חידת הלוטוס

הקדמה

עבור ההודי הרזה המצוי בכל רחוב בהודו, אמריקה תישאר לעד חלום רחוק ובלתי נתפס, אך צעירי המערב נמצאים בעיצומו של גל עלייה- לרגל לארצות האגדה של המזרח הרחוק. מחפשים מציאות אחרת, נמשכים לקול שירה רחוקה, סיפורים עתיקים, ניחוח זר, צל חוכמה אבודה. עייפים מהידע המופשט ומהשפע החומרי, נעורים להתרגשות אחרת, לחוויה ישירה של הלא נודע.

ההרפתקן המודרני יוצא לדרך קשה, קסומה ושובת דמיון. בליבו תקווה וגעגועים, בעיניו ברק של תמימות ועל רגליו נעלי הליכה לאחיזה משופרת. הוא מישיר מבט ויוצא לדרך, יוצא לרעות בשדות זרים, שעלולים לא פעם להיות גם מטעים מאוד. אך יש גם עולם מעבר לגלוי לעין. מציאות נסתרת לכאורה, מקום מלא בקסם לאלה המבקרים בו. יש ממד שהוא עולמם הנסתר של הקדושים, יש מקום בכיוון שאליו מצביעה יד הנביאים. ארץ מעבר למילים ולתיאור, מקום שבו לדיבור ולשפה אין אחיזה. עדיין ישנה הכמיהה עתיקת היומין אל הנסתר, כאילו בלעדיו החיים אינם שלמים. כמו השמים לאדמה, כמו היאנג ליין, כך הנודע אל הלא-נודע נמשך אל הממד שבו אלים ובני-אדם משתתפים יחדיו ב'ג׳יוואן לילא', הריקוד המופלא, הצחוק המאחד אדם ואלוהיו.

הם יוצאים באלפיהם, מדדים, מתפזרים, מועדים, חלקם גם שוברים את צווארם או נעלמים לעד, רק מעטים חוזרים אחרי שמצאו. לפני 2,500 שנה, נסיך הודי שאנשים קראו לו 'בודהה' נתן לעולם מפת ניווטים למסע אל הלא-נודע, מפה סודית שתועבר ממורה לתלמיד. עם השנים נפלו במפה טעויות ושיבושים רבים. מאמצו של גיבור הספר הוא להחזיר את אלו שיצאו למסע בלי מפה והלכו שם לאיבוד, ואולי גם אחרים התועים עם מפה שגויה. מסעו של הבודהה כאדם מקביל לזה של רבים המגיעים להודו. גם הוא התחיל על הבמה, בתפקיד נסיך ממלכה קטנה, נאמן לאומה, מוכן להגן על ארצו או למות בשבילה, וכמו כולם, גם הוא נועד להזדהות מוחלטת עם התפקיד. אך הנסיך גוטאמה סידהרתא עזב את אשתו היפה, את בנו העולל, את משפחתו האהובה, בתגובה לדחף עז, עמוק ולא מרפה, דחף שמהותו אכזבה, מועקה קדמונית הרובצת כקללה. הוא עבר לימודים וקשיים בל יאומנו, ובסופו של מסע לימודים של שש שנים ביער, מצא את אשר יצא לחפש וכך, גם הוא, לא היה מסוגל לחזור למה שהיה. לאי-החזרה משמעויות רבות; היא יכולה להיות כישלון כמו גם הצלחה.

לכל אורכה של היסטוריית האדם ניסו מדריכים רוחניים שונים ברחבי העולם להסיר את הרעלה מפניה המבולבלות של האנושות, ניסו להיות למורי נבוכים. אך אינטרסים ולחצים פוליטיים נצטרכו לאדם לתפקידי במה, וכך הופרדו דת ומדינה, או נכון יותר לומר, רודפי אמת ורודפי שליטה. התורה אשר העמידה בספק את עליונותם של הקיסרים הפכה לתורת הנסתר. תורת הנסתר אשר תמיד הייתה ותהיה בסתירה פנימית לאמת הרגילה.

