שכן יקר

פתח דבר

כשהמכונית שלו עצרה מחוץ לדירה שלנו, בטני צנחה בקרבי. פשוט ידעתי. במהלך השבועות האחרונים הרגשתי כאילו ישנה סערה הממשמשת ובאה. אל תשאלו אותי איך, אבל משום מה, הלב שלי הרגיש שהלילה יהיה הלילה שבו הוא יישבר למיליון רסיסים.

גם ככה בתקופה האחרונה הוא אט־אט החל להיסדק.

אלק השתנה מקצה לקצה מאז חזרתו מההלוויה של אבא שלו בבוסטון, שנערכה לפני כמה שבועות. משהו בו השתנה. הוא השתמש בכל תירוץ שקיים בספר כדי לא לשכב איתי. שמעתן נכון. החבר שלי — אהבת חיי — עם התיאבון המיני שלא ידע שובע, פשוט הפסיק לרצות אותי. זה היה כאילו משהו כבה בתוכו. זה היה הרמז הראשון שלי, אבל היו כמה סימנים נוספים שהעידו על כך שהבחור שהחשבתי בתור הנפש התאומה שלי הפסיק לאהוב אותי.

מאז שהוא חזר הביתה, הוא בילה את הלילות שלו כשהוא כותב כאחוז טירוף, במקום להיכנס איתי למיטה — הכול כדי להימנע ממני. הנשיקות שלו, שפעם היו רוויות תשוקה, היו כעת רכות ותו לא, לפעמים צנועות.

ידעתי מה קורה, אך לא היה לי מושג איך או למה זה קרה. האמנתי שהוא אוהב אותי. הרגשתי את האהבה שלו במשך תקופה כה ארוכה. היא הייתה כנה כל־כך. אם ככה, איך ייתכן שהמצב בינינו השתנה בכזאת מהירות מסחררת?

הדלת נפתחה באיטיות בקול חריקה. הגוף שלי נדרך כשהתיישבתי על קצה המיטה, ונערכתי לקראת הגרוע מכול.

אלק הסיר את המשקפיים שלו והניח אותם על השולחן, ואז הוא אט־אט החליק את כפות ידיו לתוך הכיסים שלו בעצבנות. התקשיתי להאמין שאי־פעם אזכה להרגיש את הידיים האלה מלטפות את גופי בשנית. העיניים שלו היו אדומות. האם הוא בכה במכונית? ואז נשמעו המילים שהחלו לפרק את כל האמון שהיה לי בכושר השיפוט שלי.

"צ'לסי, בבקשה, רק תדעי שניסיתי כמיטב יכולתי לא לפגוע בך."

כל שאר דבריו הגיעו לאוזניי בערבוביה, מעומעמים בגלל עוצמת הכאב והעצב שנבנו בחזה שלי ושהקהו את מוחי.

לא ידעתי איך אי־פעם אצליח להתאושש מהכאב הזה, כיצד אי־פעם אצליח לבטוח באהבה בשנית, מפני שבאמת ובתמים האמנתי שהוא אוהב אותי. האמנתי שהאהבה שלו הייתה עמידה בפני הכול.

טעיתי.

פרק 1

שמיעה על־קולית

אחותי הקטנה היא מלכת הדרמות. תרתי־משמע. ג'ייד היא שחקנית בברודוויי.

היא מחאה כפיים והריעה לסטודנטים שהרגע הפגינו את אומץ ליבם וניסו להתקבל לתפקיד במחזה יוסף וכתונת הפסים המשגעת. "עשיתם היום עבודה נהדרת! מחר נחליט מי עבר את המיונים ונתחיל בחזרות. זה הולך להיות אדיר!"

ג'ייד הגיעה אל אזור המפרץ של סן פרנסיסקו לשבוע כדי לבקר את המשפחה שלנו, והציעה להתנדב במרכז הנוער שבו עבדתי. מאחר שלא עמד לרשותה מספיק זמן כדי להעלות מחזה שלם, ג'ייד החליטה לביים את הילד במסגרת סצנה מרכזית אחת מהמחזה, שתוצג בהמשך השבוע.

