וידויים

הערת המתרגם

תרגום הוא סוג הקריאה האינטנסיבי ביותר. המתרגם קורא כל משפט בעיון, לעיתים פעמים רבות. זהו תהליך מאלף ומתסכל כאחד. אתה מוצא את עצמך מקדיש את מרב הזמן לאו דווקא לדברים החשובים או העמוקים ביותר מבחינת תוכנם, אלא לבעיות בהעברה משפה לשפה. גרוע מזה, הקריאה הלא-שוטפת והנוקדנית של המתרגם מקלקלת את ההנאה. היא חושפת סרבול בכתיבה, חזרה מיותרת, אמצעים רטוריים מניפולטיביים. ההתפרצויות הרגשיות הספונטניות-לכאורה של אוֹגוּסְטִינוּס מתבררות כמחושבות היטב (הכתיבה מעידה על תכנון מדוקדק של המשפט); הפּניות לאֵל מסתירות לא-אחת טיעון שלא הושלם; המבנה הדקדוקי המורכב מצביע לפעמים על ראוותנות צורנית לשמה. ואף-על-פי-כן, אפילו מנקודת התצפית המיוזעת של המתרגם, לא פג טעמם של הוידויים. גם ממרחק של למעלה מאלף שש-מאות שנה זהו חיבור פילוסופי מקורי ומעמיק ויצירה ספרותית רבת-עוצמה. אוגוסטינוס כותב לטינית אלגנטית מאוד, ויודע לפתח טיעון פילוסופי בדרך בהירה ומרגשת – הישג נכבד לכל פילוסוף. אוגוסטינוס לא הגיע לשילוב הזה בכל כתביו. הוידויים משלֵב בין פילוסופיה לפסיכולוגיה ולספרות בהצלחה יוצאת-דופן. אין פלא שהוידויים הוא הנקרא שבחיבוריו, ותרגומים חדשים שלו לשפות שונות מוסיפים להופיע.

המלאכה לא היתה קלה. צריך היה למצוא דרך שתעביר את העוצמה הפיוטית של הטקסט מבלי לפגוע בצלילותו. לעיתים עלה הדבר בידי, ולעיתים נאלצתי להטות את הכף לאחד הכיוונים – בהירות על חשבון יופי או יופי במחיר בהירות. המעבר לעברית, שממנו חששתי, התברר במפתיע כטבעי למדי. ההשפעה העמוקה של המקרא (בעיקר ספר תהִלים) על אוגוסטינוס, וסגנון הכתיבה החגיגי והחמוּר בו-בזמן שהעברית מיטיבה לבטא, הפכו את השמירה על ה"מוזיקה" של הוידויים לקלה מכפי ששיערתי. אולם אם הטון ניתן להעברה בקלות יחסית, הרי שהדקדוק השונה מאוד של שתי השפות חִייב שינויים של ממש במבנה המשפט והפיסקה. בגלל השימוש ביחסוֹת מאפשר המשפט הלטיני סדר כמעט שרירותי של המילים במשפט. למיקומה של מִלת מפתח בסוף המשפט יש לעיתים מטרה רטורית של יצירת הפתעה. את זאת לא יכולתי להעביר. הלטינית גם אוהבת מבנים מורכבים מאוד, שבהם משפט עיקרי נושא על שכמו סידרה ארוכה של משפטים טפלים הבנויים על-פי עקרונות ארכיטקטוניים בָּרוֹקיים. העברית, לעומת זאת, היא שפה סגפנית, בעלת מבנה משפט נוקשה. משפט אלגנטי מאוד בלטינית עלול להישמע בעברית מסורבל וקשה להבנה. בדרך-כלל העדפתי לציית לכללי האסתטיקה העבריים ולפרק משפט ארוך בלטינית לשניים או אפילו לשלושה משפטים בעברית. יש לזכור אפוא שבחלק מן המקרים הקצב העברי מהיר וקטוע יותר מן הלטיני, ומבנה המשפט אינו מבטא את כל התחכום שבמקור.

