גנוסטיקה

 

"ברוך הבא למדבר של הממשי", אומר מורפאוס לנאו בסרט הקולנוע המטריקס כשהוא מציג בפניו לראשונה את העולם האמיתי.1 במידה רבה זהו גם המסר שאותו נושאים רוב רובם של הטקסטים הגנוסטים: העולם שנחשב לאמיתי מתגלה בפני המאמין הגנוסטי כאשליה קונספירטיבית ומרושעת, עולם שהוא מזוויע באותה מידה שהוא ממשי. וכך, גם הגאולה הגנוסטית אינה גאולה ממצב פוליטי מסוים או מחטא שהביא לפגם בעולם. העולם הוא הוא הפגם, ורק באמצעות הכרה בכך וחתירה מעבר לו מתאפשרת הגאולה הגנוסטית. עם זאת, אין פירוש הדבר שהעולם הוא כאוטי או חסר סדר. אדרבא, הגנוסטים מאמינים שהעולם מתנהל על פי סדר מופתי, המתבטא בכל מערכותיו התרבותיות, החברתיות, הדתיות ואף הכלכליות. אולם זהו סדר שבינו לבין מאווייו של האדם הגנוסטי אין דבר וחצי דבר. מטרתו של סדר זה להכפיף את האדם לכוחות עליונים המנצלים אותו לצורכיהם.

האדם הגנוסטי מוצא את עצמו מוטל בעולם עוין ודכאני; הוא קורא תיגר על הסדר הקיים. רוח המרדנות מפעפעת בכל ביטוייה של האמונה הגנוסטית, ועל כן אין תמה על כך שהכתבים הגנוסטים יוצאים גם נגד המערך המגדרי הפטריארכלי.2 יצירת המין והמגדר ככוחות ממשטרים וממשמעים מיוחסת בכתבים אלו לאלוהות מרושעת ונחותה.3 גם הכבוד העצום למסורת האבות המקובל כל כך בעולם העתיק נדחה על ידי הגנוסטים מכול וכול.4 הדת הגנוסטית מתענגת על מרדנותה כמעט באותה מידה שהיא מזדעזעת מתגליותיה.

 

ההקשר ההיסטורי

הטקסטים הגנוסטים שכונסו באסופה זאת נכתבו בעולם היווני—רומי במאות הראשונות לספירה, בראשיתה של הנצרות. בתקופה זאת נאבקו בינן לבין עצמן קבוצות נוצריות רבות, אשר כל אחת מהן טענה שהיא היא הנצרות האמיתית. המכנה המשותף היחיד בין הקבוצות היה האמונה בישוע המשיח ובתפקידו המרכזי בהיסטוריה של הגאולה. מלבד זאת, רב היה השונה על המשותף. אחת הקבוצות הנוצריות הללו — שראתה את עצמה כממשיכה הלגיטימית של היהדות, ועתידה הייתה להפוך לדת האימפריה במאה ה—4 לספירה — הייתה הקבוצה שתכונה באסופה זאת הנצרות הפרוטו—אורתודוכסית. קבוצה זו הצליחה — לא מעט בשל כוח הארגון שלה ויכולתה להתאים את עצמה לתרבות היוונית—רומית שבתוכה צמחה — להפוך בסופו של דבר לדת השלטת בעולם המערבי, עד ימינו אנו. עם זאת, בתקופה שבה נכתבו רוב הטקסטים המתורגמים באסופה זאת לא הייתה לנצרות הפרוטו—אורתודוכסית כל עדיפות על פני הקבוצות האחרות, ואיש לא ידע, כמובן, שהיא עתידה להצליח לנכס לעצמה ורק לעצמה את הנצרות, ולשכתב את ההיסטוריה הכנסייתית בהתאם. אדרבא, כבר בשנות ה—30 של המאה הקודמת הצליח החוקר וולטר באואר (Bauer) להראות שבמאות הראשונות לספירה במקומות מסוימים בעולם היווני—רומי הייתה הנצרות השלטת, ולעתים אף הנצרות היחידה המוכרת, דווקא מסוג זה שעתיד היה להיות מוקע ככפירה ברבות הימים.5

