניתן היה לחוש בנוכחותו של מישהו שעבורו הקשבה וקריאה אינן פעולות פסיביות אלא פעולה של ממש. נוסף לכך, היא היתה מרצה בחסד. בלי ניירות, ברור מאוד, ותמיד מתקדמת מבעיה אחת לשנייה באופן מאוד שובה־לב. בסמינרים היתה לה חריפות־שכל קלינית יוצאת מגדר הרגיל. אבל בכתיבה של אנה פרויד אין העומק וסערת הרגשות של כתבי פרויד. כשקוראים פרויד תמיד מרגישים שמסתתר בהם משהו מעֵבר למה שכתוב. בכתיבה של אנה פרויד התכונה הזאת חסרה. זה מפני – צר לי לומר – מפני שהיא היתה אישה; היא לא היתה גאון. כאשר גאון כותב, יש כל־כך הרבה יותר, והדברים בהירים ונכוחים".

בניגוד לידידות הזהירה וההדרגתית בין אנה פרויד ואייסלר, שמעולם לא היתה באמת מְסַפֶּקת, הידידות בין אייסלר וג'פרי מאסון הרקיעה שחקים כמו טיל. כשהם נפגשו בדנוור ב־1974 היתה כימיה מיידית בין הפסיכואנליטיקאי בן השישים־ושש לבין המתלמד בן השלושים־ושלוש. התקיימה ביניהם חליפת מכתבים: מכתבים ארוכים ויראי־כבוד מצד מאסון המבקש לשמוע עצה ולהשכיל, ותשובות מנומסות ומעודדות מצד אייסלר. אבל שלא כמו מערכות יחסים רבות, העולות כפורחות באווירה הנוחה הממציאה את עצמה בעולם המכתבים ואז קמֵלוֹת עם המגע בקרקע המציאות הקשה, ידידותם של מאסון ואייסלר היתה מעוגנת במשיכה העזה, שפעלה כמו מגנט על האישיות של שניהם. אופיה של החברות ביניהם אינו משתקף בהתכתבות שלהם, המתפרסת על פני עשור שלם; אין במכתביהם האינטימיות, החיבה, הרגש וההנאה הפשוטה שאיפיינו את מערכת היחסים ביניהם. מכתביו של אייסלר נשארו תמיד נוּקשים מעט וקצרצרים, ולא הסגירו רגשות אישיים אלא אם כן בן־טיפוחיו הרגיז אותו והוא חש שעליו לנזוף בו. מכתביו של מאסון שמרו על אווירה של יראת־כבוד נערית ועל להיטותו של התלמיד המצטיין להתפאר בהישגיו. אבל כשהם נפגשו – בכנסים פסיכואנליטיים או בדירתו של אייסלר בניו־יורק – שני הגברים נהנו מכל רגע, ולעיתים קרובות נשארו ערים ודיברו עד שתיים בלילה. בעיני אייסלר, מאסון כמעט היה טוב מכדי להיות אמיתי. התגלמו בדמותו כל התכונות שאייסלר העריך ביותר: אינטלקט, חריפות, מרץ, התלהבות, צבעוניות, חיוניות, ואפילו מידת־מה של פראות – תכונות שניכר כי היו מצויות בשפע אצל הפסיכואנליטיקאים המוקדמים, אך הן נעדרות לחלוטין אצל המטפלים המפוכחים של ימינו. בשיחותיהם הליליות היה מאסון מבדר את אייסלר בדוגמאות מחרידות לקהותם של הפסיכואנליטקאים האמריקאיים, לשחיתותם ולכתיבתם הגרועה, ואייסלר – שהיה בין הראשונים שהוקיעו בפומבי את המֶדיקָליזציה הגוברת של המקצוע בספר שנקרא השמרנות הרפואית ועתיד הפסיכואנליזה (Medical Orthodoxy and the Future of Psychoanalysis, 1965) – האזין כשבוי בחבלי קסם. אף־על־פי שהוא עצמו התייחס בנדיבות רבה יותר – או לפחות בשתקנות רבה יותר – לפגמים התרבותיים של עמיתיו, הוא לא בחל בסיפוריו של חברו הצעיר, ששיטח אותם בפניו בבוז משולח־רסן. "זה היה מאוד מרענן", נזכר אייסלר. "הוא דיבר בלי היסוסים. היה בו משהו נעים, מצודד ונערי שמצא חן בעיני. 'האישיות התת־מַאנִית' שלו, כפי שאני קורא לה, היתה מאוד מעוררת". אייסלר מוסיף: "היתה לו גישה מאוד חיובית כלפי פרויד. מעולם לא היה סימן לכך שהוא לא חושב שפרויד אדם דגול".

גם למאסון הקשר עם אייסלר הביא ברכה שלא תיאמן. למאסון כבר היה ניסיון בהתחבבות על אנשים מבוגרים בעמדות כוח. כשהיה סטודנט בהרוורד הוא ביקש את חֶברתו של דניאל אינְגוֹלְז, ראש המחלקה לסנסקריט ולימודים הודיים, ולבסוף הצליח לגבור על קרירותו האריסטוקרטית; כתלמיד לתואר שני בחוץ־לארץ, הוא הצליח לשבות בקסמו את הסנסקריטיסט הצרפתי החשוב לוּאי רֶנוּ ואת הבּוּדהוֹלוג הבלגי אֶטְיֶין לַאמוֹט; וכעת, בעולם הפסיכואנליזה, הוא שוב העמיד את עצמו לרשות הבכירים והטובים ממנו, וקצר את הפירות של להיטותו לרַצות ויכולתו לשעשע. אבל אייסלר היה שונה מכל מורי הדרך הקודמים. אף אחד מהם לא התמסר כל־כולו למאסון; כל אחד מהם שמר חלק מעצמו ברשותו־הוא, סירב להעניק חסד כזה או אחר, נכשל באיזשהו מבחן של אהבה. אייסלר, ממש לא־ייאמן, לא נצר בתוכו שום חלק מעצמו, לא סירב לשום בקשה של מאסון, אהב אותו מעבר לכל ציפייה. הוא נתן לו את המתנה הגדולה ביותר שהיה ביכולתו להעניק לו: הוא דאג להפוך אותו ליורשו כמזכיר ארכיון פרויד. ומאסון, בתמורה, התאים את עצמו לדימוי שאייסלר עיצב לו. העובדה שהסוף היה כל־כך רע היתה כנראה בלתי־נמנעת.