עוצמת המחשבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוצמת המחשבה
מכר
מאות
עותקים
עוצמת המחשבה
מכר
מאות
עותקים

עוצמת המחשבה

4.4 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: אוריאל זוהר
  • הוצאה: חדקרן בית השראה
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: רוחניות
  • מספר עמודים: 238 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 58 דק'

אומרם מיכאל איבנהוב

אומרם מיכאל איבנהוב (1986-1900) היה פילוסוף ומורה רוחני ממוצא בולגרי, תלמידו של פטר דנוב ומייסד הענף הצרפתי של האחווה הלבנה האוניברסלית. בשנת 1937 הגיע איבנהוב לצרפת ובה העביר את רוב לימודיו, שכללו בין היתר מעל ל-5000 הרצאות בהן הוא העמיק בלימוד טבע האדם, כיחיד, בחלק ממשפחה, כחלק מחברה וכאדם גלובלי. "אני רוצה שהלימוד הזה יעניק לכם רעיונות על החיים, על עצמכם, על האופן שבו אתם בנויים, על הקשר שיש ביניכם ובין היקום כולו ועל מערכת היחסים שעליכם לשמר עם היקום, שהוא החיים".
 
מטרתו העיקרית של איבנהוב הייתה לעזור לאדם למצוא מחדש את המימד הרוחני שלו, שמהווה למעשה את החלק הגבוה יותר שלו או את טבעו האלוהי, על מנת שיוכל להתחזק ולהתרחב עד ללב לבו של העולם שבו הוא נמצא. "ניסיתי בעיקר להבהיר נושא מסוים: טבעו הכפול של האדם, טבעו הגבוה וטבעו הנמוך, מכיוון שזהו המפתח לפתרון כל הבעיות".
 
על פי איבנהוב העבודה הפנימית היא חלק מתפיסה רחבה וגדולה יותר: היא עוזרת לפתח את המודעות לכך שכולנו אזרחים של היקום, חברים במשפחה האנושית, באחווה הגדולה, בנים ובנות לאותו העיקרון הקוסמי. הלימוד של אומרם מיכאל איבנהוב מיועד לכל אדם באשר הוא, בלא הבדל בצבע העור, בלאום, בדת או בגזע ומטרתו להגשים על פני האדמה אחווה והרמוניה, למען הטוב של כל אדם ואדם.

תקציר

בספרו "עוצמת המחשבה" עוסק איבנהוב בנושאי העבודה הרוחנית האמיתית, המחשבה היוצרת, הסכנות שבשימוש לא מודע בכוחות המחשבה, 'זיהום' מחשבתי ונפשי, כוח הריכוז, המדיטציה, כוחה של התפילה ועוד. הספר מבוסס על סדרת הרצאות שערך איבנהוב בשנים 1986-1938 ברחבי העולם.
 
"עליכם לדעת מה אתם עושים באמצעות המחשבה, למה אתם מייחלים, במה אתם עסוקים, ואם מה שאתם עושים באמת טוב עבורכם ועבור העולם כולו, או אולי להפך, מדובר במשהו מזיק ומרעיל. עליכם לעסוק בכך מבלי לתהות שמא יתממשו מחשבותיכם ומשאלותיכם. משום שאין כל ספק בכך, במוקדם או מאוחר הן יתממשו".

פרק ראשון

I
 
ברור וידוע שהאדם מוכשר יותר לעסוק בחומר מאשר בעבודה רוחנית, היות שהכלים שמצויים ברשותו לשם הכרת החומר – חמשת החושים – מפותחים הרבה יותר מהכלים שעשויים לספק לו גישה לעולמות הרוח. זו גם הסיבה שרבים מאלה ההולכים בדרך הרוחנית חשים שלא השיגו דבר וסופם לאבד תקווה ולוותר.
 
אנשים רבים אומרים: ״מה היא אמורה להביע, העבודה הזאת שלעולם לא נעשית מוחשית? כאשר אנו פועלים במרחב הפיזי, אפשר לכל הפחות להיווכח בתוצאות פעולותינו: דברים משתנים, נוצרים או נהרסים. גם העבודה האינטלקטואלית מפיקה תוצאות שאפשר לראותן: אנו נעשים משכילים יותר, מפתחים יכולת ניתוח, מסוגלים להתבטא טוב יותר בנושא כזה או אחר". ובכן נכון, זוהי האמת. נניח שנרצה לבנות בית: מקץ כמה שבועות הבית יעמוד על תלו, הוא ייראה לעין ויהיה מוחשי, אבל אם נרצה ליצור דבר מה בממד הרוחני, איש לא יראה דבר, לא אנו ולא האחרים.
 
לנוכח חוסר ודאות שכזה, ייתכן מאוד שתתחילו להטיל ספק עד שתגיעו לרגע שבו תרצו לעזוב הכול ולהתחיל, כמו כולם, בפעילות שקל להבחין בתוצאותיה. מובן שאתם רשאים לעזוב, אבל באחד הימים, ייתכן שאפילו בעיצומן של הצלחותיכם הגדולות ביותר, תחושו שמשהו חסר בעולמכם הפנימי. זה בלתי נמנע, משום שלא עסקתם בעיקר, טרם שתלתם את מה שיתקיים בממלכת האור, החוכמה, האהבה, העוצמה והנצח.
 
צריך להבין אחת ולתמיד שהעבודה הרוחנית עוסקת בחומר מובחר ביותר, החומק מהתייחסותן של שיטות המחקר הרגילות שלנו. הדברים שניתן להשיג בממד הרוחני ממשיים בדיוק כמו ההישגים שלנו בעולם הפיזי. ממש כפי שבעולם הפיזי ניסור עץ או הכנת מרק הן פעולות ממשיות, כך אגירת כוחות, הטיית זרמים והארת תודעות בממד הרוחני הן פעולות אמיתיות. אמת, אי אפשר לראות את זה, משום שמדובר בחומר שמהותו שונה. ובכל אופן, מי ששוהה באמת ובתמים בעולם הרוחני, לא מרגיש כל צורך לראות ולמשש את אותן ממשויות שהוא חש מסביבו. אולם בחלוף הזמן הן עשויות בהחלט ללבוש צורה.
 
