כלכלה רומנטית

פרק 1

האלוף שלא קם בלילה והסיכון המוסרי

רעייתו של אלוף לשעבר בצה"ל סיפרה בריאיון לעיתון כיצד בזמן שירותו הצבאי, מעולם לא התעורר בעלה לקול בכיים של ילדיהם בלילות. לקום באמצע הלילה ולטפל בתינוקות הוא לא תענוג גדול, אבל דבר הכרחי. ייתכן שהאלוף היה עייף כל כך עד שלא שמע את הבכי של הילדים. אך רעייתו סיפרה שכאשר הטלפון הצבאי היה מצלצל בביתם באמצע הלילה, היה בעלה קם במהירות הבזק. כלומר, כשהדבר היה באמת חשוב לו והוא ידע שאשתו לא יכולה להחליף אותו, הוא היה מסוגל לקום למרות שנתו העמוקה.
חברי רמי נקט שיטה דומה. רמי נשוי זה שש שנים ואב לשני ילדים. במהלך הריונה השני של אשתו הוא סיפר לי בגאווה כיצד סייע לאשתו, שלא כרגיל, לשטוף את הבית.
"אם אשתך בחודש השמיני, מדוע לא שטפת את הבית לבדך?" שאלתי אותו.
"אשתי יודעת איך אני מנקה. לכן, מכיוון שהיא רוצה את הבית נקי, היא מעדיפה בדרך כלל לנקות בעצמה," ענה רמי.
רמי לא דייק (וזה בלשון המעטה). לפני נישואיו ביקרתי בביתו יותר מפעם אחת. הבית היה נקי ללא רבב. בבית שהוא גדל בו שררה משמעת ברזל ואמו הטילה על ילדיה את משימת ניקוי הבית שווה בשווה. למרות יכולתו לנקות את הבית, הוא מעולם לא אהב את המלאכה הזו, אבל גם חברתו, ולימים אשתו, לא התלהבה מכך במיוחד.
בשנת נישואיהם הראשונה דרשה ממנו אשתו חלוקה שווה במשימות הבית. רמי, שהבין שהוא עלול לנקות את הבית עד סוף ימי חייו, החל להתרשל בניקיון עד שאשתו הסיקה מכך שהוא לא יודע לשטוף את הבית והחליטה לוותר לו. רמי לא ניקה את הבית כהלכה אפילו מבלי שהתכוון לכך. נקיון הבית לא היה חשוב לו כמו שהיה חשוב לאשתו, ולכן הוא לא הקדיש את הזמן הנדרש ואת תשומת הלב כדי לבצע את המשימה כהלכה.
מערכת יחסים זוגית היא כר פורה למקרים מהסוג הזה. בני זוג נדרשים לאין-ספור משימות שוטפות בבית, בגידול ילדים, בפרנסה ועוד. מקצת המשימות נעימות פחות לאחד מבני הזוג. אין כל בעיה בחלוקה של המשימות לפי רצונם של בני הזוג. הבעיה נוצרת כאשר שניהם לא אוהבים מלאכה מסוימת אשר חייבת להתבצע היטב. במקרה כזה, ניסיון של אחד מבני הזוג להתרשל בביצוע המלאכה כדי להיפטר ממנה אינו יכול להתקבל בהבנה, והצד השני חייב להבהיר לו שוויתור על מלאכה זו חייב להיות מומר מיד בביצוע מלאכה אחרת. התעלמות מהבעיה תביא לידי כך שצד אחד מרוויח וצד אחד מפסיד, מצב שלעולם אינו בריא במערכת יחסים זוגית.
הנכונות שלנו להבין את החולשות של אחרים ולהתחשב בהם היא ללא ספק תכונה טובה והכרחית לקיום מערכת יחסים מוצלחת. לצערנו, אין אנו ואין בני זוגנו אנשים מושלמים, ואנו חייבים לקבל זה את זה על יתרונותינו וחסרונותינו. אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה: לפעמים החיסרון ביכולת לבצע מלאכה מסוימת אינו באמת חיסרון, אלא חוסר רצון לבצע את המלאכה. המשימה היא לאתר היכן עובר הגבול בין חוסר היכולת לחוסר הרצון. מוסדות הרווחה בישראל נתקלים באותה בעיה.
