מלכות ומפלצות 4 - נדרים אכזריים

1

ריינה

משקל הזיכרון יכול לפעמים להיות כל כך כבד, עד שהוא מחניק.

כמו עכשיו.

אני עומדת מול שולחן האלון של אחי בחדר העבודה העצום שלו עם קירות העץ, בוהה בפניו ונאבקת לנשום תחת היד הבלתי נראית שסוחטת את הריאות שלי. סלע חוסם את גרוני, וחומציות מתערבלת בבטן שלי.

כל אלה הם תופעות הלוואי הבלתי נמנעות בכל פעם שהמילה נישואים מוזכרת בנוכחותי.

אף קללה בעולם לא נשמעת נורא יותר מהמילה הזאת.

ג'יאני חש באי־נוחות תחת מבטי ומרכין את ראשו אל שולחן העבודה. הוא מתעסק בקצה של דף כלשהו, ולאחר מכן מעביר אצבע מתחת לצווארון חולצתו המכופתרת הלבנה.

״אל תסתכלי עליי ככה. ידעת שזה מגיע. לילי הגיעה לגיל המתאים.״

״לעזאזל, מלאו לה שמונה־עשרה רק לפני שבועיים. ומה עם הלימודים בקולג'? הבטחת שתשקול את זה.״

ג'יאני מביט בעיניי. הוא קיבל את העיניים של אבא שלנו, שחורות כפחם וחסרות חיים. כולם חושבים שהן מפחידות, בדיוק כמוהו.

אבל אבא שלי לא הפחיד אותי, גם לא אחי הבכור. לצורך העניין, גם לא אף אחד אחר.

אחרי מה שעברתי, השטן בכבודו ובעצמו יכול להופיע ולדרוש את נשמתי, ואגיד לו שיישק לי בתחת ויתחפף חזרה לגיהינום.

״לא,״ אומר ג'יאני. ״את התעקשת.״

כשאני רק עומדת במקום ובוהה בו, הוא מוסיף, ״בדקתי אותו. הוא לא אנזו.״

צמרמורת עוברת בי לשמע שמו של בעלי המנוח. החומצה שמתערבלת בבטן שלי חורכת שביל בוער אל גרוני.

אני לא זזה במשך כמה רגעים, נאבקת למצוא שיווי משקל, ומתחילה לצעוד כדי שלא אתחיל לשבור רהיטים.

ג'יאני מתבונן בי בשתיקה במשך כמה דקות לפני שהוא מנסה אסטרטגיה חדשה.

״נקבל טריטוריה. נתיבי מסחר. בעלי ברית חשובים שאנחנו זקוקים להם נואשות. השידוך יכניס לנו סכום לא מבוטל של כסף. עשרות מיליונים לפחות. אולי מאות.״

״אתה נשמע כמו סרסור,״ אני ממלמלת.

הוא מתעלם. ״וכמובן, השפעה על המשפחות האחרות. את יודעת כמה כולם נואשים לכרות ברית עם המאפיה האירית. אם נצליח לעשות את זה, אהפוך לקאפו. ההימור עצום, ריי. אנחנו יכולים להבטיח את המעמד של המשפחה למשך דורות.״

״אתה ממשיך להגיד אנחנו. אני לא רוצה שום קשר לעובדה שאתה מוכר את האחיינית שלי לעבדות.״

״לילי תמיד הייתה אמורה להימסר לשידוך לטובת המשפחה,״ הוא אומר בסבלנות מאולצת. ״את יודעת את זה. היא יודעת את זה. כולם יודעים את זה. זה לא חדש.״

אני מפסיקה לצעוד ומסתכלת עליו. ״היא עדיין ילדה.״

״היא בת שמונה־עשרה. היא כבר אדם בוגר. והיית צעירה ממנה בשנתיים כשהתחתנת.״

״כן. ותראה כמה טוב זה היה,״ אני אומרת במרירות.