מי שאינו מכיר את החוקים האלה, מי שמצפה לתוצאות מיידיות בעבודתו הרוחנית, עלול להתייאש ולהרוס כל מה שהספיק לבנות. מאחר שהחומר הרוחני הוא כה עדין, הוא כחומר ביד היוצר. ולכן מי שדבק במטרה – מצליח, ומי שלא דבק בה – כורע תחתיה. לעתים קרובות הוא בונה, ומיד אחר כך הורס ומונע כך את מימושה הסופי של עבודתו. אולם בבוא היום תתרחש ההתגלמות החומרית.
 
ובכל מקרה, אם תשאלו את המקודשים[1] הם יאמרו לכם זאת: כל מה שאתם רואים על פני האדמה אינו אלא התגלמות של יסודות אתֵריים, שבחלוף הזמן הגיעו לדרגה המסוימת הזאת של התעבות ונעשו גשמיים. לכן, אם יש בכם די אמונה וסבלנות להתמיד בעבודתכם, בוא יבוא היום שתממשו את שאיפותיכם גם בממד הפיזי. אך אם תאמרו: "אנו מייחלים שנים רבות לדברים שאינם מתגשמים!״, הרי זה משום שאינכם יודעים מה עליכם לעשות, או אולי משום שישנן סיבות טובות המעכבות את מימוש משאלותיכם. אם הרצונות שלכם נוגעים לכלל, לאנושות כולה, ברור לגמרי שהם קשים יותר להשגה מאשר רצונות אישיים. הרי בזמן שאתם מאחלים שלום לעולם כולו, הרבה יותר אנשים מאחלים לו מלחמה! ומובן מאליו ששאיפתם שלהם עומדת בניגוד לשאיפה שלכם. אולם אל תאמרו נואש. וכפי שאמר ישוע[2] באותו עניין: "בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה יווספו לכם".[3] החיפוש אחר מלכות השמים, הוא כשלעצמו מנחם דיו.[4][5]
 
העבודה בעולם הרוח והעבודה בעולם החומר נבדלות זו מזו. עלינו לדעת למה לצפות ולמה לא לצפות משתיהן. העבודה הרוחנית צפויה להביא אור, שלום, הרמוניה, בריאות ותבונה – דברים כאלה. אולם אל לכם לצפות ממנה לכסף, לתהילה, להכרה או להערצת ההמון, כלל וכלל לא – זהו בלבול בין שני העולמות והוא עלול להביא לאכזבה. אל לכם לצפות לגמול חומרי מן העבודה הרוחנית. כי במשך זמן רב תהיה התוצרת שלה בלתי נראית ובלתי מוחשית.
 
בואו ואדגים לכם את ההבדל בין אדם שעוסק ברוח לאדם שעוסק בחומר… האדם הרוחני נושא עמו את ביתו לכל אשר ילך! כן, האדם הרוחני, שאוצרותיו פנימיים, לא יכול להיפרד מהם לעולם, אפילו לא במותו. מאחר שרק ההישגים הפנימיים שייכים לו לאדם, רק הם מושרשים בתוכו, וכשהגיע זמנו לעבור לעולם הבא, הוא נושא בנשמתו וברוחו אבנים יקרות – איכויות, סגולות טובות – ושמו נכתב בספר חיי הנצח.
 
האדם הרוחני נעשה עשיר רק הודות להבנה שהאוצרות האמיתיים הם רוחניים. אם תודעתו איננה מוארת, אין ברשותו דבר בעל ערך, הוא לא יותר משוטה עלוב. בעוד שהאדם החומרני תמיד מחזיק ברכוש חיצוני, וזה מסב לו תחושת עליונות על האדם הרוחני לפחות לזמן מה. על כן לא נותר לאדם הרוחני אלא להבין מהי עליונותו האמיתית, אחרת הוא אבוד. במילים אחרות, ״גדולתם ומצוקתם של אנשי הרוח״… צריך לכתוב ספר בנושא!
 
עושרו של האדם הרוחני הוא כה נשגב ועדין, כמעט בלתי מורגש, אך אם הוא מודע לאוצרו זה, כי אז השמים והארץ שייכים לו, בעוד שאחרים מחזיקים בפיסות אדמה קטנטנות בפינה נידחת. ומדוע אין אנו מבינים זאת? מישהו יגיד: ״אבל אני מבין. אני מבין שרק נכסים רוחניים הם שרירים וקיימים, אני מבין שדברים חומריים אינם באמת שלנו, שיום אחד ניאלץ לנטוש אותם מאחורינו, מפני שלא נוכל לקחתם אל העולם הבא. אך למרות שאני מכיר בטעותי, אני עדיין מעדיף לחיות חיי חומר, כי יש בהם הנאה". ובכן כן, זה המצב, לצערנו. כשהשכל מכיר ביתרונו של דבר אחד אבל הלב חושק בדבר אחר, מה יעשה אז הרצון? הרצון ימלא אחר שאיפות הלב, הוא יעשה רק מה שיבקש הלב. כדי לרצות לחיות את החיים העשירים, הרחבים, המלאים, יש לאהוב אותם. אין זה מספיק להבינם.[6]
 
אני יכול לספק לכם הסברים, להביא בפניכם הוכחות, ואני יכול למצוא עוד כהנה וכהנה, אבל לגרום לכם לאהוב את חיי הרוח – זאת איני יכול. אני יכול, מן הסתם, להשפיע במידה מסוימת על אחרים, משום שכל אדם יש בידו להעביר לאחרים יסוד אחד מכל מה שיש לו. גם הפרחים, האבנים ובעלי החיים יכולים לעשות זאת. ייתכן אפוא שאחד מיסודות אהבתי לתפארת העולם האלוהי יעבור גם אליכם. אך רק בידיכם נתונה ההחלטה להיענות.
 