כאמור, אוגוסטינוס מרבה לצטט מכִּתבי הקודש – מן המקרא, מן הספרים החיצוניים שנכנסו לקָנוֹן הנוצרי, ומן הברית החדשה. נוסח המקרא שבו עשה שימוש היה התרגום הלטיני המכונה Vetus Latina. זהו תרגום מן היוונית של תרגום השבעים. יש בו לא רק הבעיות שבתרגום השבעים, אלא בעיות נוספות שנוצרו בהעברה מן היוונית ללטינית. כאשר אוגוסטינוס מצטט מן המקרא, הטקסט שבו הוא משתמש שונה, לעיתים שונה מאוד, מן המקור העברי. כאשר תירגמתי את המובאות מן המקרא בוידויים, הבאתי את הדברים כפי שהם מופיעים בטקסט הלטיני. אין טעם לשים בפי אוגוסטינוס טקסט שלא היה מוּכר לו. רק אם היה ברור לי שהמשמעות העברית והלטינית זהות הבאתי את הנוסח העברי כלשונו ובניקוד מלא. במקרה כזה תמצאו הפניה לספר, לפרק ולפסוק במקרא; כאשר מדובר בפָּרָפְראזה או בהד בלבד תופיע הנוסחה "על-פי [מראה-המקום של הספר, הפרק והפסוק]"; כאשר יש הבדל משמעותי בין הנוסח העברי לנוסח הלטיני שבו השתמש אוגוסטינוס תופיע הנוסחה "לעומת [מראה-המקום כנ"ל]". אשר לברית החדשה ולספרים החיצוניים – כיוון שאין בעברית נוסח קָנוֹני, תירגמתי את המובאות מן הלטינית תוך שאני משתמש במידת האפשר בתרגום העברי של פרנץ דֶלִיץ'.

המינוחים התיאולוגיים והפילוסופיים מציגים בפני המתרגם בעיה קשה. לא-פעם חסרים בעברית שוֵוי-ערך מדויקים למונחים הלטיניים. בכל מקרה העדפתי בהירות על פני אחידות. אני מצרף רשימה של מונחי יסוד בלטינית והמילים שבאמצעותן תירגמתי אותם לעברית.

anima – נשמה, נפש

animus – רוח, דעת, שכל

arbitrium – יכולת הבחירה, רצון

caritas – אהבה, צדקה

continentia – פרישות, התנזרות, איפוק, ריסון

conversio – הפיכת-לב

dominus – אדונָי, אדון

intentio – כוונה, רצון

jus – חוק, זכות

mens – שׂכל, הבנה

misericordia – רחמים, חסד

spiritus – רוח

virtus – צדקה

voluntas – רצון

התרגום העברי של הוידויים נעשה על-פי הטקסט הלטיני המלוּוה בשני כרכים של הערות שפירסם ג'יימס או'דונל בשנת 1992:

James J. O’Donnell ed., Confessions 3 vols. (Oxford, Oxford University Press, 1992, 2000).

מי שמבקש ללמוד על גלגולי הנוסחים ועל המסורת הפרשנית שנתלתה בכל מלה ומלה בוידויים, יפנה לשלושת הכרכים של או'דונל. החלוקה לפיסקאות היא כמקובל, על-פי מהדורת כתבי אוגוסטינוס שפירסמו הנזירים הבֶּנֶדִיקְטינים של Saint-Maur בפריז בשנת .1697 ויתרתי על החלוקה לפרקים, המבוססת על המהדורות המודפסות הראשונות מסוף המאה החמש-עשרה.

הערות הבהרה שלי מופיעות בין סוגריים מרובעים או בתחתית העמוד, מסומנות בכוכביות.

והערה אחרונה: בחרתי במכוּון להימנע מעומס-יתר של הערות. ניתן היה להצביע על מקורותיו הפילוסופיים והתיאולוגיים של אוגוסטינוס ולהפנות גם לדיון באותם נושאים בכתביו האחרים. נראה לי שבספר שאינו מיועד רק לחוקרים יש בכך כדי להכביד שלא לצורך. הסתפקתי אפוא בהבהרות שנראו לי הכרחיות להבנה של הטקסט. הקורא המעוניין לדעת יותר על אוגוסטינוס ועל הגותו יוכל להיוועץ בנספח הביבליוגרפי המופיע בסוף הספר.

א"ק

פתח דבר

טוֹל וּקרא

מיררתי בבכי... והנה שמעתי בוקע מבית סמוך

קול מתנגן של ילד או אולי של ילדה... אומר וחוזר

ואומר: "טוֹל וּקרא! טוֹל וּקרא!"

