מבוא
הספר הצחוק הינו הקובץ הרב-תחומי השני בחקר ההומור שיוצא לאור בעברית. הוא בא בעקבותיו של הספר הראשון, שיצא לאור בשנת 2012 בשם חשיבותה של אי-רצינות, בהוצאת כרמל.
המאמרים בספר הנוכחי מוסיפים נדבך חשוב נוסף לחקר ההומור. חשיבותו של ספר זה הינה כפולה: הוא מוסיף מחקרים בתחום ההומור בשפה העברית, שאינה עשירה במחקרים מסוג זה, ובנוסף, הוא תורם תרומה משמעותית לחקר ההומור בכלל. החוקרים שמשתתפים בספר זה הם אנשי אקדמיה בכירים מישראל, מאנגליה ומארצות-הברית שבאים מדיסציפלינות שונות: סוציולוגיה, פסיכולוגיה, ספרות, מתמטיקה, חקר התרבות, פילוסופיה, תקשורת וחינוך, שמעשירות את הרב-תחומיות של הספר ומספקות מגוון מעניין של מאמרים להבנה מיטבית של ההומור.
העיסוק בחקר ההומור, והצחוק הנובע ממנו, מתחלק לשתי תקופות: הראשונה מורכבת מהגות פילוסופית שאינה מבוססת על מחקר מדעי כמקובל היום, והתקופה השנייה מבוססת על מחקר מדעי. תחילתה של התקופה הראשונה לפני כאלפיים וחמש מאות שנים, עם שני הפילוסופים הראשונים שנתנו דעתם בנושא, אפלטון ואריסטו. אפלטון, בדיאלוג פִילֵבּוֹס, מצטט את סוקרטס שמזהיר מפני שימוש פוגעני באמצעות הומור וצחוק.[1] בספרו פּוֹליטֵיאָה הביקורת על השימוש המופרז בצחוק מתעצמת, ובמיוחד בזה הנובע מפגם אצל הזולת.[2] אריסטו, תלמידו של אפלטון, מוצא דווקא חיוב בהומור ובצחוק, "שהרי המעורר צחוק הוא איזה משגה או כיעור שאינו מכאיב ואינו מזיק".[3] שני הפילוסופים הללו הִתוו שתי גישות סותרות בפילוסופיה של ההומור והצחוק. האחת רואה בהומור ובצחוק היבטים שליליים כמו תוקפנות, והשפלת הזולת כפי שטענו הוֹבּס, בֵּין ובּוֹדלֵר, והאחרת רואה בהם היבטים חיוביים, כפי שביטאו זאת שפינוזה, קאנט ושופנהאואר. שתי הגישות הללו השפיעו רבות על חוקרי הומור ועדיין משפיעות עד עצם היום הזה. התקופה המדעית בחקר ההומור והצחוק החלה במאה ה-19. מאמרים בתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה התפרסמו בכתבי עת ובספרים מדעיים.[4] בשנת 1899 פרסם אנרי ברגסון שלושה מאמרים בכתב העת הצרפתי Revue de Paris שראו אור שנה לאחר מכן בספרו הצחוק (Le Rire), שמהווה ספר-יסוד בהבנת המכניזם של ההומור והצחוק והמשמעויות החברתיות שלהם. בעקבות ספרו, התגבשה התאוריה החברתית של ההומור והצחוק. בשנת 1905 יוצא לאור ספרו של זיגמונד פרויד, הבדיחה ויחסה ללא-מודע, שהינו מאמר פסיכולוגי בחקר ההומור והצחוק, שממצאיו תופסים מקום נכבד במחקרי ההומור שנעשים גם היום. שני המחקרים הללו מהווים תשתית מדעית מרכזית למחקרי ההומור והצחוק, לא רק בתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, אלא גם בדיסציפלינות אחרות. משנות השמונים של המאה ה-20, החלה תנופה מחודשת בחקר ההומור והצחוק. הכנס הבינלאומי הראשון בנושא, שהתקיים בקארדיף, אנגליה (1976), היה הזרז לכינוסים מדעיים נוספים ולהקמתה, בשנת 1989, של האגודה הבינלאומית לחקר ההומור (I.S.H.S.). האגודה ייסדה את כתב העת הראשון בחקר ההומור Humor. מחקרים רבים מתווספים למאגר הידע שהולך וגדל, בין היתר בזכות הופעתם של כתבי עת נוספים, כגון כתב העת הבינלאומי השני בחקר ההומור באנגלית – Israeli Journal of Humor Research אותו ייסדתי בשנת 2012, ואחריו הופיע כתב עת שלישי European Journal of Humor Research. לצד כתבי העת הללו קיימים שני כתבי עת נוספים, האחד בצרפתית והאחר בספרדית. לכל אלה, הצטרף כתב העת העברי הראשון בחקר ההומור, הומור מקוון: כתב-עת מדעי בחקר ההומור אותו ייסדתי בשנת 2011. בשנות השמונים של המאה ה-20 חקר ההומור נתפס עדיין כמדע לא רציני באקדמיה. בעקבות ההתמדה של 'המשוגעים' לדבר, והממצאים המדעיים שהתגלו בתחום הרפואה, הפסיכולוגיה, הפיזיולוגיה, התקשורת, חקר המוח ועוד, הפך חקר ההומור והצחוק לנושא לגיטימי ובעל ערך מדעי בכל הדיסציפלינות האקדמיות.