חלק מהקבוצות הנוצריות ששגשגו בתקופה מוקדמת זאת היו קבוצות גנוסטיות. גם כאן אל לנו לפשט את פני הדברים: חלק מהקבוצות אכן כינו את עצמן גנוסטיות, כדי לתאר ולהבדיל את עצמן מקבוצות נוצריות אחרות. לחלק אחר, גדול הרבה יותר, "הוענק" שם זה בשל דמיונן לקבוצות הגנוסטיות ה"מקוריות", על ידי אבות הכנסייה הפרוטו—אורתודוכסים בעולם העתיק או על ידי חוקרים בתקופה המודרנית. כל החיבורים באסופה זאת מכונים על ידי החוקרים חיבורים גנוסטים, אף כי ייתכן מאוד שרוב מחבריהם לא כינו כך את עצמם או את אמונתם. עם זאת, הגנוסיס, או האמונה בידע הגואל, הייתה משמעותית בתורתם.

אם כן, מה פירוש "גנוסטי"? התואר "גנוסטי" או gnōstikos ביוונית נגזר מהמילה היוונית גנוסיס, שפירושה ידע, הבנה או הכרה. אך בעוד שהמילה גנוסיס שכיחה בספרות היוונית, התואר אינו שכיח, ויתכן שאפלטון היה זה שטבע אותו. בדיאלוג המדינאי לדוגמה נטען שיש להבדיל בין שני סוגי אמנויות. אלו ה"פרקטיות" שמביאות לידי מעשה, כגון נגרות, ואלו ה"גנוסטיות" שמביאות לידי ידיעה, כגון המתמטיקה.6 אחרי אפלטון אנו מוצאים תואר זה בעיקר בכתבים פילוסופיים, והוא מיוחס, כמו אצל אפלטון, לאמנויות או ליכולות אנושיות מסוימות. מעניין לציין את השימוש שעושה במילה פילון מאלכסנדריה, הפילוסוף והפרשן היהודי בן המאה ה—1, כדי לתאר את עץ הדעת כמוביל או כמאפשר ידיעת טוב ורע.7 מכל מקום, אצל הגנוסטים אנו מוצאים בפעם הראשונה, ואולי גם היחידה, שימוש בתואר לקבוצת בני אדם. כפי שהעיר בנטלי לייטון (Layton), הניאולוגיזם הגנוסטי הזה נשמע בוודאי מוזר ותמוה באוזני בני התקופה, כעגה פנים—כיתתית.8 משל למה הדבר דומה? לקבוצה מודרנית שתקרא לעצמה "האפיסטמיים" או "התיאורטיים".

כפי שהוזכר, הגנוסיס כשלעצמה היא עיקר חשוב בתורתם של הגנוסטים: הידע הוא המביא, או לכל הפחות מאפשר, את הגאולה. ל"ידע" הגנוסטי שלושה רבדים: הראשון הוא רובד תיאורטי—היסטורי, רוצה לומר השתלשלות המאורעות שהביא את הגנוסטים — או אף את האנושות כולה — למצבה הנוכחי. תאודוטוס, גנוסטי בן המאה ה—2, מתאר זאת כך: "החירות טמונה בידע מה היינו, ולמה הפכנו; היכן היינו ולהיכן נזרקנו; להיכן אנו נחפזים, וממה אנו נגאלים; מהי לידה ומהי לידה מחדש".9 כאן גם נרמזים הרבדים הנוספים של הידע הגנוסטי: הידע ה"פרקטי", כיצד להיחלץ מעולם זה ולהיגאל, ותפקיד הידיעה עצמה כאתחלתא דגאולה. וכך העניין מוצג בבשורה על פי תומאס: "הוא אשר מחפש, אל לו לעצור עד שימצא. וכאשר ימצא, יזדעזע. וכאשר יזדעזע, יוכה בתדהמה, ויהיה למלך על הכול".10

