בשנת 1923 יצא בסוף יום עבודתו לבלר זוטר תושב העיר קולון (פנמה) מהמשרד הממשלתי שהועסק בו, לאחר שניגש לגבות את שכרו בקופה, כי אותו יום היה יום העסקים האחרון של החודש. בפרק הזמן שבין הרגע האמור ובין שחר יום המחרת, כעשר או שתים־עשרה שעות, הוא כתב פואמה ארוכה, שלמה וגמורה למן הרגע שהחליט לכתוב אותה ועד לנקודה הסופית, שאחריה לא נוסף ולא שוּנה בה דבר. כדי לסתום את הגולל על פרק הזמן הזה, יש לציין שבחמישים שנות חייו לא כתב אותו לבלר ולו פיוט אחד, וגם לא עלתה בדעתו שום סיבה לעשות כן; המעשה אף לא חזר. זו הייתה בועה בזמן ובתולדות חייו, בועה חסרת תקדימים והמשכיות. ההשראה נותרה בתוך הפעולה עצמה ולהפך, כשהאחת מזינה ומכלה את האחרת בלי להותיר שרידים. ואף על פי כן, אותה תקרית הייתה נותרת בגדר אפיזודה פרטית וסודית, אילולא היה גיבורה וָרָאמוֹ, ואילולא הולידה את ה"מזמור של הילד הבתול", יצירת המופת המהוללת של השירה המודרנית במרכז אמריקה.
הפואמה המסתורית, המקור והפסגה של האוונגרד הנועז והניסיוני ביותר של השפה (שכעבור כמה ימים יצאה לאור כספר, ובכך ביססה אחת ולתמיד את מיתוס הפתאומיות האופף אותה מאז אותם ימים), תוארה שוב ושוב כנס בלתי מוסבר, עקב הקשיים הבלתי אפשריים שהיא מציבה בפני המבקר וחוקר הספרות בנסותו לעגן אותה בהקשר.
אולם לכל תופעה בעולם יש הסבר. במקרה הזה, אם ברצוננו להתחקות אחריו, עלינו לזכור שכשם שלאירוע יש סוף (הטקסט של הפואמה), הרי שהייתה לו גם התחלה, ושהיא סימטרית, כמו תוצאה ביחס לסיבה, ולהפך. ההתחלה, כאמור, נמצאת ברגע שבו, בתום יום העבודה במשרד, ניגש וראמו לגבות את שכרו בקופה. ומה שהפך את הרגע הסתמי ההוא להתחלה, לתחילתו של דבר שעדיין היה נטול צורה ושם, הוא שהפעם שילמו לו בשני שטרות מזויפים. (הסכום לתשלום היה מאתיים פסו; הוא קיבל שני שטרות של מאה).
מטרת הסיפור הזה היא לגולל בטבעיות את רצף האירועים השלם, כשדבר מוביל לדבר, למן הרגע שבו נטל וראמו את השטרות ועד לתום כתיבתה של הפואמה. לשני הקצוות משותפת תכונת הזרוּת לזרם המחשבות הקבוע שלו. וראמו מעולם לא החזיק בידיו, ואף לא ראה במו עיניו, שטר מזויף; קל היה לו לדמיין זיוף, אך מעולם לא אירע בסביבתו דבר שיניע אותו לחשוב באופן מוחשי על אפשרות כזאת. כמו כן, מימיו לא כתב שירה ולא קרא שירה, ולא הקדיש תשומת לב מיוחדת לקיומו של הז'אנר הספרותי הזה, וגם לא לקיומו של שום ז'אנר אחר. אבל מרגע שקרה דבר אחד קרה גם הדבר השני, ובין שני האירועים נפרש רצף הגיוני לחלוטין של סיבות ותוצאות. חסרי כל הצדקה הם ההתחלה, וגם הסוף, והשרירותיות הקיצונית הזאת אופפת את שורת האירועים ומבודדת אותה, כשהיא כובלת את צירופי המקרים הפנימיים שלה בהיגיון ברזל. מצד שני, אופיים השונה של הקצוות (כי איזה קשר כבר יכול להתקיים בין שני שטרות מזויפים ובין יצירת מופת ספרותית?) יצר ריבוי בלתי נשלט של צעדי ביניים. ריבוי שהיה לפיכך צר מבחינת המשמעות, אך מאוים מבית על ידי האינסוף.
וראמו יצא מהמשרד אכול דאגה. הוא תפש את הזיוף ברגע שהושיט לו הקופאי את השטרות בתנועות מוכניות ומוכרות לעייפה; אבל הוא לא הצליח לעשות דבר, וגם עתה סירב הבלבול להרפות ממנו. מה לעשות עם הכסף הזה, הכסף שבו מסתכם כל כוח הקנייה שלו לחודש הקרוב? תפישת העולם הפקידותית שלו מנעה אותו מלהגיב ברגע האמת, בטרם ייגע בשטרות, ומרגע שתחב אותם לכיסו כבר היה מאוחר מדי. הוא חש שהשטרות הלא חוקיים גוזרים עליו שתיקה וחשאיות. וראמו, כמו מרבית עובדי הציבור, לא עשה שום דבר מיוחד כדי להרוויח את שכרו, ולכן ראה בו מעין מתת, וכל ישותו האיצה בו להרכין ראש, לקבל את הדין, לשתוק. מכל מקום, מדובר היה בסכום עלוב, בנדבה לכל דבר מטעם המדינה לאזרחיה המיוחסים, בני המעמד הבינוני, שאינם כשרים לבצע כל מלאכה מועילה. מובן שעתה עלול מעמדו להשתנות, בלי לחרוג ממעגל התקציב הלאומי: אם יתפסו אותו מחליף כסף מזויף, הוא יישלח לכלא. וראמו לא ידע מה לעשות, תרתי משמע, ובקושי היה מסוגל ללכת: כמה מאות המטרים שהיה עליו לעבור כדי להגיע לביתו נדמו בעיניו לסיבוב שלם סביב העולם. מה לעשות, מה לעשות? אף לא עלו בדעתו אפשרויות. המצב היה מוזר מדי. עד לאותו יום לא נשמע בפנמה שום מקרה של זיוף שטרות. נוסף על כך, קצב ההנפקה התנהל בעצלתיים, לאור הכלכלה הרוגעת במדינה. אבל אם זוהי בעיה חדשה לגמרי, כיצד ייתכן שהוא תפש אותה מיד, על כל השלכותיה? ההסבר היחיד היה שמדובר בהפעלה מחדש של מצב ארכיטיפי, החקוק אפילו בעומק תודעתו של הפקידון הקרתני שלנו. מה שמסביר בתורו את דאגתו המופלגת, כי אז יכול וראמו לשאול את עצמו: מכל האנושות כולה, למה דווקא לי?
