עכבה, סימפטום וחרדה

 

 

 

לשון הדיבור שלנו מאפשרת להבחין בין סימפטומים לבין עכבות בתיאורן של תופעות פתולוגיות, אך היא אינה מייחסת להבחנה זו ערך רב. אילולא נתקלנו במקרים של מחלות שהיינו מוכרחים לומר עליהן כי הן מציגות עכבות בלבד ללא כל סימפטומים, ואילולא רצינו לדעת מהו התנאי המביא לכך, אזי בקושי היה מתעורר בנו העניין בהבחנה בין המושגים עכבה וסימפטום.

השניים לא צמחו על אותה הקרקע. לעכבה יש קשר מיוחד לתפקוד, ואין פירושה בהכרח דבר־מה פתולוגי — אפשר לכנות כל הגבלה נורמלית בתפקוד כלשהו כעכבה ביחס לאותו תפקוד. סימפטום, לעומת זאת, פירושו סימן למהלך פתולוגי. גם עכבה יכולה, אם כן, להיות סימפטום. לשון הדיבור נוהגת אפוא כך, כשהיא מדברת על עכבה היכן שמצוי צמצום פשוט בתפקוד, ועל סימפטום — היכן שמדובר בשינוי בלתי שגרתי בו או בכושר חדש. במקרים רבים נראה כי השאלה: האם ברצוננו להדגיש את הצד החיובי או השלילי של המהלך הפתולוגי, או האם ברצוננו לתאר את תוצאתו כסימפטום או כעכבה, נתונה לשרירותיות. כל זה אינו מעורר עניין של ממש, והעלאת השאלה שיצאנו ממנה מוכיחה את עצמה כעקרה למדי.

היות שמבחינה מושגית קשורה העכבה קשר פנימי הדוק כל כך לתפקוד, ניתן להגיע אל רעיון החקירה של תפקודי האני השונים על פי הצורות שבהן הפרעתם באה לידי ביטוי בכל אחד מן המיחושים1 הנוירוטיים. אנו בוחרים לעשות זאת כמחקר משווה: בתפקוד המיני, באכילה, בתנועה ממקום למקום ובתפקוד בעבודה.

א) התפקוד המיני נתון למגוון רחב ביותר של הפרעות, הנושאות ברובן אופי של עכבות פשוטות. אלה מסתכמות לכדי אין־אונות נפשית. קיומו של תפקוד מיני נורמלי דורש מהלך מסובך ביותר, וההפרעה יכולה להיכנס לכל מקום במהלך הזה. אצל הגבר, התחנות העיקריות של העכבה הן: התקה של הליבידו בפתחו של התהליך (אובדן חשק נפשי); היעדר ההכנה הפיזית (חוסר זקפה); קיצור האקט (שפיכה מוקדמת), שניתן לתארו באותה מידה כסימפטום פוזיטיבי; עיכובו של האקט והשהיית סופו הטבעי (היעדר שפיכה); ואי קיומם של התוצרים הנפשיים (תחושת העונג באורגזמה). הפרעות אחרות מתרחשות בקישורו של התפקוד אל תנאים מיוחדים, שטבעם פרוורטי או פטישיסטי.2

עובדת קיומו של קשר בין עכבה לחרדה אינה יכולה לחמוק מאתנו לאורך זמן. עכבות רבות הן במובהק ויתורים על תפקוד, הנובעים מכך שבהוצאתו אל הפועל הייתה עלולה להתפתח חרדה. חרדה ישירה מפני התפקוד המיני נפוצה אצל האישה; אנו משייכים אותה להיסטריה, יחד עם סימפטום ההגנה של תחושת הגועל, המופיעה במקורה כתגובה מאוחרת לאקט המיני אשר נחווה בצורה פסיבית, ומאוחר יותר — בהעלאתו של האקט בדמיון או בזיכרון. מספר גדול של פעולות כפייתיות מתגלות אף הן כפעולות הגנה והישמרות מפני חוויה מינית, כלומר הן פוביות בטבען.

בעניין זה אין הבנתנו מרחיקה לכת; אנו רק נותנים את דעתנו לכך שתהליכים שונים ביותר משמשים לשיבוש התפקוד: 1) התקתו הפשוטה של הליבידו, שנראה כי היא הנפוצה ביותר, מה שאנו מכנים עכבה טהורה; 2) הרעה באופן מימושו של התפקוד; 3) היעשותו של התפקוד קשה בשל תנאים מיוחדים ובשל הסטתו למטרות אחרות; 4) הימנעות ממנו על ידי אמצעי ביטחון; 5) קטיעתו של התפקוד בשל התפתחותה של חרדה משעה שלא ניתן עוד למנוע את תחילתו; 6) ולבסוף, תגובה שלאחר מעשה, המבטאת מחאה על עצם קיומו ושואפת לבטל את מה שאירע, אם יצא התפקוד בכל זאת אל הפועל.

ב) ההפרעה הנפוצה ביותר בתפקוד התזונתי היא חוסר תיאבון בשל משיכת הליבידו. מקרים של התגברות התיאבון אף הם אינם נדירים; אכילה כפייתית המוּנַעַת על ידי חרדה מפני מוות ברעב לא נחקרה די הצורך. כהתגוננות היסטרית מפני האכילה אנו מכירים את סימפטום ההקאה. הסירוב לאכול כתוצאה מחרדה שייך למצבים הפסיכוטיים (דלוזיה [מחשבת שווא] של הרעלה).

ג) עכבות בתנועה ממקום למקום נגרמות במצבים נוירוטיים רבים בדרך של חוסר חשק ללכת ושל חולשה בהליכה. החסימה ההיסטרית משתמשת בשיתוק מוטורי של מנגנון התנועה או יוצרת ביטול של תפקוד ספציפי שלו (אבַּזיה). אופייניים במיוחד הקשיים בתנועה הנוצרים בעקבות כניסתם של תנאים מסוימים, אשר באי קיומם מופיעה חרדה (פוביה).

ד) עכבת העבודה, המהווה לעתים קרובות מושא לטיפול בתור סימפטום מבודד, באה לידי ביטוי בהפחתת העונג או בהרעת הביצוע, או בתופעות תגובתיות כגון עייפות (סחרחורות, הקאות), כאשר נכפה על האדם להמשיך לעבוד. ההיסטריה כופה את הפסקת העבודה באמצעות יצירתו של שיתוק גופני או תפקודי, שהמשך קיומו אינו מתיישב עם ביצוע העבודה. הנוירוזה הכפייתית מפריעה לעבודה על ידי הסחת דעת מתמשכת ועל ידי אובדן זמן מחמת כניסתן של השהיות ושל חזרות.

 

יכולנו להרחיב את הסקירה הכללית הזאת לתפקודים נוספים, אך בל נצפה כי נגיע בכך ליותר; לא היה בזה כדי להוציא אותנו אל מעל לפני השטח של התופעות. על כן, הבה נחליט על פרשנות אשר לא תותיר את מושג העכבה בערפל כה כבד של חידתיות. העכבה היא ביטוי להגבלה תפקודית של האני, אשר לה עצמה יכולים להיות גורמים שונים ביותר. רבים מן המנגנונים של הוויתור הזה על התפקוד ועל המגמה הכללית שלו מוכרים לנו היטב.

בעכבות הספציפיות קל יותר לזהות את המגמה. כאשר הנגינה בפסנתר, הכתיבה ואפילו ההליכה נתונות בעכבות נוירוטיות, האנליזה חושפת בפנינו את הסיבה לכך בדמות ארוטיזציה חזקה יתר על המידה של האיברים, של האצבעות ושל הרגליים, הדרושים לתפקודים אלה. באופן כללי ביותר הגענו לתובנה, כי תפקוד האני של איבר כזה או אחר ניזוק כאשר האֶרוֹגֶניות שלו, המשמעות המינית שלו, גדלה. הוא מתנהג אז — אם יורשה כאן לערוך את ההשוואה הספונטנית והמשונה משהו — כמו טבחית, שאינה רוצה עוד לעמול ליד התנור, משום שבעל הבית נכנס עמה למערכת יחסים רומנטית.3 כאשר הכתיבה, אשר הנה הזרמה של נוזל מתוך צינור על פיסת נייר לבנה, נוטלת את המשמעות הסימבולית של המשגל, או כאשר ההליכה הופכת לתחליף הסימבולי של רמיסת גופה של אימא אדמה, או־אז מופיעה הימנעות מן השתיים, הכתיבה וההליכה, משום שהדבר משול לקיומו של מגע מיני אסור. האני מוותר על תפקודים אלה שלהם הוא זכאי, כדי שלא יהיה חייב להדחיק הדחקה מחודשת, כדי לחמוק מקונפליקט עם הסתמי.

עכבות אחרות מתרחשות, כמובן, בשירות הענישה העצמית, כפי שקורה לעתים לא נדירות בפעילויות המקצועיות. האני רשאי לא לעשות דברים אלה, משום שהם מביאים לו תועלת או הצלחה שהעל־אני העריץ והקשוח שללן. האני מוותר, אם כן, על הביצועים האלה, על מנת שלא להיקלע לקונפליקט עם העל־אני.

העכבות הכלליות יותר של האני פועלות בהתאם למנגנון אחר, פשוט יותר. כאשר האני נתבע למלא משימה נפשית שטמון בה קושי מיוחד, כמו למשל באמצעות אֵבֶל, באמצעות דיכוי רגשי רחב היקף, באמצעות האילוץ לדכא באופן מתמיד פנטזיות מיניות המתעוררות בו — או־אז הוא מידלדל ומתרושש מן האנרגיה העומדת לרשותו, עד כדי כך שהוא חייב להגביל את המאמץ שלו בנקודות רבות בו־זמנית, כמו ספקולנט שהשקיע במיזמים שלו את כל הונו הנזיל. בדוגמה מאלפת לעכבה כללית אינטנסיבית מעין זו — אם כי קצרת מועד — הצלחתי להבחין אצל חולה כפייתי שנפל לעייפות משתקת בת יום עד מספר ימים בנסיבות שונות, אשר באופן מובהק מועדות היו לעורר בו התפרצויות זעם. כאן טמונה גם דרך להבנת העכבה הכללית, המאפיינת את מצבי הדפרסיה, וכן להבנת המלנכוליה, הקשה ממנה.4

לסיכום, ניתן לומר על העכבות כי הן מהוות הגבלות של תפקודי האני, בין אם כאמצעי זהירות ובין אם כתוצאה מהידלדלות של אנרגיה. קל לזהות, אם כן, במה עכבה וסימפטום נבדלים זה מזה. את הסימפטום לא ניתן לתאר אלא כתהליך המתרחש באני או כלפי האני.