ג'יאני מעווה את פניו בחמיצות. ״ירשת את ההון של אנזו. קיבלת את החופש שלך. הייתי אומר שהסתדרת היטב בסופו של דבר.״

״דילגת בנוחות על כל ההרס שקרה בין האירוסים שלנו למוות שלו.״

״לילי היא לא את, ריי.״

״לא, היא האחיינית שלי, ואני הסנדקית שלה. היא אחת הבחורות הכי מתוקות ומבריקות שפגשתי אי פעם. לא מגיע לה להתחתן עם איזה אירי זקן ונורא!״

״מעולם לא אמרתי שהוא זקן.״

״שכנראה מסריח כמו כרוב מבושל!״

״אני מבטיח לך, הוא לא מריח כמו ירק.״

״ושצופה בפורנו ילדים! כל גבר שרוצה להתחתן עם נערה חייב להיות סוטה!״

ג'יאני נזהר לא להרים את קולו, אם כי ברור שהוא כועס עליי ורוצה שהשיחה תסתיים. ״אני לא מאמין שהוא טיפוס שצופה בפורנו ילדים, אבל את יכולה לשפוט בעצמך. הוא יהיה כאן בכל רגע.״

אני נרתעת בגועל. ״הוא בא לכאן?״

״כדי לפגוש את לילי.״

״עכשיו?״

״כן.״

אני מצמצמת את עיניי בחשדנות. ״למה אתה מספר לי על חוזה הנישואים הזה רק כמה שניות לפני שכף הרגל של האירי דורכת בבית הזה?״

אחרי הפסקה קצרה, הוא אומר בזהירות, ״בהתחשב במזג החם שלך, חשבתי שזה רעיון טוב לתת לך כמה שפחות זמן להתחיל לשבור דברים.״

זו אולי אחת מהסיבות, אבל אני יודעת שהיא לא העיקרית. אני מכירה את אח שלי טוב מדי. ״בן זונה. לילי עדיין לא יודעת, נכון?״

ג'יאני נעמד, מיישר את ז'קט החליפה הכחול כהה ומתחיל ללכת לעברי. הוא עוצר מולי ואוחז בעדינות בזרועותיי. ״קיוויתי שאת תספרי לה.״

״אני אהרוג אותך ממש כאן,״ אני יורה.

הוא בוחן את ההבעה שלי לרגע, שומט את ידיו לצדדים ונסוג צעד אחורה. מהלך חכם.

״זאת הסיבה שלא סיפרתי לך קודם. אני מצטער שזה מעלה לך זיכרונות רעים, אבל זה קורה. כבר דנו בתנאים. הדבר היחיד שנשאר הוא שהאירי יפגוש את לילי. אם היא תמצא חן בעיניו, החוזה ייחתם והתאריך ייקבע.״

ג'יאני לא מרחיב מה יקרה אם לילי לא תעמוד בציפיות, אבל אני יודעת שזה לא יהיה טוב.

בשביל אחי, כישלון אפילו בקנה המידה הקטן ביותר הוא בלתי נסלח.

הוא ממשיך בנימה עדינה יותר, ״וזיה2 שלה תסביר לה איך כל זה יהיה לטובה, איך המשפחה קודמת לכול, ואיך במקרה שבעלה החדש יתגלה כדומה לאנזו, בעלה המנוח של הדודה שלה, גם הוא ימצא את עצמו כקורבן של מוות בטרם עת.״ הוא עוצר. ״מוות שתוכנן בקפידה בלי עדים או ראיות לרצח. מוות מקרי שבוצע כל כך טוב, עד שהוא אפילו יטעה את המשטרה.״

״לא הרגתי את בעלי,״ אני אומרת בלי להסס לרגע.