(וידויים 29.8)

חייו של אוֹגוּסְטִינוּס לא היו משופעים באירועים דרמטיים. הוא לא היה אלא בישוף פרובינציאלי, וחשיבותו כהוגה-דעות לא הצדיקה, במונחי תקופתו, כתיבת ביוגרפיה. אף-על-פי-כן אנחנו יודעים על חייו לא-מעט, בעיקר בזכות הוידויים, ספר שבו הוא מספר את סיפור שלושים-וארבע שנותיו הראשונות – מלידתו ועד למות אמו. אוֹרֶלְיוּס אוגוסטינוס נולד בשנת 354 בעיר תאגַסְטֶה (Thagaste) שבפרובינציה הרומית נוּמִידיָה (היום סוּק אחראס באלג'יריה). הוריו, פַּטְריקיוּס ומוֹניקה, השתייכו למעמד הבינוני הנמוך. האב היה דֵקוּריוֹן (חבר מועצת העיר) – מעמד שהִקנה באותם ימים יותר חובות מזכויות. היו למשפחה כרם ומספר עבדים, אולם כאשר ביקשו ההורים לממן את לימודי בנם בבית-הספר שבעיר הסמוכה, נאלצו לבקש את עזרתו של פטרון עשיר – רוֹמַנְיאנוּס. אמו של אוגוסטינוס, מוניקה (שמה מעיד על מוצא בֶּרבֶּרי), באה ממשפחה נוצרית ענייה ואדוקה. אביו, פַּטריקיוּס, היה בן למשפחה פָּגָנית ממעמד גבוה יותר. בשנת 354 היתה הנצרות דת המדינה כשלושים שנה בלבד; באימפריה הרומית היו עדיין לא-מעט פָּגָנים, אם כי מספרם הלך ופחת. פַּטריקיוּס לא היה "עובד אלילים", וגם נוצרי אדוק לא היה. היום היינו קוראים לו חילוני. הוא לא התנגד לחינוך הנוצרי שהעניקה אשתו לילדיהם (היו לאוגוסטינוס אח ואחות), אולם הוא עצמו לא גילה כל עניין בהתפתחותו הרוחנית של בנו. פַּטריקיוּס נטבל על ערש דווי (בשנת 372), כשאוגוסטינוס היה כבן 18. ייתכן, כפי שטוען אוגוסטינוס, ששוכנע על-ידי אשתו לקבל על עצמו את עוּלהּ הנעים של מלכות השמים, וייתכן שסבר שטבילה מאוחרת שכזו אינה יכולה להזיק ואולי אף יהיה בה כדי להועיל. לא-מעט נוצרים שהיו אדוקים מפַּטריקיוּס בחרו לדחות עד הרגע האחרון ממש את הטבילה שמָחֲתָה, על-פי האמונה הקתולית, את כל חטאי הנטבל עד לאותו רגע. לאוגוסטינוס יש מעט מילים טובות לומר על אביו. הוא היה אדם חם-מזג ואלים שאהב מאוד את בנו. אוגוסטינוס לא אהב אותו.

את אמו אוגוסטינוס אהב. הוא מייחס לה בוידויים תפקיד מרכזי בהובלתו אל הכנסייה. כיוון שכך, הוא מוכן למחול לה על השאפתנות הארצית מאוד שקיננה בה ביחס לבנה ועל האמונות התפלות הצפון-אפריקניות שבהן שגתה פה ושם. בשני ההורים – האדוקה וה"חילוני" – קינן רצון עז לדחוף את בנם המבריק אוגוסטינוס במעלה הסולם המעמדי. בחברה הרומית של אותם הימים היתה ההשכלה אחד מן האמצעים היעילים ביותר למוֹבּיליוּת חברתית. משהתברר כי הילד ניחן בכישרון נדיר ללימודים, עשו הוריו כל מאמץ לסייע לו להפוך למי שהמילים יסללו את דרכו מעלה – עורך-דין או מורה לרֶטוֹריקה, למשל. למרות אמצעיהם המוגבלים, הם שלחו אותו ללמוד תחילה בעיר הסמוכה מָדאוּרוֹס, ואחר-כך גייסו את תמיכתו של רוֹמַנְיאנוּס כדי לשוֹלחו לעיר-המחוז קַרתָגו (בשנת 371). בקַרתָגו, בהיותו בן כ-17 שנים, לקח לו אוגוסטינוס פילגש (הוא אינו נוקב בשמה) והוליד בן. באותה תקופה גם נתקל בספרו של קיקֶרוֹ, הוֹרְטֶנזיוּס,1 המדבר בשִׁבחהּ של הפילוסופיה, והתרשם ממנו עמוקות. בגילו הצעיר עדיין לא היה אוגוסטינוס בשל לקיים בעצמו את המלצותיו של קיקֶרוֹ בדבר דרך החיים היאה לפילוסוף, אבל כבר התעוררו בו התשוקה לעיון ולהגוּת והצורך לחוש מורם מן ההמון.