 

 

 

הקווים הכלליים של היווצרות הסימפטום נחקרו זה מכבר ותועדו — כך יש לקוות — באופן שאיננו שנוי במחלוקת.5 הסימפטום הוא סימן ותחליף לסיפוקו של דחף6 שלא בא לידי מימוש, והוא מבטא את הצלחתו של תהליך הדחקה. ההדחקה יוצאת מן האני, הסר למרותו של העל־אני ואינו רוצה לשתף פעולה עם הטענתו של הדחף המתעורר בסתמי. באמצעות ההדחקה מצליח האני למנוע מהדימוי, שהיה נַשָּׂאה של ההתעוררות הרגשית הלא נעימה, מלהיהפך לְמודע. האנליזה מוכיחה לעתים קרובות כי זו נותרת על כנהּ בתור תצורה לא מודעת. עד כאן סביר להניח כי הדבר ברור, אך מיד יופיעו אי־אלה מהקשיים שלא הוסדרו.

תיאורינו את תהליך ההדחקה הדגישו עד כה במפגיע את הצלחתה של ההרחקה מן התודעה,7 אך הותירו בנקודות אחרות ספקות פתוחים. נשאלת השאלה, מהו גורלה של התעוררות הדחפים המופעלת בסתמי, המכוונת להשגת סיפוק. התשובה הייתה תשובה עקיפה, והיא גרסה כי בתהליך ההדחקה הופך העונג מן הסיפוק המצופה לאי־עונג, ואז אנו ניצבים בפני הבעיה, כיצד יכול אי־עונג להיות תוצאתו של סיפוק הדחף.8 אנו מקווים להבהיר את מצב העניינים הזה, אם נקבע כי כתוצאה מהדחקה אין מהלך ההתעוררות הרגשית המכוונת של הסתמי מתגשם כלל, הואיל והאני מצליח לעכבו או להסיטו; או־אז מתבטלת חידת "התגלגלות האָפקט" בהדחקה.9 אבל בכך ויתרנו לאני והנחנו לו להיות בעל השפעה מרחיקת לכת על התהליכים בסתמי, ומוטל עלינו ללמוד ולהבין כיצד עולה בידו לפתח עוצמה מפתיעה מעין זו.

אני מאמין שהשפעה זו נופלת לידיו של האני כתוצאה מיחסיו הפנימיים עם המערכת התפישתית שלו, המרכיבה את מהותו ומהווה את הגורם להיבדלותו מן הסתמי. תפקודה של המערכת הזאת, שקראנו לה W-Bw, קשור לתופעת התודעה;10 היא קולטת גירויים לא רק מן החוץ, אלא גם מן הפנים, ובאמצעות תחושות העונג־אי־עונג, המגיעות אליה משם, היא מנסה לנווט את כל מהלכי ההתרחשות הנפשית בכיוון עקרון העונג. עד כמה שאנו רוצים לשוות בנפשנו את האני כחסר אונים אל מול הסתמי, כאשר הוא מנהל מאבק נגד הסתמי על תהליך דחפי כלשהו, אזי די לו שייתן אות אחד של אי־עונג כדי שישיג את מטרתו בעזרת הערכאה הכול־יכולה כמעט של עקרון העונג. אם נבחן לרגע את הסיטואציה באופן מבודד, נוכל להמחיש אותה בעזרת דוגמה מתחום אחר: קבוצת אנשים מסוימת במדינה מתגוננת מפני נקיטת צעד, שהנהגתו תִּתְאַם לנטיות לבם של ההמונים. המיעוט הזה משתלט אז על העיתונות, עורך באמצעותה רוויזיה ל"דעת הקהל", וגורם בדרך זו לכך שההחלטה המתוכננת לא תוצא אל הפועל.

מן התשובה האחת הזאת עולות ויוצאות שאלות נוספות: מהיכן מגיעה האנרגיה המשמשת לייצורו של אותו אוֹת של חוסר חשק? כאן מנחה אותנו הרעיון, כי ההתגוננות מפני תהליך פנימי בלתי רצוי עשויה להתרחש בהתאם לתבנית של ההתגוננות מפני גירוי חיצוני, מכיוון שהאני מאמץ ביחס לסכנה פנימית את אותה דרך התגוננות שהוא נוקט ביחס לסכנה חיצונית. במקרים של סכנה חיצונית הישות האורגנית יוזמת ניסיון בריחה; בתחילה היא מתחמקת מהשתלטותה של תפישת המסוכן; מאוחר יותר היא מגלה כי האמצעי היעיל יותר הוא ביצוען של פעולות שריריות כאלה, שתעשינה את תפישת הסכנה לבלתי אפשרית גם כאשר אין שוללים אותה, כלומר: התרחקות מטווח ההשפעה של הסכנה. ההדחקה אף היא שוות ערך לניסיון בריחה מעין זה. האני חומק מאחיזתו (הקדם־מודעת) של ייצוג הדחף המיועד להדחקה11 ומשתמש בו כדי להיפטר מהאי־עונג (מהחרדה). הבעיה, כיצד מתהווה החרדה בתהליך ההדחקה, אפשר שאינה פשוטה כלל ועיקר; בסופו של דבר, עדיין אפשר לדבוק ברעיון שהאני הוא מקום התרחשותה האמיתי של החרדה, ולדחות את הפרשנות הקודמת, כי אנרגיית ההשתלטות של ההתעוררות הרגשית המודחקת הופכת באופן אוטומטי לחרדה. בעבר, כאשר התבטאתי כך, נתתי תיאור פנומנולוגי, לא ייצוג מטא־פסיכולוגי.

מן האמור מתעוררת שאלה חדשה: כיצד מתאפשר מבחינה אקונומית כי תהליך פשוט של הסרה וסילוק, כמו זה המתחולל בנסיגה של אחיזת האני (הקדם־מודעת), יוכל לייצר אי־עונג או חרדה, אשר על פי הנחתנו אינם יכולים להיות אלא תוצאה של הטענה הולכת וגוברת.12 אני משיב על כך כי אין להסביר גרימה זו באופן אקונומי — החרדה איננה מיוצרת יש מאין בתהליך ההדחקה, כי אם משועתקת כמצב רגשי בהתאם לתמונת זיכרון קיימת. ברם, עם השאלה הבאה, בדבר מוצאה של החרדה הזאת — כמו בדבר מקורם של האפקטים בכלל — אנו נוטשים את הקרקע הפסיכולוגית שאינה שנויה במחלוקת, ונכנסים לאזור הגבול של הפיזיולוגיה. המצבים האפקטיבים מסתפחים לחיי הנפש כמשקעים של חוויות טראומטיות עתיקות יומין, ונקראים להתעורר מתרדמתם במצבים דומים כסמלים של זיכרון.13 אני סבור שלא שגיתי כשהקבלתי בינם ובין התקפי ההיסטריה הנרכשים בשלב מאוחר ובאופן אינדיבידואלי, וכשהחשבתי אותם לדוגמאות נורמליות שלהם. באדם וביצורים הקרובים לו נראה כי ביטויו של אפקט הפחד שָאַל את קווי המִתְאָר האופייניים לו מאקט הלידה, כחוויית החרדה האינדיבידואלית הראשונה.14 אך אל לנו לייחס חשיבות רבה מדי לקישור הזה, ואגב כך שזיהינו אותו בל נתעלם מן ההכרה כי קיומו של סמל רגשי למצב של סכנה הוא צורך ביולוגי, וכי היה נוצר כך או אחרת. כמו כן, נראה לי שלא יהיה זה מוצדק להניח כי בכל התפרצות של חרדה מתרחש בחיי הנפש דבר־מה שווה ערך לשעתוק של סיטואציית הלידה. אף לא ניתן לקבוע בוודאות אם התקפי ההיסטריה המהווים במקורם שעתוקים טראומטיים מעין אלה, ישמרו על אופיים זה באורח מתמיד.

במקום אחר טענתי כי רוב ההדחקות המגיעות אלינו בעבודתנו הטיפולית הן מקרים של דחיקות שבדיעבד.15 הן תלויות בקיומן של הדחקות קדומות אשר צלחו בעבר, ואשר מפעילות את השפעתן ואת כוח משיכתן על המצב החדש. מעט מדי ידוע עדיין על תצורות הרקע ועל השלבים המוקדמים של ההדחקה. בקלות ניתן להיקלע לסכנה של הערכת יתר של תפקידו של העל־אני בתהליך ההדחקה. לעת עתה לא ניתן לפסוק האם הופעתו של העל־אני היא התוחמת בין הדחקה להדחקה שבדיעבד. התפרצויות החרדה הראשונות — האינטנסיביות מאוד — מתרחשות על כל פנים לפני הדיפרנציאציה של העל־אני. לחלוטין מתקבל על הדעת כי גורמים כמותיים, כמו עוצמת היתר של הגירוי והתפרצותו של מעטה ההגנה מפניו, הם אלו המהווים את הנסיבות המידיות ביותר להדחקות הקדומות.

אזכורו של מעטה ההגנה מפני גירויים מזכיר לנו, כמו מילת מפתח, כי ההדחקות מופיעות בשני מצבים שונים — כאשר קליטה חושית מן החוץ קוראת להתעוררות דחפית בלתי רצויה, וכאשר היא מופיעה באופן פנימי, ללא פרובוקציה חיצונית מעין זו. אל השוני הזה נחזור מאוחר יותר. עם זאת, ההגנה מפני גירויים קיימת אך ורק כלפי גירויים חיצוניים, ולא כלפי דרישות דחפיות מן הפנים.