המערכת המוסדית מנסה לעזור לאנשים שאינם מסוגלים לעזור לעצמם. לצערנו, אנשים רבים מובטלים עקב מחסור במקומות עבודה או בשל מגבלות גופניות או נפשיות. כיוון שלרובנו אכפת מהחלשים ומהנזקקים, רבים מאיתנו רוצים לעזור להם. אזרחי ישראל אינם רוצים שיהיו ביניהם חסרי בית או רעבים ללחם. לכן אזרחי ישראל מוכנים לשלם מסים על חשבון הצריכה האישית שלהם כדי לסייע לאותם האנשים, וגם כדי לדעת שאם חס וחלילה הם עצמם ייקלעו לאותו מצב, החברה תעזור גם להם.
מצד שני, ייתכן שמקצת אלו שנקלעו למצב קשה זה לא היו נקלעים אליו מלכתחילה לולא ידעו שהחברה תיחלץ לעזרתם. ייתכן שהם היו עובדים בעבודות שעכשיו הם נמנעים מלעבוד בהן, ייתכן שהם היו רוכשים השכלה שהיתה נותנת להם סיכוי גבוה יותר למצוא מקום עבודה וייתכן שהיו דוחים את הקמת המשפחה עד שיהיו בידיהם האמצעים לתמוך בה. ברור שלא כולם, אבל מקצתם היו מתמרנים את עצמם מחוץ למצב זה, לולא ידעו שהחברה תיתן להם רשת ביטחון.
התופעה שתיארתי קודם במערכת היחסים הזוגית (מי שוטף את הרצפה? מי קם לילדים?) מתרחשת גם במקרים אלו והיא נקראת Moral Hazard (בהעדר תרגום עברי טוב יותר נשתמש במונח "סיכון מוסרי"). משמעות התופעה היא שאם אנשים יודעים שהתנהגות מסוימת מסוגלת לתגמל אותם, הם יתנהגו על פי התנהגות זאת, במוּדע או שלא במודע. אם האלוף יודע שאם ימשיך לישון בזמן שילדיו בוכים, תקום אשתו במקומו ותטפל בילדים (מבלי לנטור לו על כך טינה), הוא יעשה את עצמו ישן או שבאמת לא יתעורר. אם אדם יודע שהחברה תשמור עליו מלהיזרק לרחוב אפילו אם לא יעבוד, הוא לא יעשה את המרב למצוא לעצמו מקום עבודה ולהתפרנס.
הגשת עזרה לאותו אדם, בין שמדובר בלקום ולטפל בילדים במקומו ובין שבסיוע כספי למובטל, יוצרת את הסיכון המוסרי - סיכון שהמוסר הגבוה שלך הבא לידי ביטוי ברחמים על חסרי היכולת, ישרת בצורה בלתי-מוסרית גם אחרים שהם בעלי יכולת או עצלנים.
סיכון מוסרי לקחה על עצמה ממשלת ארצות הברית, כשהחליטה לסייע לאזרחיה במדינת לואיזיאנה. בקיץ 2005 שטפה סופת ההוריקן "קתרינה" את לואיזיאנה בכלל ואת העיר ניו אורלינס בפרט, ואילצה יותר ממיליון אזרחים לעזוב את בתיהם ולעבור לדיור זמני. דעת הקהל בארצות הברית התקשתה לקבל את התמונות הקשות של אזרחים המסתובבים כפליטים בארצם ולחצה על המערכת הפוליטית לסייע להם.
ממשלת ארצות הברית החליטה להעניק לכל אזרח שנאלץ לעזוב את ביתו 2,000 דולר בכרטיס חיוב מיוחד לרכישת מצרכים בסיסיים. לא ידוע כמה מהם באמת רכשו מצרכים בסיסיים, ניתן להניח שרובם המוחלט, אבל מקצתם ניצלו את הכסף בדרכים שמשלם המסים האמריקני לא שיער.
רבים מפליטי "קתרינה" התמקמו בעיר יוסטון שבטקסס. תחנת הטלוויזיה המקומית KPRC-TV חשפה שרבים מהם ביקרו במועדון החשפניות המקומי "בייבי דול" ונהנו מאוד משירותי הנערות ומהמשקאות שבמקום ושילמו בעבורם בכרטיס החיוב הממשלתי. בעלי המועדון לא הפסיקו לברך את ממשלת ארצות הברית על ההחלטה לתמוך כספית בפליטים מלואיזיאנה. רוב אזרחי ארצות הברית, לעומת זאת, פירשו זאת כניצול לרעה של טוב לבם.