בשנת 375, והוא בן עשרים-ואחת שנים, חזר אוגוסטינוס לעיר הולדתו כמורה לרטוריקה. מותו של ידיד קרוב, ואולי גם שאפתנותו שלא מצאה לה כר לפעולה בתאגַסְטֶה, השיבו אותו שנה אחר-כך לקַרתָגו. בעיר הגדולה התקרב אוגוסטינוס, למורת-רוחה של אמו, אל המָנִיכֵאים, אנשי כת דואליסטית מיסודו של הנביא הפרסי מאני (216-276), שנפוצה ברחבי העולם הרומי. נדמה כי מה שקסם לאוגוסטינוס במָניכֵאיוּת היה השילוב בין פטור מאחריות מוסרית – המָניכֵאים האמינו שמעשיו הרעים של אדם הם פרי מעלליהם של כוחות רוע הנמצאים בתוכו וסביבו – ואֶלִיטיזם אינטלקטואלי. הנצרות הקתולית נראתה לאוגוסטינוס כדת לא פילוסופית. כתבי הקודש שלה, שאין בהם שמץ של מסתורין והם זמינים לַכּול, גדושים בסיפורי מעשיות וכתובים בסגנון מגושם.2 המָניכֵאים הציעו ידע סודי על אודות העולם והאדם – על הולדת היש ועל היווצרות הרוע, ידע גואל פילוסופי – על הדרך להפריד את ניצוצות האור והרוח מזוהמַת הבשר והחומר. האליטה המָניכֵאית, "הנבחרים", חיה על-פי אמות-מידה חמורות שביטאו זלזול – זלזול שאוגוסטינוס, אותו סנוֹבּ צעיר ומבריק, היה שותף לו באותה עת – באספסוף. אוגוסטינוס נמשך לאליטות מכל הסוגים. הוא היה נחוש בהחלטתו להפנות עורף לשורשיו המעמדיים, הדתיים והגיאוגרפיים, ולמצוא לעצמו מקום בין בני העלייה.

החיבור עם המָניכֵאים (למרות שהותיר באוגוסטינוס עקבות עמוקים ביותר לכל חייו) לא עלה יפה. אוגוסטינוס לא התאים נפשית לשמש כ"נבחר", שכן הוא נעדר באותם ימים כל נטייה לסגפנות – בעיקר לא היה מוכן לוותר על חיי מין פעילים. עדיין נותרה בו תחושת העליונות שבהשתייכות לחבורה אקסקלוסיבית של יודעי ח"ן, אלא שגם בתחום הזה החלו ספקות מכרסמים בליבו. המָניכֵאים לא היו פילוסופיים מספיק לטעמו. בעיון מדוקדק נראתה לו הבשורה המָניכֵאית חסרת ביסוס ממש כמו הקתולית, אם לא גרוע מזה. ידידיו הבטיחו לו כי המורה המָניכֵאי פָאוּסְטוּס יסלק את ספקותיו. בשנת 383 פגש אותו אוגוסטינוס בקַרתָגו. הפגישה עירערה את אמונו בתפיסת העולם המָניכֵאית. מעבר לקשיים בטענה מָניכֵאית כזו או אחרת, אוגוסטינוס התאכזב מפָאוּסטוּס עצמו. הלה, התברר, לא היה יריב-מורה ראוי לאוגוסטינוס. התלמיד מצא את עצמו בתפקיד מורה, המעביר לפָאוּסטוּס שיעורים בספרות ובלשון. בוידויים הוא מתייחס לפָאוּסטוּס בפטרונות – אדם מקסים בדרכו, אך נחות מאוגוסטינוס בתבונתו ובהשכלתו. פָאוּסטוּס לא היה דמות האב שחיפש. גם אם לא עזב מייד את הכת, נדמה שבעקבות הפגישה עם פָאוּסטוּס נעשה אוגוסטינוס מנותק רגשית מן המָניכֵאיות. מעתה לא היתה בעבורו אלא מעגל של קשרים וידידים.