קרעים חדשים ברעלה נגלו לא מזמן, בשנות השישים לדוגמה, עם הופעת ה-L.S.D. אנשים חזרו עם סיפורים מוזרים על מקום אחר, על הרגשה אחרת ושקט לא ידוע, על אופן לא מוכר שבו היו ערים יותר, על 'חוסר גוף' ועל חוויה של 'בועות של חוכמה' המתנפצות ממעל. תיאורים אחרים חזרו שוב ושוב: 'המקום הנכון' הם קראו לו, וחלקם, בלי יכולת של ממש להסביר, אמרו: ״זה כמו לחזור הביתה״. מדענים חקרו את הסיפורים הללו שהחלו לאיים על ראיית עולם מסוימת בתקופת מלחמת וייטנאם, ומנהיגי החברה שוב התערבו כדי להגן על האינטרסים הבימתיים ועל עצמם. החכמים לא התערבו, מטבעם איבדו עניין כבר מזמן במשחקי הבמה, וסמים הם בכל מקרה לא הדרך הבודהיסטית להתקדמות רוחנית. בודדים עדיין משוטטים בין שני העולמות, מושיטים עזרה והדרכה לאלה שבמצוקה ולאחרים המבקשים להתעורר.

הקריאה בספר היא גם הרפתקה. לפעמים מה שהיה אמת ומה שנראה כחלום מחליפים מקום ותפקידים. מה שהיה ידוע ומוחלט נתפס למרבה ההפתעה כזר לחלוטין ודמיוני. מה שנדמה היה כבלתי אפשרי, מסתבר שלא יכול להיות אחרת.

פתגם סיני ישן אומר:

״בלב הדממה, כשהלילה תם ורגע לפני עלות השחר,

המחט הנופלת מרקיע האלים - פוגעת בגרעין החרדל״.

חלק ראשון - קנדה

בית ריק

מאז שאדוארד נעלם, נמנעה אן אדאמס מלחזור ישר הביתה אחרי העבודה. היא הייתה נפגשת עם חברות בבית קפה, קופצת לבקר את אמה בווילה או מסתובבת במרכזי קניות וקונה כל מיני דברים שלא הייתה ממש צריכה. היא רכשה כמה תחתונים והרגישה מטופשת, באותה מידה הייתה יכולה לקנות חולצה או נעליים. היא נהגה הביתה במצב רוח עכור במעלה הכבישים מכוסי השלג. עצרה ללחם וחלב ונתנה לאדון מילר הזקן לארוז גבינה קצת נוזלת בשקית נייר. היא קנתה גם עיתון ושוקולד מר ועברה במכוניתה ליד עצים שסנאים קטנים קפצו עליהם, גורמים למפולות שלג קטנות להתרסק על האדמה.

היא נזכרה שהיא ואדי הלכו שם פעם שלובי ידיים והוא הצחיק אותה. כשהחנתה את המכונית, מצב רוחה היה שפוף במיוחד. עוד ערב אטי חיכה לה, ערב מהסוג שנגמר בכאב ראש. אולי עוד סרט ישן, הטלוויזיה הייתה קשר הצלה אמיתי בזמן האחרון. אן חשה את הבדידות חודרת דרך החשכה והקור, והתחושה הייתה ממש פיזית. כל כך הרבה פעמים היא ניסתה להבין את היעלמו של אדי, מכל הזוויות האפשריות, אבל היה זה כמו להטיח את הראש בקיר.

היא נכנסה לבניין עם השקיות, רוקנה את תיבת המכתבים שהכילה מודעות, כמה הזמנות וירחון מדעי בשביל אדוארד. עברה על כל אלה בעוד המעלית מחליקה במעלה הקומות, וכשיצאה החוצה, חיפשה ידה מכאנית את המפתחות בתוך התיק. אבל הדלת הייתה פתוחה לרווחה והיא נכנסה פנימה המומה, כשידה עדיין בתוך התיק וליבה פועם בחוזקה ובמהירות. לרגע חשבה אולי אדי חזר, אך מישהו הפיל את עץ האשוח הקטן על הרצפה והיא שמעה את החתול של אדי מיילל בפינה רחוקה. הם הפכו את הסלון ולא חסו על חדר השינה, הם אפילו קרעו בתלישה וילון אחד, והיא חשבה, ״למה?״. המקרר נשאר פתוח, התיקים של אדי היו פזורים על הרצפה, ומגבות מחדר האמבטיה היו בכל מקום. הכל היה לא הגיוני. נדמה שדבר לא נגנב, אך במהפכה ששררה, היה קשה להבחין מה בדיוק חסר. היא הרגישה חסרת אונים ומרוקנת, התיישבה על הרצפה בין ערמות של דברים והתחילה לבכות. זה היה הרגע שבו צלצל הטלפון. היא נתנה לו לצלצל והמזכירה האלקטרונית נכנסה לפעולה. היה זה קולו הסמכותי, קול 'דיקן הפקולטה', של אביה: ״אל תשכחי יקרה, מחר בערב אצל השגריר, אנחנו רוצים שתבואי. תתקשרי חזרה״.