בסופו של דבר, תמיד קיימת פשרה בין הנכונות לעזור לבין הידיעה שחלק מהעזרה ינוצל לרעה. מקצת מניצולי "קתרינה" ניצלו לרעה את אזרחי ארצות הברית, אך נראה שאזרחי ארצות הברית מוכנים לספוג את הנזק ולו רק כדי לדעת שהם מסייעים למסכנים שנשארו חסרי כול.
חברות ותרבויות שונות מחליטות אחרת עד כמה הן מוכנות לספוג ניצול לרעה של טוב לִבּן. ישנן חברות המוכנות ש-99 אנשים ינצלו אותן לרעה רק כדי להציל איש "טוב" אחד, וישנן חברות שלא מוכנות להציל 99 אנשים "טובים" ולקבל בהשלמה אדם "רע" אחד שחי על חשבונן. מדינות אירופה נוטות לתת בקלות רבה יותר דמי אבטלה, והאבטלה הממוצעת בהן היא בדרך כלל 10%-9%. בארצות הברית קיימת יותר סלידה מתחושה של ניצול לרעה של דמי האבטלה ואחוזי האבטלה בה נמוכים מהמקובל באירופה ונעים בסביבות 6%-5%.
אין כמובן דרך לקבוע מהי ההתנהגות הנכונה. בארצות הברית אמנם אנשים טובים המשלמים מסים מנוצלים פחות לרעה, אך יש גם אנשים טובים שחיים בעוני קשה. באירופה יש יותר ניצול לרעה של משלמי המסים, לצד סכנה פחותה שאנשים טובים יישארו חסרי כול.

התמודדות עם בעיית הסיכון המוסרי
התורה מציעה נקודת מבט מעניינת לאופן שבו ניתן לסייע לעניים בחברה מבלי להיות מנוצלים לרעה על ידי בעלי כוונות רעות. בספר ויקרא (פרק כ"ג) קובעת התורה מה חייב חקלאי לעשות על מנת לדאוג לעניים בקהילתו. התורה מתמקדת בבעל שדה, העוסק במלאכה המקובלת באותה תקופה, אך כיום ניתן להרחיב את הפתרון לכל נושא. החקלאי חייב להשאיר בשדהו לקט ופאה, וכך מקצת היבול מוקדש לחסרי כול. השיבולים הנשכחות על הקרקע במהלך הקציר נועדו לעניים ואסור לאסוף אותן, וכך גם אחת הפינות בשדה הנותרת בלתי-קצורה. בעל השדה לא נדרש להביא את היבול לביתו של העני, אלא הלה צריך לבוא לשדה ולקצור או לאסוף את היבול על מנת לספק את מחסורו.
בדרך זאת נמנעת חלקית בעיית הסיכון המוסרי. העני אינו מרוויח ממצבו בכך שמספקים את מחסורו בפתח ביתו מבלי שהוא חייב לעבוד, אלא גם הוא חייב ללכת ולעמול במו ידיו על מנת לספק את מחסורו, למרות מצבו הכלכלי. ההלכה גם קובעת בבירור מהו קו העוני, שרק מי שנמצא מתחתיו רשאי ליהנות ממה שהיא מכנה "מתנות עניים".
הרעיון המוצע בתורה הוא קווי המִתאר של הפתרון. קושי בביצוע משימה לעולם לא יפטור אדם מביצועה. אם אחד ההורים מתעורר בקלות יחסית מבכי הילדים בלילה, הוא לא יהיה זה שתמיד יטפל בהם, אלא יתעקש להעיר את בן או בת זוגו, אפילו אם בטווח הקצר המשמעות תהיה שיידרש זמן רב יותר לטיפול בילדים. פתרון אפשרי נוסף יהיה הסכמה מראש שהמשימה הזאת מוטלת על אחד מן ההורים - עם קביעת משימה חלופית להורה השני. העיקר הוא שבכל מקרה אי-ההתעוררות שלעצמה לא תפטור מהמשימה.