כל אימת שאנו חוקרים את ניסיון הבריחה של האני, אנו מצויים הרחק מהיווצרותם של הסימפטומים. הסימפטום מתהווה מתוך ההתעוררות הדחפית שההדחקה הפכה אותה ללקויה ומוחלשת. אם אכן משיג האני את מטרתו — לדכא לחלוטין את התעוררות הדחף בעזרת שימושו באיתות לאי־עונג — אזי לנו אין כל מושג באשר לאופן שבו הדבר מתרחש. אנו למדים רק ממקרים שאפשר לתארם פחות או יותר כהדחקות שלא עלו יפה.

באופן כללי, הדבר מיוצג באותם מקרים באופן הבא: התעוררות הדחפים מצאה לה אמנם תחליף למרות ההדחקה, אך מדובר בתחליף עלוב, דחוי, מעוכב. לא ניתן לזהותו עוד כסיפוק. כאשר הוא מתרחש, אין הוא מביא עמו כל תחושה של עונג; תחת זאת לובשת התרחשותו אופי של כורח. אך כשהיא מורידה את תהליך הסיפוק לדרגה של סימפטום, מפגינה ההדחקה את כוחה גם בנקודה אחרת. בכל מקום שהדבר מתאפשר, תהליך יצירת התחליף נשמר אגב פעילות לא רצונית הרחק מתהליך הסילוק; גם במקום שאין הדבר צולח, הוא חייב להתמצות בשינוי הגוף עצמו, ואסור לו להתפשט אל העולם החיצוני; הוא מנוע מלבטא את עצמו בפעולה. בהדחקה, על פי הבנתנו, האני פועל תחת השפעתה של המציאות החיצונית, והוא חוסם בפני תהליך יצירת התחליף כל אפשרות של מימוש במציאות.

האני שולט בדרכי הגישה אל המודע ובמעבר לפעולה כלפי העולם החיצוני; בהדחקה הוא מפעיל את כוחו בשני הכיוונים. ייצוג הדחפים זוכה לחוש את צדו האחד של ביטוי הכוח שלו, והתעוררות הדחפים עצמה זוכה לחוש את הצד האחר. מן הראוי אפוא לשאול, כיצד הכרה זו בעוצמתו של האני מתיישבת עם התיאור שהתווינו בחיבור "האני והסתמי" בדבר מיקומו של אותו אני. תיארנו שם את תלותו של האני בסתמי, כמו גם בעל־אני, את היותו מוּעָד לחרדה, ואת חוסר האונים שלו כלפי שניהם; חשפנו שם את יהירותו, שעליה הוא שומר במאמץ רב.16 שיפוט זה יצר מאז הדים חזקים בספרות הפסיכואנליטית. קולות רבים מדגישים במפגיע את חולשתו של האני לעומת הסתמי, את חולשתו של הרציונלי לעומת המפלצתי שבתוכנו, ועוד רגע וכבר מוכנים הם להפוך את המשפט הזה לאחד מעמודי התווך של "השקפת עולם" פסיכואנליטית. האם ההתבוננות אל תוך אופן הפעולה של ההדחקה לא הייתה אמורה דווקא להרחיק את האנליטיקאי מצידוד כה קיצוני במחנה כזה או אחר?

אני אינני מצדד כלל ועיקר בייצורן של השקפות עולם.17 את זאת מוטב שנשאיר לפילוסופים, הערבים לכך שלא ניתן לצאת לנסיעת החיים בלי איזה בֶּדֶקֶר18 המספק מידע על הכול. הבה ניקח על עצמנו בענווה את הזלזול שבו הפילוסופים מסתכלים עלינו ממרום מושבה של דלותם הנעלה. היות שגם אנו איננו יכולים להתכחש לגאוותנו הנרקיסיסטית, אנו רוצים למצוא נחמה במחשבה כי כל "מדריכי החיים" האלה מתיישנים חיש מהר, וכי דווקא עבודתנו הקטנה, קצרת הרואי, היא זו ההופכת את הוצאתן של מהדורותיהם החדשות להכרחית, וכי אפילו החדישים שבמדריכי בֶּדֶקֶר האלה הם לכל היותר ניסיונות להחליף את הקָטֶכיזם19 הישן, שהיה כה נוח וכה מושלם. אנו יודעים בדיוק כמה מעט אור הצליח המדע לשפוך על חידות העולם הזה; כל צעקות הפילוסופים לא יוכלו לשנות זאת במאום; רק המשך העבודה בסבלנות, העבודה המכפיפה הכול לדרישה האחת, לוודאות, יכולה לחולל אט אט שינוי. כאשר הנווד מזמר בחושך, הוא מתכחש לפחדנותו, אך אין בכך כדי לגרום לו שיראה את הסובב אותו בבהירות רבה יותר.

 

III

 

נחזור אל בעיית האני: הרושם לפיו יש כאן סתירה נובע מעצם העובדה שאנו מתייחסים להפשטות בצורה נוקשה מדי, וכי אנו לוקחים מתוך מצב עניינים מסובך פעם את הצד האחד ופעם את הצד האחר.20 היפרדותו של האני מן הסתמי נראית מוצדקת — היא נכפית עלינו באמצעות יחסים מסוימים. ברם, עם זאת, האני זהה לסתמי, הוא בסך הכול חלק ממנו הנבדל ממנו באופן מיוחד. אם אנו מציבים במחשבתנו פיסה זו אל מול השלם, או אם אכן התקבל שסע ממשי בין השניים, אזי נגלית החולשה של האני הזה. אך אם, לעומת זאת, האני נשאר קשור לסתמי, באופן שלא ניתן להבחין בין השניים, או־אז מתגלה חוזקו. דומה לכך יחסו של האני לעל־אני; במצבים רבים השניים מתמזגים אצלנו ביחד, ועל פי רוב אנו יכולים להבדיל ביניהם רק כאשר נוצר ביניהם איזשהו מתח, איזשהו קונפליקט. במקרה של ההדחקה, העובדה שהאני הוא ארגון, וכי הסתמי איננו כזה, נעשית מכריעה; שהרי האני הוא בדיוק חלקו המאורגן של הסתמי. יהיה זה מוטעה לחלוטין לְדַמות אני וסתמי21 משל היו שני מחנות צבאיים שונים; כאילו באמצעות ההדחקה האני מבקש לדכא חלק מן הסתמי, ועתה בא שאר הסתמי לעזרתו של המותקף ובוחן מה כוחו של זה לעומת כוחו של האני. ייתכן שהדבר אכן מתרחש לעתים קרובות, אבל זהו ודאי איננו המצב ההתחלתי של ההדחקה; ככלל, ההתעוררות הדחפית המיועדת להדחקה נשמרת בבידוד. אם הראה לנו אקט ההדחקה מה רב חוזקו של האני, הריהו נושא גם עדות לחוסר האונים שלו ולחסינותה של התעוררות הדחף הבודדה של הסתמי בפני כל השפעה. שהרי התהליך, שהפך באמצעות ההדחקה לסימפטום, שומר עתה על קיומו מחוץ לארגון האני ובאופן בלתי תלוי בו. והוא אינו לבדו: גם נגזרותיו נהנות מאותה זכות יתר ממש, משל היו אקס־טריטוריאליות; ובמקום שהן מתלכדות באופן אסוציאטיבי עם חלקים של ארגון האני, עולה השאלה האם אין הן צפויות למשוך אותו לעצמן ולהתפשט בזכות הרווחים שהשיגו על חשבונו של האני. על פי השוואה הידועה לנו זה מכבר, נראה הסימפטום כגוף זר, המחולל באורח בלתי פוסק תופעות של גירוי ותגובה ברקמות שאליהן הסתפח. אמנם קורה הדבר שקרב ההגנה נגד ההתעוררות הדחפית הלא רצויה יבוא לקִצו באמצעות היווצרותו של הסימפטום; ככל שהצלחנו להבחין, הדבר ייתכן בראש ובראשונה במקרים של המרה [קונברסיה] היסטרית, אך בדרך כלל המהלך הוא אחר; לאחר המערכה הראשונה של ההדחקה בא אפילוג ממושך, או כזה שאינו מסתיים לעולם; המלחמה נגד התעוררות הדחף מוצאת את המשכה במלחמה נגד הסימפטום.

קרב ההגנה המשני הזה חושף בפנינו את שתי פניו — בהבעה סותרת. מצד אחד, האני אנוס מטבעו ליזום דבר־מה שנהיה חייבים לשופטו כניסיון שיקום או פיוס. האני הוא ארגון, הוא מתבסס על תנועה חופשית ועל התאפשרותה של השפעה הדדית בין כל מרכיביו; האנרגיה משוללת המיניות שלו מעידה על מקורותיה כבר בעצם שאיפתה לקישור ולהאחדה, והכורח הזה לסינתזה הולך וגובר עוד ועוד ככל שהאני מתפתח ונעשה חזק יותר. כך האני מנסה, כמובן, לבטל את זרותו ואת בידודו של הסימפטום, כשהוא מנצל כל הזדמנות לקשור אותו באופן כזה או אחר לעצמו ולספחו לארגונו בעזרת קישור זה. אנו יודעים שכבר בשאיפה מעין זו יש כדי להשפיע על אקט היווצרותו של הסימפטום. דוגמה קלאסית לכך הם כל אותם סימפטומים היסטריים שהתבהרו לנו כפשרה בין צורך הסיפוק לבין צורך הענישה. כמילוי אחר דרישה המועלית מצדו של העל־אני יש לסימפטומים הללו מלכתחילה חלק באני, ומן העבר השני יש להם בה־בעת משמעות כמיקומים של המודחק וכמקומות ההתפרצות שלו אל תוך ארגון האני; הם בבחינת תחנות גבול המצויות בשליטה מעורבת. שמא כל הסימפטומים ההיסטריים הראשוניים נוצרו בדרך זו — שאלה זו ראויה לחקירה קפדנית. בשלבים מתקדמים יותר מתנהג האני כאילו מנחה אותו השיקול הבא: הסימפטום כבר שם, ולא ניתן לסלקו; כעת נותר להתיידד עם המצב הזה ולשאוב ממנו את היתרון הגדול ביותר האפשרי. נעשית התאמה אל אותו נתח בעולם הפנימי שהנו זר לאני ואשר מיוצג באמצעות הסימפטום — התאמה כמו זו שהאני היה מסוגל לה במצב עניינים רגיל שבו הוא נמצא אל מול עולם המציאות החיצוני. הזדמנויות לכך אינן חסרות לעולם. אפשר שקיומו של הסימפטום מביא עמו מוגבלות כלשהי בביצועים, אשר בעזרתה ניתן להשקיט את דרישותיו של העל־אני או לדחות באמצעותה את תביעותיו של העולם החיצוני. כך מופקד הסימפטום בהדרגה על ייצוגם של אינטרסים חשובים, זוכה לחשיבות מבחינת ההערכה העצמית, נקשר בקשר אינטימי יותר ויותר עם האני והופך מבחינתו להכרחי יותר ויותר. תהליך השתלתו של גוף זר יכול להביא רק במקרים נדירים לגמרי לתוצאה דומה. ניתן גם להפריז במשמעותה של התאמה משנית זו אל הסימפטום ולומר כי האני רכש לכאורה את הסימפטום אך ורק כדי שיוכל ליהנות מיתרונותיו.22 ובכן, דבר זה נכון או שקרי בדיוק כמו ההשקפה לפיה פצוע המלחמה הניח כי יירו לו ברגלו אך ורק כדי שיוכל לחיות מקצבת הנכים שלו בלי לעבוד.