העולם שבו אנו חיים הוא תשלילו של הידע. כפי שהעיר חוקר הגנוסיס והפילוסוף האנס יונס, על פי הגנוסטים הבורות אינה רק היעדר הידע, אלא היא מהותו והעיקרון המנחה של בורא העולם והטבע שסביבנו.11 הישות הנחותה (ולרוב גם המרושעת) השולטת בעולמנו מתקיימת באמצעות הבורות והודות לה, ומטרתה להסתיר את הידע הגואל, ידע שעלול להביא לכיליונה ולכליון עולמה. לא בכדי מתארים הגנוסטים את עצמם כ"בני אלמוות החיים בקרב אנושות גוועת".12 ומכאן אנו מגיעים לעיקרון מרכזי נוסף בתורה הגנוסטית: הזרות. הגנוסטים, המוצאים את עצמם נטושים בעולם מנוכר זה, תחת שמים חסרי רחמים, חשים זרות מוחלטת במלוא כוחה האקסיסטנציאליסטי, והם אינם כמהים לגשר על זרות זאת, אלא להעמיק אותה, שכן רק כך תושג הגאולה.

 

המיתוס הגנוסטי

כיצד הגיעו הגנוסטים למצב האיום הזה, וכיצד ייגאלו ממנו? למעשה, כל אחד מהכתבים הנמצאים באסופה זאת מנסה לענות על שאלה זאת בדרכו, וכפי שיתחוור במהירות לקוראים, התשובות שונות ומגוונות, אך ניתן לתאר את מבנה המיתוס הגנוסטי בקווים כלליים מבלי לחטוא יתר על המידה לאמת.

המיתוס הגנוסטי מתחיל בתיאור של אלוהות מושלמת, טהורה ועליונה. למעשה מדובר יותר באי—תיאור, שכן אלוהות זאת היא מעבר לכל קטגוריה תפיסתית אפשרית. בחלק מהכתבים הגנוסטים נטען בעצם שאלוהות זאת אינה קיימת ואינה אלוהות — וזאת משום שהיא מעבר לקטגוריות של "קיום" ושל "אלוהות". עם זאת, פעולתה של האלוהות הזאת בעולם הרוחני העליון — פעולה המומשלת בכתבים הגנוסטים לזרימתו של נהר — ניתנת לתיאור ואף לכינוי בשם: זו "בּרְבּלוֹ".13 "ברבלו", אשר מתוארת במין נקבה דקדוקי אך מינה ה"אמיתי" נזיל ביותר, היא האלוהות הפעילה העליונה. ברבלו מביאה ליצירת מערכת של "אֶאוֹנִים" — אלוהויות עליונות שבחרתי לתרגם כ"עולמות" כדי להעביר את הקשרי הזמן והמקום של מונח יווני זה — שמתקיימים בהרמוניה רוחנית חסרת גבולות. זו ה"פְּלֵרוֹמָה" או ה"מכלול" העליון.

עד כאן הכול טוב ויפה, אך אז מתרחשת הטרגדיה: אחד העולמות האחרונים שנוצרו — "סופיה" או "חוכמה" (ובמקרה אחד לפחות מדובר דווקא ב"לוגוס") — טועה, ולטעות השלכות איומות. אופייה של הטעות משתנה מתיאור לתיאור — לעתים מדובר ברצונה להינתק ממערכת העולמות וליצור דבר מה לבדה, ולעתים מדובר ברצונה לדעת את האלוהות העליונה. אך התוצאה אחת היא: היווצרותו של נפל בּוּר ובתוכו כוח עצום — אור רוחני מן העולומות העליונים. סופיה מבינה את טעותה, ובשיתוף פעולה עם ברבלו ומערכת העולמות הגנוסטיים מתחילה במבצע רב—שלבי להחזרת אותו אור רוחני לעולם העליון.