מדי פעם עולה בישראל הרעיון להציע למובטלים עבודות יזומות בשכר נמוך. מדובר בעבודות שאין בהן צורך של ממש, שהרי אם היה קיים צורך כזה היו המשרות הללו קיימות גם מבלי שהמדינה תיזום אותן. בתקופות של מיתון האבטלה גואה, ורבים מהמובטלים כנראה באמת רוצים לעבוד אך אין משרות. במקרה כזה, השקעה בעבודות יזומות היא בזבוז של כסף היכול לסייע לממשלה לצאת במהירות מהמיתון וליצור מקומות עבודה יצרניים.
לעומת זאת, בתקופה של גאות כלכלית, שבה יש ביקוש לידיים עובדות והאבטלה נובעת מרצונם של מובטלים להשתמט מעבודה כדי לחיות על חשבונם של אחרים, העבודות היזומות מסוגלות לפתור את בעיית הסיכון המוסרי. המובטלים לא מרוויחים דבר מכך שאין להם עבודה, כי העבודות היזומות גורמות להם לעבוד בכל מקרה. במצב של גאות, המובטלים יעזבו במהירות את העבודות היזומות לטובת עבודות יצרניות שבהן ניתן להרוויח יותר. זהו איננו פתרון אידיאלי, אלא דוגמה לדרך אחת מרבות שבאמצעותן החברה מסוגלת להתמודד עם הסיכון המוסרי מבלי להשאיר אנשים רעבים ללחם.

מערכת המס, הסיכון המוסרי ושטיפת כלים
חיים משותפים בזוגיות או בקהילה מחייבים שימוש במוצרים משותפים הקרויים גם "מוצרים ציבוריים" (פרק 12 עוסק בהרחבה במוצרים ציבוריים, אך לעת עתה נתייחס אליהם כמוצרים המשותפים לכמה אנשים) למשל: שטיפת חדר המדרגות בבית משותף היא מוצר ציבורי. כל דיירי הבית מלכלכים את חדר המדרגות, ובהנחה שכולם רוצים אותו נקי, צריך להגיע להסדר מסוים בנוגע לשטיפתו. הסדר אחד יכול להיות תורנות שבועית של דיירי הבניין, ואילו הסדר אחר יכול להיות איסוף כסף מכל הדיירים כדי לשכור מנקה חיצוני. בקהילה או במדינה איסוף המסים מהתושבים בא לממן את המוצרים המשותפים, כמו כבישים וניקיון הרחובות.
בארוחת הערב של יעקב ורחל, אחד מבני הזוג צריך לשטוף את הסירים שבהם הכינו את ארוחת הערב. הסירים, כמו חדר המדרגות, משותפים לשני בני הזוג וצריך למצוא פתרון אלגנטי שיקבע מי יהיה אחראי לניקיונם מדי ערב.
מהי הדרך הטובה ביותר לגבות מסים? קיימות כמה גישות. לצורך הצגתן נדמיין כפר קטן שבו חיים עשרה אנשים הרוצים לאסוף 100 שקלים לצורך סלילת כביש לכפר. ניתן לגבות מסים על פי עקרון השוויון: כל אחד מהתושבים ישלם 10 שקלים. זהו פתרון אפשרי, אך בעייתי אם קיים אי-שוויון חריף ביכולתם הכלכלית של תושבי הכפר. ייתכן ששמונה מתושבי הכפר הם בעלי אדמות עשירים והכנסתם החודשית היא 100 שקלים, ולצדם נמצאים חוטב העצים ושואב המים, אנשים עניים מאוד, שהכנסתם אינה עולה על 10 שקלים לחודש. שני העניים הללו אינם אשמים במצבם הקשה, שכן מסיבות אובייקטיביות הם אינם מסוגלים להרוויח כסף רב כמו חבריהם, שירשו מאבותיהם אדמות רבות. הטלת מס על פי עקרון השוויון תגזול מאותם שני אנשים מסכנים את כל כספם. חברה מוסרית ורחומה לא תרצה לפגוע באותם אנשים. בעיה נוספת היא שייתכן שאין כלל לחוטב העצים ולשואב המים 10 שקלים, ואז גם הכפר לא יצליח לאסוף את כל המס הנדרש - 100 שקלים. שתי הבעיות האחרונות הן הגורם לכך שמערכת המס בדרך כלל איננה שוויונית.