הוא מחייך. ״מעולם לא פגשתי מישהו שיכול לשקר טוב כמוך.״

״זו מתנה.״

החיוך שלו מתרחב. ״אחת מיני רבות.״

״תפסיק כבר לנסות להחמיא לי כל הזמן כדי שאעשה בשבילך את העבודה המלוכלכת.״

״היא לא תקשיב לי, ריי. את יודעת איך היא.״

״כן, מאוד לא נוח לגברים במשפחה הזאת כשלנשים יש דעות משלהן.״

אני רואה את הצורך שלו להיאנח, אבל הוא לא עושה זאת. הוא רק עומד ומביט בי בתחינה עד שאני נכנעת.

לא שיש לי ברירה, בכל מקרה. כראש משפחת קארוזו, ג'יאני מקבל את ההחלטות. מתישהו, תהיה אישה בראש אחת מחמש משפחות הפשע האיטלקיות בניו־יורק. אני חולמת שאחיה מספיק זמן כדי לראות את זה.

עד אז, כל מה שאני יכולה לעשות זה להשפיע ככל האפשר. העובדה שאחי מפחד ממני עוזרת לי. ״אני רוצה לתת אישור סופי לגבי האירי הזה. אספר ללילי בשבילך, אבל אם אני לא אוהַב אותו, העסקה מבוטלת.״

ג'יאני מעביר את הלשון על השיניים שלו. הוא כנראה סופר עד עשר בראש או מקלל, מייחל לאחות שדומה יותר לזו של ליאו, החבר הטוב שלו. בחורה צייתנית ולא חכמה במיוחד, בלי דעות על שום דבר חוץ ממה שאביה ואח שלה אומרים לה.

במקום זה, הוא קיבל אותי.

אישה עם מוניטין רע, גסת רוח וחדת לשון.

״עשינו עסק?״ אני לוחצת.

״מבחינתך אף אחד לא מספיק טוב בשבילה,״ הוא מתווכח. ״אנחנו ננהל את אותה השיחה שוב ושוב במשך עשרים השנים הבאות.״

״לא נכון. אני יכולה להיות הגיונית.״

ג'יאני מרים גבה.

״אל תסתכל עליי ככה. אני פשוט רוצה לוודא שהוא לא מפלצת.״

״אני מבטיח לך, הוא לא מפלצת.״

״זה זמן טוב לציין שאהבת גם את אנזו.״

ג'יאני מתכווץ. ״אנזו היה סוציופת. הם טובים מאוד בהעמדת פנים שהם מקסימים.״

״בדיוק. וזאת הסיבה שאני צריכה לומר את המילה האחרונה. אם מישהו יכול לזהות פסיכופת מקילומטר, זאת אני.״

אין לו טיעון מנוגד בתגובה. איך יהיה לו? זאת האמת.

הרווחתי את רדאר המפלצות שלי בדרך הקשה.

ג'יאני מביט בי בהבעה שאי אפשר לפענח במשך כל כך הרבה זמן, עד שאני חושבת שהפסדתי. אבל לבסוף הוא מפתיע אותי כשאומר, ״בסדר. אם לא תאהבי את האירי, חוזה הנישואים יבוטל.״

אני נושפת בהקלה ומהנהנת.

״אבל את עדיין צריכה לספר ללילי.״ כשאנחנו שומעים את החצץ של שביל הגישה המעגלי נמעך מתחת לצמיגים של רכב, ג'יאני ואני מסתובבים אל החלונות. ״וכדאי שתעשי את זה מהר,״ הוא אומר, שעשוע בקולו.

האוזניים שלי בוערות מכעס. ״אתה אבא גרוע, ג'י.״

הוא מושך בכתפיו. ״זה עובר במשפחה.״

אני מסתובבת ויוצאת, לפני שאקח את פותחן המכתבים מהשולחן שלו ואעשה משהו שאתחרט עליו.

אני עולה במדרגות לקומה השנייה, שתיים בכל פעם, פונה שמאלה והולכת במסדרון אחר, בכיוון הנגדי לחדר השינה שלי. דיוקנאות קודרים בצבעי שמן ממוסגרים בזהב נועצים בי מבטים כשאני חולפת על פניהם.