תצורות אחרות של סימפטומים, אלה של הנוירוזה הכפייתית ושל הפרנויה, זוכות לערך רב מבחינת האני, לא משום שהן מעניקות לו יתרונות, כי אם משום שהן מעניקות לו סיפוק נרקיסיסטי שבמצב אחר היה יכול להיות מיותר. תצורות המערכת של הנוירוטיים הכפייתיים מחניפות לאהבתם העצמית באמצעות ההשתקפות המתעתעת בראי, כאילו הם, כאנשים מסודרים או קפדניים במיוחד, טובים יותר מהאחרים; תצורות מחשבת השווא [הדלוזיה] בפרנויה פותחות בפני חדות המחשבה והפנטזיה של החולים הללו מרחב לפעולה, שלא בקלות יימצא לו תחליף עבורם. מכל היחסים שהוזכרו כאן עולה מה שמוכר לנו בתור הרווח המשני מן המחלה בנוירוזה.23 רווח זה בא לעזרתה של שאיפת האני להטמיע לתוכו את הסימפטום, והוא מחזק את קיבעונו של זה האחרון. כאשר אנו מנסים אז להעניק סיוע אנליטי לאני במלחמתו בסימפטום, אנו חשים עד כמה יעילים הקשרים המפייסים הללו בין האני לבין הסימפטום, כחלק מכוחות ההתנגדות. הדברים אינם בנויים כך שיהיה לנו קל להסירם. שני התהליכים שהאני משתמש בהם אל מול הסימפטום, ניצבים למעשה בסתירה זה לזה.24

התהליך השני ניחן באופי ידידותי פחות — הוא ממשיך את כיוונה של ההדחקה. אך נראה שאסור לנו להכביד בתוכחה על האני על כך שאיננו עקבי. האני חפץ בשלום, והיה רוצה להטמיע בתוכו את הסימפטום, לקלוט אותו אל תוך המכלול שלו. ההפרעה נובעת מן הסימפטום, המוסיף למלא — כתולדה שלה וכתחליף נאות לה — את תפקיד ההתעוררות המודחקת, שהתביעה לסיפוקה מתחדשת שוב ושוב; כך ששוב ושוב נחוץ לאני לאותת על חוסר חשק ולהיכנס למגננה.

מלחמת ההגנה המשנית נגד הסימפטום צורות רבות לה: היא מתרחשת בזירות שונות ונעזרת במגוון אמצעים. לא נוכל לומר עליה הרבה אם לא ניקח כל מקרה ספציפי של תצורת סימפטום כמושא לחקירה. בעשותנו כך יתאפשר לנו להיכנס לפרטיה של בעיית החרדה, שזמן רב אנו חשים כי היא כמו אורבת לנו ברקע הדברים. מוטב שנניח לסימפטומים שיוצרת הנוירוזה ההיסטרית; לתנאים המוקדמים ליצירת הסימפטומים בנוירוזה הכפייתית, בפרנויה ובנוירוזות אחרות, עדיין איננו מוכנים.25

 

 

IV

 

המקרה הראשון שנבחן יהיה זה של פוביית חיות היסטרית בילדות, כמו למשל המקרה של פוביית הסוסים של "הנס הקטן",26 המהווה דוגמה אופיינית בהחלט בכל קוויה הכלליים. כבר ממבט ראשון נוכל להיווכח, שהיחסים בתוך מקרה אמיתי של היווצרות מחלה נוירוטית יתגלו לנו כסבוכים הרבה יותר משציפינו כל עוד אנו עובדים עם הפשטות. תידרש מידת־מה של עבודה כדי שנוכל להתמצא בעניינים, כגון בשאלת מהות הרגש המודחק, בשאלה מה מהווה עבורו סימפטום חלופי, והיכן ניתן לזהות את המניע להדחקה.

הנס הקטן מסרב לצאת לרחוב משום שהוא מפחד מן הסוס. זהו חומר הגלם. ועתה, מהו כאן הסימפטום: התפתחות החרדה, בחירת מושא החרדה, הוויתור על חופש התנועה או כמה דברים בעת ובעונה אחת? היכן כאן הסיפוק שהוא שולל מעצמו? מדוע הוא מוכרח לשלול אותו מעצמו?

יהיה זה סביר להשיב כי לא טמונה במקרה זה תעלומה גדולה כל כך. החרדה הלא מובנת מן הסוס היא הסימפטום, אי היכולת לצאת לרחוב היא צורת ההתגלות של העכבה, בבחינת הגבלה שהאני כופה על עצמו כדי שלא לעורר את סימפטום החרדה. ניתן להשתכנע ללא קושי בנכונות ההסבר של הנקודה האחרונה ולהותיר את העכבה הזאת ללא כל התייחסות בהמשך הדיון. אולם ההיכרות השטחית הראשונה עם המקרה אינה מאפשרת לנו אפילו להתוודע לאופן שבו בא לידי ביטוי מה שאמור להיות הסימפטום. לא מדובר כלל, כפי שמתברר לנו בחקירה קפדנית יותר, בחרדה לא מוגדרת מן הסוס, אלא בציפייה חרדתית מוגדרת: שהסוס ינשוך אותו. על כל פנים, תוכן ספציפי זה מחפש לו דרך לברוח מהתודעה ולהחליף את עצמו בפוביה הלא מוגדרת, שרק החרדה והאובייקט שלה מופיעים בה עדיין. שמא תוכן זה מהווה את לב לבו של הסימפטום?

איננו מתקדמים ולו צעד אחד, כל עוד איננו מביאים בחשבון את מצבו הנפשי הכולל של הקטן, כפי שהוא נגלה לנו במהלך העבודה האנליטית. הוא נמצא בעמדה אדיפלית רוויית קנאה ואיבה כלפי אביו, אף כי הוא אוהב אותו מאוד כל עוד האֵם אינה עולה כגורם לקרע ביניהם. קונפליקט של אמביוולנטיות נמצא כאן אם כן: אהבה מנומקת היטב ושנאה לא פחות מְצוּדקת, ושתיהן כלפי אותו אדם. הפוביה שלו חייבת להיות ניסיון לפתור את הקונפליקט הזה. קונפליקטים של אמביוולנטיות מעין אלה נפוצים ביותר, ואנו מכירים בשבילם דרך מוצא טיפוסית אחרת. על פי דרך מוצא אחרת זו, אחד משני הרגשות הנאבקים זה בזה, על פי רוב רגש הרוך והחיבה, מתחזק מאוד, והאחר נעלם. רק הגודש והכפייתיות של החיבה מסגירים בפנינו שעמדה זו אינה היחידה הנמצאת בהישג יד, מכיוון שזו עומדת תמיד על המשמר כדי לשמור על היפוכה תחת דיכוי; היא מאפשרת לנו לבנות מהלך עניינים אחר, אשר אותו אנחנו מתארים כהדחקה בדרך של תצורת תגובה (באני). מקרים כמו זה של הנס הקטן אינם חושפים דבר על תצורת תגובה מעין זו; יש, ככל הנראה, דרכים שונות המובילות אל מחוץ לקונפליקט של האמביוולנטיות.

בתוך כך זיהינו בוודאות דבר־מה אחר. ההתעוררות הדחפית, המונחת בבסיס ההדחקה, היא אימפולס עוין נגד האב. האנליזה סיפקה לנו את הראיה לכך כשעקבה אחר מקורותיו של רעיון הסוס הנושך. הנס ראה סוס נופל, וראה את אחד מחבריו, שעמו שיחק ב"רכיבה על סוס", נופל ונפצע. האנליזה נתנה לנו את הזכות לאבחן אצל הנס התעוררות של משאלה כי אביו ייפול וייחבל כמו הסוס והחבר. הקשר שבין פוביית הסוסים לצפייה בהכנות לנסיעה מאפשר לנו לשער שלאחר סילוקו של האב מצאה המשאלה דרך ביטוי מהוססת פחות.27 משאלה כזו הנה שוות ערך לכוונה לסלק אותו עצמו, להתעוררותו הרצחנית של תסביך אדיפוס.