אהבתי את עבודתי בתור מנהלת תחום האומנות במרכז הנוער שברובע מישן. זה היה פחות או יותר הדבר היחיד בחיי שהיה כשורה. החיסרון היחיד בעבודה הזאת היה העובדה שהקירות האלה היו רדופים בידי זיכרונות מהאקס שלי, אלק, שגם נהג לעבוד פה בתור יועץ נוער. ככה הכרנו. גם הוא אהב את העבודה שלו, עד שהוא נאלץ לפרוש כדי שהוא יוכל לעבור לניו יורק אחרי הפרידה שלנו. הוא עבר לגור איתה. הנדתי בראשי בניסיון לגרש את המחשבות עליו ועל גרטה.

ג'ייד הרימה את תיק היד שלה. "אני צריכה לחזור לדירה שלך בשביל להשתמש בשירותים ולנשנש איזה משהו."

לא מזמן עברתי לדירה חדשה שהייתה במרחק מטרים בודדים ממקום העבודה שלי. סוף־כל־סוף הסתיים החוזה של הדירה ששכרתי עם אלק בצד השני של העיר. למרות שלאחר שהוא עזב, האקס שלי שלח לי את החלק שלו משכר הדירה למשך שארית החוזה שלנו. כבר השתוקקתי לפנות את הדירה הזאת; כל פינה בה הזכירה לי אותו ואת החודשים האומללים שעברו עליי בעקבות הפרידה שלנו.

הדירה שלי הייתה ממוקמת בחלק הדרום מרכזי של רובע מישן. אהבתי את התרבות בשכונה החדשה שלי. לאורך הרחוב ניצבו דוכני פירות וירקות ומגוון של בתי קפה. השכונה הזאת גם הייתה המֶכָּה של התרבות הלטינית, מה שהיה נהדר מבחינתי, פרט לעובדה שזה הזכיר לי את אלק, שהיה חצי אקוודורי. בכל מקום שאליו פניתי, נתקלתי בתזכורות קטנות אודות הבחור ששבר לי את הלב.

אני וג'ייד הלכנו על המדרכה, ועצרנו ליד דוכן פירות כדי שהיא תקנה לעצמה כמה פפאיות לסמודי של אחר הצהריים שהיא תכננה להכין עם חזרתנו לדירה שלי. בסופו של דבר גם קנינו שתי מנות קפה לדרך.

פתחתי את הסוגר במכסה הקפה שלי תוך כדי שאנחנו הולכות. "אז, אחות קטנה, מעולם לא חשבתי שניקלע לגורל זהה באותו הזמן."

לא מזמן ג'ייד נזרקה על ידי החבר המוזיקאי שלה.

"כן. אבל ההבדל הוא שבהשוואה אלייך, אני מרגישה כאילו יש לי בחיים הרבה יותר הסחות דעת. זה לא שאני לא חושבת על ג'סטין, זה לא שאני לא עצובה מדי פעם, אבל ההצגות שלי מעסיקות אותי עד כדי כך, שאני מרגישה שכאילו אין לי זמן להתבוסס בזה, את יודעת?"

"אמרתי לך שהתחלתי תהליך של טיפול דרך הטלפון, נכון?"

ג'ייד לגמה מהקפה שלה והנידה בראשה לשלילה. "לא."

"כן." מצאתי איזו פסיכולוגית שמתמחה בטראומה בעקבות מערכות יחסים כושלות, אבל היא נמצאת בקנדה."

"היא עוזרת לך?"

"תמיד עוזר לדבר על דברים ולעבד אותם."

"כן, אבל בלי להעליב, עושה רושם שמצבך לא השתפר במיוחד. בכל אופן, את יכולה לדבר על דברים ולעבד אותם איתי ועם קלייר. את לא צריכה לשלם הון תועפות בשביל לדבר עם איזו אישה זרה."

"האמת היא ששעות הלילה הן השעות היחידות שאני יכולה לדבר עם מישהו. את מופיעה בלילה, וקלייר עסוקה מדי בלהתמוגג מאושר מהנישואים הטריים שלה. חוץ מזה, מעולם לא נשבר לה הלב. היא מקשיבה, אבל היא לא מבינה באמת."