אני מתעלמת מציורי הפרסקו שעל הקירות, מנברשות הזכוכית הוונציאניות שנוצצות מעליי, ומעוזרת הבית המבוהלת שמנקה את האבק מאחד העציצים, וצועדת במהירות לעבר החדר בקצה המסדרון.

אין לי זמן לבזבז.

אני נעצרת מול דלת האלון הכבדה והולמת עליה באגרופי. "לילי? זאת אני. אני יכולה להיכנס? אני חייבת לדבר איתך."

"רק שנייה, זיה! אני... אני כבר באה!״

קולה של לילי נשמע חלש מאחורי הדלת. ומבוהל.

אולי היא כבר יודעת. היא חכמה מאוד יחסית למישהי שהייתה מבודדת כל חייה.

אני שומעת קולות מאבק, ואחריהם חבטה מוזרה, רוכנת קרוב יותר לדלת ושואלת, ״לילי? את בסדר?״

רגעים ארוכים ושקטים לאחר מכן, האחיינית שלי פותחת את הדלת.

הלחיים שלה סמוקות. שערה הארוך הכהה פרוע. חולצת הטריקו הלבנה שהיא לובשת מקומטת ומשוחררת בצד אחד ממכנסי היוגה השחורים שלה. היא יחפה ונראית מבולבלת, כאילו הרגע התעוררה.

וזה מוזר, בהתחשב בעובדה שהשעה ארבע אחר הצהריים.

״אני מצטערת, ישנת?״

״אממ... התאמנתי.״ היא מצביעה מעבר לכתפה אל הטלוויזיה שעל הקיר בצד השני של החדר. על המסך, אישה בבגדי ספורט בגוון ורוד עז מקפצת בתרגילי אירובי. ״אם לא אכפת לך, אני רוצה להמשיך.״

לילי עומדת לסגור את הדלת, אבל אני נדחפת לתוך החדר. ״זה לא יכול לחכות.״

כמו שאר הבית, חדר השינה שלה מקושט יתר על המידה. אין סנטימטר פנוי של מקום שלא מכוסה בקטיפה, זהב, מראות, טפטים מעוטרים, עץ מגולף או בזכוכית צבעונית.

לפחות בחדר הזה הגוונים ורודים וירוקים עמומים. חדר השינה שלי כולו בצבעי שחור, בורדו וזהב, כמו בורדל בתוך הוותיקן.

אשתו המנוחה של ג'יאני הצטיינה בבית הספר לעיצוב פנים של הכנסייה הקתולית. היא מתה כשילדה את לילי, אבל הטעם הייחודי שלה בעיצוב נשאר אחריה.

אני מרימה את השלט מהשידה, לוחצת על כפתור כדי להשתיק את הטלוויזיה, ומסתובבת בחזרה אל לילי. היא עומדת באותו מקום, נראית לחוצה.

״מה קורה, זיה?״

״אין דרך טובה להגיד את זה, אז אני פשוט אגיד את זה.״ כשהיא מתחילה לשלב את ידיה בעצבנות, אני מוסיפה, ״אולי כדאי שתשבי.״

״אוי, אלוהים. מי מת? נונה?״

״סבתא שלך בסדר. היא עשתה הסכם עם השטן כדי לחיות מספיק זמן בשביל לעצבן את כולנו עד שנמות לפניה. עכשיו תקשיבי, אין לנו הרבה זמן.״ אני מתקרבת אליה, תופסת בידיה ומסתכלת לתוך עיניה. ״אני עומדת להגיד לך משהו. את לא תאהבי את זה.״

פניה מחווירות. ״אוי, שיט.״

״כן. ואת יודעת מה דעתי על קללות.״

״לפי ההבעה שלך, נראה שאקלל הרבה יותר בדקות הקרובות.״

״יש משהו בדברייך.״

״חוץ מזה, את מקללת כל הזמן.״

״אני לא רוצה שתהיי כמוני.״

״למה לא? את כלבה.״

״בדיוק.״

״לא, זיה. להיות כלבה זה טוב.״

״אה. תודה. נראה לי. בכל מקרה, נחזור לעניין. את מוכנה?״

״לא. תספרי לי בכל זאת.״

אני לוחצת את ידה במחווה מרגיעה לפני שאני מתחילה לדבר.