מן ההתעוררות הדחפית המודחקת הזאת אין עד כה כל דרך המובילה אל התחליף שלה, שאת קיומו אנו מניחים בתוך פוביית הסוסים. נפשט עתה את המצב הנפשי של הנס הקטן על ידי סילוק האלמנט הילדי והאמביוולנטיות; הוא יהיה משהו כמו משרת צעיר במשק בית, המאוהב בגבירה ונהנה מהפגנות מסוימות של חיבה והעדפה מצדה. ואף על פי כן הוא עדיין שונא את בעל הבית החזק יותר ממנו, והיה שמח לשמוע כי הסתלק; התוצאה הטבעית ביותר של המצב הזה היא, אם כן, שהוא יחשוש מנקמתו של האדון הזה, שיופיע אצלו מצב של חרדה מפניו — ממש כמו הפוביה של הנס הקטן מפני הסוס. פירושו של דבר, שאיננו יכולים לציין את החרדה בפוביה הזאת כסימפטום; אילו הפגין הנס הקטן, המאוהב באמו, חרדה מפני האב, לא הייתה לנו כל זכות לייחס לו נוירוזה או פוביה. הייתה אז לפנינו תגובה אָפקטיבית מובנת לחלוטין. הדבר היחיד שהופך אותה לנוירוזה הוא מהלך אחר — החלפתו של האב בסוס. התקה זו יוצרת אפוא את מה שראוי להיקרא הסימפטום; היא אותו מכניזם אחר, המאפשר את הסדרתו של קונפליקט האמביוולנטיות ללא עזרתה של תצורת התגובה; היא מתאפשרת או מתפתחת בנקל בזכות העובדה שבגיל הרך הזה קל עדיין להחיות את שרידיה המולדים של צורת החשיבה הטוטמית. הפער בין אדם לחיה איננו מזוהה עדיין, וודאי שאינו מובא בהדגשה יתרה כפי שקורה מאוחר יותר. הגבר המבוגר, הנערץ, אך גם מעורר הפחד, ניצב עדיין בשורה אחת עם בעל החיים הגדול, המעורר באותה מידה קנאה רבה כשם שמורים גם להיזהר מפניו, מאחר שהוא עשוי להיות מסוכן. קונפליקט האמביוולנטיות אינו מוסדר, אם כן, כלפי אותה הדמות, כי אם מטופל לכאורה בצורה זהה, באופן שהרגשות מיוחסים לדמות אחרת כאובייקט תחליפי.

עד כאן נראה שקיבלנו תמונה ברורה, ואולם מבחינה אחרת הייתה אנליזת הפוביה של הנס הקטן מאכזבת לגמרי עבורנו. העיוות, שתצורת הסימפטום מתהווה בתוכו, אינו מתבצע כלפי הייצוג (תוכן הדימוי) של ההתעוררות הדחפית המיועדת להדחקה, כי אם כלפי ייצוג שונה לגמרי ממנו, התואם את התגובה אך ורק ביחס לדבר הלא נעים באמת.28 הציפייה שלנו הייתה באה על סיפוקה בקלות רבה יותר אילו הנס הקטן היה מפתח, במקום החרדה שלו מפני הסוס, נטייה להתעלל בסוסים, להכות אותם, או היה מפגין בצורה ברורה את משאלתו לראות כיצד הם נופלים, נחבלים, ובסופו של דבר מתים בייסורים (משתוללים ובועטים ברגליים). דבר־מה מעין זה מופיע אמנם במהלך האנליזה שלו, אך אינו נמצא זמן רב בקדמת הנוירוזה שלו, וכן — עד כמה שזה יישמע מוזר — אילו הוא היה מפתח באמת כסימפטום ראשי עוינות כזו אך ורק כלפי הסוס במקום כלפי אביו, לא היינו קובעים כלל כי הוא מצוי בנוירוזה. משהו אינו כשורה אפוא בתפישתנו את ההדחקה, או בהגדרה שהצענו לסימפטום. דבר אחד מושך, כמובן, את תשומת לבנו: אילו היה הנס הקטן מראה התנהגות מעין זו כלפי סוסים, אזי לא היה אופייה של ההתעוררות הדחפית התוקפנית, האגרסיבית, משתנה באמצעות ההדחקה, ורק האובייקט שלה היה מתחלף.

ללא ספק, יש מקרים של הדחקה שאינם מרחיקים לכת מעבר לכך; אך בהתהוותה של הפוביה אצל הנס הקטן קרה הרבה יותר. עד כמה יותר, זאת אנו יכולים לנחש על פי חלק אחר של האנליזה.

כבר שמענו שהנס הקטן, כתוכנה של הפוביה שלו, ציין את דימוי הסוס הנושך אותו. והנה, מאוחר יותר הצצנו אל תוך התהוותו של מקרה פוביית חיות אחר, שבו החיה שהייתה מקור החרדה הייתה הזאב, אך גם שם, באותה מידה, היא נשאה את המשמעות של תחליף אב.29 בהקשר של חלום, שהאנליזה הצליחה להנהירו, התפתחה אצל ילד זה החרדה כי זאב יטרוף אותו כמו אחת משבע העיזים באגדה. העובדה המוכחת שאביו של הנס הקטן שיחק עמו ב"רכיבה על סוס", הייתה מכרעת בהחלט לבחירת החיה מעוררת החרדה; באותו אופן היה ניתן לקבוע במידה רבה של סבירות שאביו של הרוסי, שערכתי לו אנליזה לראשונה בהיותו בעשור השלישי לחייו, חיקה זאב במשחקיו עם הקטן ואיים עליו בצחוק שהוא עומד לטרוף אותו. מאז מצאתי מקרה שלישי, של אמריקאי צעיר שאמנם לא התפתחה אצלו פוביית חיות, אך סייע, דווקא בזכות היעדר זה, בהבנת המקרים האחרים. התרגשותו המינית התעוררה כאשר קראו בפניו סיפור ילדים דמיוני על אודות ראש שבט ערבי שרדף אחר איש שהיה עשוי מחומר אכיל (ה-Gingerbreadman), כדי לאכלו.30 הוא עצמו הזדהה עם האיש האכיל הזה, את ראש השבט היה ניתן לזהות בנקל כתחליף האב, והפנטזיה הזאת הייתה היסוד הראשון לפעילות האוטו־ארוטית שלו. דימוי ההיטרפות על ידי האב הוא חומר ילדים עתיק יומין וטיפוסי; האנלוגיות מהמיתולוגיה (קרונוס31) ומעולם החי ידועות לכול.

חרף הקלות אלה, תוכן הדימויים הזה זר לנו עד כדי כך שרק בפקפוק רב אנו יכולים לייחסו לילד. גם איננו יודעים אם אכן משמעותו היא מה שנראה לנו שהוא אומר, ואיננו מבינים כיצד הוא יכול להפוך למושאה של פוביה. הניסיון האנליטי מספק לנו, על כל פנים, את המידע הדרוש. הוא מלמדנו שדימוי ההיטרפות על ידי האב הוא הביטוי, המצומצם באופן רגרסיבי, להתעוררות רגשית פסיבית של חיבה, המבטאת כמיהה להיאהב על ידי האב כאובייקט של ארוטיקה גניטלית. המעקב אחר ההיסטוריה של המקרה אינו מותיר ספק בדבר נכונותו של פירוש זה. ההתרגשות הגניטלית אינה מסגירה, כמובן, דבר מִכוונת החיבה שבה, אם היא מבוטאת בשפה של שלב המעבר שהאדם כבר התגבר עליו — מארגון הליבידו האוראלי לזה הסאדיסטי. ואגב, האם מדובר רק בהחלפתו של הייצוג על ידי ביטוי רגרסיבי או בצמצום רגרסיבי אמיתי של ההתרגשות בסתמי המכוונת לגניטלי? נראה שבעניין זה ההכרעה אינה קלה כלל ועיקר. סיפור המחלה של "איש הזאבים" הרוסי פוסק בנחרצות גמורה לטובת האפשרות האחרונה, הרצינית יותר, הואיל והוא מתנהג "רע" למן החלום המכריע שלו ואילך; הוא מוטרד, סאדיסטי, ומפתח זמן קצר אחר כך נוירוזה כפייתית אמיתית. בכל מקרה, אנו זוכים לתובנה כי ההדחקה איננה האמצעי היחיד העומד לרשותו של האני להתגוננות מפני התעוררותו של דחף לא רצוי. כאשר הוא מצליח להכניס את הדחף שלו לרגרסיה, הוא למעשה פוגע בו ומצמצמו באופן נמרץ יותר מכפי שהיה הדבר מתאפשר באמצעות הדחקה. על כל פנים, הוא מאפשר לעתים להדחקה לבוא בעקבותיה של הרגרסיה, שהייתה כפויה בתחילה.

מצב העניינים במקרה של איש הזאבים ובמקרה הפשוט יותר קמעא של הנס הקטן מעורר שיקולים רבים נוספים, אך לשתי תובנות בלתי צפויות אנו זוכים כבר עתה. אין ספק כי ההתעוררות הדחפית המודחקת בפוביות האלה היא התעוררות עוינת כלפי האב. ניתן לומר שהיא מודחקת בתהליך של היפוך; במקום האגרסיה נגד האב מופיעה האגרסיה — הנקמה — של האב נגד דמותו שלו. מאחר שאגרסיה מעין זו מתהווה בלאו הכי בשלב הליבידינלי הסאדיסטי, היא זקוקה רק להורדה נוספת כלשהי בדרגה אל השלב האוראלי, המאוזכרת אצל הנס באמצעות הינשכותו, אך ממומשת אצל הרוסי באופן צעקני על ידי ההיטרפות. אך פרט לכך, האנליזה מאפשרת לקבוע מעבר לכל ספק, כי התעוררות דחפית נוספת נופלת בה־בעת קורבן להדחקה — זו המנוגדת להתעוררות הפסיבית של חיבה כלפי האב, שהגיעה כבר לרמת הארגון הליבידינלי הגניטלי (פאלי). זו האחרונה, אף נראה שהיא משמעותית יותר לתוצאה הסופית של תהליך ההדחקה, היא נתונה לרגרסיה מרחיקת לכת יותר וזוכה להשפעה המכרעת על תוכנה של הפוביה. היכן שחשנו בקיומה של הדחקת הדחף בלבד, חייבים אנו להכיר במפגש של שני תהליכים כאלה; שתי ההתעוררויות הדחפיות — אגרסיה סאדיסטית נגד האב ועמדה פסיבית של חיבה כלפיו — מרכיבות צמד של ניגודים, ולא זו אף זו: אם באמת נתייחס בכבוד לסיפורו של הנס הקטן, נזהה כי בהרכבת הפוביה שלו בוטלה גם הטענתה של האם כאובייקט של חיבה, עניין שתוכנה של הפוביה אינו מסגיר דבר על אודותיו. אצל הנס מדובר — אצל הרוסי העניין ברור הרבה פחות — בתהליך של הדחקה הנוגע כמעט לכל המרכיבים של תסביך אדיפוס: הן לרגשות האיבה ולרגשות החיבה כלפי האב והן לרגשות החיבה כלפי האם.