האחות הגדולה שלנו, קלייר, נישאה לאהוּב שלה מהתיכון. למרות ששלושתנו היינו קרובות לאורך כל תקופת ילדותנו בסאוסליטו, תמיד הרגשתי יותר בנוח לשפוך את הלב שלי בפני ג'ייד.

הגענו לבניין שלי, וג'ייד נעצרה כדי לשבת על אחד הספסלים בפינה של החצר המגודרת. "בואי נשב קצת, נסיים לשתות את הקפה שלנו." מבטה נדד אל מעבר לדשא, לכיוון השכן שלי נטול החולצה. "טוב... מי זה החתיך בכובע הצמר שמשחית את חצר הבניין?"

"מה הקטע שלך עם כובעי צמר?"

"ג'סטין נהג לחבוש כובע צמר. בגלל זה אני אוהבת כובעי צמר. נכון שזה עצוב?"

"זה אכן עצוב."

"אמרה הבחורה שעדיין ישנה בחולצה של האקס שלה."

"היא נוחה. אין לזה שום קשר לאלק." שיקרתי. זה היה החפץ היחיד שלו שהרשיתי לעצמי לשמור. זה העציב אותי, אבל בכל זאת לבשתי אותה.

"אז... מי זה הבחור הזה?"

לא ידעתי איך קוראים לשכן שלי, אבל יצא לי לראות אותו מדי פעם יוצר אומנות בספריי ריסוס לאורך חומת הבטון שמכתרת את שטח הבניין, שהפכה למעין קנבס עצום. ציורי הקיר שלו היו יצירות אומנות אמיתיות, בהחלט לא משהו שהיה ניתן להחשיב בתור גרפיטי פשוט. זו הייתה תערובת של דימויים שמימיים וגאוגרפיים שצוירו במלאכת מחשבת. הבחור הזה המשיך כל הזמן לקשט את הקיר ביצירות אומנות שונות. זה היה פרויקט שהעבודה עליו עוד לא הושלמה. הנחתי שהוא תכנן לקשט את כל הקירות שמכתרים את שטח הבניין.

"האמת היא שהוא גר בבניין, ממש לידי."

"מה הוא עושה? מרשים לו לעשות את זה פה?"

"אין לי מושג. בפעם הראשונה שראיתי אותו פה, חשבתי שהוא סתם משחית רכוש. אבל היה נראה שאף אחד לא הוטרד מזה, ושאף אחד לא ניסה לעצור אותו. בכל יום הוא מוסיף עוד ועוד פרטים. האמת שזה די יפה, אבל זה לא תואם את האישיות שלו."

ג'ייד נשפה על הקפה שלה. "מה זאת אומרת?"

"הוא לא נחמד כל־כך."

"דיברת איתו?"

"לא. הוא פשוט לא ידידותי. ניסיתי ליצור איתו קשר עין, אבל הוא פשוט חלף על פניי כאילו אני לא קיימת. יש לו שני כלבים גדולים כאלה, והם די מרושעים. הם נובחים כל הזמן. הוא מטייל איתם בכל בוקר."

"אולי הוא כמו הסוואנטים האלה. את יודעת, שהוא ממש טוב באומנות. או שאולי הוא גאון, אבל עם כישורים חברתיים מוגבלים. איך קוראים לזה... אספרגר?"

"לא. הוא מְתקשר בסדר גמור. ראיתי אותו צועק על כמה אנשים. אני די בטוחה שאין לו אספרגר. הבחור הזה פשוט לא ידידותי. הוא סתם שמוק."

ג'ייד צחקקה. "אני לגמרי חושבת שאת צריכה לקפוץ לבקר אותו עם סלסלה מלאה בכמה מאפינס חמימים ומתוקים. זה יהיה המהלך המנומס המתבקש ממך, בתור השכנה שלו. אולי הוא ישתחרר קצת... או ישחרר אותך קצת."

"מאפינס חמימים ומתוקים, אה? זה קוד למשהו?"

"קצת מזכיר משהו חמים ומתוק אחר... לא? אם הייתי גרה פה, הייתי לגמרי מנסה לצוד אותו. אבל אני לא גרה פה. את גרה פה. ואת זקוקה לגמרי להסחת דעת. ולדעתי... הוא יכול לספק לך אותה."