למרות הידע הרב שקיים בנושא, עדיין ישנן שאלות רבות שנותרו ללא מענה וממתינות לחוקרים שיפתרו אותן, כמו למשל: האם יש השפעה של ההומור והצחוק על תוחלת החיים של האדם? האם קיימת העברה בין-דורית של הומור וצחוק? האם ניתן ללמד בני-אדם להשתמש בהומור ולהיטיב את חייהם? היכן נמצאים המרכזים במוח שיוצרים את ההומור והצחוק, והאם ניתן לשלוט עליהם בדרך כלשהי כך שניתן יהיה לסייע לבני-האדם לשפר את איכות חייהם או לרפא דיכאון? השאלות הללו מלמדות על כך שלחקר ההומור והצחוק יש עתיד ארוך טווח.
הספר הצחוק: קובץ מאמרים רב-תחומי בחקר ההומור כולל חמישה-עשר מאמרים, שמחולקים לשבעה פרקים:
הפרק הראשון עוסק בחקר ההומור היהודי. פותח את הפרק מאמר של פרופ' אריה סובר שמתמקד במקורות ובמאפיינים של ההומור היהודי. זהו מאמר תאורטי מקיף להכרת ההיסטוריה והתכנים של ההומור היהודי. מאמר שני בפרק הינו של פרופ' קריסטי דיוויס, מבכירי חוקרי ההומור האתני בעולם, ובתוך-כך גם בחקר הבדיחות היהודיות. מאמרו עוסק בבדיחות היהודיות על נשים יהודיות מנקודת מבט חדשנית בחקר ההומור היהודי. ד"ר צפי זבה-אלרן תורמת את חלקה לפרק במאמרה "קודש וחול בבדיחות היהודיות האינטרטקסטואליות", כאשר היא מתבססת על לקט הבדיחות של דרויאנוב מספר הבדיחה והחידוד על שלושת כרכיו, אך גם על הבדיחות המיניות שאותן גנז.
הפרק השני, הומור ופסיכולוגיה, מבוסס על שני מאמרים שונים זה מזה. המאמר הראשון, "פרופיל המובן של ההומור" של פרופ' שולמית קרייטלר, שבו הגתה כלי שבאמצעותו ניתן לשפוך אור על השאלה המוכּרת – "מדוע זה מצחיק?" מנקודת-ראות קוגניטיבית, המתבססת על חקר המובן. מאמר זה הוא גם הצעה לייצר הומור בהתבסס על אותן תובנות. במאמר השני, "הומור, חוסן נפשי ופוסט-טראומה בקרב תושבי עוטף עזה בעקבות מבצע צוק איתן", ד"ר קרין קידר-כהן וצוות המחקר שלה, שיר בן-ישי ושיר דמרי, מתמקדות בשלושה תחומים מרכזיים: התסמינים הפוסט-טראומטיים כמבטאים מצוקה נפשית, החוסן הנפשי כמשאב התמודדות פנימי, וההומור כאסטרטגיית התמודדות.
הפרק השלישי עוסק בהומור וזיכרון השואה. פרק זה מכיל שני מחקרים שנכתבו על-ידי שתי חוקרות, שמקדישות חלק ניכר מזמנן לחקר תופעות הקשורות בשואה. מאמרה של ד"ר פנינה רוזנברג, "הקומיקס כסוכן זיכרון השואה" מתמקד בציורים ביומן הגרפי של אווה גאבאני, ניצולת שואה ממחנה הריכוז אושוויץ-רייסקו, ומציגה אותו כביטוי של קול נשי קולקטיבי בשואה, החושף ניסיון הרואי לשמור על צביון אנושי בעולם שביקש לאיין את הזהות האנושית. מאמרה של ד"ר ליאת שטייר-לבני, "שואה גם שלנו – מזרחים והומור-שואה בתרבות הפופולרית הישראלית", משקף דיון חברתי-תרבותי המתקיים בעשורים האחרונים בסוגיות מרכזיות, כגון הלגיטימיות של ייצוגים הומוריסטיים וסאטיריים של השואה, כמו גם את הופעת הקונפליקט האשכנזי- מזרחי בטקסטים הומוריסטיים וסאטיריים על אודות השואה.