אלה הם סיבוכים לא רצויים עבורנו, אנו שהעדפנו לחקור רק מקרים פשוטים של תצורת סימפטומים הנובעת מהדחקה, ואשר פנינו מתוך כוונה זו אל הנוירוזות המוקדמות ביותר, ולכאורה הברורות ביותר, של הילדות. במקום הדחקה אחת מצאנו ערמה של הדחקות, ונוסף לכך מצאנו שהן קשורות ברגרסיה. אולי הוספנו לבלבול עוד יותר כאשר את שתי האנליזות שיש לנו לפוביית חיות — זו של הנס הקטן וזו של איש הזאב — ניסינו לבחון על פי אותה אמת מידה. עתה מתעוררים למולנו הבדלים מסוימים בין השניים. רק על הנס הקטן ניתן לומר בוודאות כי בפוביה שלו הוא מקיים את שני הרגשות הראשיים של תסביך אדיפוס: הרגש האגרסיבי כלפי האב וזה של חיבת היתר כלפי האם; רגש החיבה כלפי האב אף הוא קיים, כמובן, והוא ממלא את תפקידו בהדחקה של היפוכו, אך לא ניתן להוכיח שהיה חזק דיו כדי לחולל את ההדחקה, ואף לא כי התבטל לאחר מכן. נראה אפילו שהנס היה ילד נורמלי, עם מה שמכונה תסביך אדיפוס "חיובי". אפשר שגם לגורמים שאינם עומדים לרשותנו היה חלק בתסביך, אך איננו יכולים להצביע עליהם — החומר של האנליזה המפורטת שלנו עצמו לוקה בחסר, והתיעוד שלנו איננו מלא. אצל הרוסי הפגם מצוי במקום אחר: יחסו אל האובייקט הנשי הופרע באמצעות פיתוי טרם זמנו; הצד הנשי, הפסיבי, התפתח אצלו בצורה חזקה, והאנליזה של חלום הזאבים שלו חושפת מעט מאוד אגרסיה המכוונת כלפי האב. את ההוכחה החד־משמעית ביותר לכך מספקת העובדה כי ההדחקה נוגעת לעמדת החיבה, לעמדה הפסיבית, כלפי האב. גם כאן אפשר שהיו מעורבים גורמים אחרים, אך אלה אינם מופיעים בפנינו. אם חרף ההבדלים הללו בין שני המקרים, הקרובים כמעט לשני קצוות מנוגדים, תוצאתה הסופית של הפוביה זהה כמעט, ההסבר לכך חייב להגיע אלינו מכיוון אחר — הוא מגיע מהתוצאה השנייה של מחקרנו ההשוואתי הקטן. אנו מאמינים כי המניע של ההדחקה מוכר לנו בשני המקרים, ואנו רואים כי תפקידו זוכה לאישור במסלול התפתחותם של שני הילדים. המסלול זהה בשני המקרים: זו החרדה מפני סירוס מאיים. מתוך חרדת הסירוס מוותר הנס הקטן על התוקפנות כלפי אביו; לא יהיה זה מאולץ אם נשלים את תיאור הפחד שלו כי הסוס ינשוך אותו, כי הסוס ינשוך את איבר מינו, יסרס אותו. אך מתוך פחד הסירוס מוותר גם הרוסי הקטן על המשאלה שאביו יאהב אותו כאובייקט מיני, שהרי הבין כי יחסים כאלה מתנים מראש שיקריב את איבר מינו, את מה שמבדיל בינו לבין האישה. שתי התבניות של תסביך אדיפוס, הנורמלית, אקטיבית, ועמה גם המהופכת, נכשלות בפני תסביך הסירוס. רעיון החרדה של הרוסי, כי זאב יטרוף אותו, אמנם אינו מכיל רמיזה לסירוס — הוא התרחק יותר מדי, באמצעות רגרסיה אוראלית, מן השלב הפאלי; אך האנליזה של חלומו הופכת כל ראיה נוספת למיותרת. זהו גם בגדר ניצחון מלא של ההדחקה, העובדה כי בתוך המלל של הפוביה אין עוד דבר המורה על הסירוס.

הנה, אם כן, התוצאה הלא צפויה: בשני המקרים המניע להדחקה הוא חרדת הסירוס; התכנים של החרדה — ההינשכות על ידי הסוס וההיטרפות על ידי הזאב — הם תחליף מעוות לַתוכן של הסירוס בידי האב. זהו התוכן שנקלט למעשה בתהליך ההדחקה. אצל הרוסי היה זה ביטוי למשאלה שלא יכלה לצאת אל הפועל לנוכח התקוממותה של הגבריות; אצל הנס היה זה ביטוי לתגובה שהאגרסיה הטמונה בהיפוכה הביאה לטרנספורמציה שלה. ואולם אָפקט החרדה המצוי בפוביה, היוצר את מהותה, אין מקורו בתהליך ההדחקה, בהטענה הליבידינלית של ההתעוררות המודחקת, כי אם במדחיק עצמו; החרדה המצויה בפוביית החיות היא חרדת הסירוס שעברה טרנספורמציה, כלומר חרדה ריאלית, חרדה מפני סכנה מאיימת באמת או כזו הנשפטת כאמיתית. כאן יוצרת החרדה את ההדחקה, ולא — כפי שגרסתי בעבר — ההדחקה את החרדה.

אין זה נעים להיזכר בכך, אך אין טעם להכחיש שתמכתי לעתים קרובות בטענה שייצוג הדחפים מתעוות, מוסט וכדומה באמצעות ההדחקה, וכי הליבידו של התעוררות הדחפים הופך לחרדה.32 חקירת הפוביות, שהייתה אמורה לפני כל דבר אחר להוכיח טענה זו, אינה מאשרת אותה, ואף נראה שהיא סותרת אותה ישירות. החרדה של פוביית החיות היא חרדת הסירוס של האני; זו של האגורפוביה, שנחקרה עוד פחות ביסודיות, נראה שהיא חרדת הפיתוי, הקשורה בהכרח בקשר גנטי לחרדת הסירוס. רוב הפוביות מתייחסות, ככל שהבנתנו משגת כיום, אל חרדה מסוג זה של האני, עוד בטרם התעוררותן של תביעות הליבידו. הפעלת החרדה של האני היא בתוך כך תמיד הגורם הראשוני והמניע להדחקה. לעולם אין החרדה נובעת מהליבידו המודחק. אילו הייתי מסתפק בעבר באמירה שלאחר ההדחקה מופיעה, במקום ההבעה המצופה מן הליבידו, מידת מסוימת של חרדה, לא היה לי דבר לחזור בי ממנו. התיאור נכון, וההתאמה האמורה — בין חוזקה של ההתעוררות הדחפית המודחקת לבין עוצמתה של החרדה הנובעת מכך — אכן מתקיימת. אך אני מודה ומתוודה שהאמנתי שעלה בידי למסור יותר מאשר תיאור גרידא — שיערתי כי זיהיתי את התהליך המטא־פסיכולוגי של הפיכתו הישירה של הליבידו לחרדה; לכך, אם כן, כבר איני נוטה כיום להסכים. גם בעבר לא עלה בידי לציין כיצד מתרחשת טרנספורמציה מעין זו.

מהיכן עלה בכלל בדעתי הרעיון של הטרנספורמציה הזאת? מתוך חקירתן של הנוירוזות האקטואליות, באותה העת כאשר היינו רחוקים עדיין מלהבחין בין תהליכים המתחוללים באני ובין אלה המתחוללים בסתמי,33 מצאתי כי פרקטיקות מיניות מסוימות — כגון משגל נסוג, גירוי מתסכל, התנזרות כפויה — מייצרות התפרצויות חרדה ונטייה כללית לחרדה כל אימת שההתרגשות המינית נחסמת, מעוכבת או מוסטת במהלכה לעבר הסיפוק. הואיל וההתרגשות המינית היא ביטוי להתעוררות הליבידינלית של הדחף, נראָה לנו אז שאין זה נועז מדי להניח שהליבידו הופך לחרדה בהשפעת פעולתן של הפרעות מעין אלה. אבחנה זו תופסת עדיין גם כיום; עם זאת, אין ראיה לכך שהליבידו של תהליכי הסתמי חווה הפרעה כתוצאה מהגירוי של ההדחקה; ייתכן שעדיין נכון הדבר כי בתהליך ההדחקה נוצרת חרדה מתוך הטענת הליבידו של התעוררות הדחפים. ברם, כיצד אמורים אנו ליישב תוצאה זו עם זו האחרת, אשר על פיה החרדה בפוביות היא חרדת־אני, המתהווה באני, שאינה נובעת מן ההדחקה אלא דווקא מזמנת אותה? נראה שזו סתירה, ואין זה פשוט למצוא לה פתרון. הרדוקציה של שני מקורותיה של החרדה למקור אחד ויחיד אינה מתאפשרת בנקל. אפשר לנסות לעשותה בעזרת ההשערה שהאני, כשהוא מצוי במצב של המשגל המופרע, של הגירוי שנקטע, של ההתנזרות, חש בסכנות אשר עליהן הוא מגיב בחרדה, אך לא ניתן לעשות דבר עם השערה זו. עם זאת, נראה שהאנליזה שערכנו לפוביות אינה מאפשרת התאמה מעין זו. 34Non liquet!

 

V

 

רצינו לחקור את היווצרות הסימפטום ואת המאבק המשני של האני בסימפטום, אך לא מצאנו, כמובן, אחיזה מוצלחת בבחירתנו בפוביות. החרדה, המושלת בכיפת המיחושים האלה, נראית לנו כסיבוך המסתיר את מצב העניינים. יש שפע נוירוזות שאין בהן כל סימן לחרדה. היסטריית ההמרה האמיתית היא ממין זה, באשר אין למצוא חרדה הנלווית לסימפטומים הקשים ביותר שלה.35 עובדה זו לבדה כבר הייתה אמורה להזהירנו לבל נכרוך בקשר הדוק מדי בין חרדה להיווצרותם של סימפטומים. פרט לכך, היסטריות ההמרה ניצבות כה קרוב לפוביות, עד כי חשבתי שיהיה זה מוצדק לכלול אותן במסגרת "היסטריית החרדה". ואולם איש לא הצליח עדיין לציין את התנאים אשר יכריעו בשאלה, אם מקרה כזה או אחר ילבש את צורתה של היסטריית המרה או את זו של פוביה; איש לא בירר, אם כן, מהו התנאי להתפתחות החרדה בהיסטריה.