ייתכן שהאכזבה מן המָניכֵאיות תרמה להחלטתו של אוגוסטינוס לעזוב את אפריקה. ייתכן גם שחש בצורך להתנתק מאמו המגוננת-המבקרת (היא היתה מזועזעת, כאמור, מקשריו המָניכֵאיים של אוגוסטינוס). מוניקה התלוותה אל אוגוסטינוס לנמל בקַרתָגו, אבל הוא הוליך אותה שולל והפליג לרומא בלעדיה, מותיר אותה המומה ומקוננת על החוף. השנה היתה .383 היו אלה ימים רבי-תהפוכות וגורליים בהיסטוריה של העולם הרומי. בשנת 378 הביסו הוִויזִיגוֹתִים צָבא רומי בפיקודו של הקיסר ואלֶנס. הקיסר עצמו נפל בקרב, קונסטַנטינופּול ניצלה אך בקושי, והעמים הגרמאניים החלו בתנועתם הגורלית אל תוך שִׁטחהּ של האימפריה המערבית. בשנה שבה הפליג אוגוסטינוס לרומא היו נמלי העיר נתונים במצור של הטוען לכתר, מַכְּסִימוּס. דבר מכל אלה (ומאירועים גורליים אחרים) אינו מוזכר באוטוביוגרפיה של אוגוסטינוס, הוידויים. הספר הוא מונולוג בין אוגוסטינוס לבין קולו הפנימי של האל. ביחס לדיאלוג הזה האירועים הפוליטיים אינם אלא רעש שיש להתעלם ממנו.3

ברומא עסק אוגוסטינוס בהוראה ובקשירת קשרים. בהתערבותו של סימאכוּס, מושל העיר רומא, הצליח לקבל מינוי חשוב כמורה לרטוריקה מטעם השלטון במילָנוֹ (384). בשנת 385 הצטרפה אליו אמו. זמן קצר אחר-כך, ובעידודה של מוניקה, הוא נפטר מפילגשו האלמונית על-מנת למצוא לעצמו שידוך הולם יותר – נערה צעירה (אוגוסטינוס נתבע להמתין שנתיים עד שתגיע לגיל הנישואין) ממשפחה מכובדת. בעודו ממתין לקח לעצמו פילגש נוספת שתקל על הציפייה. במילנו נתקל אוגוסטינוס לראשונה בדמות נוצרית שהוא העריך אינטלקטואלית, אַמבְּרוֹזיוּס בישוף מילנו,4 ובמערכת פילוסופית – הנֵיאוֹפְּלָטוֹניוּת – שהותירה בו רושם עמוק. אַמבְּרוֹזיוּס הראה לו כיצד, באמצעות פרשנות אלגורית ניאופלטונית, ניתן להוציא מָתוֹק פילוסופי מן העַז ההיסטורי של כתבי הקודש. אַמבְּרוֹזיוּס נעשה לאוגוסטינוס דמות-האב שאותה ביקש. שלא כפָאוּסטוּס, לא היה בָּאריסטוקרט הרומי הזה דבר מן ההמוני. מוּרָם מֵעַם ומשכיל מאוד, הוא נותר מרוחק אפילו כאשר הוא קורא, בשפתיים דמומות – אוגוסטינוס מציין את הדבר בהשתאות – לבל יטרידו אותו אנשים בשאלות על המילים שהוא קורא. הריחוק האריסטוקרטי הזה קסם לאוגוסטינוס. הבישוף של מילנו נהג בו ובאמו חיבה שאין בה אינטימיות. הוא לא נזקק לאוגוסטינוס כפָאוּסטוּס, ולא כָּשַׁל כפַּטריקיוּס בהערות ווּלגריות על מיניותו המתעוררת של בנו. הוא היה האיש הראוי לשמש כבן-זוגהּ – המרוחק מאוד מן הבשר – של מוניקה, ולהוליד-ברוח את אוגוסטינוס. ההריון שבקדושה הלך והגיע אל קיצו. אוגוסטינוס זנח את הרעיונות המָניכֵאיים, ומצא בפרשנות האלגורית לכתבי הקודש את הרוחניות ואת הביטחון האינטלקטואלי שחיפש לעצמו. הוא בָּשַׁל, סוף-סוף, לחזור הביתה – לאמא.

המשך הפרק בספר המלא