הנפל העוצמתי שנוצר מטעותה של סופיה אינו מסוגל להביט על העולמות העליונים או לתפוס אותם, ולכן מכריז במהרה כי "אנוכי אל ואין עוד מלבדי". שם נפוץ ל"אל" זה הוא יַלְדָאַבַּאוֹת.14 ילדאבאות בורא לעצמו עולם חומרי וצבא של "ארכונים" או "שליטים" שישרתוהו. בשלב זה סופיה מתחילה להוציא לפועל את תוכניתה: לנתק את האור הרוחני מאותו נפל — האל הבורא — כדי שניתן יהיה להשיבו לעולם הרוחני. סופיה מפתה את האל הבורא לנשוף לתוך האדם הנברא את האור הרוחני. כלומר מעשה בריאת האדם הראשון מוצג כמעשה מרמה מתוכנן של סופיה. מן העבר השני, גן העדן מוצג כקנוניה של האל הבורא ושליטיו, אשר מבינים שאיבדו את מקור כוחם ומנסים עתה לסמא את דעתו של אדם בתענוגות. סופיה בעורמתה דואגת שעץ הדעת (הגנוסיס) יהיה בגן העדן, ושולחת את הנחש כדי למסור את הבשורה לחווה, ודרכה גם לאדם. האל הבורא רותח מזעם, מעניש את חווה ואדם (עונשו של הנחש מוצג כחסר תוחלת, שכן הוא שימש ככלי בידה של סופיה ותו לא) ומטיל אותם לחיי סבל וקושי כדי ששוב ישכחו את מקורם הרוחני ואת עליונותם עליו. וכך מתחילה ההיסטוריה האנושית שבה מנסה האל הבורא למנוע את הגאולה מהגנוסטים כמה פעמים (המבול, חורבן סדום), ואף על פי שהוא מנצח בקרב (ה"גנוסיס" נעלמת שוב ושוב) הוא אינו מסוגל לנצח במלחמה.

בזמננו אנו (מנקודת מבטם של הטקסטים הכלולים באסופה), החליטו סופיה ושאר העולמות שהגיע זמן הגאולה הסופי, ושלחו את ישוע כריסטוס כדי למסור את הידע הגואל לגנוסטים, לאפשר להם להתנכר לעולם שבו הם חיים ולחזור לשלמות העליונה. ברגע שזה יתרחש תתוקן הטעות הקדמונית של סופיה, וסופו של האל הבורא ושל עולמו יהיה לקרוס אל תוך עצמם ולהיעלם. אך בל נטעה: האל הבורא אינו מתכוון לוותר; כדי למנוע את תבוסתו הוא יצר את הנצרות הפרוטו—אורתודכסית שתסמא את עיני בני האדם לחשוב שישוע נשלח על ידו ושהוא משיחו.

 

המקורות

מאחר שלבסוף הייתה ידה של הנצרות הפרוטו—אורתודוכסית על העליונה, וכתביהם של הגנוסטים הועלו באש ונאסרו מכול וכול, עד למאה ה—19 העדויות היחידות שהיו לאמונותיהם היו הכתבים שנכתבו נגדם. ספרות הֶרֶזְיוֹלוֹגִית (או אנטי—כיתתית) ענפה נכתבה על ידי הנוצרים הפרוטו—אורתודוכסים במטרה להפריך את ה"הֶרֶזְיָה" או ה"כפירה" הגנוסטית, וספרות זאת הפכה ברבות הימים לעדות הכמעט יחידה לקיומה של האמונה הגנוסטית. זו עדות בעייתית, כמובן, אך עם זאת ראוי לציין שבמקרים רבים אותם כותבים רודפי הכפירות מצאו לנכון לצטט קטעים, או אף חיבורים שלמים של אויביהם, ואפשרו להם שלא במשים לשרוד עד ימינו בשפת המקור.

החל מסוף המאה ה—19, וביתר שאת במאה ה—20, התגלו כתבים גנוסטים שהוחבאו בעת העתיקה במדבריות מצרים. התגלית החשובה ביותר הייתה ב—1945 בקרבת העיירה נאג חמדי (Nag Hammadi), שם התגלה כד שהכיל בתוכו כשנים עשר "ספרים" — קודקסים — ובהם ספרות גנוסטית ענפה בתרגום לקופטית, הגלגול האחרון של השפה המצרית העתיקה. ספרים אלו (שכנראה היו רכושם של נזירים קופטים בודדים או של קהילות נזירים) הוחבאו עד יעבור זעם כאשר הכתבים נאסרו להחזקה אי שם במאה ה—4 לספירה, והתגלו בתקופה המודרנית.

