1
הפשלתי את מכנסיי, הרכנתי את ראשי וסקרתי את רגליי, את המבושים, את הירכיים, את כל המערכת התלת־ממדית המוצקה, המוגבהת מעט בשל הלחץ שהפעיל עליה המשטח שישבתי עליו. היה במראֶה משהו מפתיע, מספק. לא ששכחתי את קיומו של גופי או שהתכחשתי אליו חלילה. אך במהלך כל היום ההוא לא התעכבתי עליו, וייתכן שחלפו כמה ימים מאז עלה בתודעתי, שהייתה עסוקה בבעיות, במחויבויות, בהסחות דעת ובכל המשימות, גדולות כקטנות, שמציבה בפנינו השגרה. עד שלפתע פתאום... הופיעו לפניי, בריאים ושלמים, אברי העונג והניידות שלי, והזכירו לי שאני מצויד גם בכפות רגליים, שאותן לא ראיתי באותם רגעים, ובחזה ובזרועות ובראש ובמכלול שלם של אברים פנימיים, ואפילו בעיניים רואות... האברים הללו הזכירו לי שהחַייתי שבי, הביולוגי, אותו ייצוג חד־פעמי של המין, עדיין חי ונושם; זו הייתה תזכורת של היכולת הגלומה בי, הבטחה של זמן ותנועה. החיזיון היה חטוף; לא התעכבתי להתבונן במראֶה שהכרתי היטב: מה שחשוב היה הרגע הראשון, וכן תחושת האושר הכמוס שהוא הותיר בי, בלי סיבה מפורשת, בלי הצדקה ברורה, ובכל זאת. באמת שלא צריך הרבה כדי להביא אותנו לתחושת התעלות מעל ההתמודדות הסתמית, התובענית, עם היומיום.
כאמור, החוויה ארכה כהרף עין. התעכבתי על התיאור ועל ההסבר של אותו רגע, ועכשיו, משסיימתי, מתברר שאני לא מצליח להיזכר באילו נסיבות הפשלתי את המכנסיים. אין לי ספק שמדובר בשכחה רגעית, כזו שמתנגדת בתוקף לזיכרון כשמנסים לאלצו לצוץ, אבל אחרי זמן מה נכנעת לו באותה צורה תמוהה ופתאומית שבה היא הבליחה. וכשהעט תלוי בידי בגובה של מספר סנטימטרים מהדף, אני מחכה שהזיכרון יגיע... אבל לא, הוא לא עולה. אני מניח שהסיבה לכך היא שאני מנסה להיזכר, והסוד הוא הרי לא לנסות, אלא לשכוח. לשכוח כדי להיזכר. עכשיו אצטרך לחכות קצת, לחשוב על משהו אחר, ואז, צלול ושלם, יעלה הזיכרון, יסלק את הרִיק הקטן הזה וישיב לאירועים את אחדותם המקורית.
אבל מתחוור לי שלפי שעה אני לא מסוגל לשכוח את זה ולחשוב על דברים אחרים. בכל אופן, אני דוחה את העניין למועד מאוחר. כרגע אני לא מסוגל לכך, כי תוקפת אותי (ואני רוצה להתמסר למתקפה הזו: אני רוצה ליהנות ממנה) תדהמה ללא גבול נוכח טיב האירוע. כיצד ייתכן שהורדתי את המכנסיים מחוץ לביתי, לאור יום...? בשתי הנסיבות האלה אני בטוח, כי הן מחוברות לחיזיון עצמו, לחיזיון שנחקק במוחי: האור היה אור יום שמקורו בשמים, ולא אור מלאכותי; ואין לי ספק שלא הייתי בביתי... ובכן? התעלומה גדלה. אדם יכול לשכוח היכן או מתי התעטש, היכן או מתי ראה כלב צ'או־צ'או, או כל אירוע סתמי אחר. אבל הפשלת המכנסיים אינה תקרית שנמהלת ברצף הפעולות וההשגות שלנו, זו אינה תקרית שחולפת מתחת לרדאר, לא הרדאר שלנו ולא הרדאר של הזולת. אני מנסה לדלות פרטים נוספים מתוך החיזיון היחיד, או מתוך הרגע היחיד שנותר בידי. (לפני זמן מה שוב נחת העט שלי על הנייר. ויתרתי על ההמתנה הסבילה). אני מנסה למצוא את החוט שיוביל אותי אל הזיכרון. די בפרט קטן אחד... אך הפרט היחיד שאני מצליח לדלות מתהום הנשייה מסקרן להדהים: בשעה שהפשלתי את המכנסיים, ישבתי על שיש.
על שיש? התימהון שלי מרקיע לשחקים. אין לי ספק שאכן ישבתי על שיש, כי השיש, או המילה שיש לפחות, דבקה איכשהו בתחושה המקורית. אין לשיש שום קשר לאושר שחשתי, ובכל זאת, הוא נוכח שם: שיש.
גם בשלב זה, תחושת האושר שפתחתי בה מסרבת להתפוגג. השכחה העיקשת, שמסרבת להשיב לי את נסיבות האירוע, אינה מצליחה לכבות אותה; וגם תעלומת השיש אינה גורמת לה לדהות. למעשה, נהפוך הוא, השיש מעניק לה מידה של ניכור, של פאר אקזוטי, של מונומנטליות עתיקה. וזו מתווספת אל אותו תימהון, שכרוך כשלעצמו במידה לא מבוטלת של סיפוק. אני, שלא חדל להתאונן על חיי המשמימים והאפרוריים, ניצב פתאום בפני אירוע נועז וחשוב, שכמוהו כהרפתקה כמעט. אינני מתכחש לכך שאפשר שמדובר בתקרית סתמית, ואף נתעבת ומדכאת. האפשרות הזאת אמנם קיימת, אבל אני מלכתחילה מסתייג ממנה, שכן היטב אני מודע לביישנותי ולשתקנותי. אולם הודות לחלל המבורך בזיכרוני, ניתן לי לנצור את אי־הוודאות, משכנם של הספרותי והאגדי. כאן טמונים ערכו הנשגב ושבריריותו של הרגע שאחרי: לפתע פתאום, מן הסתם בעוד כמה רגעים, יעלה הזיכרון, כל החלקים ימצאו את מקומם, יימצא הסבר לשיש, מעוגן בהקשר, והחיזיון המאושר של רגליי העירומות יהיה מקור שמחה קטן, נטול הצדקה, מן הסוג שמציעים החיים, ואפילו חיי נטולי העניין.