״אבא שלך ניהל בשמך משא ומתן על חוזה נישואים. את תפגשי את הגבר הזה היום. ממש עכשיו. המכונית שלו נכנסה הרגע בשביל הגישה.״

לילי קופאת ובולעת רוק. חוץ מזה, אין תגובה מצידה.

״קיבלת את זה טוב יותר מכפי שציפיתי. ילדה אמיצה. אז אלה החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שאם לא אאשר את הבחירה שלו, החוזה יבוטל.״

היא עוצמת עיניים, נושפת ואומרת בקול חלוש, ״שאלוהים פאקינג יעזור לי. המצב הזה מסריח יותר מחרא של חתולים.״

״יצירתי מאוד. עוד משהו?״

היא פוקחת עיניים ובוהה בי בפניקה, לופתת את ידי כל כך חזק שזה כואב. ״אני לא רוצה להתחתן, זיה.״

״ברור שלא. את שפויה.״

״לא,״ קולה מתגבר. ״אני מתכוונת, אני לא יכולה להתחתן!״

היא מתרחקת ממני וחוצה את החדר כדי לעמוד בהתרסה מול ארון העץ הגדול ליד המיטה שלה.

הוא ענקי, עתיק, מתוח מהרצפה עד התקרה ועשוי ממהגוני מגולף ומבריק. הוא תמיד הזכיר לי את הארון הקסום מדברי ימי נרניה, שאפשר דרכו להעביר אדם לארץ של חיות מדברות ויצורים מהאגדות.

היא מניחה את הידיים על מותניה ומצהירה בלהט, ״אני מעדיפה למות מאשר להתחתן עם גבר שאני לא אוהבת!״

חבטה ברורה נשמעת מתוך ארון הבגדים, כאילו מישהו נפל על הרצפה, ואחריה... דממה.

אני בוהה באחיינית שלי. היא בוהה בי בחזרה, עיניה החומות המתוקות בוערות במחאה.

״לילי?״ אני שואלת בשלווה.

״כן?״

״מה היה הרעש הזה?״

היא זוקרת את הסנטר ומשלבת את זרועותיה על החזה. ״איזה רעש?״

אני מסתכלת על שערה הפרוע, החולצה המקומטת, רגליה היחפות וההבעה המרדנית שלה, ויודעת עמוק בפנים שיש לנו בעיה גדולה.

אני חוצה את החדר בכמה צעדים ארוכים וניגשת לארון הבגדים.

לילי מנסה לעצור אותי, מזנקת מול דלתות הארון ומתחננת, אבל אני דוחפת אותה הצידה ופותחת אותן.

בתוך הארון אני מוצאת בחור צעיר עומד מולי. הוא מתחבא בין מעיל פרווה לשמלת ערב עם חרוזים, נצמד עד כמה שאפשר לקיר האחורי.

הוא נראה טוב, על זה אי אפשר להתווכח — עיניים חומות כמו דבש, שפתיים מלאות, חזה שיכול להופיע על שערי מגזינים. ללא ספק, הבחור הזה חתיך.

הוא לבוש בזוג תחתוני בוקסר לבנים צמודים בלבד, שדרכם אפשר לראות בבירור את הזקפה שלו. אין סיכוי שהוא מבוגר יותר מגיל שמונה־עשרה.

אני סוגרת לאט את דלתות הארון ומסתובבת בחזרה אל לילי.

היא עומדת בזרועות שלובות ונושכת את השפה התחתונה, כתפיה שפופות. אם היה לה זנב, הוא היה בין הרגליים שלה.

״את יודעת מה היה קורה אילו אבא שלך היה מגלה את זה,״ אני אומרת בשקט.

היא לא טורחת להכחיש או להמציא תירוצים עלובים, ורק מהנהנת.

