1
ריצ'רד סְטְרִיקְלָנְד קורא את התדריך הקצר מגנרל הוֹיְט. הוא נמצא בגובה אחד עשר אלף רגל. המטוס הדו מנועי הקל חוטף מכות חזקות כמו אגרופי מתאבק. זה קטע הדרך האחרון מאורלנדו לקראקס, לבוגוטה, לפִּיחוּאָגָ'ל, משולש האצבעות של פּרוּ־קוֹלוֹמביה־ברזיל. התדריך אכן קצר ומלא בסימני צנזורה שחורים. הוא מסביר, בשירה צבאית מקוטעת, את אגדת אל הג'ונגל. הברזילאים קוראים לו דֶאוּס בְּרָנְקִיָיה, אל הזימים. הויט רוצה שסטריקלנד יתלווה אל הציידים שהוא שכר, כדי לעזור להם לתפוס את הדבר הזה, מה שהוא לא יהיה, ולעזור להם לסחוב את השלל לאמריקה.
סטריקלנד משתוקק כבר לגמור עם זה. זו תהיה המשימה האחרונה שלו עבור גנרל הויט. הוא בטוח בזה. הדברים שעשה בקוריאה תחת פיקודו של הויט קשרו אותו לגנרל בעבותות למשך שתים עשרה שנים. היחסים ביניהם מבוססים על סחיטה, וסטריקלנד רוצה להתנער ולנקות את עצמו מהם. הוא גומר עם העבודה הזאת, הכי גדולה שהייתה לו עד עכשיו, ואז הוא פודה את עצמו מהשירות אצל הויט. ואז יוכל לנסוע הביתה לאורלנדו, ללייני, לילדים, טימי ותמי. הוא יוכל להיות אב ובעל כמו שמעולם לא היה בגלל העבודה המטונפת של הויט. הוא יוכל להיות אדם חדש לחלוטין. הוא יוכל להיות חופשי.
הוא חוזר להתרכז בתדריך. מאמץ את הלך המחשבה הצבאי, הגס והמחוספס. העניים האומללים האלה בדרום אמריקה. הם לא תולים את האשמה בעוני שלהם בשיטות החקלאות המפגרות שלהם. ברור שלא. זה אל הזימים, האל הדגי שלהם שאינו מרוצה מהדרך שבה הם שומרים על הג'ונגל. התדריך מיטשטש, כי המטוס הקל דולף. הטיפות משאירות כתמים על מכנסיו. צבא ארצות הברית, כתוב שם, סבור כי לדֶאוּס בְּרָנְקִיָיה יש תכונות שהיישומים הצבאיים שלהן משמעותיים. התפקיד שלו יהיה לשמור על האינטרסים האמריקאיים ולדאוג, כמו שהויט אומר, שהצוות יהיה חדור מוטיבציה. סטריקלנד מכיר ממקור ראשון את התיאוריות של הויט על מוטיבציה.
תחשוב על לייני. או מוטב שלא תחשוב עליה, בהתחשב במה שייתכן שתעשה.
הקללות שהטייס משמיע בפורטוגזית מוצדקות. הנחיתה זוועתית. מסלול הנחיתה נמצא ממש בתוך ג'ונגל אמיתי. סטריקלנד מדדה מהמטוס ומגלה שהחום ניכר לעין, כמו מכה שמרחפת לקראתו. קולומביאני אחד בחולצה של ברוקלין דודג'רס ובמכנסי הוואי מכוון אותו בנפנוף ידיים לעבר טנדר האיסוף. ילדה קטנה זורקת בננה על ראשו של סטריקלנד מהחלק האחורי של הטנדר, והוא מסוחרר מדי מהטיסה מכדי שיוכל להגיב. הקולומביאני מסיע אותו העירה, שלושה רחובות רבועים שלאורכם עגלות פירות משקשקות עם גלגלי עץ, וילדים יחפים ונפוחי בטן. סטריקלנד משוטט בחנויות וקונה באינסטינקט: מצת לסיגריה, מיץ ממותק, שקיות פלסטיק אטומות, טלק לכפות הרגליים. הדלפקים שעליהם הוא מניח את הפזוס שלו דומעים מרוב לחות.
הוא למד את השפה מספרון כיס במטוס. "ווֹסֶה וִיוּ דֶאוּס בְּרָנְקִיָיה?"1
המוכרים מגחכים ומעבירים את ידיהם על צווארם. לסטריקלנד אין מושג מזוין למה הם מתכוונים. לאנשים האלה יש ריח חריף ומתכתי, כמו חיות משק שזה עתה נשחטו. הוא מתרחק על הכביש השחור, הנמס מתחת לסוליות נעליו, ורואה חולדה כחושה נוברת במדמנה השחורה. היא גוועת ברעב, לאט לאט. העצמות שלה ילבינו, יותכו אל האספלט השחור. זה הכביש המוצלח ביותר שסטריקלנד יראה בשנה וחצי הקרובות.