הסימפטומים השכיחים ביותר של היסטריית ההמרה — שיתוק מוטורי, התכווצות, פעולה או התפרצות בלתי רצונית, כאב, הלוצינציה [הזיה] — כל אלה הם תהליכים של הטענה, בין אם הם זמניים ובין אם הם נמשכים לצמיתות, ודבר זה מעלה קשיים חדשים להסבר. למעשה איננו יודעים לומר הרבה על סימפטומים מעין אלה. באמצעות האנליזה ניתן לברר איזה מהלך מופרע של גירויים הם באים להחליף. על פי רוב מתקבל כי להם עצמם יש חלק במהלך הזה, כמו הייתה האנרגיה של המהלך מרוכזת בכללותה בחלק ספציפי זה. הכאב היה מצוי בסיטואציה שבה התרחשה ההדחקה; ההזיה הייתה אז קליטה חושית; השיתוק המוטורי הוא ההתגוננות מפני פעולה אשר יכלה לצאת אל הפועל באותה סיטואציה אך עוכבה; ההתכווצות היא בדרך כלל התקתו למקום אחר של גירוי עצבי מכוון בשרירים, והתקף העוויתות הוא ביטוי להתפרצות של אָפקט אשר חמק משליטתו הנורמלית של האני. תחושת האי־עונג הנלווית להופעת הסימפטומים משתנית באורח בולט לחלוטין. בסימפטומים התמידיים, המותקים אל יכולת התנועה, כגון השיתוק או ההתכווצויות, היא נעדרת לגמרי — האני מגיב עליהם כאילו לא היה לו חלק בדבר; בסימפטומים הזמניים ובאלה השייכים לספֶרה הסנסורית מורגשות בדרך כלל תחושות ברורות של אי־עונג, היכולות לעלות לדרגה קיצונית במקרה של סימפטום הכאב. במגוון העשיר הזה קשה למצוא את הגורם המאפשר הבדלים מעין אלה ואשר ניתן בכל זאת להסבירו באופן אחיד. יתר על כן, בהיסטריית ההמרה ניתן להבחין אך במעט, במסגרת המאבק של האני, בסימפטום שהתהווה קודם לכן. רק כאשר תחושת הכאב במקום כלשהו בגוף הופכת לסימפטום, תהא זו נתונה במצב שבו היא יכולה לשחק תפקיד כפול. סימפטום הכאב מופיע באותה מידה של ודאות בתגובה למגע מן החוץ באותו אזור, כמו הייתה הסיטואציה הפתוגנית המיוצגת על ידיו מופעלת מבפנים באורח אסוציאטיבי, בעוד האני נוקט אמצעי זהירות כדי לחסום את התעוררות הסימפטום באמצעות קליטה חושית מן החוץ. מדוע תהליך יצירת הסימפטומים בהיסטריית ההמרה עד כדי כך נעדר שקיפות, זאת איננו מסוגלים לנחש, אך על כל פנים עובדה זו היא אשר גורמת לנו למהר ולנטוש את התחום העקר הזה.

אנו פונים אל הנוירוזה הכפייתית בציפייה כי כאן נלמד יותר על היווצרותם של הסימפטומים. הסימפטומים של הנוירוזה הכפייתית נחלקים באופן כללי לשני סוגים ולשתי מגמות מנוגדות: אלה הם איסורים, אמצעי זהירות, ענישות, כלומר סימפטומים שטבעם שלילי, או היפוכו של דבר — סיפוקים תחליפיים, לעתים תכופות בלבוש סימבולי. הוותיקה יותר מבין שתי קבוצות אלה היא השלילית, המתגוננת, המענישה; אך עם משך המחלה גוברים הסיפוקים, הלועגים לכל התגוננות, כשידם על העליונה. יהיה זה בבחינת ניצחון של תצורת הסימפטום אם יעלה בידה למהול את הסיפוק והאיסור זה בזה, באופן שהציווי או האיסור המתגוננים במקורם יקבלו גם משמעות של סיפוק, אשר לשמו משמשות לעתים קרובות דרכי קישור מלאכותיות ביותר. בביצוע הזה מתגלית הנטייה לסינתזה, שאותה ייחסנו כבר לאני. במקרים קיצוניים מגיע החולה לידי כך שרוב הסימפטומים שלו רכשו, בנוסף למשמעותם המקורית, גם את זו של היפוכם הישיר, עדות לעוצמתה של האמביוולנטיות הממלאת — איננו יודעים מדוע — תפקיד כה גדול בנוירוזה הכפייתית. במקרה הגולמי ביותר הסימפטום הוא דו־זמני: מיד לאחר ההתנהגות המוציאה לפועל תכתיב כלשהו, באה התנהגות שנייה המנטרלת אותה או מבטלת אותה, גם אם לא מצוי בה עדיין העוז להוציא אל הפועל את היפוכה.

שני רשמים נובעים מיד מהסקירה החטופה הזאת של הסימפטומים הכפייתיים. ראשית, נשמר כאן מאבק מתמשך נגד המודחק, הפועל יותר ויותר לרעת הכוחות המדחיקים; ושנית, האני והעל־אני לוקחים חלק גדול במיוחד בהיווצרות הסימפטומים.

הנוירוזה הכפייתית היא אכן המושא המעניין והמתגמל ביותר לחקירה אנליטית, ובכל זאת היא בעיה שטרם הוכרעה. אם רצוננו לחדור למעמקי מהותה, חייבים אנו להכיר בעובדה שלא הצלחנו עדיין להסתדר ללא הנחות בלתי ודאיות והשערות בלתי מוכחות. נקודת המוצא של הנוירוזה הכפייתית אינה שונה הרי מזו של ההיסטריה — ההתגוננות ההכרחית מפני תביעותיו הליבידינליות של תסביך אדיפוס. כמו כן, נראה שבכל נוירוזה כפייתית ניתן למצוא שכבה תחתונה של סימפטומים היסטריים שהתפתחו בשלב מוקדם ביותר,36 אבל אז משתנה המשך התצורה באופן מכריע באמצעותו של גורם מכונן. הארגון הגניטלי של הליבידו מתגלה כחלש וכבעל כוח התנגדות מועט מדי. אם האני מתחיל בשאיפתו להתגוננות, הרי הוא משיג, כניצחון ראשון, שהארגון הגניטלי (של השלב הפאלי) יושלך במלואו או בחלקו אחורה אל השלב הסאדיסטי־אנאלי המוקדם יותר. עובדת קיומה של הרגרסיה הזו תהיה מכרעת לגבי כל העתיד לבוא.

ניתן להעלות על הדעת אפשרות נוספת. ייתכן שהרגרסיה אינה התוצאה של גורם קונסטיטוציונלי, כי אם תוצאתו של גורם כרונולוגי. היא מתאפשרת לא משום שהארגון הגניטלי של הליבידו נחלש יתר על המידה, אלא משום שהתנגדותו של האני מופיעה בטרם עת, כבר בזמן לבלובו של השלב הסאדיסטי. גם בנקודה זו אינני מעז להכריע הכרעה ודאית, ואולם התצפית האנליטית אינה משחקת לטובת ההנחה הזאת. היא מראה דווקא כי בפנייה אל הנוירוזה הכפייתית הושג כבר השלב הפאלי. גם הגיל שבו מתפרצת הנוירוזה הזאת מאוחר יותר מזה של ההיסטריה (תקופת הילדות השנייה, לאחר סיומה של תקופת החביון), ואף במקרה אחד של התפתחות מאוחרת מאוד של המיחוש הזה שאותו יכולתי לחקור, התגלה בבהירות כי ביטול ממשי של החיים הגניטליים, שנותרו עד אותו רגע בלא שימוש, יצר את התנאי לרגרסיה ולהתהוותה של הנוירוזה הכפייתית.37

את ההסבר המטא־פסיכולוגי של הרגרסיה אני מחפש במעין "פירוק" של תערובת הדחפים, בהפרדתם של הרכיבים הארוטיים אשר נקלעו אל הטעינה ההרסנית של השלב הסאדיסטי עם תחילת השלב הגניטלי.38

אכיפת הרגרסיה פירושה הצלחתו הראשונה של האני במלחמת ההתגוננות שלו אל מול תביעתו של הליבידו. לצורך העניין, אנו מבחינים כאן בין המגמה הכללית יותר של ה"הגנה" ובין ה"הדחקה", אשר הנה רק אחד המנגנונים שההגנה משתמשת בהם. בנוירוזת הכפייה מזהים — אולי אף בצורה בהירה יותר מכפי שקורה במקרים הנורמליים וההיסטריים — את תסביך הסירוס כמניע להתגוננות, ואת ההשתוקקויות של תסביך אדיפוס כדבר שעליו יש לגונן. אנו נמצאים, אם כן, בראשית תקופת החביון, תקופה המתאפיינת בשקיעתו של תסביך אדיפוס, ביצירתו או בהתגבשותו של העל־אני ובעלייתם של גבולות מוסריים ואסתטיים באני. תהליכים אלה חורגים בנוירוזה הכפייתית משיעורם הנורמלי; להריסתו של תסביך אדיפוס חוברת הורדתו הרגרסיבית של הליבידו בדרגה — העל־אני הופך לנוקשה ולחסר התחשבות במיוחד — והאני מפתח בצייתנותו אל מול העל־אני תצורות תגובה גבוהות של מצפוניות, חמלה, ניקיון וסדר. בנוקשות חסרת רחמים, ועל שום כך לא תמיד מוצלחת, הופך הפיתוי להמשיך באוננות של הילדות המוקדמת לדבר אסור: הפיתוי נשען עתה על דימויים רגרסיביים (סאדיסטיים־אנאליים), אך בכל זאת מייצג את החלק של הארגון הפאלי אשר לא הושג עדיין. סתירה פנימית טמונה בכך שדווקא מתוך העניין בהשגת הגבריות (חרדת הסירוס) מוגבלת כל פעילות של אותה גבריות; אך גם סתירה זו רק מוקצנת בנוירוזה הכפייתית — היא נצמדת למעשה גם לאופן הנורמלי של סילוק תסביך אדיפוס. הרעיון לפיו כל עודפות נושאת בחובה את הזרע לביטולה העצמי, עומד גם במבחן של הנוירוזה הכפייתית, בכך שדווקא האוננות המדוכאת, בדמות הפעולות הכפייתיות, כופה התקרבות מרחיקת לכת יותר ויותר אל הסיפוק.