אני נוהג לעשות כל שביכולתי כדי שתבינו מהי הדרך הרצויה, אך הנטייה ללכת בדרך הזאת צריכה לנבוע מכם. כשאנו אוהבים דבר מה, משהו דוחק בנו להתקרב אליו. כשאנו רעבים, מתעוררת בנו אהבה למזון ותכף ומיד אנו הולכים לחפש בארונות או בחנויות. כך גם בכל התחומים האחרים. כשאנו אוהבים את חיי הרוח, לא נוכל לשלב ידיים באדישות. משהו ידרבן אותנו לתת ביטוי לאהבה הזאת, ונעשה כל שביכולתנו לספק את הצורך שלנו בחיי רוח.
 
אפשר לומר אפוא שמורה רוחני הכרחי כדי לספק לתלמידיו הסברים בהירים על מהותם של חיי הרוח ועל חשיבותם, אבל על התלמיד מוטלת האחריות לאהוב לחיותם. המורה מעניק את האור והתלמיד מתבטא באמצעות לבו: הוא אוהב או לא אוהב, והמימוש נובע ישירות מכך. אתם הרי רואים כמה זה ברור: האור בא מן המורה, האהבה מן התלמיד, והתנועה, הפעולה, היא התוצאה של השניים. נניח שהמורה הוא מנורה: התלמיד שאוהב לקרוא יתקרב למנורה וימשיך לקרוא.
 
כל אוצרותיו של האדם הרוחני נמצאים בתוכו, ובתוך תודעתו. אם הוא אינו מודע לאוצרות אלה, הוא עני יותר מכל אנשי החומר. להם יש לכל הפחות משהו מוחשי להיאחז בו, שעה שלו עצמו אין דבר. אך אם הוא ילמד להרחיב את גבולות תודעתו ולתקשר במחשבתו עם כל הנשמות הנשגבות של היקום ולקבל מהן את הידע שלהן, את אורן ואושרן, מי מבין אותם חומרניים יוכל להתחרות בו? כי כל האבנים היקרות והיהלומים מחווירים אל מול הברק של האוצרות הפנימיים, אל מול ההוד של נשמה זוהרת, של רוח קורנת.
 
אדם רוחני שתודעתו רחבה ומוארת עשיר כמו אלוהים, ולכן הוא עשיר הרבה יותר מכל עשיר אחר, כי כל עשיר אחר מחזיק אך ורק באוצרות הארציים. אדם חומרני איננו יודע כי הוא יורשו של האל, הוא רק יודע שהוא יירש את אביו, את סבו או את דודו, וזה באמת מעט מאוד. אדם רוחני חש שהוא יורשו של האל, ושכל האוצרות ממילא כבר מצויים ברוחו.[7] כל זמן שלא תחשבו כך, תיוותרו לעד עניים ואומללים. בוודאי תגידו: ״אנחנו יורשיו של אלוהים? אילו סיפורים מספרים לנו כאן?״ אלה אינם סיפורים. אם תודעתכם תואר, תחושו שאתם באמת יורשיו של אלוהים.
 
אנשים שעסוקים בפיתוח כישוריהם האינטלקטואליים, מוותרים למרבה הצער על אפשרויות אחרות למחקר – ובייחוד למימוש. החיים הנשגבים של היקום חומקים מעבודתם וממחקריהם. עם ירידתם אל החומר, הם שוכחים את מקורם האלוהי ולא זוכרים עוד כמה חזקים, חכמים ויפים הם היו. עכשיו מעסיקה אותם הארץ, האדמה: הם מנצלים אותה ומחריבים אותה כדי להתעשר ולגדול. אבל קרֵב הזמן שבו במקום להפנות כל העת את תשומת לבם אל העולם החיצוני, הם ימצאו מחדש את הדרך אל עולמם הפנימי, הם לא יאבדו אף אחת מן האפשרויות שהשיגו במהלך מאות ואלפי שנים (שכן ירידתם אל החומר תיחשב עבורם הישג יוצא דופן), אבל הם יפסיקו להיות מרוכזים אך ורק בהיבט הזה של היקום ויצאו לגלות מרחבים אחרים, כשהם עשירים ואמיתיים יותר, ובמרחבים הללו הם יהיו כבני אלוהים המגשימים את יצירת המופת האלוהית.
 
כיוון שעליכם לדעת: כשאדם באמת מקדיש את חייו לאור, לעבודתו יש חשיבות מכרעת בענייני העולם. לא חשוב היכן הוא נמצא, אם הוא מוכר או אלמוני, הוא מֶרכּז, הוויה בעלת עוצמה ודבר לא נעשה בלעדיו. הוא מנתב את כוחות היקום אל עבר מטרה מוארת והוא משתתף בהחלטות של רוחות שמים. זה מעורר בכם פליאה? ובכל זאת, זה רגיל לחלוטין. האם ייתכן שהרוחות המוארות, המוקירות והמטפחות את גורל העולם, לא יתחשבו בדעותיהן של רוחות הדומות להן באורן הקורן? כי כן, אין צדק או היגיון במצב שבו איננו יכולים להביע את דעתנו כשמגיעה השעה להחליט החלטות על עתיד האנושות. מכאן ואילך עליכם לדעת שקולכם יכול להישמע כשמתרחשות הכרעות על גורל העולם, וכי בידכם להשתתף במועצות של מעלה. ברגע כזה יקבלו חייכם משמעות חדשה. תבינו כמה חשוב לחיות חיים אלוהיים שבזכותם תהיו ראויים להשמיע את קולכם באוזני ישויות נשגבות.
 