הערצתי את הכתפיים הרחבות של הבחור ואת גבו השרירי והשזוף, כשזרועותיו התרוממו וירדו עם תנועות הריסוס. "אבל, אלוהים, הוא לא מזכיר לך את אלק? קעקוע על הזרוע... שיער כהה. טיפוס אומנותי. בעיקרון, בשלב הזה בחיי אני צריכה לשמור מבחורים כמוהו מרחק כמו מאש.

"אז אם מישהו דומה לאלק או מזכיר אותו, הוא פסול אוטומטית? נגזר עליו לעשות את מה שאלק עשה? זה מה שאת חושבת? זה היגיון פשוט מטופש."

"אולי זה קצת דפוק, אבל הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להיות עם מישהו שמזכיר לי אותו, אפילו אם רק קצת."

"טוב, חבל, כי אלק היה פאקינג שווה, והבחור הזה... שווה אפילו יותר."

"את יכולה להזכיר לי למה אנחנו בכלל דנות בזה? הבחור הזה אפילו לא טורח לומר לי שלום. אין לו שום כוונה לשתף פעולה עם הגרסה הלוקה באשליות הזאת של הרווקה. הוא לא מעוניין."

לפתע השכן היקר ניגב את הזיעה ממצחו, הסיר את המסכה שהסתירה את אפו ואת פיו, וזרק את פחיות הספריי לתוך שק שחור עם שרוך הידוק. הוא תלה את השק על כתפו, ובדיוק כשחשבתי שהוא מתכוון לצאת מהחצר ולהתרחק משם, הוא החל לפסוע לכיוון שלנו. ג'ייד הזדקפה במושבה, ואני שנאתי את העובדה שהדופק שלי האיץ מעט.

העיניים שלו התמקדו בי. לא הייתי קוראת לזה מבט זועם, אבל הוא לא חייך. אור השמש קרן היישר לתוך עיניו הכחולות, שנצנצו וניצבו בסתירה לעורו השזוף. ג'ייד צדקה — הבחור הזה באמת היה מרהיב ביופיו.

"אני הכי אוהב אוכמניות," הוא אמר.

"מה?"

"מאפינס."

"אה."

ג'ייד פלטה נחירת צחוק, אך לא אמרה מילה, הניחה לי לשאת על כתפיי את רוב ההשפלה.

"ואני לא אנטי־סוציאלי או סוואנט. אני סתם שמוק רגיל... עם שמיעה על־קולית."

הוא חייך בשביעות רצון והחל להתרחק לפני שהייתה לי הזדמנות להגיב.

לאחר שווידאנו שהוא התרחק מטווח השמיעה — והפעם באמת — ג'ייד נאנחה. "אין כמו בחורים עצבניים במיטה."

"את לא מסוגלת להתאפק, אה? עוד לא עשית מספיק נזק? אני אומרת לך תמיד שנדמה לך שאת לוחשת, אבל את בעצם די קולנית. עכשיו יש לי גם הוכחה לזה... על חשבוני."

"את תודי לי מאוחר יותר, כשתצעקי מאורגזמה בזמן שהאומן העצבני ואן גוחודר אותך."

"את משוגעת."

"בגלל זה את אוהבת אותי."

"צודקת."

פרק 2

אורגזמה נבחנית

שבוע לאחר מכן, ג'ייד חזרה לניו יורק, וכבר התחלתי להתגעגע אליה בטירוף. הסיבה היחידה שלא נסעתי לבקר אותה הייתה מפני שעכשיו אלק גר שם עם גרטה. הסיכוי שאיתקל בו היה קלוש ביותר, אך עדיין לא הרגשתי מוכנה לבקר בטריטוריה שלהם.

הנתיבים שלי ושל האומן העצבני לא הצטלבו מאז התקרית שקרתה בזמן הביקור של ג'ייד. למרות שלא ראיתי אותו בסביבה, הכלבים שלו העירו אותי כמעט מדי בוקר בנביחות קולניות ובלתי פוסקות. מאחר שעבדתי במשמרת אחר הצהריים במרכז הנוער, הבקרים שלי היו חופשיים. לעיתים קרובות התקשיתי לישון בלילה, והייתי זקוקה לבקרים כדי להשלים קצת שעות שינה.