הבעייתיות של הקטגוריה 'גנוסיס'

רק חלק (קטן, ככל הנראה) מהנוצרים הגנוסטים אכן השתמשו בשם זה כדי לתאר את עצמם; הכללתם של אחרים בקטגוריה זאת נעשתה על ידי חוקרי הדתות עקב דמיונם לקבוצה ה"גנוסטית" המקורית. ויכוח עתיק יומין ניטש ביחס לשאלה מי "ראוי" להיכלל בקטגוריה או, מן הצד השני, עד היכן ניתן "למתוח" את גבולות הקטגוריה "גנוסיס", אך לאחרונה נשמעים יותר ויותר קולות בשדה המחקר הממליצים על נטישתה של הקטגוריה לחלוטין.

ניתן לחלק טענות אלו לשני סוגים: האחת, מבית מדרשו של מייקל ויליאמס (Williams) היא טענה טיפולוגית. ויליאמס טוען שאין למקורות המכונים "גנוסטים" מכנה משותף אחר מלבד מיתוס—דֶמִיאוּרְגִּי—מקראי. כלומר, מלבד הרעיון שהאל הבורא (הַדֶּמִיאוּרְגּוֹס) המקראי הוא נחות ומנוגד באופן כלשהו לאלוהות עליונה טהורה, אין כל דמיון שניתן למצוא בין הטקסטים והעדויות המכונים על ידי החוקרים "גנוסטים". רעיון זה, עד כמה שהוא ייחודי, אינו מספיק לטענתו של ויליאמס כדי להגדיר דת או זרם דתי נוצרי.

טענה אחרת, בעלת נופח פוליטי ורדיקלי יותר, היא זאת של קארן קינג (King). קינג טוענת ש"גנוסטי" הוא מונח רטורי ולא היסטורי. החוקרים לדידה אימצו עם או בלי משים מונח שנועד לקבוע גבולות בין הנצרות ה"נכונה" (הפרוטו—אורתודוכסית) לנצרות ה"כופרת" ("הגנוסטית"). אי לכך כל המאפיינים של הגנוסיס אינם מגיעים מהטקסטים עצמם, אלא מ"הזרה" שנעשת לטקסטים על החוקרים, שמשליכים עליהם את האחרים התורנים, כל אחד לפי תקופתו ותרבותו. וכך, הקתולים הם "גנוסטים" מנקודת מבט פרוטסטנטית, ה"אוריינט" הוא "גנוסטי" מנקודת מבט קולוניאליסטית, האקסיסנטנציאליזם האתאיסטי הוא "גנוסטי" מנקודת המבט של אתיקה מונותאיסטית, וכן הלאה. בכך ממשיכים החוקרים את מפעלם של הנוצרים הפרוטו—אורתודוכסים הקדומים שכתבו נגד הנצרות ה"גנוסטית" ולמעשה יצרו אותה כקטגוריה רטורית מנוגדת לאמנותם ה"נכונה". גם ניסיונו של ויליאמס למצוא את המשותף בין הכתבים הגנוסטים אינו חף מבעייתיות זאת. לדעת קינג, הניסיון למצוא דמיון מקורו בקבלת שיפוטם של אותם כותבים נוצריים מוקדמים לגבי מה "באמת" חשוב לגנוסטים. המתעניינים לדעת עוד על ויכוח סבוך זה מופנים לביבליוגרפיה לעיון נוסף.

 

האסופה הנוכחית

האסופה המובאת כאן בפני קוראי העברית רחבה ומגוונת, וכוללת מקורות גנוסטים מסוגים שונים. כל החיבורים העתיקים הכלולים באסופה נכתבו במקור ביוונית, אם כי לגבי חלק נכבד מהם שרד רק, או בעיקר, תרגום קופטי מאוחר.

