פתח דבר
״אז אַת מַרצה למשפט עברי?״ זו בדרך כלל התגובה שאני מקבלת כשאני מספרת שאני עוסקת בחוק המקראי. זה חידוש מרענן, כי פעם, כשהייתי מספרת שאני מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, הייתי נשאלת אם אני עוסקת בשירת דבורה או ״בנשים במקרא באופן כללי״. ובכן, אני לא מרצה למשפט עברי (משפט עברי מלמדים בפקולטה למשפטים ולא בחוג למקרא), אבל אני כן עוסקת באחד ממקורותיו של המשפט העברי - החוק המקראי, שנמצא בתורה. ״זה לא משעמם? החוק אינו יבש?״ שואלים אלו שנפעמים, ובצדק, מהשורה הבלתי נשכחת בשירת דבורה: ״מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה״ (שופטים ה', כה) וּמִשוּרוֹת אחרות מלאות הוד: ״הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים״; ״וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״ (הציטוט הראשון לקוח מקינת דוד על מות שאול ויונתן [שמואל ב' א', יט] והשני מחזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו [ישעיהו ב', ד]). או אז אני נחלצת להגנתו של החוק המקראי, ופוצחת בשלל דוגמאות שממחישות עד כמה הוא פואטי, לעתים שירי. אני לא מגלה לִבְנֵי ולִבְנות שיחי שבאופן אישי אני מוצאת עניין אפילו ברשימות יוחסין (ראובן הוליד את שמעון, ושמעון הוליד את לוי, ולוי הוליד את נפתלי), גם בשל העובדה שלעתים טמונות בהן הפתעות. אחת מהן היא השיוך של שמואל הנביא, שהיה משבט אפרים ובנו של אלקנה האפרתי, אל הלוויים, בני שבט לוי. וכיצד ומדוע זה קרה? כי לתפיסתו של ההיסטוריון המאוחר, מחבר ספר דברי הימים, רק מי שנמנה עם שבט לוי רשאי לשרת במקדש (כזכור, שמואל שירת את ה' במקדש שבשילֹה). לכן הוא חש צורך לחבר עבור שמואל שושלת יוחסין ״אלטרנטיבית״; זו הרשימה שמופיעה בדברי הימים א' פרק ו' פסוקים א-יג (שימו לב בעיקר לפסוקים י-יג).
הרעיון לערוך סדרת הרצאות מוקלטות על החוק המקראי נולד אצלי. גיליתי את הפנים הלא מוכרות של החוקים במסגרת המחקר שלי, וחשתי צורך, כמעט שליחות, לגלות אותן גם לקהל המשכיל, הסקרן. מצד אחד, להראות שהקריאה בחטיבות המשפטיות בתורה, שלעתים מזומנות מעוררת רתיעה גם בקרב אלו ״שאוהבים תנ״ך״, יכולה להיות חווייתית ומהנה, לפחות כמו הקריאה בחטיבות הסיפוריות או השיריות; ומצד שני, לחשוף את המאזינים ואת הקוראים לִתפיסות, שאינן מוכרות לציבור הרחב, אולם מקובלות בחקר המקרא זה זמן רב (יחסית), בנוגע למעמד של חוקי התורה.
שלוש־עשרה ההרצאות שעובדו לשלושה־עשר פרקי הספר, נחלקות לשתי חטיבות עיקריות ולחטיבת ביניים אחת: החטיבה הראשונה, שכוללת את פרקים א-ו, עוסקת בשאלת תוקפם ומעמדם של חוקי התורה; החטיבה השנייה, שבה כלולים פרקים ט-יג, מוקדשת לקריאה הסיפורית של חוקי התורה (אותה קריאה שכיניתי ״חווייתית ומהנה״); וחטיבת הביניים שכוללת את פרקים ז-ח, מתמקדת ביחסי הגומלין הקיימים בין החוק לסיפור במקרא. זו חטיבה שמחברת בין שתי החטיבות העיקריות, אך היא אינה חשובה פחות (ואף לא מהנה פחות).
לסיום ברצוני להודות מקרב לב לחגי בועז, עורך הסדרה של האוניברסיטה המשודרת מטעם גלי צה״ל, שנענה ליוזמה שלי ואִפשר לי למלא את ״השליחות״. העבודה המשותפת איתו, באולפן ומחוץ לאולפן, היתה חוויה מפרה ונעימה. תודה גם להוצאת מודן, שהביאה את הספר לדפוס, ותודה מיוחדת לתמי בורשטיין, העורכת של כתב היד, שעשתה את מלאכתה נאמנה, בחביבות ובהקפדה.
אסנת ברתור
תל אביב, 2013