המצב נעשה חמוּר עד כדי כך, שכבר לא הייתי מסוגלת לשאת את הנביחות. אם כלב אחד היה שָקט, הכלב השני נבח. רוב הזמן זו הייתה מקהלת נביחות מתוזמרת היטב. לא עניין אותי שהוא היה חתיך בקטע אחר, הייתי צריכה להעלות את הסוגיה בפני השכן שלי.

בבוקר יום שלישי הקמתי את עצמי מהמיטה ולבשתי מכנסי טרנינג. מרחתי מעט קונסילר מתחת לעיניים, ואז ניגשתי לדלת שלו והקשתי עליה.

הוא פתח את הדלת, לבוש בחולצה לבנה צמודה. שערו היה פרוע משינה. "אני יכול לעזור לך?"

"אני צריכה לדבר איתך על הכלבים שלך."

"מה? בלי סלסלת מאפינס?"

"לא, אני מצטערת. גם אם הייתי רוצה להכין מאפינס, אין לי מספיק אנרגיה בשביל זה כי אני לא מצליחה לישון בגלל הכלבים שלך, שלא מפסיקים לנבוח."

"אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לנביחות. ניסיתי הכול. הם לא מוכנים לסתום."

"ומה כל שאר הדיירים אמורים לעשות בינתיים?"

"אין לי שמץ. אולי לקנות אטמי אוזניים?"

"ברצינות. בטוח יש משהו שאתה יכול לעשות."

"חוץ מלשים להם מחסום — מה שאני לא מתכוון לעשות — לא, אין שום דבר שאני יכול לעשות. בכל אופן, את שומעת אותם נובחים עכשיו?"

משום מה, הם הפסיקו לנבוח.

"לא. אבל נדיר שהם שקטים כל־כך בבוקר, ואתה יודע את זה."

"תראי, אם את רוצה להתלונן בפני בעל הבית, את מוזמנת לעשות זאת. אני לא יכול לעצור אותך. אבל תאמיני לי שאין דבר שעוד לא ניסיתי כדי למנוע מהם לנבוח. יש להם רצון משלהם."

"ובכן, אם ככה, זה מה שאיאלץ לעשות. תודה שכפית עליי לנקוט באמצעי הזה. תודה על שום דבר." התחלתי להתרחק משם, וזמן קצר לאחר מכן שמעתי את הדלת שלו נטרקת.

כמעט בשנייה שבה חזרתי לדירה שלי, הכלבים שוב נבחו.

לאחר ששוב נשכבתי במיטה, הבנתי שיש רק דבר אחד שאוכל לעשות שיעזור לי להירגע מספיק כדי להירדם למרות כל הנביחות. למרות שרציתי להימנע מנקיטה באמצעי הזה, לקחתי את האוזניות מבטלות הרעש שלי והרכבתי אותן על אוזניי, בניסיון לחסום חלק מהרעש. למרות שלא האזנתי למוזיקה, האוזניות בכל זאת עשו את העבודה. אבל נהגתי לישון על הצד. הן יכלו לפתור לי את הבעיה רק אם אשכב על הגב. הפעם היחידה שאי־פעם שכבתי בתנוחה האופקית הזאת הייתה בזמן שאוננתי. ולמה פתאום התחלתי לחשוב על האומן העצבני? למרבה הצער, המחשבה על לענג את עצמי העלתה במוחי בִּן־רגע תרחישים דמיוניים לא רצויים בכיכובו. לא רציתי לחשוב עליו במובן הזה. הוא היה שמוק; הוא לא היה ראוי להיות מושא התשוקה שלי. אבל הריח שהוא הדיף היה כל־כך נעים, ריח של תבלין ומושק וגבר. אין לנו שליטה על הפנטזיות שעולות במוחנו. העובדה שהוא היה מרושע ובלתי ניתן להשגה, הפכה אותו למושא גדול מאוד במחשבותיי האסורות. בדיוק כפי שלמדתי בקורס פסיכולוגיה בקולג', לעיתים קרובות הדחקת מחשבות מובילה לפיתוח אובססיה. אם את אומרת לעצמך שאסור לך לחשוב על משהו, את תחשבי עליו אפילו יותר מבדרך כלל.