בוודאי תתהו: ״האם התלמיד מודע לתפקידו?" הוא עשוי להבין זאת עם הזמן, אך בתחילת דרכו ודאי שאיננו מבין. משהו בתוכו משתתף בזה, משהו שבהחלט מתחשבים בו ומקשיבים לו, אך כל זה מתרחש בספֵרות עליונות של תודעתו, החסומות בפני התודעה הרגילה שלו. הממד הפיזי הוא גס מאוד ועבה, ודרושים זמן ומאמצים ניכרים כדי שהמאורעות המתרחשים בממדים העליונים ישתקפו דרכו. כך שברגעים הראשונים, בשנים הראשונות, ההשתתפות לא יכולה להיות מודעת כלל, אולם עדיין היא אמיתית. כי כפי שכבר ציינתי, אין זה צודק שאחדים בלבד ינכסו לעצמם את השליטה ולא יותירו לאנשי הרוח האומללים שום אפשרות להשמיע קולם בהצבעות של מעלה. אבל כדי לקחת חלק בהצבעות של מעלה, אדם צריך להיות קשוב עד מאוד, מודע, חכם וטהור: להבדיל מהמתרחש על פני האדמה, כי כאן לכולם יש זכות להתבטא, אפילו לרעים ולפושעים.
 
כאשר ישוע אמר: ״אבי עובד וגם אני עובד עמו",[8] הוא ביטא את הרעיון שלפיו אלוהים משתף את בניו בהחלטות. ולא ישוע לבדו רשאי להשתתף בעבודת אביו, כפי שבעצמו אמר: ״מי שמאמין בי יוכל לבצע דברים כמוני ואף גדולים ממני״.[9] אם נמלא אחר התנאים, נוכל גם אנו להשתתף בעבודת האל. מתי סוף-סוף יחליטו בני האדם להבין את אותן אמיתות שמימיות, שמפצירות בהם להשתחרר ולעשות מעשה מהולל למען העולם כולו? מדוע להישאר תמיד נרפים, חסרי תועלת לאחר? קחו לדוגמא את הנוצרים. האם האידאל של אדם נוצרי טוב הוא לטבול את אצבעותיו במים מבורכים, להדליק נרות, לבלוע כמה פיסות לחם קודש ולשוב אל ביתו להאכיל את התרנגולות והחזירים, לשתות כוס יין ולהכות את אשתו? הגיע הזמן שהם יפרשו את תורתו של ישוע בצורה רחבה יותר ויתחילו לפסוע בנתיב שהוא באמת הראה להם, במקום לנוח להם בשקט על זרי הדפנה כאילו די בזה, כי הוא הרי כבר גאל אותם ולכן לא נותר להם דבר לעשות.
 
נוכחותכם על פני האדמה היא כשדה שיש לעבדו. בכל רגע ורגע, גם כשתטיילו ביער או תנוחו, עליכם להימנע מקפיאה על השמרים. עליכם לתרגל מצב של פעילות פנימית סדירה והרמונית, כלומר לאסוף ולתעל את כל הזרמים והאנרגיות שיש בתוככם ומחוצה לכם אל מקור החיים, אל האור. וזוהי העבודה האחת ויחידה שעל התלמיד להגות בה. אור חדש נולד כדי לתת משמעות לכל דבר שאנו עושים. אור שמגדיר מחדש את המילה "עבודה".
 
אתם שואלים מישהו:״מה אתה עושה?״ והוא עונה: ״אני עובד". אולם הוא עוד רחוק מלהבין מהי עבודה: הוא מסתובב, מתקן, מתאמץ, אך זוהי אינה העבודה האמיתית. רק מעטים, גם בין המקודשים, יכולים לומר: ״אני עובד". ״אני משפץ״ או ״אני עושה ניסיונות עלובים״ או ״אני שובר את הראש עם כמה בעיות״, זה מה שיכולים לומר רוב האנשים. אך כדי לומר: ״אני עובד", כפי שאמר ישוע, יש להתרומם עד לדרגת רוח הקודש וללמוד ממנה, לקבל ממנה השראה. למעשה, רק אלוהים עובד. גם המלאכים, והרב-מלאכים, המשרתים שלו, גם הם עובדים. כי הם למדו ממנו. וזו הסיבה שתורת העתיד תאיר את המילה "עבודה" באור חדש, תיתן לה משמעות מאגית, כיוון שזו-זו העבודה שתשנה את האדם.
 
במשך אלפיים שנה לא הצלחנו לרדת לעומק המשפט: "אבי עובד וגם אני עובד עמו". למעשה, מעולם לא שאלנו את עצמנו מהי עבודתו של האל, כיצד בדיוק הוא עובד ומדוע חבר אליו ישוע. לאמיתו של דבר, זאת עבודה כבירה! גם אני איני מתיימר לטעון שהבנתי. כן, היא מסחררת. עבודת האל היא עבודת הרוח, המחשבה, היא מבקשת לטהר, להאיר וליצור הרמוניה… לנתב הכול לעבר המקור האלוהי על מנת שמֵימיו של הכל-יכול יפיחו חיים בארץ ובכל אשר בה. ועל כן אמר ישוע: "באתי כדי שיהיו להם חיים ובשפע",[10] כי החיים הם המים האלוהיים המצמיחים הכול.[11] ללא המים הללו, החיים הללו, האדם הוא מדבר צייה. עבודתו של האל מתמצה בהנעת החיים האלה, וזאת גם העבודה שהאדם, בן האלוהים, חייב ללמוד לעשותה.
 
ברור לגמרי שלפני שיגיעו לשם, חייבים בני האדם להתנסות בעבודות פיזיות קשות וגסות, מעייפות ומכאיבות, וזהו מצבם של רוב האנשים כיום. זה שלב, שלב הכרחי; כל זמן שאינם מסוגלים לעסוק בעבודה האחרת, יש להם לכל הפחות את העבודה הזאת, משום שאי אפשר לא לעשות כלום. הטבע דוחה יצורים שאינם עושים דבר. כל אחד חייב להיות מעורב בעשייה כלשהי, חייב להיות פעיל. חלקיק שמשוטט בחוסר מעש לא יכול לשרוד, עליו להשתייך לגוף כלשהו, להיות חלק ממבנה גדול יותר. אלה המשוטטים סתם כך, ללא כיוון או מטרה, ללא יעד, יתפתו אל נקודות כובד איומות ונוראות וייבלעו בהן לעד. על כן צריך תמיד להיאבק בכוחות הבטלה ולהחליט לעבוד, כמו האל עצמו.
 