הפרק הרביעי, עוסק בתאוריה ובפילוסופיה של ההומור. במאמרו "שבעה תאורטיקנים של הומור מחפשים בדיחה", מציע פרופ' ארתור אסא ברגר גישה רב-תחומית לחקר ההומור, שתואמת במיוחד לספר שלנו, כשהוא מתייחס לטקסט אחד, לבדיחה, ומראה כיצד חוקרים מתחומי ידע שונים ינתחו אותה. פרופ' לידיה אמיר, במאמרה "האדם המגוחך – על האלכימיה של ההומור", מציעה גישה פילוסופית חדשה, שלפיה ניתן לחוות את הטרגי שבמצב האנושי כקומי, וכך להמיר סבל בשמחה על-ידי האלכימיה של ההומור.
הפרק החמישי כולל שלושה מאמרים. במאמר הראשון, "ארבע מערכות במשחק הפוליטי: הומור בתעמולת הבחירות בישראל", מתמקד פרופ' רפי מן בשימוש בהומור בתעמולת הבחירות של המפלגות במערכות הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה משנת 1949 ועד שנת 2015. במאמר מוצגות ארבע מערכות, שבכל אחת מהן היה להומור, לסאטירה, לקומיקאים ולפוליטיקאים מקום ומשקל שונה. המאמר השני, של ד"ר דוד לוין, סוקר את הספרות שנכתבה על תוכניות הומור פוליטי טלוויזיוניות, העוסקות באקטואליה החדשותית ובמערכות בחירות. לטענתו, תוכניות שכאלו מביאות לעלייה בכמות הידע הפוליטי של הציבור הרחב, לעיצוב מגמות בדעת הקהל, ולעלייה במידת נכונותו של הציבור ליטול חלק בחיים הפוליטיים. המאמר השלישי בפרק, "צחוק בתוך דמע: על שני עיתוני הומור וסַאטירה בימי מתח ומלחמה בארץ- ישראל", מאת ד"ר מרדכי נאור, חושף שני עיתוני הומור וסאטירה, עגל הזהב וסִכּוֹת, שמציבים מראה, לעתים משעשעת ולעתים עקומה, שבה השתקפו, בדרך שונה משאר העיתונים, חיי היישוב היהודי בארץ-ישראל בעשור שלפני קום המדינה.
הפרק השישי עוסק בהומור וספרות. ד"ר אורנה לוין, במאמרה "מה עלוב להיות זבוב", מנתחת את השימוש הספרותי בדמות הזבוב כאמצעי קומי לביטוי חוויה קיומית. הניתוח מתבסס על טקסטים שבהם מופיע הזבוב במרכז הטקסט. דימוי הזבוב מבליט את היחסים שבין הקומי לקיומי, והטקסטים שנדונים משקפים פנורמה תרבותית מגוונת, החל משירת ימי הביניים, עבור דרך הספרות הישראלית העכשווית, וכלה בספרות הילדים הוותיקה והחדשה.
המאמר השני בפרק, של ד"ר עופרה מצוב-כהן, "מְבַשֵל, הגזבר, הרוכל וחולץ המגוּפוֹת", עוסק בנובלה תמונות מבית מבַשֵל השיכר של אשר ברש. המאמר דן בתפקידו של ההומור ביצירה שבה האווירה בעלילה היא פסטורלית לכאורה, כאשר בינות לה מפעפע מתח חברתי שמתבטא ביחסים הבין-תרבותיים בין יהודים לגויים. המאמר שם דגש על דמויות המשנה מן המרחב היהודי והמרחב הנוכרי, שאין להן זיקה ישירה להתפתחות העלילה. עם זאת, נראה כי להופעתן של דמויות אלו ישנו תפקיד מהותי ביצירתה של אווירה טובה וחיובית.
הפרק השביעי, "שילוב הומור בהוראת המתמטיקה", מתמקד בפן המעשי של הכשרת מורים למתמטיקה ונועד לתת כלים להוראת המתמטיקה באמצעות הומור. במאמר מציג פרופ' איליה סיניצקי, בין היתר, תוצאות ניסוי שבו מורים בפועל ניתחו קריקטורות הנוגעות בנושאים מתמטיים. ממצאי הניסוי מצביעים על יכולתם של המשתתפים לזהות את הקריקטורות הרלוונטיות ללמידה, ולנתח אותן לצורך שילובן בתהליכי הוראה, שכוללים הסבר, דיון וחקר מתמטי.
אני מאחל לכם הקוראים הנאה רבה מקריאת הספר ומקווה שתפיקו ממנו תועלת.
פרופ' אריה סובר