לאחר שטמנתי את ידיי בתוך מכנסיי והחלקתי אותם מטה, התחלתי לעסות את הדגדגן שלי. אלוהים, אפילו לא היה לי מושג איך קוראים לו. זה היה חולני, אבל באותו רגע זה ממש לא עניין אותי. דמיינתי אותו מעליי, חודר אליי, מזיין אותי בעצבים. ותוך כדי כך, הדי נהמות עמומות המשיכו להישמע ברקע, בזמן שהתנועעתי אחורה וקדימה, והבאתי את עצמי אל אחת האורגזמות הכי מטלטלות שחוויתי במשך כל חיי.

קרסתי לאחור והצלחתי להירדם לשעה.

השמש של שלהי הבוקר בצבצה מבעד לחלון. לאחר שמצמצתי בעיניי הכבדות משינה עד שהן הואילו להיפקח, שמתי לב שהנביחות פסקו. הכלבים כנראה יצאו לטיול.

היו לי כמה שעות פנויות לפני שהייתי אמורה ללכת לעבודה, אז החלטתי לחפש את מספר הטלפון של בעל הבניין. בבניין היה המשרד של ההנהלה, אבל האישה שעבדה שם הייתה די אדישה. מאחר שחשדתי שהיא לא תתייחס לתלונה שלי על הנביחות בכובד ראש, החלטתי לפנות היישר אל מי שעמד בראש ההייררכייה. עד כה, תמיד התנהלתי מול האישה במשרד ההנהלה, ומעולם לא שוחחתי עם בעל הבית.

חיפוש קצר באינטרנט העלה את השם די־הייץ'־הנסי, חברה באחריות מוגבלת. היה מספר טלפון ליצירת קשר, אבל הוא הוביל אל משיבון קולי כללי עם הודעה אוטומטית. רציתי לשוחח עם מישהו באופן אישי, אז ניתקתי את הטלפון בלי להשאיר הודעה. שמתי לב שהכתובת שצוינה הייתה בקומה הראשונה של הבניין הזה. החלטתי לגשת לשם, ולפני כן לבשתי שמלה, נעלתי נעליים והברשתי את השיער שלי.

הקשתי על הדלת, נשמתי נשימה עמוקה והמתנתי. כשהדלת נפתחה, כמעט קרסתי על הרצפה למראה הדמות שעמדה מולי.

האומן העצבני עמד שם ללא חולצה ולראשו שוב אותו כובע צמר ארור. הלב שלי הלם בחוזקה. זיעה נטפה במורד חזהו השרירי, ואני נשבעת שהפה שלי החל להתמלא בריר.

"אני יכול לעזור לך?" זו הייתה אותה השאלה שהוא שאל אותי לאחר שהוא פתח בפניי את דלת הדירה שלו. הייתה לי תחושת דה ז'ה וו, כאילו הייתי בפרק של אזור הדמדומים או שחלמתי חלום רע שבמסגרתו לא משנה איזו דלת אפתח, הוא תמיד יהיה שם מאחוריה.

"מה אתה עושה פה?"

"זאת הזוּלה שלי."

"לא. הדירה שלך סמוכה לדירה שלי."

"נכון, זאת הדירה שלי. זאת הזוּלה שלי — הסטודיו לאומנות שלי וחדר הכושר שלי."

"זאת הייתה הכתובת שהופיעה בפרטים של בעל הבית."

חיוך ציני עיקל את שפתיו. פתאום הרגשתי כמו האדם הכי מטופש בעולם, בזמן שנפל לי האסימון — הוא היה בעל הבית. לכן השמוק הזה עודד אותי להגיש תלונה רשמית.

"אתה די־הייץ'־הנסי..."

"כן. ואת צ'לסי ג'יימסון. אשראי מצוין, אחלה המלצות... מתלוננת כרונית."