כל עבודה יכולה להיעשות רוחנית בסופו של דבר. בשבילי כל דבר הוא עבודה. המילה "עבודה" שרויה בראשי יומם וליל, ואני מנסה לנצל הכול למען העבודה. אינני משליך דבר, אני משתמש בכול. גם כשאני נח חסר תנועה וכביכול לא עושה דבר, אני עובד באמצעות המחשבה, אני שולח חיים, אהבה ואור לרחבי היקום כולו. עשו כך גם אתם, כי ברגעים האלה תמצאו סוף-סוף את משמעות קיומכם.
אומרם מיכאל איבנהוב (1986-1900) היה פילוסוף ומורה רוחני ממוצא בולגרי, תלמידו של פטר דנוב ומייסד הענף הצרפתי של האחווה הלבנה האוניברסלית. בשנת 1937 הגיע איבנהוב לצרפת ובה העביר את רוב לימודיו, שכללו בין היתר מעל ל-5000 הרצאות בהן הוא העמיק בלימוד טבע האדם, כיחיד, בחלק ממשפחה, כחלק מחברה וכאדם גלובלי. "אני רוצה שהלימוד הזה יעניק לכם רעיונות על החיים, על עצמכם, על האופן שבו אתם בנויים, על הקשר שיש ביניכם ובין היקום כולו ועל מערכת היחסים שעליכם לשמר עם היקום, שהוא החיים".
 
מטרתו העיקרית של איבנהוב הייתה לעזור לאדם למצוא מחדש את המימד הרוחני שלו, שמהווה למעשה את החלק הגבוה יותר שלו או את טבעו האלוהי, על מנת שיוכל להתחזק ולהתרחב עד ללב לבו של העולם שבו הוא נמצא. "ניסיתי בעיקר להבהיר נושא מסוים: טבעו הכפול של האדם, טבעו הגבוה וטבעו הנמוך, מכיוון שזהו המפתח לפתרון כל הבעיות".
 
על פי איבנהוב העבודה הפנימית היא חלק מתפיסה רחבה וגדולה יותר: היא עוזרת לפתח את המודעות לכך שכולנו אזרחים של היקום, חברים במשפחה האנושית, באחווה הגדולה, בנים ובנות לאותו העיקרון הקוסמי. הלימוד של אומרם מיכאל איבנהוב מיועד לכל אדם באשר הוא, בלא הבדל בצבע העור, בלאום, בדת או בגזע ומטרתו להגשים על פני האדמה אחווה והרמוניה, למען הטוב של כל אדם ואדם.

עוד על הספר

  • תרגום: אוריאל זוהר
  • הוצאה: חדקרן בית השראה
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: רוחניות
  • מספר עמודים: 238 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 58 דק'
עוצמת המחשבה אומרם מיכאל איבנהוב
I
 
ברור וידוע שהאדם מוכשר יותר לעסוק בחומר מאשר בעבודה רוחנית, היות שהכלים שמצויים ברשותו לשם הכרת החומר – חמשת החושים – מפותחים הרבה יותר מהכלים שעשויים לספק לו גישה לעולמות הרוח. זו גם הסיבה שרבים מאלה ההולכים בדרך הרוחנית חשים שלא השיגו דבר וסופם לאבד תקווה ולוותר.
 
אנשים רבים אומרים: ״מה היא אמורה להביע, העבודה הזאת שלעולם לא נעשית מוחשית? כאשר אנו פועלים במרחב הפיזי, אפשר לכל הפחות להיווכח בתוצאות פעולותינו: דברים משתנים, נוצרים או נהרסים. גם העבודה האינטלקטואלית מפיקה תוצאות שאפשר לראותן: אנו נעשים משכילים יותר, מפתחים יכולת ניתוח, מסוגלים להתבטא טוב יותר בנושא כזה או אחר". ובכן נכון, זוהי האמת. נניח שנרצה לבנות בית: מקץ כמה שבועות הבית יעמוד על תלו, הוא ייראה לעין ויהיה מוחשי, אבל אם נרצה ליצור דבר מה בממד הרוחני, איש לא יראה דבר, לא אנו ולא האחרים.
 
לנוכח חוסר ודאות שכזה, ייתכן מאוד שתתחילו להטיל ספק עד שתגיעו לרגע שבו תרצו לעזוב הכול ולהתחיל, כמו כולם, בפעילות שקל להבחין בתוצאותיה. מובן שאתם רשאים לעזוב, אבל באחד הימים, ייתכן שאפילו בעיצומן של הצלחותיכם הגדולות ביותר, תחושו שמשהו חסר בעולמכם הפנימי. זה בלתי נמנע, משום שלא עסקתם בעיקר, טרם שתלתם את מה שיתקיים בממלכת האור, החוכמה, האהבה, העוצמה והנצח.
 
צריך להבין אחת ולתמיד שהעבודה הרוחנית עוסקת בחומר מובחר ביותר, החומק מהתייחסותן של שיטות המחקר הרגילות שלנו. הדברים שניתן להשיג בממד הרוחני ממשיים בדיוק כמו ההישגים שלנו בעולם הפיזי. ממש כפי שבעולם הפיזי ניסור עץ או הכנת מרק הן פעולות ממשיות, כך אגירת כוחות, הטיית זרמים והארת תודעות בממד הרוחני הן פעולות אמיתיות. אמת, אי אפשר לראות את זה, משום שמדובר בחומר שמהותו שונה. ובכל אופן, מי ששוהה באמת ובתמים בעולם הרוחני, לא מרגיש כל צורך לראות ולמשש את אותן ממשויות שהוא חש מסביבו. אולם בחלוף הזמן הן עשויות בהחלט ללבוש צורה.
 
מי שאינו מכיר את החוקים האלה, מי שמצפה לתוצאות מיידיות בעבודתו הרוחנית, עלול להתייאש ולהרוס כל מה שהספיק לבנות. מאחר שהחומר הרוחני הוא כה עדין, הוא כחומר ביד היוצר. ולכן מי שדבק במטרה – מצליח, ומי שלא דבק בה – כורע תחתיה. לעתים קרובות הוא בונה, ומיד אחר כך הורס ומונע כך את מימושה הסופי של עבודתו. אולם בבוא היום תתרחש ההתגלמות החומרית.
 