את תצורות התגובה באני של הנוירוטי הכפייתי, אשר אותן אנו מזהים כהקצנה של תצורת האופי הנורמלית, אנו רשאים להציב כמנגנון הגנה חדש בצד הרגרסיה וההדחקה. נראה שבהיסטריה מקומן נפקד, או שהן חלשות באופן ניכר. כך, במבט לאחור, אנו מגיעים להשערה שניתן להבחין דרכן בתהליך ההתגוננות. נראה שתהליך זה מצטמצם בהדחקה, בעובדה שהאני סוטה מהתעוררות הדחפים הלא רצויה, מתיר לה שתתנקז בלא־מודע, ואינו לוקח עוד חלק בגורלה. אמנם, אין הדבר יכול להיעשות באורח תקין בצורה בלעדית כל כך, שהרי אנו מכירים את המקרה שבו הסימפטום ההיסטרי מהווה בו־בזמן את מילוי דרישתו של העל־אני לעונש; אך אפשר שהוא מתאר את אופייה הכללי של התנהגות האני בהיסטריה.

אפשר לקבל זאת פשוט כעובדה ולפיה בנוירוזה הכפייתית נוצר על־אני כה מחמיר ונוקשה, או, לחלופין, אפשר להעלות על הדעת כי התוואי היסודי של המיחוש הזה הוא הרגרסיה של הליבידו, ולנסות לקשור אליה גם את אופיו של העל־אני. למעשה, אין העל־אני — הנובע מהסתמי — יכול להתחמק מהרגרסיה ומפירוק הדחפים המופיעים שם. אין זה פלא כי הוא ייעשה מצדו נוקשה יותר, נרגן יותר, חסר התחשבות יותר, מאשר בהתפתחות נורמלית.

בתקופת החביון נראה כי מה שזוכה ליחס כמשימה הראשית הוא ההתגוננות מפני הפיתוי לאוננות. מאבק זה מייצר שורה של סימפטומים, החוזרים ונשנים באופן טיפוסי אצל אנשים שונים ונושאים באופן כללי אופי של טקסיות. יש להצר מאוד על כך כי אלה טרם נאספו וזכו לאנליזה שיטתית; שהרי דווקא סימפטומים אלה, בהיותם הישגיה המוקדמים ביותר של הנוירוזה, הם שיוכלו לשפוך אור על מנגנון היווצרות הסימפטומים שנעשה בו כאן שימוש. כבר בשלב זה הם מגלים את המאפיינים אשר יופיעו בשלב מאוחר וקשה יותר של המחלה בצורה כה הרת אסון: פינוי המקום לשיכונה של הנטייה לחזרתיות ולבזבוז זמן בעיסוקים, האמורים להתבצע מאוחר יותר כמו באופן אוטומטי: בשינה, ברחצה, בלבישת הבגדים, בתנועה ממקום למקום. עדיין אין זה נהיר כלל מדוע כך מתקיים הדבר; הסובלימציה של רכיבי הארוטיקה האנאלית ממלאת כאן תפקיד ברור.

הכניסה לגיל ההתבגרות פותחת פרק חדש ומכריע בהתפתחות הנוירוזה הכפייתית. הארגון הגניטלי, אשר נקטע בילדות, מופיע עתה בעוצמה רבה יותר. ואולם, אנו יודעים שההתפתחות המינית בתקופת הילדות מכתיבה גם את כיוון התחלתו מחדש בשנות הבשלות. מחד גיסא, אם כן, מתעוררים מחדש הרגשות התוקפניים של התקופה המוקדמת, ומאידך גיסא, חייב להופיע נתח גדול פחות או יותר של התעוררויות ליבידינליות חדשות — במקרה הגרוע אף בשלמותן — המתפרצות מבעד למסלוליה המסומנים מראש של הרגרסיה ומתגלות ככוונות תוקפניות והרסניות. לאור תחפושת זו, שעוטות השאיפות הארוטיות ותצורות התגובה החדשות באני, ניטשת עתה המלחמה במיניות תחת דגלה של האתיקה. האני נאבק מתוך שהוא המום מעזות המצח המחרידה והברוטלית הנשלחת אל תודעתו מן הסתמי, ואינו מעלה על הדעת כי בכך הוא נלחם במשאלות ארוטיות, וביניהן אף כאלה שאם לא כן היו חפות מכל הסתייגות. העל־אני, הנוקשה יתר על המידה, עומד בתקיפות על כך שהמיניות תדוכא, הואיל וזו לבשה צורות דוחות כל כך. נראה שכך מחריף הקונפליקט בנוירוזה הכפייתית בשני כיוונים: המתגונן נעשה פחות ופחות סובלני, והדבר שהוא מתגונן מפניו נעשה יותר ויותר בלתי נסבל, ושניהם בהשפעתו של הגורם האחד, של הרגרסיה הליבידינלית.

ניתן היה למצוא בכך סתירה אל מול רבות מהנחותינו, אשר על פיהן הדימוי הכפייתי הבלתי נעים הוא דימוי לא מודע. אלא שאין ספק שדימוי זה עבר קודם לכן את תהליך ההדחקה. ברוב המקרים אין המלל עצמו של הדחף התוקפני מוכר כלל לאני — יש צורך בעבודה אנליטית נכבדת על מנת להפכו למודע. מה שמוצא את דרכו אל התודעה הוא בדרך כלל תחליף מעוות בלבד, בין שהוא מתאפיין באי מוגדרוּת מטושטשת, חולמנית, ובין שלא ניתן לזהותו מפאת התחפושת המגוחכת שהוא עוטה על עצמו. אם לא כרסמה ההדחקה את תוכנה של ההתעוררות הדחפית התוקפנית, אזי סילקה היא בכל זאת, ללא ספק, את אופיו של האפקט המלווה אותה. כך נגלית התוקפנות לאני לא בתור אימפולס, כי אם — כפי שהחולים מעידים — כ"תוכן מחשבות" גרידא, שאינו אמור לגרום להם שיאבדו את שלוותם.39 הדבר המופלא ביותר הוא כי חרף כל זאת לא כך הם פני הדברים.

האפקט, אשר הייתה מניעה לקיומו בתפישה של הדימוי הכפייתי, מופיע למעשה במקום אחר. העל־אני מתנהג כאילו לא נעשתה כל הדחקה, כאילו הייתה ההתעוררות התוקפנית מוכרת לו במלוא אופייה הרגשי ובניסוחה המילולי הנכון, והוא מתייחס אל האני על בסיס הנחה זו. האני, אשר יודע מצד אחד שאינו אשם, חייב מצד שני להרגיש תחושת אשמה ולשאת באחריות שאינו יודע להסבירה לעצמו. ברם, התעלומה הרובצת כאן לפתחנו אינה גדולה כפי שנראה בתחילה. התנהגותו של העל־אני מובנת לגמרי, והסתירה באני רק מוכיחה כי [האני] נעל את עצמו באמצעות ההדחקה בפני הסתמי, בעודו שומר לחלוטין על כנן את ההשפעות של העל־אני עליו.40 לשאלה הבאה, מדוע אין האני מבקש להתרחק גם מהביקורת של העל־אני המייסרת אותו, שׂמה קץ הידיעה כי כך אכן מתרחש בשורה ארוכה של מקרים. ישנן גם נוירוזות כפייתיות שהנן חסרות כל תודעת אשמה; עד כמה שאנו מבינים זאת, האני חוסך מעצמו במקרים אלו את תפישתה של תודעה זו באמצעות שורה חדשה של סימפטומים, התנהגויות מכפרות והגבלות על הענישה העצמית. אולם סימפטומים אלה פירושם בה־בעת גם סיפוקים מהתעוררויות דחפיות מזוכיסטית, הנוטות להתגבר בכל מקרה כתוצאה מהרגרסיה.

מגוון תופעות הנוירוזה הכפייתית הנו כה עצום עד כי שום מאמץ להציע סינתזה מלכדת של כל הווריאציות שלה לא צלח עדיין. השאיפה היא לחלץ את היחסים הטיפוסיים תוך כדי הקפדה שלא להעלים עין מסדירויות אחרות, שאין חשיבותן פחותה.

כבר תיארתי את המגמה הכללית של היווצרות הסימפטומים בנוירוזה הכפייתית. היא מתנהלת באופן שהיא מפַנָה עוד ועוד מקום לסיפוק התחליפי על חשבון התסכול.41 אותם סימפטומים, שפירושם המקורי היה הגבלותיו של האני, נוטלים מאוחר יותר, הודות לנטייתו של האני לסינתזה, גם משמעות של סיפוקים, ולא ניתן לשגות ולחשוב שהמשמעות המאוחרת יותר הופכת בהדרגה למשפיעה יותר. אני שהנו מוגבל בצורה קיצונית, המודרך לחפש את סיפוקיו בתוך הסימפטומים, הופך לתוצאתו של תהליך זה, המתקרב יותר ויותר אל כישלונה המלא של שאיפת ההתגוננות ההתחלתית. הסטתם של יחסי הכוחות לטובת הסיפוק עשויה להוביל אל המוצא הסופי אשר חוששים מפניו — שיתוק רצונו של האני, המגלה דחפים חזקים באותה מידה בשני הכיוונים גם יחד, בכל הכרעה שלו כמעט. הקונפליקט החריף יתר על המידה בין הסתמי ובין העל־אני, השולט בהסתמנות מראשיתה, עשוי להתפשט במידה רבה עד כדי כך שאף לא אחד מהכלים העומדים לרשותו של האני הזה, שכבר אינו כשיר לשמש כמתווך, מסוגל לחמוק מהיטמעותו בקונפליקט.