המס במרבית מדינות העולם תלוי גם (אך לא רק) בהכנסת התושבים. ככלל, אזרח עשיר משלם יותר מס מאזרח עני. תושבי הכפר שתיארנו יחליטו כנראה לגבות מסים רק מהאנשים העשירים, כדי שלא לפגוע קשות באנשים העניים, ויטילו על כל אחד משמונת בעלי האדמות מס של 12.5 שקלים, כדי לממן את הכביש העולה 100 שקלים.
מסים המוטלים על פי ההכנסה ולא על פי עקרון השוויון גורמים לסיכון מוסרי. אנשים מבחינים שמשכורת גבוהה יותר גוררת יותר מסים, ולכן הם ירוויחו פחות כסף, כדי לא להיתבע לשלם מס גבוה. אנשים אחרים, בעלי אותה יכולת בדיוק, שצריכים לעבוד קשה יותר מסיבות שונות, נענשים בתשלום מס גבוה יותר.
נניח שבאוניברסיטה העברית יש זוג תאומים זהים לחלוטין, סטודנטים הלומדים מינהל עסקים. אחד התאומים מסתפק בחסכונות שצבר מתקופת הצבא, ואילו השני עובד כמאבטח במשרד ממשלתי. המסים על הסטודנט העובד (ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ומס הכנסה) גבוהים יותר מהמסים שמשלם אחיו, אף על פי שהם בעלי אותה יכולת, וזאת רק משום שהאח שאינו עובד מעדיף לבלות את זמנו בבילויים במקום לצבור עוד כסף. המס המוטל על פי ההכנסה יוצר לכאורה חוסר צדק שבו אנשים זהים משלמים מס שונה, ודווקא החרוץ יותר הוא הנושא בנטל.
כדי להדגים את חוסר השוויון, נחזור ליעקב ורחל שכבר סיימו את ארוחת הערב. עקרון השוויון הוא פשוט - ערב אחד ישטוף יעקב את הכלים ובערב השני תעשה זאת רחל. עקרון המס על פי ההכנסה יטיל את שטיפת הכלים על בעל התפוקה הגבוהה יותר במטבח. נניח שיעקב אוהב לבשל והוא מפנק את רחל מדי ערב בארוחה. עקרון המס על פי התפוקה יטיל עליו את שטיפת הסירים, אף על פי שהוא גם הכין את ארוחת הערב. העיקרון הרי אומר שיצרן רוב העבודה הוא גם הנדרש לטפל ברוב המוצרים הציבוריים. הסדר כזה בין יעקב לרחל לא ממש בונה מערכת זוגית שוויונית ובריאה, ולכן קשה להאמין שיחזיק מעמד לאורך זמן.
מהי מערכת המס הנכונה? בואו נבדוק זאת על פי ההגדרה שנתנו למקצוע הכלכלה ונתאים אותה למערכת המס על ידי החלפת המילים "ייצור התוצרת" ל"איסוף הכסף מידי האזרחים (מיסוי)" והחלפת המילים "חלוקתה בין הצרכנים" למילים "בעבור צרכים ציבוריים". בסיום נקבל את המשפט: "כלכלה הוא תורת הארגון של איסוף הכסף מידי האזרחים (מיסוי) בעבור צרכים ציבוריים, באופן שבו ייגרם מרבית האושר לאותו ציבור אזרחים".
מערכת מס הפועלת רק על פי עקרון השוויון עלולה שלא להצליח לגבות את כל המסים וגם עלולה לפגוע קשות באושרם של החלשים ושל הדואגים להם. לכן, המיסוי על פי הכנסה הוא יותר מבחינת איסוף הכסף. אך אסור לשכוח את המגבלות והחסרונות של מערכת זו: אנשים זהים לחלוטין ביכולות להרוויח כסף ולשלם מסים משלמים מסים שונים, ובכך נגרם סיכון מוסרי. מערכת המס מענישה דווקא את האנשים החרוצים העובדים, כמו יעקב שהכין את ארוחת הערב ו"נענש" בעקבות כך גם בשטיפת הסירים. רפורמות ושינויים במערכת המס צריכים להביא בחשבון בעיה מוסרית זו.