ובכל מקרה, אם תשאלו את המקודשים[1] הם יאמרו לכם זאת: כל מה שאתם רואים על פני האדמה אינו אלא התגלמות של יסודות אתֵריים, שבחלוף הזמן הגיעו לדרגה המסוימת הזאת של התעבות ונעשו גשמיים. לכן, אם יש בכם די אמונה וסבלנות להתמיד בעבודתכם, בוא יבוא היום שתממשו את שאיפותיכם גם בממד הפיזי. אך אם תאמרו: "אנו מייחלים שנים רבות לדברים שאינם מתגשמים!״, הרי זה משום שאינכם יודעים מה עליכם לעשות, או אולי משום שישנן סיבות טובות המעכבות את מימוש משאלותיכם. אם הרצונות שלכם נוגעים לכלל, לאנושות כולה, ברור לגמרי שהם קשים יותר להשגה מאשר רצונות אישיים. הרי בזמן שאתם מאחלים שלום לעולם כולו, הרבה יותר אנשים מאחלים לו מלחמה! ומובן מאליו ששאיפתם שלהם עומדת בניגוד לשאיפה שלכם. אולם אל תאמרו נואש. וכפי שאמר ישוע[2] באותו עניין: "בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה יווספו לכם".[3] החיפוש אחר מלכות השמים, הוא כשלעצמו מנחם דיו.[4][5]
 
העבודה בעולם הרוח והעבודה בעולם החומר נבדלות זו מזו. עלינו לדעת למה לצפות ולמה לא לצפות משתיהן. העבודה הרוחנית צפויה להביא אור, שלום, הרמוניה, בריאות ותבונה – דברים כאלה. אולם אל לכם לצפות ממנה לכסף, לתהילה, להכרה או להערצת ההמון, כלל וכלל לא – זהו בלבול בין שני העולמות והוא עלול להביא לאכזבה. אל לכם לצפות לגמול חומרי מן העבודה הרוחנית. כי במשך זמן רב תהיה התוצרת שלה בלתי נראית ובלתי מוחשית.
 
בואו ואדגים לכם את ההבדל בין אדם שעוסק ברוח לאדם שעוסק בחומר… האדם הרוחני נושא עמו את ביתו לכל אשר ילך! כן, האדם הרוחני, שאוצרותיו פנימיים, לא יכול להיפרד מהם לעולם, אפילו לא במותו. מאחר שרק ההישגים הפנימיים שייכים לו לאדם, רק הם מושרשים בתוכו, וכשהגיע זמנו לעבור לעולם הבא, הוא נושא בנשמתו וברוחו אבנים יקרות – איכויות, סגולות טובות – ושמו נכתב בספר חיי הנצח.
 
האדם הרוחני נעשה עשיר רק הודות להבנה שהאוצרות האמיתיים הם רוחניים. אם תודעתו איננה מוארת, אין ברשותו דבר בעל ערך, הוא לא יותר משוטה עלוב. בעוד שהאדם החומרני תמיד מחזיק ברכוש חיצוני, וזה מסב לו תחושת עליונות על האדם הרוחני לפחות לזמן מה. על כן לא נותר לאדם הרוחני אלא להבין מהי עליונותו האמיתית, אחרת הוא אבוד. במילים אחרות, ״גדולתם ומצוקתם של אנשי הרוח״… צריך לכתוב ספר בנושא!
 
עושרו של האדם הרוחני הוא כה נשגב ועדין, כמעט בלתי מורגש, אך אם הוא מודע לאוצרו זה, כי אז השמים והארץ שייכים לו, בעוד שאחרים מחזיקים בפיסות אדמה קטנטנות בפינה נידחת. ומדוע אין אנו מבינים זאת? מישהו יגיד: ״אבל אני מבין. אני מבין שרק נכסים רוחניים הם שרירים וקיימים, אני מבין שדברים חומריים אינם באמת שלנו, שיום אחד ניאלץ לנטוש אותם מאחורינו, מפני שלא נוכל לקחתם אל העולם הבא. אך למרות שאני מכיר בטעותי, אני עדיין מעדיף לחיות חיי חומר, כי יש בהם הנאה". ובכן כן, זה המצב, לצערנו. כשהשכל מכיר ביתרונו של דבר אחד אבל הלב חושק בדבר אחר, מה יעשה אז הרצון? הרצון ימלא אחר שאיפות הלב, הוא יעשה רק מה שיבקש הלב. כדי לרצות לחיות את החיים העשירים, הרחבים, המלאים, יש לאהוב אותם. אין זה מספיק להבינם.[6]
 
אני יכול לספק לכם הסברים, להביא בפניכם הוכחות, ואני יכול למצוא עוד כהנה וכהנה, אבל לגרום לכם לאהוב את חיי הרוח – זאת איני יכול. אני יכול, מן הסתם, להשפיע במידה מסוימת על אחרים, משום שכל אדם יש בידו להעביר לאחרים יסוד אחד מכל מה שיש לו. גם הפרחים, האבנים ובעלי החיים יכולים לעשות זאת. ייתכן אפוא שאחד מיסודות אהבתי לתפארת העולם האלוהי יעבור גם אליכם. אך רק בידיכם נתונה ההחלטה להיענות.
 
אני נוהג לעשות כל שביכולתי כדי שתבינו מהי הדרך הרצויה, אך הנטייה ללכת בדרך הזאת צריכה לנבוע מכם. כשאנו אוהבים דבר מה, משהו דוחק בנו להתקרב אליו. כשאנו רעבים, מתעוררת בנו אהבה למזון ותכף ומיד אנו הולכים לחפש בארונות או בחנויות. כך גם בכל התחומים האחרים. כשאנו אוהבים את חיי הרוח, לא נוכל לשלב ידיים באדישות. משהו ידרבן אותנו לתת ביטוי לאהבה הזאת, ונעשה כל שביכולתנו לספק את הצורך שלנו בחיי רוח.
 