גם לזה לא היה לה כוח, היא לא רצתה ללכת, אבל ידעה שזה לא יעזור. מעולם לא קרה, ולא חשוב עד כמה התנגדה, שלא תעשה כמצוות אביה. החתול היה עכשיו לצדה, אבל לא ממש התקרב. פעם היא די התנגדה לחתול, אבל אחרי שאדי נעלם, הרגישה צורך להחזיק בו, מזכרת חיה ממנו. לבסוף התעשתה וניגשה לטלפון, הודיעה לאביה שפרצו לבית. בקרוב הוא יגיע. אן הייתה מבולבלת. על הפסנתר עמדה עדיין תמונתו הממוסגרת של אדי, מחייך לעברה כאילו כלום לא השתנה. ההיעלמות הזו כלל לא התאימה לו. אם היה עוד משהו בחייה שסימל יציבות מלבד אביה, היה זה אדי. הוא היה היציבות עצמה.

הם נפגשו במסיבת הפקולטה, אך היא שמעה עליו עוד קודם מאביה. הוא היה סטודנט מוכשר, מבריק, אבל גם יהודי. האם קינא בו אביה הדיקן שהיה עדיין פעיל בעבודתו המדעית, בדוקטורנט הצעיר? מחשבה זו עברה מספר פעמים בראשה של אן.

במסיבה, פיטר אדאמס הציג את התלמיד המבטיח בפני בתו, ולאן היה הרושם שכשהסכימה לרקוד עם אדי, שצל עבר על פניו הרגועים תמיד של הפרופסור. מאוחר יותר, נכנע ללחצם של חבריו, התיישבת אדוארד קליין ליד הפסנתר, ומה שקרה אחר-כך כבש את ליבה של אן. בעוד צלילי הנוקטורנו נשמעים ברקע, בחנה אן את פניו הרגועות ולא יכלה להתיק את מבטה מעיניו שגוונן היה כמעט סגול, עצומות למחצה מאחורי ברק המשקפיים. היא הבחינה גם בצדודית קלסתרו שמעבר לזקן החום והרך. והקשיבה בריכוז. לרגע קט הוא הרים ראשו ומבטו חצה את החדר ונח עליה נקי וחד. הוא חזר מיד לפסנתר, לא הספיק לראות איך הסמיקה.

גב׳ מלאני רוז אדאמס, רוזי למשפחה וחברים, הייתה מתבוננת שקטה. אדי מצא חן גם בעיניה מהרגע הראשון. גבוה, מעט כפוף כאילו בענווה, בחור צעיר מוזר, עם פרופיל חד ותנודה עדינה של הראש, כמו מתוך מבוכה. היא העריכה את השקט שלו, את מבטו החם, ולמדה לאהוב אותו בזכות פקחותו, סקרנותו וכנותו הבלתי מתפרשת. הוא היה שונה מבחורים צעירים אחרים שהכירה, ושונה מבעלה הקונפורמיסט – קשה אופי, טרוד במשחקי כוח בלי הפסקה… רוזי התגעגעה לאדי כמו לבן שנעלם בשדה הקרב. כואבת, היא ניסתה להפעיל את הקשרים שלה, לא רק כדי להחזיר אותו חזרה לכאן, או לאן, אלא מתוך דאגה אמיתית ומכיוון שאולי הזדקק לעזרה. מפתיע כמה כוח אפשר להפעיל בין הפטפוטים והשקט שבמשחק ברידג׳ בחברה הגבוהה. אך עדיין דבר לא התחדש, היעלמו של אדי היה אפוף ענן מסתורין כבד.

אן זכרה את אדי, איך היה מכווץ את עיניו כשהיה יושב ומקשיב לה. איך היה קורא בספרים שלו וזוכר הכל. איך כשרצה בקרבתה היה מוריד את העפעפיים נמוך וכורע כמו איזיס החתול שלו, שנקרא על שם האל המצרי השומר על המסתורין. ספינסקי במבטו, עם מבט שמבטיח כוכבים רחוקים. לאדי היו גם שתי כפות ידיים גדולות, כמו של איכר, אבל עדינות כל כך, ידיים שידעו לספר את געגועיו הרומנטיים של פרדריק שופן.

היא הכניסה את החלב והגבינה למקרר ונזכרה שאולי המשטרה תחפש טביעות אצבעות, ושעדיף לא לגעת בכלום. אן נשכבה על המיטה הגדולה בחדר השינה ועצמה את העיניים.

