ארוחת חג מולד
שמעתי על ההבטחה של אדוארד לאשתו הגוססת זמן רב לפני שפגשתי אותו.
ואלרי, בתו של אדוארד ואחת מחברותי הוותיקות, סיפרה לי על כך כשפגשתי אותה זמן קצר לאחר מות אמה. פולה, שנשקה לשנתה התשעים וחמש, מרותקת למיטתה ומתנדנדת בין הכרה לחוסר הכרה במשך ימים, התיישבה במיטה מתוך כוונה ברורה לשוחח עם בעלה האהוב.
״תקשיב לי, אדי.״ אמרה פולה בקול תקיף ונחרץ. ״אתה לא יכול לבוא אתי עכשיו. זה יהיה הסוף של המשפחה הקטנה שלנו.״
פולה ידעה שאדוארד גמר אומר למות ולא להתמודד עם החיים בלעדיה. זה לא בסדר, היא אמרה, ודרשה ממנו להמשיך לחיות. כשנעתר לה לבסוף, היא שרה מחרוזת סרנדות לאיש שהייתה נשואה לו שישים ותשע שנים. היא התחילה בשיר ״My Funny Valentine״ ועברה מיד לשירים מתוך מחזות זמר בברודווי ולבלדות שרק חלק מהמילים שלהן זכרה, בלדות שעמדו בראש מצעדי הפזמונים בשנות הארבעים והחמישים, כשעדיין היו צעירים והאמינו שיצליחו לפרוץ לעסקי השעשועים. פולה שרה בקול צלול, משוחררת מהגודש שכמה ימים קודם לכן בעבע בחזהּ והקשה עליה לדבר. היא סיימה בשיר ״All of You״ ושיבשה את המילים: ״אני אוהבת את הצפון שבך, את המזרח, את המערב ואת הדרום שבך, אבל יותר מכול אני אוהבת את כולך.״
היא מתה כעבור עשרים וארבע שעות. זה היה באוקטובר 2009. אדוארד, שהיה מוכה יגון בימים ובשבועות שלאחר מותה, גילה שהוא מתקשה לקיים את ההבטחה לפולה. הוא ישב לבדו בדירה דוממת, מול השולחן בחדר האוכל ששימש תפאורה לארוחות תוססות רבות כל כך. לבסוף הוא אשפז את עצמו בבית החולים לֶנוֹקס היל, ושם ערכו לו הרופאים כמה וכמה בדיקות. הם לא מצאו שום בעיה פיזית והחליטו לשלוח אותו הביתה למחרת היום.
״אני חוששת שהוא מרים ידיים,״ אמרה ואלרי והתיישבה לצדי בחדר ההמתנה של בית החולים. זה היה ערב חג המולד, וקבענו להיפגש לארוחת ערב. ואלרי הציעה שנלך למסעדה ממש ליד בית החולים שבו אושפז אביה.
התיישבנו בביסטרו חסר ייחוד בשדרה השלישית, ניקרנו במנה סתמית של דג פַרידה ובכינו. למחרת היה יום הולדתה של פולה, וואלרי עדיין התאבלה על לכתה. כעת התמלאה חשש שגם אביה יתקשה להמשיך לחיות לבדו.
לא ברור לי למה פרצתי בבכי כשוואלרי תיארה את הסרנדות של פולה. מעולם לא פגשתי את אדוארד, ואף על פי שהסצנה נגעה ללבי, אינני יכולה שלא לחשוב שהייתה גם תזכורת קודרת לאומללות שלי עצמי. רק לאחרונה עברתי לניו יורק במסגרת עבודתי כעיתונאית, ואת חג המולד התכוונתי לבלות בעריכת תחקיר. הנישואים שלי התפרקו למרות ניסיונותי הנואשים להעמיד פנים שהכול בסדר, והטרידה אותי מאוד ההשפעה שתהיה לעניין על בתי הצעירה. כשרמזתי על מצבי הקשה — לא רציתי להכביד על ואלרי עם הבעיות שלי בזמן שאביה חולה — היא הציעה שאלך לאכול ארוחת ערב עם אדוארד.
״הוא בשלן מצוין,״ אמרה ואלרי מבעד לדמעות. היא כנראה קיוותה שבכך תצליח להצית את סקרנותי, ושאולי אתנדב לבקר את אדוארד אחרי שתשוב לביתה בקנדה. אחותה לורה, אמנית, התגוררה ביוון עם בעלה.
אינני יודעת אם הפיתוי לאכול ארוחה טובה הוא שקסם לי או שפשוט הייתי בודדה כל כך עד שאפילו המחשבה לבלות עם אדם מדוכדך בשנות התשעים לחייו הייתה מושכת בעינַי. כנראה השילוב של נאמנות לוואלרי וסקרנות בנוגע לאביה הוא שדחף אותי לפתח ביתו של אדוארד כמה חודשים לאחר מכן. ובכל אופן, מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שהפגישה עם אדוארד תשנה את חיי.
אל הארוחה הזוגית הראשונה שלנו הגעתי בשמלת פשתן שחורה ובסנדלים. נקשתי על הדלת בעדינות ואז צלצלתי בפעמון, וכמה רגעים לאחר מכן פתח את הדלת גבר זקן גבוה. עיניו חייכו כשלחץ את ידי ונישק אותי על שתי לחיי.
״יקירתי!״ הוא אמר. ״חיכיתי לך.״