"טוב, זה מסביר הרבה... איך אתה מצליח לחמוק מעונש למרות שאתה משחית את שטח הבניין, ובאופן כללי מתנהג לשכנים שלך כמו שמוק."

"אני לא בטוח שהייתי מתאר את האומנות שלי בתור השחתת שטח הבניין. לא יצא לך להעיף מבט בשכונה הזאת ובסביבה שלה? יש פה שפע של אומנות. ציור הקיר שלי הוא ממש לא היחיד בשכונה. ואת מגזימה בקשר לכלבים. אז האם אני השמוק האמיתי בסיטואציה הזאת? ובכן, זה נתון לוויכוח."

מאחוריו יכולתי לראות מגוון קנבסים עם אומנות שנעשתה בספריי, כמו גם מיטת משקולות וציוד כושר נוסף."

"איפה הכלבים עכשיו?"

"הם מנמנמים."

"כלבים מנמנמים?"

"כן. הם מנמנמים. הם משלימים שעות שינה כי התלונות שלך הפריעו להם לישון הבוקר." הוא הבזיק לעברי חיוך, ואז הבנתי בדיוק עד כמה חילופי הדברים האלה בינינו מבדרים אותו.

"אני מבינה שהדי מסמלת דושבג?"

הוא לא הגיב תכף ומייד, אלא פתח בתחרות נעיצת מבטים קטנים לפני שהוא אמר, "הדי מסמלת את השם דמיאן."

דמיאן.

מובן שנוסף על כך, היה חייב להיות לו גם שם של חתיך.

"דמיאן... כמו מהסרט ההוא אות משמיים? כמה הולם." הבטתי סביב. "למה ציינת את החלל הזה בתור הכתובת שלך לדיירים?"

"אה, אני לא יודע. אולי אני לא רוצה שאנשים מטורללים שמשווים אותי לאנטיכריסט יצוצו בבית שלי מתי שמתחשק להם."

לא הצלחתי לכבוש את פרץ הצחוק שלי. הבנתי שזה חסר סיכוי. "טוב, בסדר. הביקור הזה ללא ספק היה מיותר, אז תיהנה מהאימון שלך."

באותו אחר הצהריים, נגני הסימפוניה של סן פרנסיסקו קפצו לביקור במרכז הצעירים. הם העלו מופע קטן במיוחד בשבילנו. כשהתבוננתי בפנים המחייכות של הילדים בזמן שהם שיחקו בכלי הנגינה המהודרים, קיבלתי תזכורת נוספת לאהבה האדירה שחשתי לעבודה שלי.

בזמן שתשומת הלב של כולם התמקדה באורחים שלנו, שמתי לב שאחת הנערות, אריאל סנדובל, הסתתרה שפופה בפינה עם הטלפון שלה. במרכז הנוער חל איסור על שימוש במכשירים סלולריים, מכיוון שהמקום נועד לשמש ללמידה. המתבגרים שהגיעו עם טלפונים ניידים נאלצו להשאיר אותם בסלסלה בדלפק הקבלה ולקחת אותם איתם בדרכם החוצה.

"אריאל, הכול בסדר? גם את אמורה להשתתף בפעילות הזאת יחד עם כולם."

היא הנידה בראשה לשלילה. "אני מצטערת. אני יודעת שאני לא אמורה להשתמש בטלפון, אבל אני צריכה אותו. ולא, אני לא בסדר."

התיישבתי לצידה על הרצפה שהייתה קרירה כנגד הישבן שלי. "מה קרה?"

"אני עוקבת אחרי הפייסבוק של קאי כדי לראות אם מישהו תייג אותו."

החבר שלה, קאי, היה מבקר קבוע במרכז הנוער, והוא שיחק בקבוצת הכדורסל של המרכז. הוא היה מושא החיבה של יותר מנערה אחת. כשגיליתי שאריאל וקאי יוצאים, זה הדאיג אותי, ולא רק בגלל הגיל שלהם — שניהם היו בני חמש־עשרה — אלא בגלל הפופולריות של קאי.

לכן ממש לא הופתעתי כשהיא אמרה, "אני חושדת שהוא יוצא עם מישהי אחרת."

"איך את יודעת?"

