פרולוג
טריסטן
2 באפריל 2014
"יש לך הכול?" שאלה ג'יימי וכססה את ציפורניה, כשניצבה במבואה של בית הוריי. עיני האיילה הכחולות והיפהפיות שלה חייכו לעברי והזכירו לי כמה מזל יש לי שאני יכול לומר שהיא שלי.
ניגשתי אליה, כרכתי סביבה את זרועותיי וקירבתי אליי את גופה הצנום. "כן, נראה לי שזהו זה, מותק. נראה לי שזה הרגע שלנו."
ידיה עטפו את צווארי, והיא נישקה אותי. "אני כל כך גאה בך."
"בנו," תיקנתי אותה. אחרי יותר מדי שנים שבהן היינו מבקשי משאלות וחולמי חלומות, השאיפה שלי, לייצר ולמכור רהיטים בעבודת יד, סוף־סוף קרמה עור וגידים. אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי והשותף העסקי שלי, ושנינו היינו כעת בדרכנו לניו יורק, לפגישות עם כמה אנשי עסקים שהביעו עניין בשיתוף פעולה איתנו. "בלי התמיכה שלך הייתי כלום. זו ההזדמנות שלנו להשיג את כל מה שחלמנו עליו."
היא שוב נישקה אותי.
מעולם לא ידעתי שאני מסוגל לאהוב מישהי כל כך.
"לפני שאתה נוסע, חשבתי שכדאי שתדע שהמורה של צ'רלי התקשרה אליי. הוא שוב הסתבך קצת בצרות בבית הספר, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהוא כל כך דומה לאבא שלו."
גיחכתי. "מה הוא עשה הפעם?"
"גברת הארפר אמרה שהוא אמר לאיזו ילדה שצחקה על המשקפיים שלו שהוא מקווה שתיתקע לה קרפדה בגרון, כי היא נראית כמו קרפדה. היית מאמין לזה?"
"צ'רלי!" קראתי לעבר הסלון. הוא הגיח ממנו עם ספר בידיו. הוא לא הרכיב את המשקפיים שלו, וידעתי שזה מפני שמציקים לו.
"כן, אבא?"
"אתה אמרת לאיזו ילדה שהלוואי שתיתקע לה צפרדע בגרון?"
"כן," הוא ענה באגביות. יחסית לילד בן שמונה, נראה שהוא לא מוטרד במיוחד מכך שההורים שלו כועסים עליו.
"חבוב, אתה לא יכול להגיד דברים כאלה."
הוא ענה, "אבל אבא! היא נראית כמו חתיכת קרפדה!"
נאלצתי להסב את ראשי כדי לצחוק. "בוא תן לי חיבוק, חבר." הוא חיבק אותי חזק. חששתי מהימים שכבר לא ירצה לחבק את הזקן שלו. "תתנהג יפה לאימא שלך ולסבתא שלך בזמן שלא אהיה פה, בסדר?"
"כן, כן."
"ותרכיב שוב את המשקפיים שלך כשאתה קורא."
"למה? הם מפגרים!"
רכנתי אליו וטפחתי על אפו. "גברים אמיתיים מרכיבים משקפיים."
"אתה לא מרכיב משקפיים!" הוא התלונן.
"טוב, נו, גברים אמיתיים גם לא מרכיבים משקפיים. פשוט תרכיב את המשקפיים שלך, חבוב," אמרתי. הוא רטן לפני שברח להמשיך לקרוא את הספר שלו. שימח אותי שהוא מעדיף לקרוא מאשר לשחק במשחקי וידיאו. ידעתי שאת אהבת הקריאה הוא קיבל מאימו הספרנית, אבל בכל זאת אהבתי לחשוב שאהבתו לספרים קשורה איכשהו לכך שקראתי לבטן שלה לפני שהוא נולד.
"מה התוכניות שלכם?" שאלתי את ג'יימי.
"אחר הצוהריים אנחנו נוסעים לשוק האיכרים. אימא שלך רוצה לקנות פרחים חדשים, והיא בטח תקנה לצ'רלי משהו שהוא לא צריך. אה, וזאוס כרסם את זוג הנייקי החביב עליך, אז אני הולכת למצוא לך זוג חדש."
"אלוהים! של מי בכלל היה הרעיון לקחת כלב?"
היא צחקה. "אני מאשימה אותך בזה. אני לא רציתי כלב, אבל אתה לא ידעת איך לסרב לצ'רלי. לך ולאימא שלך יש הרבה במשותף." היא נישקה אותי שוב לפני שמשכה למעלה את ידית המזוודה שלי. "שתהיה לך נסיעה נהדרת. לך תגשים את החלומות שלנו."
הצמדתי את שפתיי לשפתיה וחייכתי. "כשאחזור הביתה, אני בונה לך את ספריית החלומות שלך. עם סולמות גבוהים והכול. ואז אני הולך לעשות איתך אהבה איפשהו בין 'האודיסאה' ל'אל תיגע בזמיר'."
היא נשכה את שפתה התחתונה. "מבטיח?" שאלה.
"מבטיח."
"תתקשר אליי כשתנחתו, בסדר?"
הנהנתי בהסכמה ויצאתי מהבית כדי לפגוש את אבא שלי, שכבר חיכה לי בחוץ במונית.
"היי, טריסטן!" ג'יימי קראה לעברי בזמן שהכנסתי את המזוודה שלי לתא המטען. צ'רלי ניצב לידה.
"כן?"
הם האהילו בכפותיהם סביב הפה וצעקו. "אנחנו אוהבים אותך!"
החזרתי להם חיוך וצעקתי להם בחזרה אותו דבר.
***
במטוס אבא לא הפסיק לדבר ולומר איזו הזדמנות ענקית זאת בשבילנו. כשנחתנו בדטרויט כדי לפגוש את עורך הדין שלנו הדלקנו שנינו את הטלפונים הסלולריים שלנו כדי לבדוק דוא"ל ולשלוח הודעות לג'יימי ולאימא, לעדכן אותן שאנחנו בסדר.
כשהטלפונים שלנו נדלקו ולכל אחד מאיתנו חיכו המון הודעות מאימא, ידעתי שמשהו לא בסדר. ההודעות הפכו לי את הבטן. הטלפון כמעט נפל לי מהידיים בזמן שקראתי.
אימא: הייתה תאונה. ג'יימי וצ'רלי במצב לא טוב.
אימא: בוא הביתה.
אימא: מהר!
כהרף עין, ברגע אחד, כל מה שידעתי על החיים השתנה.