עברו חודשיים מאז שאדי עזב לטוקיו, לייצג את פרופ׳ פ. אדאמס בקונגרס הבינלאומי של 'תאגיד החלב האסיאתי'. הוא היה אמור להיות שם שבועיים ולחזור. ביפן הוא הצטרף לסיור בהונג-קונג, ומשם החליט באופן מפתיע לנסוע להודו, דבר שכלל לא היה בתוכנית. מהודו נתקבל מכתב נלהב אחד ומאז כלום, כאילו בלעה אותו האדמה. היא התקשרה בטלפון לקונסול בבומביי, ביקשה שינסו לאתר אותו, אבל המזכיר הראשון התנצל שאין הם ערוכים לחפש נתינים קנדים שנעלמו בארצות ניכר, והוא בכלל לא ערוך לדברים כאלה, ומחוסר כוח אדם המיומן לכך. המזכיר נאנח ורשם לעצמו את הפרטים לכל מקרה.

אן לא ידעה מה לחשוב, אבל מה שהרגישה היה רע. בטן מכווצת, בית ריק, געגועים עזים, בחילה מתמשכת וכאב נטישה מעליב. היא נרדמה כנראה, כי פתאום היו קולות בסלון. היא קמה מטושטשת קצת, פסעה לאט והספיקה לשמוע את אביה אומר לסוכן הביטוח: ״ג׳רי, אני יודע שאני יכול לסמוך עליך שתשמור על דיסקרטיות לגבי העניין״, ואז הוא פנה לאן: ״אן יקירתי, עכשיו הכל בסדר… את יכולה לסדר את הדירה…״.

אן הסתובבה ללכת חזרה לחדר השינה. ״אל תשכחי לבוא מחר, יקרה״, שמעה אותו אומר לפני שנפלה שוב על המיטה. ״… נבוא לאסוף אותך בשמונה בערב״. "יותר גרוע מזה לא יכול להיות," חשבה ולקחה כדור נגד כאב ראש וכדור הרגעה. היא התעוררה רק למחרת בבוקר, לאשליה של אור שמש רך, שיצרו הווילונות הצהובים גם ביום החורף העכור ביותר.

פולחן כתות מסוכן

שגריר צרפת בקנדה, פיליפ לאפרוארי, קיבל את אורחיו בכניסה לחדר ההמתנה הקולוניאלי, בין עצי הדקל שגדלו בחממה ווילונות המשי הכבדים. הוא לחץ את ידי האורחים בחמימות, והוסיף כמה מילים מתחנפות שהשתלבו בטקס קבלת הפנים המפואר והדגישו בפני כל אורח את המיוחדות והנפלאות שלו.

אשת השגריר, ז׳קלין, הייתה רשמית הרבה פחות. היא הייתה צעירה יותר - גם מהדור של שנות השישים וגם חצי אמריקאית. היו לה שיער חום גלי, עור בהיר מאוד, עיניים ירוקות, זרועות חשופות וגוף דק, מעוצב, בשמלה פשוטה ורכה. נטלי, בתם היחידה, הייתה חסרת מנוחה ועישנה סיגריות אחת אחרי השנייה. היא נראתה נערית יותר, מודרנית. הלילה לבשה חליפת קורז׳ קצרה בצבע תכלת שמים, ומגפונים לבנים שהדגישו את רגליה.

מילדות למדה נטלי את אמנות ההתרועעות בחוגי החברה הגבוהה ורכשה מיומנות בשיחות אינסופיות האמורות להיראות טבעיות. הערב הנושא העיקרי היה סופת הטורנדו בצפון. מקצת האורחים דיברו על התפטרות שר הפנים, אחרים ניתחו את תגובת טוקיו על האמברגו האמריקאי. תשומת לבה של נטלי הופנתה לנכנסים בדלת. היא הביטה בשעון הקיר העתיק ובאביה שעדיין עמד בכניסה וקיבל אורחים. היא ידעה שאני אמור להיכנס בכל רגע, וכשניכנסתי היא קפצה עלי בחיבוק גדול.

אני מכיר את נטלי היטב, חילצתי אותה בהודו מהרפתקה מסמרת שיער, ואיכשהו חשתי שהיא תמיד רוצה שאעשה עוד בשבילה, אף על פי שהיא בעצמה ידעה בדיוק מה. היא הייתה כה מרוצה כשראתה אותי נכנס. אני חושב שבדמיונה סימלתי תקווה או משהו כזה.

היא עמדה לצדי כששוחחתי עם אביה, רוקנה את הכוס שאחזה בחוסר סבלנות וקיבלה סיגריה מבחור צעיר ונמרץ שהתלבש כמו בובה מחלון ראווה של חנות לגברים, מתעלמת לחלוטין משאלתו על האקלים בהודו. כל המסיבה הזאת הייתה לרגל מלאת שנה ל״הצלתי״ אותה מהחטיפה בהודו, והם גם שלחו לי כרטיס טיסה לקנדה לכבוד המאורע.