אפשר לומר אפוא שמורה רוחני הכרחי כדי לספק לתלמידיו הסברים בהירים על מהותם של חיי הרוח ועל חשיבותם, אבל על התלמיד מוטלת האחריות לאהוב לחיותם. המורה מעניק את האור והתלמיד מתבטא באמצעות לבו: הוא אוהב או לא אוהב, והמימוש נובע ישירות מכך. אתם הרי רואים כמה זה ברור: האור בא מן המורה, האהבה מן התלמיד, והתנועה, הפעולה, היא התוצאה של השניים. נניח שהמורה הוא מנורה: התלמיד שאוהב לקרוא יתקרב למנורה וימשיך לקרוא.
 
כל אוצרותיו של האדם הרוחני נמצאים בתוכו, ובתוך תודעתו. אם הוא אינו מודע לאוצרות אלה, הוא עני יותר מכל אנשי החומר. להם יש לכל הפחות משהו מוחשי להיאחז בו, שעה שלו עצמו אין דבר. אך אם הוא ילמד להרחיב את גבולות תודעתו ולתקשר במחשבתו עם כל הנשמות הנשגבות של היקום ולקבל מהן את הידע שלהן, את אורן ואושרן, מי מבין אותם חומרניים יוכל להתחרות בו? כי כל האבנים היקרות והיהלומים מחווירים אל מול הברק של האוצרות הפנימיים, אל מול ההוד של נשמה זוהרת, של רוח קורנת.
 
אדם רוחני שתודעתו רחבה ומוארת עשיר כמו אלוהים, ולכן הוא עשיר הרבה יותר מכל עשיר אחר, כי כל עשיר אחר מחזיק אך ורק באוצרות הארציים. אדם חומרני איננו יודע כי הוא יורשו של האל, הוא רק יודע שהוא יירש את אביו, את סבו או את דודו, וזה באמת מעט מאוד. אדם רוחני חש שהוא יורשו של האל, ושכל האוצרות ממילא כבר מצויים ברוחו.[7] כל זמן שלא תחשבו כך, תיוותרו לעד עניים ואומללים. בוודאי תגידו: ״אנחנו יורשיו של אלוהים? אילו סיפורים מספרים לנו כאן?״ אלה אינם סיפורים. אם תודעתכם תואר, תחושו שאתם באמת יורשיו של אלוהים.
 
אנשים שעסוקים בפיתוח כישוריהם האינטלקטואליים, מוותרים למרבה הצער על אפשרויות אחרות למחקר – ובייחוד למימוש. החיים הנשגבים של היקום חומקים מעבודתם וממחקריהם. עם ירידתם אל החומר, הם שוכחים את מקורם האלוהי ולא זוכרים עוד כמה חזקים, חכמים ויפים הם היו. עכשיו מעסיקה אותם הארץ, האדמה: הם מנצלים אותה ומחריבים אותה כדי להתעשר ולגדול. אבל קרֵב הזמן שבו במקום להפנות כל העת את תשומת לבם אל העולם החיצוני, הם ימצאו מחדש את הדרך אל עולמם הפנימי, הם לא יאבדו אף אחת מן האפשרויות שהשיגו במהלך מאות ואלפי שנים (שכן ירידתם אל החומר תיחשב עבורם הישג יוצא דופן), אבל הם יפסיקו להיות מרוכזים אך ורק בהיבט הזה של היקום ויצאו לגלות מרחבים אחרים, כשהם עשירים ואמיתיים יותר, ובמרחבים הללו הם יהיו כבני אלוהים המגשימים את יצירת המופת האלוהית.
 
כיוון שעליכם לדעת: כשאדם באמת מקדיש את חייו לאור, לעבודתו יש חשיבות מכרעת בענייני העולם. לא חשוב היכן הוא נמצא, אם הוא מוכר או אלמוני, הוא מֶרכּז, הוויה בעלת עוצמה ודבר לא נעשה בלעדיו. הוא מנתב את כוחות היקום אל עבר מטרה מוארת והוא משתתף בהחלטות של רוחות שמים. זה מעורר בכם פליאה? ובכל זאת, זה רגיל לחלוטין. האם ייתכן שהרוחות המוארות, המוקירות והמטפחות את גורל העולם, לא יתחשבו בדעותיהן של רוחות הדומות להן באורן הקורן? כי כן, אין צדק או היגיון במצב שבו איננו יכולים להביע את דעתנו כשמגיעה השעה להחליט החלטות על עתיד האנושות. מכאן ואילך עליכם לדעת שקולכם יכול להישמע כשמתרחשות הכרעות על גורל העולם, וכי בידכם להשתתף במועצות של מעלה. ברגע כזה יקבלו חייכם משמעות חדשה. תבינו כמה חשוב לחיות חיים אלוהיים שבזכותם תהיו ראויים להשמיע את קולכם באוזני ישויות נשגבות.
 
בוודאי תתהו: ״האם התלמיד מודע לתפקידו?" הוא עשוי להבין זאת עם הזמן, אך בתחילת דרכו ודאי שאיננו מבין. משהו בתוכו משתתף בזה, משהו שבהחלט מתחשבים בו ומקשיבים לו, אך כל זה מתרחש בספֵרות עליונות של תודעתו, החסומות בפני התודעה הרגילה שלו. הממד הפיזי הוא גס מאוד ועבה, ודרושים זמן ומאמצים ניכרים כדי שהמאורעות המתרחשים בממדים העליונים ישתקפו דרכו. כך שברגעים הראשונים, בשנים הראשונות, ההשתתפות לא יכולה להיות מודעת כלל, אולם עדיין היא אמיתית. כי כפי שכבר ציינתי, אין זה צודק שאחדים בלבד ינכסו לעצמם את השליטה ולא יותירו לאנשי הרוח האומללים שום אפשרות להשמיע קולם בהצבעות של מעלה. אבל כדי לקחת חלק בהצבעות של מעלה, אדם צריך להיות קשוב עד מאוד, מודע, חכם וטהור: להבדיל מהמתרחש על פני האדמה, כי כאן לכולם יש זכות להתבטא, אפילו לרעים ולפושעים.
 