"בשבוע האחרון הוא לא בא לפה אחרי בית הספר, ואח שלי סיפר לי שהוא ראה את קאי מבלה בקניון עם בחורה."

ליבי צנח בקרבי. רציתי לומר לה שנראה שהחשד שלה מוצדק, אבל לא הייתי בטוחה שהיא נמצאת כרגע במקום הרגשי שיאפשר לה לשמוע את זה.

"טוב, עדיף שלא תמהרי להסיק מסקנות לפני שתתעמתי איתו, אבל את בהחלט צריכה לדבר איתו. כדאי לדעת את הדברים האלה מאשר להיות מופתעת בהמשך הדרך. את לא רוצה לבזבז את הזמן שלך עם אדם שלא כֵּן איתך."

ומי כמוני יודעת.

למרות שמבחינה טכנית אלק לא בגד בי בגוף, הוא בגד בי בנפש.

אריאל ניגבה את עיניה ופנתה להביט בי. "אני יכולה לשאול אותך משהו?"

"בטח."

"מה קרה בינך לבין אלק?"

בטני צנחה בקרבי. לא ציפיתי שהיא תזכיר אותו, וזה היה סיפור ארוך מכדי שארצה לשחזר אותו באוזניה.

פעם אלק היה יועץ הנוער האהוב על כולם. כשהוא עזב את המרכז, הילדים היו שבורים. כולם במרכז ידעו שאנחנו זוג; הפרט הזה ממש הלהיב את כולם.

"זאת אומרת, את רוצה לדעת למה נפרדנו?"

"כן."

אם הייתי צריכה לסכם את כל הסיפור במשפט בודד, הייתה תשובה אפשרית אחת בלבד. "הוא התאהב במישהי אחרת."

אריאל נראתה מבולבלת. "איך אתה יכול להיות מאוהב באדם אחד, ופשוט להתאהב באדם אחר?"

אה. שאלת השנה.

"גם אני מנסה לפענח את החידה הזאת, אריאל."

"אני זוכרת איך הוא היה מתנהג לידך. היה נראה כאילו אתם מאוהבים."

"חשבתי שאנחנו מאוהבים," לחשתי.

"את חושבת שהוא לא אהב אותך באמת... או שהוא פשוט היה מאוהב יותר בבחורה השנייה?"

הרגשתי כאילו הנערה בת החמש־עשרה הזאת פשפשה בנבכי נשמתי וליקטה את השאלה ששאלתי את עצמי יותר מכול. רציתי לדבר איתה בכנות.

"אני לא בטוחה האם יש רמות שונות של אהבה, או האם זה שהוא נפרד ממני העיד על כך שהוא מעולם לא אהב אותי באמת. לא ברור לי האם אפשר פשוט להפסיק לאהוב מישהו. אני בעצמי מנסה לעכל את כל השאלות האלה. אבל בשורה התחתונה, אם מישהו בוגד בך, הוא לא אוהב אותך."

מבטה נישא למרחקים. "כן."

התנגשתי בה עם הכתף וחייכתי אליה בעליזות. "אבל אלה חדשות טובות, לא? את עדיין צעירה כל־כך, ואם קאי לא מתאים לך, יש לך שפע של זמן למצוא את האדם הנכון עבורך. את בגיל קשה מאוד כרגע, נראה שזה השלב הכי קשה בחיים שלך. שניכם מוצפים בהורמונים, ורק עכשיו אתם מתחילים לגלות מי אתם."

"מה בקשר אלייך?"

"מה בקשר אליי?"

"את מצאת מישהו אחר?"

"לא." השתתקתי, והשפלתי את מבטי לנעליים שלי. "ואני לא בטוחה שאמצא."

"למה לא?"

איך יכולתי לקטול את התקווה של הבחורה הצעירה הזאת? איך יכולתי להודות בקול רם שלא חשבתי שאי־פעם אהיה מסוגלת לבטוח בגבר אחר? זו הייתה הבעיה האישית שלי, וסירבתי להכתים אותה בענן הספק השחור שאפף אותי.

"את יודעת מה? הכול אפשרי, אריאל." חייכתי.

לוּ רק הייתי מאמינה למילים שיוצאות לי מהפה.