אבל צריך להגיד את המילים בקול. דברים מקבלים משקל כלשהו כשאומרים אותם.

״הוא יהרוג אותו, לילי. מי שהוא לא יהיה, הבחור שעומד בתוך הארון הזה ימות. לאט. ובכאב. וסביר להניח שיכריחו אותך לצפות.״

עיניה של לילי מתמלאות דמעות. היא מהנהנת שוב ובולעת רוק, פניה מתעוותות מסבל. ״אני יודעת,״ היא לוחשת.

הלב שלי נשבר בשבילה.

היא טיפשה. טיפשה צעירה ופזיזה, אבל אני מבינה אותה לגמרי.

גם אני הייתי צעירה פעם. גם לי היו חלומות. היו לי צרכים, רצונות, ועתיד שנפרש לפניי כמו חלום זהוב ונוצץ.

עד שכל החלומות היפים נהרסו באמצעות משקלה הקר והרצחני של טבעת הנישואים.

אני אוספת את לילי אליי וכורכת את זרועותיי סביב כתפיה.

״אני לא יודעת איך הכנסת אותו לכאן,״ אני ממלמלת באוזנה, ״אבל תוודאי שאף אחד לא יראה אותך מוציאה אותו. אני יכולה לקנות לך עשר דקות, אולי חמש־עשרה, אבל לא יותר. תפגשי אותי במשרד של אבא שלך. תלבשי את השמלה הכחולה, זאת עם כפתורי הפנינים. תחייכי ותהיי מתוקה. תני לי לעשות את השאר. עשינו עסק?״

לילי מושכת באפה ומהנהנת. ״עשינו עסק. תודה, זיה.״

קולות עולים מהחצר למטה. אני משחררת אותה וממהרת אל חלונות חדר השינה, מסיטה הצידה את הווילון ומציצה החוצה.

רכב שטח שחור חונה מול המזרקה על שביל הגישה המעגלי מתחתינו. שניים מהמאבטחים החמושים של אחי עומדים במרחק של כמה מטרים מגבר שאני לא מזהה.

הוא גבוה עם חזה רחב — רחב יותר משני המאבטחים — אבל החיוך ושפת הגוף שלו ידידותיים. הוא לבוש בחליפה שחורה שמחמיאה לגופו המרשים, ובנעליים אלגנטיות שחורות מבריקות.

המאבטחים והגבר ממשיכים לדבר. אחד מהם עורך עליו חיפוש ידני, טופח על גופו ומחפש נשק. כעבור רגע, שלושתם מהנהנים והמאבטחים נסוגים לאחור. הנהג מקיף את הרכב, פותח את דלת הנוסע, וגבר נוסף לבוש בשחור יוצא ממנו.

נשימתי נעתקת.

הגבר הזה רזה יותר מהגבר הראשון. הוא גבוה ורחב כתפיים, אבל לא ענקי. אם הקודם היה שחקן הגנה, הוא הקוורטרבק.

שערו בגוון זהוב כהה, נראה מעוצב ברישול, כאילו הוא העביר בו את אצבעותיו במקום להשתמש במסרק. הזקן שלו כהה יותר, קרוב לגוון ברונזה, ומכסה לסת חדה. אחד הנחיריים שלו מחורר בעגיל חישוק דק כסוף.

הוא חתיך להפליא, חצי אריסטוקרט וחצי חבר בכנופיה, ומשדר סוג של כוח טהור, אכזרי, כזה שאי אפשר לטעות בו אפילו מהמרחק הזה.

מעל צווארון החולצה המכופתרת הלבנה שהוא לובש, אפשר לראות בבירור קעקוע של קורי עכביש.

הוא מעיף מבט אל החלון ותופס אותי בוהה בו.

מבטינו מצטלבים.

הלב שלי מחסיר פעימה.

וברגע הזה, אני יודעת בוודאות קודרת שאני מביטה בעיניו של האיש שיקרע את משפחתי לגזרים.