הגרסה הרשמית לבריחתה הייתה ניסיון חטיפה. דיפלומטים צריכים לשמור על חזות מכובדת, וכך התנהגותה ה״בלתי הולמת״ של בתו שופצה מעט. ההזמנה שקיבלתי שירתה מטרה זו היטב: היא הפכה תאונה מביכה לאירוע מיוחד, ובמקביל מנעה סקנדל. אנשים כבר התחילו לדבר גם בקנדה.

אני הייתי הגיבור, נטלי הקרבן, ומעמדו של פיליפ לאפרוארי, שגריר צרפת, נשמר. יותר קל היה לו כך. הוא חש אכזבה מבתו, ואולי גם כישלון אישי. בכל מקרה, הכל הסתדר כשהוא התחיל להאמין בסיפור שהמציא.

לגבי הוא עדיין לא היה בטוח, תמיד גרמתי לו להרגיש לא בנוח. יכול להיות שהוא לא שכח את אותו אחר צהריים של חמסין לח ודביק בהודו, שבו עמד מולי בחולצה מקומטת ורטובה, בעיניים אדומות מדמעות, וביקש עזרה.

השגריר לא היה רגיל לבקש עזרה, וחוץ מזה, כל העניין עם מדיטציה לא היה לרוחו; מחלה חדשה עולה מהמזרח כמו מגפה, כל הצעירים העצלים והתלושים האלה, משקיעים שעות עבודה פוטנציאליות בפולחן כתות מסוכן, משתמשים בסמים, יושבים ברגליים שלובות עם מבט זגוגי בעיניים, והוא, שגריר צרפת, צריך לבוא אלי? מורה לזן ומדיטציה שלא עושה כלום ועוד מחייך כאילו הכל בסדר. טפיל חברתי שמעודד בני טובים, כמו הבת שלו לדוגמה, להשתמט מלימודים אקדמאיים, להתעלם מההורים, לזלזל בכל מה שקשור לעתיד, ולעשות שורה של עגילים באוזניים ובאף ומי יודע איפה עוד.

כאילו להכעיס, עכשיו גם ז׳קלין אשתו התחילה עם שיעורי יוגה פעמיים בשבוע. כל העניין הזה לא נראה לו, ותחושה עזה של הקלה ליוותה את חזרתה של נטלי מהודו לקנדה, חזרה לעולם התרבותי, עם אנשים שקולים, מנומסים וצפויים מראש, והגבלת האקזוטיקה לצמחייה שבפנים הבית.

למעשה בדיוק הבוקר הוא דיבר עם ז׳קלין על עיצוב מחדש של הבית. הוא אהב את ביצת הבוקר a la coque ואת עיתון הבוקר באווירה יותר רכה. פיליפ היה כולו צרפתי. הוא חלם על בית חמים עם פינות שיחה בכל מקום, צבעים חמים, ריהוט ישן עם ציפוי מבריק ובקבוקי ברנדי נמוכים ושמנים.

״… ושהצמחים יישארו בחוץ, בשביל זה יש גינות״.

ז׳קלין גם היא מתנהגת מוזר מאז הודו, לפעמים היה לו הרושם שיש לו שתי מורדות בבית. כמה טוב שפול יכול היה לבוא לחופשת חג המולד. פיליפ חש חוסר מנוחה מדי פעם, תחושה כזו של מחנק, או בחילה, זו שעולה אצלו בכל מה שקשור בהודו.

תודה לאל ששלב זה כבר עבר, הוא בהחלט זעזע אותו כהוגן. אם רק נטלי תחזור לעצמה, הוא יוכל לשכוח מהודו לנצח.

באופן אישי, קנדה מאוד מצאה חן בעיני השגריר הצרפתי. היא חלק מהעולם ההגיוני המוכר, דיבור נקי, תרבות נוצרית, הוא ידע איך לתמרן. הוא אהב גם את הטיפוסים, כמו לדוגמה הפרופסור הזה אדאמס, שכרגע נכנס עם אשתו ובתו הנאה - אן. הוא נראה רציני ומכובד. הוא אהב גם את גזרת חליפת ה- Prince de Galles שלבש, הוא ישאל אותו מי החייט. אשתו נראתה אימהית מדי, לידה הוא נראה מבוגר יותר. הוא חייב לומר לז׳קלין להזמין אותם לארוחת ערב. על הבת אמרו שהיא עובדת אצל 'ברנקוזי ובניו', אולי היא תעצב להם מחדש את הבית. הוא ינסה לשכנע את ז׳קלין להסכים.