האסופה פותחת בשני חיבורים (על ממשות השליטים וחזון אדם) המספרים מחדש (ובאופן שונה מאוד מהמוכר) את מיתוס הבריאה המקראי, תוך שזירת רעיונות מן העולם היווני—רומי. זו היסטוריה רוויזיוניסטית במלוא מובן המילה, השואפת אחת ולתמיד למסור את הסיפור האמיתי מאחורי שקריו של האל הבורא ושליחיו. זאת גם מטרתם של שני החיבורים העוקבים, בשורת יהודה והבשורה על פי מרים, אלא שכאן מדובר בהיסטוריה של הנצרות ובתפקידו של ישוע עלי אדמות. הרעם: שכל מושלם הוא אחד החיבורים הייחודים שהשתמרו מהעולם העתיק. חיבור זה הוא דוגמה לפואטיקה גנוסטית, והוא מלמדנו שיעור על תפיסת האלוהות, הנשיות והמציאות של הגנוסטים. לאחר מכן מובאת כתיבה הרזיולוגית — כתיבה של נוצרים פרוטו—אורתודוכסים נגד הגנוסטים. ראשית, תיאורו המרתק של אב הכנסייה אפיפניוס מסלמיס את הגנוסטים ה"בורבוריטים", שהיו פעילים עדיין בזמנו במצרים, ובהם פגש בצעירותו, ושנית עדותו של קלמנט מאלכסנדריה על קיומה של בשורה סודית על פי מרקוס (השונה מזאת הנמצאת בברית החדשה), ועל הכתוב בה. אגרת תלמי לפלורה, המובאת לאחר מכן, גם היא טקסט גנוסטי שהשתמר בזכות כתיבה הרזיולוגית, והיא דוגמה לזרם גנוסטי נפרד וייחודי (המכונה לרוב הגנוסיס הוולנטיניאנית). הטקסט החותם את האסופה, הבשורה על פי תומאס, הוא אחד החיבורים המפורסמים ביותר שנתגלו בנאג חמדי, והוא בעיני רבים מהחוקרים טקסט גבולי בין זרמים נוצריים גנוסטים לזרמים נוצריים מוקדמים אחרים. כאחרית דבר לאסופה כולה מובא בתרגום עברי אחד החיבורים המרתקים והחשובים של החוקר והפילוסוף האנס יונס, אשר עורך השוואה בין הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית לדת הגנוסטית, השוואה המגיעה למסקנות מפתיעות למדי ביחס לשני חלקי המשוואה.

לא ראיתי לנכון לכפות מדיניות תרגום אחידה לטקסטים השונים באסופה; אי לכך בכל אשר נוגע לבחירות תרגומיות ואחרות שעמדו בפניי, הקוראים מופנים להקדמות הפרטניות ולהערות בגוף התרגומים. המספור בטקסטים הקופטים הוא זה של כתב היד העתיק, ולכן לעתים הוא משוחזר.

 

ביבליוגרפיה לעיון נוסף

אסופות מקורות בתרגום אנגלי

Bentley Layton (ed. and trans.), The Gnostic Scriptures, Garden City: Doubleday, 1987.

Marvin W. Meyer et al. (ed. and trans.), The Nag Hammadi Scriptures, New York: HarperOne, 2008.

מחקרים

Hans Jonas, The Gnostic Religion: The Message of the Alien God and the Beginnings of Christianity, Boston: Beacon, 1963.

Elaine H. Pagels, The Gnostic Gospels, Princeton: Random House, 1979.

Michael A. Williams, Rethinking ״Gnosticism״: An Argument for Dismantling a Dubious Category, Princeton: Princeton University Press, 1996.

Karen L. King, What is Gnosticism? Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2003.

David Brakke, The Gnostics: Myth, Ritual, and Diversity in Early Christianity, Cambridge: Harvard University Press, 2010.

April D. DeConick, The Gnostic New Age: How a Countercultural Spirituality Revolutionized Religion from Antiquity to Today. New York: Columbia University Press, 2016.