כאשר ישוע אמר: ״אבי עובד וגם אני עובד עמו",[8] הוא ביטא את הרעיון שלפיו אלוהים משתף את בניו בהחלטות. ולא ישוע לבדו רשאי להשתתף בעבודת אביו, כפי שבעצמו אמר: ״מי שמאמין בי יוכל לבצע דברים כמוני ואף גדולים ממני״.[9] אם נמלא אחר התנאים, נוכל גם אנו להשתתף בעבודת האל. מתי סוף-סוף יחליטו בני האדם להבין את אותן אמיתות שמימיות, שמפצירות בהם להשתחרר ולעשות מעשה מהולל למען העולם כולו? מדוע להישאר תמיד נרפים, חסרי תועלת לאחר? קחו לדוגמא את הנוצרים. האם האידאל של אדם נוצרי טוב הוא לטבול את אצבעותיו במים מבורכים, להדליק נרות, לבלוע כמה פיסות לחם קודש ולשוב אל ביתו להאכיל את התרנגולות והחזירים, לשתות כוס יין ולהכות את אשתו? הגיע הזמן שהם יפרשו את תורתו של ישוע בצורה רחבה יותר ויתחילו לפסוע בנתיב שהוא באמת הראה להם, במקום לנוח להם בשקט על זרי הדפנה כאילו די בזה, כי הוא הרי כבר גאל אותם ולכן לא נותר להם דבר לעשות.
 
נוכחותכם על פני האדמה היא כשדה שיש לעבדו. בכל רגע ורגע, גם כשתטיילו ביער או תנוחו, עליכם להימנע מקפיאה על השמרים. עליכם לתרגל מצב של פעילות פנימית סדירה והרמונית, כלומר לאסוף ולתעל את כל הזרמים והאנרגיות שיש בתוככם ומחוצה לכם אל מקור החיים, אל האור. וזוהי העבודה האחת ויחידה שעל התלמיד להגות בה. אור חדש נולד כדי לתת משמעות לכל דבר שאנו עושים. אור שמגדיר מחדש את המילה "עבודה".
 
אתם שואלים מישהו:״מה אתה עושה?״ והוא עונה: ״אני עובד". אולם הוא עוד רחוק מלהבין מהי עבודה: הוא מסתובב, מתקן, מתאמץ, אך זוהי אינה העבודה האמיתית. רק מעטים, גם בין המקודשים, יכולים לומר: ״אני עובד". ״אני משפץ״ או ״אני עושה ניסיונות עלובים״ או ״אני שובר את הראש עם כמה בעיות״, זה מה שיכולים לומר רוב האנשים. אך כדי לומר: ״אני עובד", כפי שאמר ישוע, יש להתרומם עד לדרגת רוח הקודש וללמוד ממנה, לקבל ממנה השראה. למעשה, רק אלוהים עובד. גם המלאכים, והרב-מלאכים, המשרתים שלו, גם הם עובדים. כי הם למדו ממנו. וזו הסיבה שתורת העתיד תאיר את המילה "עבודה" באור חדש, תיתן לה משמעות מאגית, כיוון שזו-זו העבודה שתשנה את האדם.
 
במשך אלפיים שנה לא הצלחנו לרדת לעומק המשפט: "אבי עובד וגם אני עובד עמו". למעשה, מעולם לא שאלנו את עצמנו מהי עבודתו של האל, כיצד בדיוק הוא עובד ומדוע חבר אליו ישוע. לאמיתו של דבר, זאת עבודה כבירה! גם אני איני מתיימר לטעון שהבנתי. כן, היא מסחררת. עבודת האל היא עבודת הרוח, המחשבה, היא מבקשת לטהר, להאיר וליצור הרמוניה… לנתב הכול לעבר המקור האלוהי על מנת שמֵימיו של הכל-יכול יפיחו חיים בארץ ובכל אשר בה. ועל כן אמר ישוע: "באתי כדי שיהיו להם חיים ובשפע",[10] כי החיים הם המים האלוהיים המצמיחים הכול.[11] ללא המים הללו, החיים הללו, האדם הוא מדבר צייה. עבודתו של האל מתמצה בהנעת החיים האלה, וזאת גם העבודה שהאדם, בן האלוהים, חייב ללמוד לעשותה.
 
ברור לגמרי שלפני שיגיעו לשם, חייבים בני האדם להתנסות בעבודות פיזיות קשות וגסות, מעייפות ומכאיבות, וזהו מצבם של רוב האנשים כיום. זה שלב, שלב הכרחי; כל זמן שאינם מסוגלים לעסוק בעבודה האחרת, יש להם לכל הפחות את העבודה הזאת, משום שאי אפשר לא לעשות כלום. הטבע דוחה יצורים שאינם עושים דבר. כל אחד חייב להיות מעורב בעשייה כלשהי, חייב להיות פעיל. חלקיק שמשוטט בחוסר מעש לא יכול לשרוד, עליו להשתייך לגוף כלשהו, להיות חלק ממבנה גדול יותר. אלה המשוטטים סתם כך, ללא כיוון או מטרה, ללא יעד, יתפתו אל נקודות כובד איומות ונוראות וייבלעו בהן לעד. על כן צריך תמיד להיאבק בכוחות הבטלה ולהחליט לעבוד, כמו האל עצמו.
 
כל עבודה יכולה להיעשות רוחנית בסופו של דבר. בשבילי כל דבר הוא עבודה. המילה "עבודה" שרויה בראשי יומם וליל, ואני מנסה לנצל הכול למען העבודה. אינני משליך דבר, אני משתמש בכול. גם כשאני נח חסר תנועה וכביכול לא עושה דבר, אני עובד באמצעות המחשבה, אני שולח חיים, אהבה ואור לרחבי היקום כולו. עשו כך גם אתם, כי ברגעים האלה תמצאו סוף-סוף את משמעות קיומכם.